שאלות ותשובותהתורה מיתולוגיה
Avatar 4 שנים • iaia dnuoau

מיתולוגיה מהי?

מיתולגיה הנה אוסף סיפורים שהיו נפוצים בעם בימי קדם.הסיפורים קובצו לקובץ ו"העורך" לא הקפיד להעלים סתירות ואף סיפורים שהם אליליים במובהק.

אומרים "שבעים פנים לתורה" וזאת משום שהיו לה שבעים מחברים.

חושבני שזה חילול השם לומר שאלוהים הוא שנתן ספר מלא שגיאות וסתירות והרי משה עצמו אמר:אלוהינו כרת עמנו ברית בחורב…את הדברים האלה (עשר הדיברות) דבר יהוה אל כל קהלכם…ולא יסף.ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי(דברים ה',ב'-י"ט) ואלה הלוחות שנמצאו בארון הקודש שהובא למקדש שלמה (מלכים א':ח',ט').                    

 

 

כל עם עתיק יומין גורר עמו את המיתולוגיה שלו.

מיתולוגיה הנה אוסף סיפורים ומעשיות שסופרו על ידי "חכמי" אותם ימים רחוקים – כאשר החלו אנשים לתהות, לשאול שאלות ולחקור וגם להסביר את המופלא מהם…

ברור שרמתה של המיתולוגיה של עם כלשהו תואמת את רמת ההתפתחות השכלית ואת הידע של חכמיו באותם ימים רחוקים!

נשמע, למשל, כיצד נברא העולם לפי המיתולוגיה היוונית: תחילה נוצרו החלל (כאוס), הארץ (גיאה) והיצר (ארוס). גיאה ילדה את אוראנוס (השמים) שהיה לבעלה. בעל זה פחד מצאצאיו והכביד על גיאה בגופו, כדי שאלה לא יצאו מבטנה. גיאה גילתה זאת לילדים שבבטנה, הכינה מגל מפלדה ונתנה אותו לקרונוס הקטן. ואז, באחת הפעמים שגהר אוראנוס על גיאה כדי לבעול אותה, כרת קרונוס את אבר מינו של אביו. אוראנוס נרתע בכאב וכך נפרדו השמים מן הארץ… (לפרטים מלאים: "המיתולוגיה היוונית" מאת אהרן שבתאי, ספרי תל-אביב).

ואילו למיתולוגיה הפינית – ה"קלאוואלה" – סיפור שונה לגמרי: האלה שחתה על גבה בים הגדול וברך רגלה מבצבצת מן המים. באה ציפור גדולה, בנתה עליה קן, הטילה ביצים וישבה לדגור עליהן. החום היה כבד מנשוא והאלה שיקעה את ברכה במים. הביצים התפקעו ומהן נוצר העולם (מצוי תרגום של שאול טשרניחובסקי לקלאוואלה).

לעומת שני סיפורים דביליים אלה, סיפור הבריאה שלנו (בבראשית א'), הנו גאוני! אין בו התחכמויות מטופשות והוא נשמע כאילו הוא דו"ח מדויק שאלוהים הבורא הכתיב אותו. כל מעשה מתואר בפשטות ומהלך ה"מעשים" הגיוני גם בעיני המבינים שבנו. אלא ש… שוד ושבר: בבראשית ב' קופץ לפתע אל אחר, יהוה-אלהים שמו ואומר: מה פתאם? את האדם יצרתי ראשון (וללא אישה!) ועד שיצרתיו לא היה אפילו עשב בשדה, כי: "ואדם אין לעבוד את האדמה" (שם ב', ד'). רמתו של סיפור זה פשוט ילדותית.

מה בעצם קורה פה? שני אלים מתמודדים על מעשה הבריאה? ואולי… שני מספרי סיפורים הם אלה המביאים, כל אחד את גרסתו, המצאתו. אולי נמצא פתרון בהמשך…?

בפרק ד' אנו קוראים את סיפור אדם וחוה על קין שהרג את הבל אחיו. עתה נותרו רק שלושה יצורי אנוש בעולם!. אלוהים מגרש את קין מלפניו, אך שם לו אות "לבלתי הכות אותו כל מוצאו"! ומי ימצא אותו, פרט לאביו ואמו? ולפתע (פסוק י"ז): "וידע קין את אשתו". מנין הופיעה זאת? ואנו כלל לא ידענו על קיומה! היתכן שאלהים שכח לידענו שהיתה לו גם אחות? שאילולי זאת, רק אמו יכלה להיות לו לאשה!… (פוי! בתורה?).

נמשיך, איפא, לפרק ה'. כאן נקלענו למלחמות בין מספרי ה"היסטוריה". "המספר האלוהי" (זה שאינו מכיר בתואר יהוה) חוזר על גרסתו, מפרק א': "ביום ברא אלהים אדם… זכר ונקבה בראם". וקין והבל היכן הם? – לא היו ולא נבראו! הבן הראשון שנולד לאדם היה שת! ואם לא די בנזיפה בוטה זאת, שניתנה לדוברו של יהוה, כלומר: ספרת לנו דברים שאינם אמת!, עוד מוסיפים לנו מידע מכפיש: בפרק ו', פסוק ב' לוחשים באוזנינו: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו"! ויאמר יהוה "לא ידון רוחי באדם וגו'". עכשיו אנו בבעיה: מי הוא אביהם של אותם בני אלהים. האם אלהים מפרק א', או אולי יהוה הנזכר בהמשך (פסוק ג')? האם יתכן שיש כאן "מידע" עתיק על מלחמות אלים?: לאלהים מפרק א' יש בנים והתנהגותם הנפסדת נותנת עילה "מוסרית" ליהוה להשמיד את כל החי שיצר אלהים.

נסו אתם לבדכם לפתור את הסוד ואל תסתמכו על דברי פרשנים המכורים לענין מראש…

וכך מחליט יהוה למחות "את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רומש ועד עוף. ונח מצא חן בעיני יהוה" (ברא' ו', ז'), אלא שכאן קופץ אלהים, מתחרהו של יהוה, ואמר לנוח "קץ כל בשר בא לפני… והנני משחיתם את הארץ. עשה לך תבת עצי גופר… ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך ומכל החי, מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה… זכר ונקבה יהיו" (ברא' ו', י"ג וגו'). תאמרו- כפי שלמדונו רבותינו- אלהים ויהוה חד המה! אם כך, איך קורה שיהוה אומר לו בפרק הבא (ברא' ז', ב' ואילך): "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה, שבעה – איש ואשתו ומכל הבהמה אשר לא טהורה היא, – שנים. איש ואשתו. גם מעוף השמים שבעה, שבעה זכר ונקבה" (גם מהעוף הטמא?!)

שני אלים או שני מספרים?, בכל מקרה, ברור שאין זה יותר סיפור משמיים, אלא, במובהק סיפוריהם של מספרי סיפורים. – דהיינו: מיתולוגיה. ומה עוד שיודעי דבר מצביעים על כך שאב-טיפוס לסיפור המבול מצוי כבר ב"עלילות גילגמש"**) שמקורן בבבל, – אשר ממנה עלה אברהם אבינו. ולא רק מעשיה זאת "שאלנו" מהבבלים, אלא גם כמה מחוקי חמורבי – שחי כ-500 שנים לפני מתן תורה – נמצאים בתורתנו.

                                   

ונשאלת השאלה: כיצד ידע נוח איזו היא הבהמה הטהורה? שהרי משה הוא שלמדנו איזו היא "הבהמה אשר תאכלו" (דברים י"ד) ואברהם אבינו אפילו את האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" לא הכיר.ואם הכיר, הבינו כלשונו! כי מה הגיש ליהוה לאוכלה? "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם… ויאכלו"! ובמי מדובר?! – ביהוה ובשני המלאכים שנלוו אליו, שהבינו שבן הבקר אינו גדי ולכן מותר לאכלו עם חלב!!!                            מסתבר ש"חסידי" יהוה השחילו (כעבור דורות?), דברים מתורתם לתורת קודמיהם.

                                   

 

**) בשנת 1995 נמצא ליד מגידו שבר חרס ועליו קטע מעלילות גילגמש. משמע שהמיתוס היה מוכר גם כאן!

אחרי שהראינו שספר בראשית הנו אוסף של מיתוסים (סיפורים) ולכן הוא מתחום המיתולוגיה, ננסה לברר מה טיבו של אלוהים המופיע ב"תורת משה". האם הוא טרנסצנדנטי (שמחוץ לעולם הנברא) או גשמי, כמו אלוהי יוון, למשל.

בראשית י"ח, א" "וירא אליו יהוה באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום, וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו. וירא וירץ לקראתם ויאמר: אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך". אברהם פונה אל יהוה, אך קורא לו אדוני! למה? (התשובה בספר "מאין באנו", מאת פרופ' ישראל קנוהל).

הזמנתו מתקבלת והם אוכלים בן בקר בחמאה וחלב. ואז "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני יהוה… וילך יהוה כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו…" (שם, ל"ג). "ויבואו שני המלאכים סדומה בערב" (ברא' י"ט),

יכולים כל הפרשנים להתהפך בקברותיהם: יהוה בא, ברגליו, אל אברהם, אכל על שולחנו, שוחח עמו וכשכילה, הלך לדרכו… יש ספק?

ברור שפרק זה נכתב כאשר יהוה נחשב עדיין לאל גשמי היכול ללכת, לאכול ולדבר – בדיוק כמו אלי הגויים. הרמב"ם מסביר אמנם שכל זה לא היה אלא חלום שחלם אברהם, (מו"נ, ח"ב פרק מ"א, מ"ב), אך אפילו בימיו של הרמב"ם אמר ר' אברהם בן דוד (הראב"ד, ספרד המאה ה-12): רבים מבין שלומי אמוני ישראל ואפילו רבנים, מאמינים בגשמיות האל! והם יהודים טובים!

שמות ו', ב': "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו: אני יהוה ואבא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי יהוה לא נודעתי להם".

האם משה חלם גם הוא? והרי בבראשית ט"ו, ז' נאמר: "ויאמר אליו (אל אברהם) אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים…". ויעקב מה אמר ברדתו חרנה? – "אם יהיה אלהים עמדי… ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יהוה לי לאלהים" (ברא' כ"ח, כ'-כ"ב). וכששב בשלום? "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל" (שם ל"ג, כ').

מה אנו למדים משני הציטוטים שהבאנו-

1) שאברהם ויעקב הכירו את "יהוה"

2) ש"אלוהים" אינו שם פרטי, אלא תואר שנתן לצרפו לשמו של כל אל ואל, כפי שנעשה בבראשית פרק ב': יהוה-אלהים, – לעומת אלהים בפרק א'.

נעיין עתה בספר שמות:

שמות כ"ד, א'. יהוה אומר אל משה: "עלה אל יהוה אתה ואהרן אחיך… ושבעים מזקני ישראל. והשתחויתם מרחוק ונגש משה לבדו אל יהוה".

ובהמשך (פסוק ט'): ויעלה משה ואהרן… ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל… ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". (מה זה? האם נפלנו על המיתולוגיה היוונית?)

מסתבר שלא רק אברהם זכה לראות את האלהים. כ-700(?) שנים אחריו זכו לכך גם 73 (או 74) מאצילי בני ישראל… והנה:

לפתע, בשמות ל"ג, י"ח מבקש משה מיהוה: "הראני נא את כבודך" ומשיב לו יהוה: "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי… והיה בעבור כבודי ושכותי כפי עליך עד עברי והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו"… מה קרה כאן? האם מדובר באלהים אחר שיש לו כללי משחק אחרים ואולי דווקא במספר סיפורים אחר שאלוהים שלו עדיין גשמי?: יש לו יד, פנים ואחוריים (ומה עוד?), אך כבר אין הוא כאחד האדם, שאפשר לראות את פניו ללא חשש ואולי גם לא לסעוד עמו.

ו… למה בקש משה לראות את כבודו? האם לא ראהו במפגש החברתי שבפרק כ"ד? הוא מנסה כנראה לוודא (לפי הפנים?) שהדובר עמו הנו אכן אותו אל אשר נשבע לאברהם, ליצחק וליעקב לאמר, "לזרעך אתננה". אותו אל שהיום קורא לעצמו יהוה ואז השתמש אולי בשני שמות: יהוה ואל-שדי – אך שכח מתי והיכן.

 

סיכום: אותו סיפור בריאה א' (בראשית פרק א') שהוא אלגנטי ואינטליגנטי ורחוק מדברי ההבל המפליצים שמצאנו במיתולוגיות האחרות – הוא שתפס את המקום הראשון במודעותן של חברות שיצאו מהעידן הברברי (ג'מבטיסטה ויקו "המדע החדש", עמ' כ"ב, 7, 51, 88). סיפור זה הוא שהיקנה תדמית אמינה לשאר סיפורי התנ"כ, עד שאנשים קיבלום כאמת שאין להרהר אחריה.

אלא שקורא אינטליגנטי בן ימינו, שלא נשתלה בו מחויבות מוחלטת ל"דברי אלהים חיים", מבחין במהרה בסתירות, באי ההתאמות ואף בניגודים שבטקסט והוא בהכרח מגיע למסקנה שספר התורה אינו אלא אוסף סיפורים שהילכו בעמנו בתקופות שונות ומתי שהוא קובצו לספר אחד הנקרא "תורה". והוא אינו אלא "מיתולוגיה", בלע"ז.

ומה אמר הרמב"ם בנידון?

1)  על הדעות והאמונה (מו"נ ג', פרק כ"ח): "שתדע שהתורה ציינה את תכליתן של הדעות הנכונות אשר בהן מושגת השלמות האחרונה… והן מציאות האל יתעלה וגו'… כן גם קוראת התורה על אמונות מסוימות שהאמונה בהן הכרחית לשם תקינות המצבים המדיניים, כגון…שיחר אפו (של ה') על מי שהמרה את פיו…"

2)  על ההתגלות (מו"נ ב', פרק מ"א): "ודע שכל מי שאומר עליו הכתוב שמלאך דיבר אתו, או בא אליו דיבור מאת האל, הרי זה לא היה בשום פנים אלא בחלום, או במראה הנבואה".

                                 מי שרוצה להרחיב ולהעמיק בלימוד הנושא (ואולי גם להיות מופתע לפעמים) ימצא ענין בשני ספריו של פרופ' ישראל קנוהל – מלמד בקתדרה למקרא באוניברסיטה העברית,ירושלים: "מאין באנו" ו"השם". שניהם בהוצ' דביר; וכן בספר"למה האבולוציה נכונה", נאת ג'רי א.קוין, פרופסור לביולוגיה באונ' שיקאגו, ארה"ב, בהוצ' ידיעות ספרים.

תשובתך