9 שנים • Anon
אם הבנתי את דבריך נכונה הרי שאתה מייחס לאדם הדתי אמונה במקורה האלוהי של התושב"ע הניתנה למשה בהר סיני לצד התורה שבכתב, ובכך שמכאן (קרי: ממקורה האלוהי) שאוב תוקפה של ההלכה עבור המאמין. אולם בו בעת שמתי לב שדנת בהקשרים שונים גם בסוגייה של "לא בשמים היא" מסיפור תנורו של עכנאי, אותו הבאת כראיה לכך שההלכה היא פרי פסיקתם של הרבנים.

שאלתי היא: האם אין כאן סתירה בדבריך ככל שהם נוגעים לעמדה שאתה מייחס למאמין. מחד אתה טוען שהמאמין מקבל שהתלמוד הוא דברי אלוהים חיים, ומאידך אתה מראה שהתלמוד עצמו מצהיר על עצמו, באמצעות אותו סיפור, שדעת הרוב (אמנם רוב של גברים שומרי מצוות – לא בדיוק מופת שיוויוני – ובכל זאת…) היא היא הקובעת בעולם הזה – דהיינו: החלטה אנושית אליה מגיעים דרך פולמוס ומשא ומתן בין הרבנים היא המילה האחרונה בכל הנוגע להלכות חייו של היהודי, שכן כפי שנאמר "לא בשמים היא."

יתכן כי מרותם של הרבנים פסולה לשיטתך, אך נדמה לי שעצם קבלת הסמכות אנושית על פני זו האלוהית ע"י המאמין, כפי שמורה לו האגדה במקרה זה, יוצרת בעיה עבור דמות האדם הדתי שאתה מבקש להציג. אולי ניתן אף לטעון כי הסיפור מציע חזון כמעט-דמוקרטי של פסיקת הלכה. הלא כן?

בכבוד רב,

ניר

5 תשובות
9 שנים • admin צוות

שלום ניר,

המונח "סתירה" שייך אך ורק לתחום הרציונל. תחום הנפש, הרגש והאמונה אין בהן סתירות, ואינן חשות אי נעימות כשיש סתירה כי כך היא התפעלות הנפש ; סובלת היא ערפול, סתירות וחוסר עקביות.

מכאן ששאלתך, בדבר סתירה אצל המאמין, אינה במקומה.

רצוני לומר שנכון הדבר, שמבחינה רציונלית, האדם הדתי סותר עצמו, מחד מאמין הוא שאורחות חייו (התלמוד) קבעם אלוהים ומאידך כשקורא הוא את הטקסט התלמודי: "רבא אמר", "תיובתא דאביי", "פריך ופריק" הרי אלו ביטויים אנושיים ודיונים של בשר ודם. כלומר, מעולם לא היה דיון תלמודי ישיר בין שכינה לשכינה אלא בין אדם לאדם.

תכונה נפשית זו, הסובלת סתירות, מצויה היא לרוב. ראה תופעה מדהימה, אדם יכול ללכת להר לחצוב סלע, לחקוק , לגלף ולעצב אותו כדמות אדם, להביאו לחצר ביתו ולקבוע , בשרירות לב: "זה אלוהיי". מרגע זה הוא יתייחס לסלע כאלוהים "אמיתי" ויהיה מוכן למות למענו וכל המעליבו יכה בו כלביאה המגנה על גוריה. והשאלה: כיצד הוא קבע שהסלע הוא אלוהים, כאשר הוא בעצמו חצבו מההר, אינה במקומה, כי התפעלותו באה מהנפש הסובלת סתירות. תופעה זו, של סתירה בתחום הנפש והאמונה, ידועה היא לרבני הדת. הרב חיים שמואלביץ ז"ל, ראש ישיבת מיר, הסביר בהרצאתו (שיחות מוסר): מדוע אליפז, בנו של עשיו, בא לרצוח את יעקב בנימוק של מצוות "כיבוד אב ואם". כלומר אליפז פעל מכוח המצווה "כיבוד אב ואם" ומאידך התעלם ממצווה אחרת "לא תרצח". על כך אמר הרב שמואלביץ שהנפש סובלת סתירות והיא פועלת ממניע של "רצון" ללא תלות בתבונה. אם תתבונן באורחות חיים של בני האדם תגלה תופעה זו אצלך ואצל הסובבים אותך. לכן כשאתה עוסק בסתירה אתה פונה לתבונה בלבד – היא בלבד אינה סובלת סתירות.

לאחר שהסברתי, שסתירה אינה קיימת באמונה, אתייחס לסוגיית תנורו של עכנאי.

נכון הוא, שמסיפור זה ניתן להבין שחכמים, כלומר בני אדם בשר ודם, הם הקובעים בניגוד ל"שמיים" כפי שהסברנו "בפרשת שופטים". אלא שהלכה למעשה אין הקהילה הדתית מקבלת מסקנה זו. מבחינה היסטורית, אין ספק בליבי שסיפור זה בא כדי לחזק את כוח חכמים אל מול המקרא – הרי חכמים קבעו שבכוחם לעקור, לסרס ולשבש דברי תורה ואפילו אומרים על ימין שהוא שמאל. וסיפור זה "לא בשמיים היא" בא כדי להגדיל את כוח חכמים אל מול הקנון המקראי. וכך באמת קרה הלכה למעשה. הציבור הדתי – יהודי קיבל את דברי חכמים הכתובים בתלמוד ומאז אין רשות לחלוק עליהם, כפי שכתב הרמב"ם (הקדמה ל"יד החזקה" לרמב"ם):

"כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום". משמע, הציבור הדתי אינו יכול לשנות מסקנות הלכתיות הקבועות בתלמוד. אם כך, "לא בשמיים היא" מתפרש כך: חכמי התלמוד קובעים בניגוד לשמיים (תנ"ך) ובניגוד לדעת חכמים שיבואו אחריהם.

לו השכילו הציבור היהודי להפנים את המסקנות שהסקת מתנורו של עכנאי, כלומר, "חזון דמוקרטי" הרי שחוקי מדינת ישראל הם החוקים הראויים לציבור היהודי – שהוא הרוב בעם היהודי. וכי מי יקבע מי הם החכמים? ואם תשיביני, שמבחינתך, הציבור הקובע הוא המאמין בלבד, והיהודי שאינו מאמין אינו יכול ליטול חלק במערכת "החזון הדמוקרטי", הרי שאתה מוציא את רוב רובו של העם היהודי מחזונך. ויתירה מכך, אם הציבור המאמין בלבד, לו הזכות ליטול חלק במערכת חוקי הדת, הרי שהוא מתנגד לכך. הציבור הדתי אינו מעוניין ליצור "סנהדרין" שבו יכהנו חכמים ופוסקים שיקבעו הלכות אף בניגוד לתלמוד, אם כך הם סבורים. וכי מי יהין לבטל דיני חליצה? לבטל הפליית נשים ללא התפלפלויות סרק? לבטל דיני ממזר? וכהנה רבים, שאף רב אינו מעיז לדון בשינוי חוקים אלו.

דברים אלה שכתבתי מתלבנים היטב בספרי "הדת קמה על יוצריה", ומשמו תבין שהיצירה האנושית-דתית כבלה עצמה באזיקים ואינה יכולה להשתחרר מעצמה ומחוקיה הנפשעים, אף לשיטת הדתיים עצמם.

בברכה

דעת – אמת

9 שנים •
תודה של תשובתך,

כפי שציינתי בשאלתי המקורית, אינני מציע להתייחס למודל המוצג בתנורו של עכנאי (אם ניתן לכנותו מודל כלל) כמופת דמוקרטי, כי אם כהצגה של עיקרון, והוא: "לא בשמים היא." גם הדמוקרטיה האתונאית לא הייתה עומדת באמות מידה מודרניות של שיוויון או כבוד האדם. אנו מעריכים אותה בשל הרעיון העקרוני שהנחה את אזרחי הפוליס בעיצוב שלטונם העצמי, לא מכיוון שאנו חושבים שראוי לחקות את מוסדותיהם במדויק.

גם אם אקבל ללא עוררין את אבחנתך ש"שהלכה למעשה אין הקהילה הדתית מקבלת מסקנה זו," הרי שהיא אינה ממין העניין – אני מתעניין בעיקרון, לא במופעיו הקונקרטיים. במילים אחרות: השאלה היא מהי עמדתו האתית של היהודי המאמין האידיאלי, לא זו של פלוני. אידיאלים נמצאים בספירת הרצוי, עמדתו של פלוני במצוי.

והדברים נכונים גם לאופן הצגת תשובתך. לטעמי עומדת בפניך הכרעה: או שתציג את עמדת היהדות העקרונית המובאת בטקסט (כפי שאתה אכן עושה פעמים רבות), או שתציג את הפרשנות של זרם זה או אחר, רב זה או אחר (כפי שאתה אכן עושה פעמים רבות). אולם כאשר אתה מציג את המצוי כרצוי ואת הרצוי כמצוי, הרי שאתה פוגם באיכות טיעונך.

נקודה אחרונה זו נוגעת גם לרישא של תשובתך: ודאי שבחיינו איננו יצורים ראציונאליים לחלוטין. אולם מה בין אבחנה בנאלית זו לשאלה של עמדתה העקרונית של היהדות בנוגע לאמונה? יכול פלוני להאמין במה שירצה לגבי מקור התלמוד. השאלה היא מה אנו למדים מהטקסט כאשר אנו ניגשים אליו בדעה מיושבת – והטקסט אומר במפורש "לא בשמים היא"; הסמכות ניתנה לאדם (ואלוהים אף מתואר שם כצוחק באוזניי אליהו, "נצחוני בניי").

אם זו היא עמדת התלמוד בסוגייה עקרונית (שלא לומר דרמטית) זו, הרי שעליך לאמצה בחום ולנפנף בה אל מול קנאי הדת הדוגמטיים שאתה מוקיע.

בכבוד רב,

ניר

9 שנים • admin צוות
שלום ניר,

איני בטוח שהבנתי את דבריך, בכל זאת אנסה להשיב, ומתוך תשובתי תסיק את נסיון הבנתי אותך.

כל הדתות, בעל כורחם, נאלצים לקבוע "לא בשמיים היא", בין שאומרים זאת ובין שמיישמים זאת באופן מעשי. הרי הכל מודים שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים. הבעייה היא, שהאמירה "לא בשמיים היא" היא אמירה שאליה וקוץ בה. את הסמכות לקבוע "לא בשמיים היא" נוטלים משמיים עצמם. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא" (דברים, ל). – מאי לא בשמים היא? – אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: " אחרי רבים להטת" (שמות, כג).

מטרת דעת-אמת להציג את ערכי ההומניות אל מול התפיסה הדתית – כלומר, מהו מרכז הכובד שממנו נובעים הערכים והאתיקה. האדם עצמו, ממנו ואליו ללא תלות "באלהים" כגירסת ההומניזם, או שמא מרכז הכובד הוא אלהים ממנו ואליו ללא תלות באדם כגירסת הדת.

אין לי עניין "בלפנף" אלא להציג שתי אידואלוגיות מנוגדות בשורשם, והבוחר יבחר.

בברכה

דעת – אמת

8 שנים •
לגבי מה שאמרת "ואינן חשות אי נעימות כשיש סתירה כי כך היא התפעלות הנפש"

. לפחות אני אישית יכול לומר שמבחינתי ההבחנה בסתירות הוא דבר שחל על כל הפסיכולוגיה שלי. אני מאמין שאני לא היחיד!!!

אלעד דקר

8 שנים • admin צוות
שלום אלעד,

בודאי שמבחינים בסתירות כלומר, התבונה מבחינה בסתירה שהנפש נוהגת. אך הנפש עצמה אינה "מודאגת" מהסתירה. ראה למשל את התנהגות האדם שמוכן למות למען אדמתו ורכושו וכי זו אינה סתירה תבונית? הרי הכסף הוא אמצעי לחיים.

בברכה

דעת – אמת
תשובתך