"והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן וכו' ויקח רמח בידו וכו' וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האישה" במדבר כה ו'.
בפרשת שלח ביארנו שאדם המקבל על עצמו את חוקי התורה אסור לו לחקור ולברר לעצמו אם אכן תורת אלהים תורתנו. ובפרשת קרח הראנו שמותר להרוג אדם המוחרם לה' בלי בית דין ובלי עדים. ובפרשת חקת הראנו שאפילו מעשי עובדי אלילים מותרים הם אם התירתם התורה. ובפרשתנו זאת נבאר שעל פי ההלכה מה שאמרה תורתנו בראשית ט' ו': "כי בצלם אלהים עשה את האדם", לא אמרה על כל אדם ואדם שבעולמנו. וכבר ידוע מאמר רשב"י במסכת יבמות סא ע"א: "וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר וכו' אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם". זמרי בן סלוא חשקה נפשו באישה מדיינית ובא עליה לעיני בני ישראל. פנחס בן אלעזר לקח רומח ורצח את שניהם ללא דין ומשפט ואף קיבל שכר על כך: "וידבר ה' אל משה לאמר, פינחס בן אליעזר בן אהרן השיב את חמתי מעל בני ישראל וכו' לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום". נכון שאין ראוי לעשות מעשה תאוה בפרהסיה, אבל עונש מוות? על מה? למי הזיקו אלה? אוי לה לחברה שכך גוזרת על אזרחיה, באכזריות לשמה. יתרה מזאת: בעקבות רשעות של אז, בוא וראה מה כתב בימינו הרב הרצוג, רבה הראשי של ישראל, כאשר נשאל על כהן שנשא נכריה בנישואין אזרחיים והאם כדאי לגיירה. בתוך שהוא דן בעניין כתב כך בשו"ת היכל יצחק אה"ע א' סימן יט: "הרי בנידון דידן זה בפרהסיא וקנאין פוגעים בו דע"י נשואין אזרחים שנישאו בחו"ל הוי בפרהסיא". בימינו הנאורים, במדינת חוק, כותב רב ראשי ומזמין מעשה רצח. הנה כך ממש הוא פוסק על פי תורתנו הקדושה, שישראל הנושא גויה מותר להורגם ברחוב, סתם כך, בלי משפט, בלי עדים ובלי התראה. ומה שלא ראינו לשלומי אמוני ישראל מיישמים זאת בכל יום ובכל מקום הוא משום שאין בקרבנו יוקדים בקנאה ושנאה כפנחס, אבל מי לידינו יתקע שלא יקום אחד שירגיש קנאי כזה ויהרגם? ובדידינו הווה עובדא בקנאי רוצח וגם לא מזמן היה הדבר. כי לא רק הנושא נכרית דינו שקנאים פוגעים בו, אלא אף הנושא יהודיה שכופרת בתורה והרי היא כגויה, והדין הוא שקנאים פוגעים בבעלה! כמו שכתב הרב עובדיה יוסף בספרו יביע אומר חלק ג' אה"ע סימן כא: "וגדולה מזו אני אומר שאפילו נתברר בעדים שהבעל והאשה בשעת נישואיהן היו חפשים, ולאחר זמן החלה רוח ה' לפעמו וחזר בתשובה ודורש מאשתו שלא תוסיף לעבור על דת משה ויהודית וכו' תצא בלא כתובה וכו' ועכ"פ הדבר ברור וכו' אם מחללת שבת בפרהסיא או אוכלת נבלות להכעיס, אין לך עוברת על דת גדולה מזו שהרי היא כעכו"ם לכל דבריה, ולדעת כמה פוסקים הרי [בעלה] הוא כבועל ארמית שקנאים פוגעים בו"! כך כותב מי שהיה רב ראשי לישראל שמשכורתו משתלמת לו ממסיהן של אותן נשים המחללות שבת והוא דן אותן ואת בעליהן למיתה ולאובדן כתובה. אשריו שזכה לאחוז בזה וגם מזה לא הניח ידו, גם שתה מן הבאר וגם ירק אל תוכה. וזאת עליך לדעת שדין "קנאים פוגעים בו" ללא דין ומשפט דווקא בשעת מעשה, הוא מיוחד לבועל ארמית או מומרת, אך הדין שמותר להרוג את ה"מומר" הוא בכל זמן ועת ובכל מקום שאפשר, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ד' הלכה י': "והאפיקורסין, והן שכופרים בתורה ובנבואה מישראל מצוה להרגן, אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן, כיצד ראה אחד מהן שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם ואומר לו הריני טרוד להוריד את בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו". לא רק רצח ברשות התורה אלא גם מעשה נכלים להפיל בהם איש חף מפשע ולרוצחו נפש. כי מה פשעו של זה? שהוא אדם החושב אחרת? שאינו מאמין בתורה מן השמים? ומה בכך!? יאמין במה שיחפוץ. האם חושב מישהו שאפשר להכריח אנשים להאמין באיומי רצח? האם כך מגינים על האמונה? בדורות אחרונים גבר חששם של פוסקים ורבנים מקיומן ממש של הלכות אלה, לכן הלך וכתב החזו"א יו"ד הלכות שחיטה סימן ב' סעיף טז: "ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן השגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרים אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענויות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפירצה אלא הוספת הפירצה שיהיה בעניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת". וכאן יש להעיר על דברי החזו"א בכמה דברים. ראשית, כי אמנם בתקופת הנביאים עשו בני ישראל הרע בעיני ה', ובתקופת מנשה המלך שכחו את התורה, ובתקופת עזרא חיללו שבת ונשאו נוכריות, אבל אין בכל אלה איזו "נליזות מיוחדת" ושונה במיוחד ממה שהיה בכל הדורות האחרים. דבר נוסף שיש להעיר הרי לך, שהחזו"א שראה שאין ראוי להתיר להרוג בזמנים אלו הלך ושינה את ההלכה בגלל שנשתנה טעם הבריות. הוא שאנו אומרים, חכמים הם הקובעים את אשר ינהגו בני דורם, ופעמים יאמרו השתנתה המציאות ולא השתנתה ההלכה, ופעמים יאמרו השתנתה המציאות והשתנתה ההלכה, ועיין מה שכתבנו בעניין זה בקונטרס 8. אך מה שקשה במיוחד הוא שהחזו"א לא הלך עם "עבותות אהבה" שלו עד למסקנה ההגיונית, ורק התיר שלא להרוג את מחללי השבת אבל לעניין שחיטה ויין נסך דינם נשאר כעכו"ם. ומי יסביר מדוע בהלכות אלו לא חשב החזו"א שראוי לקרב את פורצי הגדר בעבותות האהבה? אהבה שאיננה מתירה להרים כוס יין עם יהודי היא ודאי אהבה התלויה בדבר. הנה לא רק המומרים ועובדי עבודה זרה דמם מותר, אלא אף סתם גוי, ואפילו שומר שבע מצוות בני נח, דמו הפקר בעיני התורה, כי כך כתב השולחן ערוך הלכות שבת סימן של אות ב' בפשטות גמורה: "כותית אין מילדין אותה בשבת". והטעם שפיקוח נפש דוחה שבת דווקא למי ששומר שבת. והאחרים? שימותו! עד שהמשנה ברורה בסימן הנ"ל זועק על מעשיהם של הרופאים: "ודע דהרופאים בזמנינו אפילו היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים ומזלות וכו' ומחללי שבת גמורים הם השם ישמרנו". ובודאי גם עליהם חל דין מוות, כי להציל אדם יהודי מותר וגם חובה, אבל אדם לא יהודי? הרי אחד כזה אינו קרוי אדם. (שים לבך כי ודאי שאין אנשים אלה, אשר הרופאים נוסעים לרפאותם עובדי כוכבים ממש, שמש וירח, של דורות קדמונים. הרי אלה שכניו הלא יהודים של החפץ חיים אשר הוא מתעקש לקרוא אותם עכו"מ מפחד הגויים שלא יחשבו שעליהם הוא אומר זאת). בוא וראה עד היכן מגיעים הדברים. ביביע אומר חלק ח' או"ח סימן לח: "אודות רופא מובהק גוי שהיה אוהב ישראל, והציל והחיה כמה נפשות מישראל ממות לחיים, וגם נהג לטפל בחינם בחולים יהודים עניים בלא כסף ובלא מחיר, וחלה בחולי מסוכן בשבת ושלח לבקש מרופא ישראל לבוא אליו ולהקיז לו דם ואם ימנע מללכת אליו איכא איבה גדולה ויהפך לבבו להיות נוסף גם הוא על צרינו ויגמול לו רעה וגם ימנע מלטפל בחולים יהודים וכו' (והתיר לרופא היהודי לחלל שבת לרפא את הרופא הגוי, בנימוק) שמכיון שהרופא ישראל אינו מתכוין בזה אלא כדי להציל עצמו ואת חולי עמו ישראל מסכנה וכו' אין כאן איסור תורה יש להורות בכחא דהתירא". כל זכויותיו ומעשיו הטובים של אותו רופא, חסיד אומות העולם, אינם שווים בהלכה כקליפת השום, ואם מותר להצילו הרי זה רק משיקולים אנוכיים, תועלתניים וקטנוניים. והרופא היהודי לא יאמר לעצמו "זכות נפלה בחלקי לגמול טובה תחת טובה לאדם הגון זה", אלא חייב על פי ההלכה לכוון "רק להציל עצמו ואת חולי ישראל". ומה נאמר ומה נדבר? לא רק חסידי אומות העולם דינם כך אלא כל מחללי השבת בפהרסיא כך דינם, שאין מחללים שבת כדי להצילם, וכמו שכתב המשנה ברורה הלכות שבת סימן שכט סעיף ד': "ישראל בעל עבירות וכו' אבל אם הוא להכעיס אסור להצילו אף בחול וכל שכן דאסור לחלל עליו שבת", ואם ישאל השואל הרי יש רופאים דתיים ואולי גם חרדים שעובדים בבתי חולים אף בשבתות ומצילים את החולים הנכרים ואף החולים שנקראים חילונים שמחללים שבת בפרהסיה. אכן שאלה זאת נשאל הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ח' או"ח סימן לח: "נשאלתי מרופאים יראי ה' שעובדים בבתי חולים ציבוריים גם בשבת האם מותר להם לטפל בחולים נכרים שיש בהם סכנה המאושפזים בבתי חולים גם במלאכות דאוריתא?" וזאת היתה תשובתו: "נמצינו למדים שבזמנינו שיש חשש ליותר מאיבה בעלמא ואם ימנעו רופאי ישראל מלטפל בחולים נכרים בשבת ויניחום למות בחוליים יש בזה אף פיקוח נפש של ישראל כי בהודע הדבר לרופאים גוים יחדלו אף הם מלטפל בחולים יהודים". לא מוסר, לא הגינות אנושית ולא חמלה. רק חישובי תועלת וכדאיות. כאילו אמר "לא-יהודי? להצילו בשבת? לא. ראוי לו שימות. אבל אם מותו אולי יזיק ליהודים יש היתר לטפל בו". ועל כך הוסיף נופך משלו שו"ת ציץ אליעזר (של הרב אליעזר יהודה ולדנברג, יליד 1917 ששימש כאב בית דין בירושלים) חלק ח' סימן טו קונטרס משיבת נפש פרק ו': "וכפי זה יוצא לנו המצאת עצה מחוכמת לציבור הרופאים החייבים לטפל עפ"י החוק העולמי המקובל אצל כולם גם בחולי עכו"ם שבגוונא שיש הכרח לעשות בשבת גם מלאכות דאורייתא אזי מדי הגישם הטיפול הרפואי לחולי עכו"ם שיש בהם סכנה יחשבו שכל כוונתם היא לא לעצם רפואת העכו"ם כי אם כדי להציל את עצמו שלא יענש חמורות על כך וגם להציל כלל ישראל וכו' באופן שלמעשה לא יחשב כי אם כעובר על איסור דרבנן". ומאותה סיבה התיר אף להציל את החילוני: "ובהאמור יצא לנו היתר כללי להגיש בזמננו ובמצב שאנו נמצאים כאן בעוונותינו הרבים טיפול רפואי הכרוך בחילול שבת דאורייתא גם למומרים לחלל שבת בפרהסיא וכו' שאם רופא דתי יהין שלא להגיש טיפול כזה רופאים לא דתיים ימנעו כתגמול וכו' ועל ידי זה יסתכנו". למה מותר להציל חילוני ממוות בשבת? רק כדי למנוע מעשי תגמול מרופאים חילונים! תנוח דעתו של הציץ אליעזר, לרופאים חילונים מוסר אמיתי והגון בליבם, ולעולם לא יפקירו שום חולה משום סיבה שהיא. יכולים ממשיכי דרכו של הציץ אליעזר לפסוק בלב שקט כי מעתה לא יטפלו בשבת רופאים שומרי מצוות בחולים חילונים – שום רע לא יאונה לעדתם, אבל עם מצפונם יצטרכו להתמודד. כך נהפכת תורת האלהים, ש"ברא את האדם בצלם דמות תבניתו", על פיה. על פי ההלכה ה"אדם" היחיד הוא רק האדם היהודי השומר תורה ומצוות. האם זאת היא תפיסת היהדות? שמתוך מליארדי האנשים שבעולם רק כמיליון ומחצה הם בני-אדם וכל היתר כבהמות השדה נידמו? וכל הכתוב בתורה במצוות שבין אדם לחברו הוא אך ורק לחברו שומר תורה ומצוות? ובמקום תשובה נביא כאן מה שכתב הגהות מימוניות בהלכות דעות פרק ו' הלכה ג': "מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל (ולא מן הגויים) כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצוות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו שנאמר יראת ה' שנאת רע ואומר הלא משנאיך ה' אשנא וגו'". ממש כך: מצווה לשנוא! ולא רעדו ידיו כשכתב זאת? דבר דעת אמת
|