
משנה. "אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה, בין דקה ובין גסה. רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה". שבת קנה ע"א.
בוא וראה דבר פלא: רבי יהודה מתיר לרסק חרובין לבהמה דקה, בא רב הונא ואומר על דברי רבי יהודה שכוונתו לבהמה גסה! וזה לשון הגמרא שבת קנה ע"א: "אמר רב חסדא: מאי טעמא דרב הונא – קא סבר: למטרח באוכלא – טרחינן, לשוויי אוכלא – לא משוינן. … תא שמע: רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה. לדקה – אין, לגסה – לא. … מי סברת דקה דקה ממש? מאי דקה? – גסה. ומאי קרי לה דקה – דדייקא באוכלא. – הא מדקתני רישא בין דקה ובין גסה – מכלל דרבי יהודה דקה דקה ממש קאמר! קשיא".
וזה פירושו: רב הונא סובר שאסור לטרוח ולרסק אוכלין בשבת לבעלי חיים אם אלה אינם יכולים לאוכלם ללא חיתוך. אך אם בעלי החיים יכולים לאכול ללא חיתוך וריסוק אזי מותר לחתוך ולרסק לפניהם בשבת כדי להשביח את המאכל. ושואלת הגמרא: אם מותר להשביח האוכל, מדוע רבי יהודה מתיר רק בבהמה דקה הרי שהיה צריך להתיר אף בבהמה גסה (שעבורה ודאי זו השבחת האוכל), ועל כך משיבה הגמרא שרבי יהודה באומרו בהמה "דקה" מתכוון דוקא לבהמה "גסה" ומה שאמר "דקה" כוונתו לבהמה שמדקת (טוחנת) את האוכלין בפיה.
וכך נהפכת, בניד עפעף, "דקה" ל"גסה". והרי כל בר דעת מבין שבאופן פרשנות זו, המתעלמת ממשמעות המילים עצמן, כל משפט וכל הלכה יתהפכו כחומר ביד המפרש (מאי גבוהה? קצרה! מאי שמאל? ימין!) וזהו בדיוק מה שעשו רבותינו האמוראים כאן ובמקומות רבים נוספים.
הנה נביא לך, התלמיד הנבון, דוגמא נוספת לדבר. לדעתו של רבי יהודה מסככין את הסוכה אך ורק מענפים של ארבעת המינים (אתרוג, דקל, הדס וערבה) ושואלת הגמרא סוכה דף לז ע"א: "ומי אמר רבי יהודה ארבעת מינין – אין[כן], מידי אחרינא – לא[דבר אחר לא], והתניא [והרי למדנו, מברייתא] : סיככה בנסרים של ארז שיש בהן ארבעה טפחים דברי הכל פסולה, אין בהן ארבעה טפחים רבי מאיר פוסל, ורבי יהודה מכשיר…[ומשיבה הגמרא] מאי ארז? – הדס! כדרבה בר רב הונא, דאמר רבה בר רב הונא, אמרי בי רב: עשרה מיני ארזים הן, שנאמר (ישעיהו מא,יט) 'אתן במדבר ארז שטה והדס [ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו]'" .
כך הפכו רבותינו, בהבל פה, את שיח ההדס לארז. ודאי שיהיו מן התרצנים שיאמרו כי ייתכן (וזכור כי "אולי" ו "יתכן" מילות פלא הן אשר, כמו התשבי, תתרצנה כל שאלה) שבזמן חז"ל היו כל מיני עצים שהם בכלל "ארזים", וכפי שכתב המהרש"א בבא בתרא פ ע"ב :"מהאי קרא אינו מוכח דכל הני דנקט בקרא מיני ארזים הן דשמא כל אחד מין בפני עצמו הוא אלא דסבר כל הני שמות דמפרש לה ידוע היו לו דמיני ארזים הן" אבל גם אז לא נבוא אל תשובה סבירה: וכי היאך אפשר לעשות משיח ההדס וענפיו הדקיקים נסרים ברוחב 40 ס"מ (הם ארבעה טפחים)? והמשכיל יחייך וידום.
וכך כתב אבן עזרא – הפירוש הקצר שמות פרק כה, ה: "ויש אומרים ששטה היא ארז, והעד: אתן במדבר ארז שטה (ישעיה מא, יט). וזאת העדות איננה קיימת" ומן השטה נלמד להדס. שיטה אינה ארז והדס אינו ארז ודברי הגמרא לא שרירין ולא קיימים.
וכיוון דאתינא להדס נימא בה מילתא. רבותינו זיהו את הכתוב בתורה (ויקרא כג, מ): "וענף עץ עבת"
שהוא הדס. כך נאמר בסוכה דף לב ע"ב: "ענף עץ עבת – עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה הדס".
אבל בספר נחמיה פרק ח, טו כתוב כך: " צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב" הנה מהכתוב עולה ברור שהדס אינו עץ עבת! ומה אומרים רבותינו על כך? סוכה יב ע"א: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות. היינו הדס היינו עץ עבות. אמר רב חסדא: הדס שוטה לסוכה, ועץ עבות ללולב".
כך ממש. הולכים רבותינו והופכים שני עצים שונים לעץ אחד. וכמו שכתבנו בפרשת מקץ שחיברו חז"ל אנשים שונים לאיש אחד, ועיין שם. ועל כך כתב האבן עזרא ויקרא כג מ': "ועלי עץ עבות (נחמיה ח, טו) טענה על קדמונינו וכן מין הדס אין אילנו גבוה והנה הם שני מינים גבוה ונמוך והגולה מארץ קדר לארץ אדום אם יש לו עיניים ידע סוד המצווה הזאת". וכוונתו בדברי החידות אשר נקט ברורה: עץ עבות הכתוב בתורה אינו יכול להיות ההדס, שהוא שיח נמוך ואיננו עץ עבות. וכבר הראינו כמה וכמה מקומות שבהם מרמז האבן עזרא בדיוק לאותם הדברים שאנו מביאים בכתבינו.
וראה דבר מעניין. אמנם יתכן כי בתקופת הנביאים (ואין לכך ראייה חד משמעית) ההדס היה שמו של עץ ולא אותו שיח המוכר לנו. ישעיהו פרק נה' יג: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס" ולכאורה הברוש וההדס כעצים יעלו במקום הנעצוץ והסרפד השיחים. מאידך, יתכן כי הניגודים הללו הם דוקא בין הצורה הנאה (ברוש והדס) והצורה הכעורה של הקוצים (נעצוץ וסרפד).
וכן ישעיהו פרק מא, יט: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו" והרי אלה כולם עצים ולא שיחים.
ואל תתמה על כך שיתכן כי חז"ל שגו בזיהוי צומח הכתוב בתורה שהרי לא חקרו את הדברים באופן מדעי וכמו שהעידו על עצמם שאינם בקיאים בזיהוי העופות (כפי שכתבנו בפרשת שמיני) חולין סג ע"ב: "…רבו חכם, בשלמא שמייהו גמיר להו אלא אינהו מי ידע להו" (כלומר, החכם אומנם בקיא בשמות העופות אך אינו יודע לזהותם במציאות). אלא שהיתה מסורת מקובלת בידם ובידוע שצרות הגלות יכולות לגרום לשינויים במסורת.
הנה נביא גם ראייה לכך. המשנה מסכת תמיד פרק ב משנה ג:"כל העצים כשרין למערכה [לשורפן על המזבח להקרבת הקורבנות] חוץ משל זית ושל גפן אבל באלו רגילין במרביות [ענפים] של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן: ובגמרא תמיד דף כט ע"ב נתנו את הטעם לאיסור השמוש בעצי הגפן והזית, והוא משום יישוב ארץ ישראל. ונשאלה שאלה אם כך מדוע משתמשים בענפים של תאנה? ועל זה השיבו: "בתאנה דלא עבידא פירא,… ומי איכא תאנה דלא עבדא פירא? אין, כדרחבה, דאמר רחבה: מייתי תאיני חיורתא ושייפי להו בחבלא דצבתא דסריך עליה בזרא, וקברי היכא דמסיק ימא שירטון, קורה – עבדא, פירי – לא עבדא, ותלת בריכי מינייהו לא מחזקה להו גמלא". וזה תרגומו: את עצי המערכה היו לוקחים מעצי תאנה שאינם נותנים פירות, מסוג של תאנה הנקרא "תאיני חיוורתא". לפי עדותו של רב רחבה היו מביאים תאנה חיוורתא ומשפשפים אותה, בחוזקה, בחבל העשוי מהדקל, עד שמסירים את כל הקליפה מעץ התאנה ומתוך כך לא יתן העץ פרי. עצי תאנים אלו נוטעים במקום של מים ויכולים לעשות מהם קורות חזקות וכבדות כל כך, עד שגשר לא יוכל להחזיק שלוש קורות מהם.
הנה מלבד הבעיה שהמשנה כתבה "רגילים היו במורביות של תאנה" (היינו, כל תאנה) ורבותינו צמצמו את התאנה למין מיוחד אחד "תאיני חיוורתא", הרי העץ שעליו דיבר הרב רחבה אינו קיים במציאות כלל וכבר כתב על כך פרופ' יהודה פליקס בספרו "משנת שביעית" עמוד 124 בהערה 4 : "(הטיפול והתיאור שם הוא אגדתי)". הנה נפלה בבור כל פרשנות האמוראים בעניין ענפי התאנה מהם היו רגילים להביא עצי מערכה ונתברר כי בדו אגדה מדמיונם.
ויתירה מכך, העץ "בנות שוח" המוזכר במשנה בשביעית פרק ה מ"א : בנות שוח שביעית שלהן שנייה [ דיני שביעית נוהגים בפירות אלה רק שנתיים לאחר שנת השמיטה- פרופ' יהודה פליקס "משנת שביעית"] שהן עושות לשלש שנים [שפירותיהן של בנות שוח מבשילים רק כעבור שלש שנים מזמן חנטם- יהודה פליקס]". הגמרא בברכות דף מ ע"ב מזהה "בנות שוח" כמין תאנה: "בנות שוח – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: תאיני חיורתא" ועל זה כתב יהודה פליקס בספרו "משנת שביעית" עמוד 124 : "ברם אין כל אפשרות לזהות בנות שוח למין תאנים כלשהו, באשר במציאות אין לך מין תאנים בעולם, שמשעת חנטתן ועד ללקיטתן עוברים יותר מתשעה חדשים, ברור אפוא שהמשנה הקובעת שבנות שוח עושות לשלש שנים לא התכוונה לתאנים". (פרופ' יהודה פליקס מזהה את "בנות שוח" בשונה לגמרי מן הגמרא: "אחד ממיני האורן, שהגלעינים שבאיצטרובליו טובים למאכל"). הנה תראה, דורש הדעת, איך מתקופת המשנה לתקופת התלמוד עברו שתיים עד שלוש מאות שנים ובכל זאת טעו לחלוטין בזיהוי העץ. על אחת כמה וכמה יש סבירות שיטעו בזיהוי מיני עצים המוזכרים בספרי הנביאים אשר נכתבו מאות רבות של שנים קודם.
דוגמא נוספת לבלבול בזיהוי העצים היא במסכת שבת דף פח ע"א: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (שיר השירים ב' ג) 'כתפוח בעצי היער…' למה נמשלו ישראל לתפוח – לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל – הקדימו נעשה לנשמע". ופרש"י ד"ה פריו קודם לעליו: "כך דרכו, וחלוק משאר אילנות, חניטת פירותיו קודם לעליו". אבל מה נעשה שהתפוח דוקא נוהג כשאר אילנות ועליו קודמים לחניטה! וכפי ששאלו התוספות (שבת דף פח ע"א) ד"ה פריו קודם לעליו: "הקשה ר"ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות ומפרש דתפוח היינו אתרוג 'וריח אפך כתפוחים' מתרגמינן כריחא דאתרוגא ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים הוי פריו קודם לאותם עלים …" .
ושני דברים גדולים למדים אנו מדברי התוספות. האחד, שכאשר חז"ל נוקטים עמדה צריך ללכת ולבדוק את הדברים במציאות, ולכן אמרו התוספות 'אנו רואים שגדל כשאר אילנות' – כי הלכו ובדקו וראו.
והדבר השני הוא שכאשר המציאות נמצאת סותרת דברי חכמים הולכים בעלי התוספות ומשנים אפילו את משמעות הלשון ועושים מתפוח אתרוג…
ובכן נמצא, לשיטת התוספות, שהתפוח הנאמר במקרא הוא אתרוג. כפתור ופרח. כשהנביא יואל אומר (יואל פרק א' יב) "רמון גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבשו" כוונתו לאתרוג. ובשיר השירים "תחת התפוח עוררתיך" הוא תחת האתרוג. אם כן כשחז"ל אומרים תפוח גם כן הוא אתרוג. אבל אם כך הדבר נמצא לנו מנהג חדש במצוות החרוסת בפסח. פסחים דף קטז ע"א: "[וחרוסת]…רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה. מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח" ופרש"י ד"ה זכר לתפוח – "שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב, שלא יכירו בהן מצריים, דכתיב: תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח' ה)".
בעקבות כל אלה פסק השולחן ערוך אורח חיים סימן תעג סעיף ה: "ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל כגון תפוחים" והסביר המשנה ברורה סימן תעג ס"ק מט: "כגון תפוחים – על שם הכתוב תחת התפוח עוררתיך". הנה לשיטת התוספות טועים כל הציבור במצוות חרוסת כי צריכים לתת בחרוסת אתרוגים דוקא ולא תפוחים. (אז לא ייאמר עוד "אתרוגים לאחר סוכות" אלא "אתרוג שעבר עליו הפסח"…)
וכיוון שבתפוחים ואתרוגים עסקינן נאמר כמה מילים על האתרוג. חז"ל זיהו אותו כפרי שעליו אמרה התורה (ויקרא פרק כג' מ) "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" בסוכה דף לה ע"א: "תנו רבנן: פרי עץ הדר – עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג". המילה הדר (יופי) היא שם תואר לפרי ולא שם הפרי עצמו. והנה, שם עץ הפרי הזה לא נכתב בתורה כלל אלא שחז"ל גילו לנו שהוא האתרוג על פי המסורת, וכך כתב אבן עזרא ויקרא פרק כג פסוק מ: "גם הם העתיקו כי פרי עץ הדר הוא אתרוג. ובאמת כי אין פרי עץ יותר הדר ממנו". וכן כתב הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים: "אבל ראינו בלא ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה ואין בו מחלוקת". אלא שהרמב"ן דוקא סובר ש "הדר" הוא אכן שמו של העץ, ויקרא פרק כג, מ: "והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר, כי פירוש אתרוג חמדה, כדמתרגמינן נחמד למראה (בראשית ב ט), דמרגג למיחזי, לא תחמוד (דברים ה יז), לא תרוג" (תרגום אונקלוס מתרגם "לא תרוג" דוקא על המילים "לא תתאוה" ואילו על לא תחמוד הוא מתרגם "ולא תחמיד").
הנה הרמב"ן טוען, מתוך עיון וסברה, ש"אתרוג" הוא שמו הארמי של אותו פרי ששמו העברי (בלשון קודש) "הדר".
ועכשיו בוא, תלמיד מבקש דעת, ותראה את ההבדלים בין פרשני המקרא לחוקרי המקרא. כך נכתב באנציקלופדיה העברית ערך "אתרוג": "מולדת האתרוג היא הודו או דרום ערב. מהודו הגיע לפרס (מדי)..יתכן, שהיהודים הכירו את השיח בגלות בבל והביאו אותו משם לארץ ישראל ….לא ברור הדבר, אם "פרי עץ הדר" שמוזכר בתורה (ויק' כג' מ) ושמדרש הלכה (סוכה לה ע"א) מזהה אותו עם האתרוג, היה מכוון מלכתחילה לפרי זה. השם אתרוג נתפתח מן השם ההודי העתיק מטלונגה, שלבש בפרסית את הצורה (תרונג') ובערבית (אתרונג')". וראייה שהאתרוג בא מהמילה אתרונג' בערבית ממסכת קידושין דף ע ע"א: "אמר ליה: ליכול [יאכל] מר אתרונגא, אמר ליה, הכי אמר שמואל: כל האומר אתרונגא – תילתא ברמות רוחא [שליש בגסות רוח יש בו], או אתרוג כדקריוה רבנן, או אתרוגא דאמרי אינשי [או "אתרוג" כפי שקראוהו חכמים או "אתרוגא" כפי שנאמר בפי העם]".
והרמב"ן שלא מחקר היסטורי-מדעי ואף לא בלשני היו בראשו, לקח את המילה "אתרוג" שמקורה הודי והדביק אותה במילה הארמית "מרגג" שמשמעותה, לדבריו, "הדר" בלשון הקודש. ואין לדבר ידיים ורגליים. אם נלך לשיטתו של הרמב"ן די בשתי אותיות מתוך מילה כדי לקבוע לה משמעויות. הלך ומצא שאתרוג יש בו אותיות "ר" ו "ג" ואלו נמצאות גם במילה "מרגג" וקבע ששתיהן בעצם אותה מילה ואותה משמעות (נחמד, הדר). לפי שיטה כזו הרי שגם המילה תרגימא המופיעה בפסחים קז ע"ב: "במיני תרגימא" (מיני פירות או מתיקה. כפי שפרש"י ד"ה אבל: "מיני תרגימא – פירות.") משמעותה אתרוג! ודוק, אותיות "ר" ו "ג" גם כאן, וגם כאן מדובר בפירות.
אלא שהמילה תרגימא לקוחה מיוונית ופירושה קינוח אחרי הארוחה (dictionary of talmod bavli yerushalmi midrassik literature1903). האם גם כאן יפרש הרמב"ן שהאתרוג ("תרגימא") הוא מלשון הדר? (אולי יאמר כי "קינוח" פרושו "יפה" והוראתו "כי נוח הוא לעיניים"..?קינוח = כי נוח) ואין סוף להבלים.
ואנו נשאל את הרמב"ן: אם אכן היה בזמן המקרא עץ ששמו "הדר", כיצד זה לא הוזכר "עץ ההדר" אף פעם אחת, לא בתורה לא בכתובים ולא בנביאים? והרי עץ חשוב למצווה וגם יפה במיוחד הוא. ובכלל, אף לדעת חז"ל שמזהים את פרי ההדר כאתרוג, דבר משונה הוא כי גם "עץ האתרוג" אינו מוזכר כלל בכתבי הקודש, והלא עצים רבים הגדלים באיזור ארץ ישראל הוזכרו בכתובים. עצי פרי כמו הזית, התאנה, הרימון, השקמה ואחרים ועצי סרק מן הארז והאשל ועד הברוש והאלה נזכרים כולם. ואיך ייתכן שאילן מהודר וחשוב למצווה כמו האתרוג לא יוזכר אפילו פעם אחת יחידה?
וזאת לראייה שהאתרוג לא היה מוכר בארץ כלל בתקופת בית ראשון (בזמן שנכתבו כתבי הקודש) אלא רק אחרי הבאתו מבבל (לשם הגיע מהודו) בסוף זמן הגלות ואם כך כשנכתב בתורה "פרי עץ הדר" אין הכוונה לאתרוג אלא לפרי אחר, והמבין יבין…
ונסיים בדוגמא המראה בעליל איך רבותינו מזהים את האילנות המוזכרים בתורה ככל העולה על רוחם. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ע ע"ב: "[אמר] רבי מאיר אותו אילן [עץ הדעת. בראשית ב, יז] שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. רבי יהודה אומר: חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו בו נתקנו".
ואל תאמר שדברי אגדה בעלמא הם (כי כבר ביארנו בפרשת וישב שאין לסמוך על דברי אגדה) כי ה"כסף משנה" (רבי יוסף קארו- על משנה תורה לרמב"ם) פוסק הלכה בעניין (אע"פ שדבריו לא התקבלו להלכה) הלכות ברכות פ"ד ה"ו: "ואפשר דאפילו בירך [על הלחם] בורא פרי העץ יצא וכמאן דאמר עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה".
לנגד עיניך ממש החיטה הופכת לעץ! אם כתוב בתורה "עץ הדעת" ורבי יהודה מזהה אותו כחיטה אזי חיטה היא עץ וגם אפשר לברך עליה בורא פרי העץ. (ודוק: אם אין משמעות למילה "עץ" והחיטה היא "עץ" אזי גם המלפפון עץ!)
וכך כתב ספר אבודרהם תפלות הפסח ד"ה והטעם שצוה: "ויש מקשים על הא דאמרינן (ראש השנה טז ע"א) 'הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות שבאילן', שכל אותן האחרים הוא הקרבן ממין המתברך אבל שתי הלחם אינם ממין אילן [שהרי חיטה אינה עץ]. ומתרצים כמאן דאמר (ברכות מ' א) חיטה מין אילן הוא. ואתיא נמי כמאן דאמר (שם) עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה".
הנה שוב: החיטה נהפכת לעץ ולכן בזכות קרבן שתי הלחם יתברכו לנו פירות העץ.
ואתה התלמיד עיין בדברינו היטב ותווכח כי כל המפקיע מן המילים את המשמעות עצמה יוכל לעשות בהן כל דבר וגם לא יועיל בשום דבר, כי באופן זה, בלי בסיס לשוני משותף ומוסכם, לא תוכל להיות שיחה או דיון בין בני אדם. עצי ארזים של האחד הם שיחי ההדס של רעהו ואפילו "עץ" סתם לאחד הוא מין דגן לשני. ואנו כבר הבאנו פעמים רבות את דברי האבן עזרא (דניאל א,א) "כי איך יתכן בלשון שאדם ידבר מילה ורצונו מילה אחרת? והאומר בזה מהמשוגעים הוא נחשב… וטוב לו שיאמר לא ידעתי ולא יהפך דברי אלהים חיים".
ועוד תראה, מבקש הדעת, שזיהוי האילנות שבמקרא על ידי רבותינו לא נעשה באופן מחקרי, על ידי חקירה ודרישה והתבוננות במציאות, או ע"י רישום מסודר והשוואה בין מינים שונים ודומים אלא הכל על פי מה שנראה להם. ולפעמים נראים תרוציהם ממש קלוטים מן האויר ובלתי מתקבלים על הדעת (מאי ארז? הדס!).
ואם כך היאך נסמוך על רבותינו שעץ עבות הוא ההדס ופרי הדר הוא האתרוג. אין לנו אלא לומר ששיטת ההלכה עצמה היא כי מאמיניה מחויבים לכל ההלכות שקבעו חכמים שבכל דור ודור, ואף אם ברור לנו כביעתא בכותחא [כשמש בצהריים] שחז"ל שגו. כל החי בצילה של ההלכה ילך עפ"י דברי הפוסקים בלי כל קשר אם נכונים הם מציאותית אם לאו. כי זאת דרכו של המאמין והוא יעשה כדבר מנהיגי הדת גם אם יאמרו לו על שיח הדס שהוא עץ ארז ועל ארז הלבנון שהוא הדס.