"אצל הפרסים "אלה אשר ריפאו מחלות בתפילה בלבד נחשבו כמעולים שברופאים…כזה היה איפוא הרקע התרבותי עליו הונחו יסודות המשפט הרבני; ובאוירה זו של כישוף ואמונות טפלות עוצבו לראשונה מושגיהם הרפואיים של העם היהודי ומנהיגיו".

יעקובוביץ, עמנואל (תשכ"ו). הרפואה והיהדות. מוסד הרב קוק: ירושלים.( עמ' 50)

מאמר זה בא לבחון את הידע הרפואי של חכמי בבל במאות השלישית עד החמישית לספירה, מתקופת רב ושמואל עד חתימת התלמוד הבבלי. התלמוד הבבלי הוא הספר העיקרי והחשוב ביותר של העם היהודי לדורותיו. ממנו יונקים את ההלכה הפסוקה של המשפט העברי, ובכללה את ההיתר לעסוק בריפוי חולים ולא להניחם לרפואה משמיים1. דברי הרפואה מפוזרים על פי רוב בתלמוד אגב דיון הלכתי, סיפורי חכמים ואגדות. לכן המבקש לדעת את דרכי הריפוי של חכמי בבל עליו לקרוא את כל ספרי התלמוד ולהוציא את דברי הרפואה כמחט מערמת קש, מתוך הים ההלכתי המובא בתלמוד. מלבד הרצון בחקר ידיעת חכמים ברפואה יש חשיבות יתירה לבדוק ולחקור את ידיעת חז"ל בתחום זה עקב נוהג של מקצת רבנים אף בדורותינו להורות הלכה למעשה מתוך התלמוד בדברים הנוגעים בתחום הפתלוגיה. להבנת רפואות חז"ל לשורשה ראוי להרחיב ולו במקצת את רקעה של התקופה בעת העתיקה ביחס לרפואה. לכן למרות שחכמי בבל ניהלו את אורחות חייהם תחת השלטון הפרסי הססני ששיטת הריפוי שלהם הייתה מאגית מן הראוי להביא את הידוע לנו מחקר ההיסטוריה של הרפואה. כפי שכל תחומי המדע עברו מהפכה מהותית מהמאות ה- 16-17 , מהפכה שבאה לידי ביטוי בחקירת הטבע כפי שהוא, מתוכו עצמו, מבלי לייחס לו משמעות או כוחות מחוצה לו, כך גם התחום הרפואי וכל יסודות הרפואה. אם עד המהפכה המדעית היו גדולי הרופאים עדיין מייחסים למחלות השפעות או סיבות הבאות מחוץ לגוף כמו כוכבים1, שדים , רוחות רעות או סיבה תאולוגית "עונש משמיים", הרי שהיום המחקר יחקור את סיבת המחלה במחלה עצמה. אף על פי כן חקר ההיסטוריה של הרפואה מגלה שעוד מהתקופה הקדומה פעלו במצרים רופאים שהתמחו למחלה אחת, היו רופאי עניים או רופאי שינייםא1, דבר המעיד על שיטתיות אם כי עדיין לא היו ניסויים מעבדתיים.

בתקופה היוונית והרומית היה נסיון שיטתי לרפאות את החולים על פי תפיסה כוללנית המבוססת על הסתכלות וחקירה. יש הטוענים2שהיפוקרטס (462­377 לפנה”ס) הוא מיסדה של תורת הרפואה בצורתה המודרנית והוא היה משוחרר במידה מסוימת מן האמונה שהמחלות נגרמות על ידי גורמים על טבעיים – אלי יוון, שדים או רוחות רעות, והחל לחפש את הגורם בתוך הגוף.

הרופאים היוונים והרומים כתבו ספרים רבים בתחום הרפואה2א , ספרים המיועדים לרפואה שמטרתם הם ריפוי מחלות על ידי צמחים ותזונה נכונה או בהדרכה לגילוי המחלה. בניגוד לכך הרופאים היהודים לא כתבו ספרים או חיבורים שיוחדו לרפואה, ספר רפואה ראשון הידוע לנו הוא של אסף הרופא שחי במאה השביעית לספירה, הוא תרגם את חיבורו של היפוקרטס וכן ספר "המרקחות" של שבתאי דונולו מהמאה העשירית שאף הוא תרגם את חיבורו של היפוקרטס עם תוספות ביאור משלו. חכמי בבל לא כתבו ספר רפואה, ידיעותנו על שיטות המרפא של חכמי בבל נמצאים בתלמוד כבדרך אגב לברור סוגיה הלכתית. התלמוד הינו קורפוס דתי שעיקרו פסקי הלכה ומוסר שמטרתו להביא ליראת שמיים ולעבודת ה'. פעמים שהרפואות מובאות כפועל יוצא מההלכה או כדי ללמד לקח ומוסר. אין פרק מיוחד ללימוד חולי ומרפא אלא כל שיטות המרפא מפוזרים הם בים התלמוד על ידי עורך וחותם התלמוד בשמם של מספר אישים שחיו בזמנים שונים, ולא תמיד הינם עדות ישירה של הרופא עצמו.  דבר הגורם לכך שהתלמוד מכיל שיטות ריפוי שונות ומגוונות, מריפוי מאגי דרך ריפוי עממי ועד ריפוי טבעי. ריבוי אופני הריפוי נובע  מגישות שונות של חכמים (כמו שמואל ורב) מהשפעות הלינסטיות, פרסיות ועממיות. דבר נוסף שצריך לתת עליו את הדעת הוא שהתלמוד מתעלם לחלוטין מקיומם של הרופאים  גלנוס והיפוקרטס ויתר כותבי ספרי הרפואה. הדברים היחידים הנמצאים בתלמוד הם עצות רפואיות נקודתיות מהגויים ללא הזכרת שמותיהם – "ההיא מטרוניתא"3 (נכרית) "ההוא טייעא (ישמעאלי עובר אורח)4":

יתכן שהייתה לכך סיבה כמו חיזוק ההמון באמונת חכמים כדרכם של קהילות סגורות שאינם מביאים להמוני הקהילה את התפתחות המדע הנושבת בעולם החיצון4א, או שפשוט לא ידעו עליהם. ומאידך הזכירו במשנה ובתלמוד את תודוס הרופא שהיה יהודי החי ברומא4ב.

בניגוד לתלמוד, שהתעלם מרופאי יוון ורומי, חל שינוי מהותי מהתקופה שלאחר חתימת התלמוד ביחס הרבנים להתפתחות המדע והפילוסופיה הבאים מחכמי אומות העולם ובכלל זה גם תחום הרפואה. אסף הרופא מהמאה השביעית לספירה תרגם את כתביו של היפוקרטס ,הרמב"ם בספר הרפואה שלו: "פרקי משה"  התעלם לחלוטין מרפואות הנמצאות בתלמוד והתיחס אך ורק להיפוקרטס וגלנוס ויתר הרופאים מאומות העולם: " ואלו הפרקים אשר העמדתים, לא אומר שחיברתים, אבל אומר שבחרתים, וזה שאני לקטתים מדברי גאלינוס, מכל ספריו, רוצה לומר מדבריו שהביא על דרך החיבורים ומדבריו שדבר בפירושו כשיפרש דבר אבוקרט (היפוקרטס)5א".

רבי אברהם בנו של הרמב"ם5ב כתב במופרש שאין לקבל את דברי הרפואות של חז"ל ללא בדיקה ואימות: "דע  כי אתה חייב לדעת – כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה ולישא פני אומרה ולקבל דעתו בלי עיון והבנה  לענין אותו הדעת אם אמת איתה או לא, שזה מן הדעות הרעות והוא נאסר מדרך התורה ומדרך השכל … כיוון שאנו מוצאים להם (חז"ל) אומרים שלא נתאמת ולא נתקיימו בגמרא דיברי הרפואות  וכענין אבן תקומה6  שאמרו [חז"ל] שמונע להפיל הנפלים שלא נתאמת". כבר בתקופת ימי הביניים ידעו הרבנים כמו הרמב"ם ובנו אברהם לעשות הבחנה ברורה בין הלכה לבין מדע. דברי הלכה שהוכרעו בתלמוד מחייבים את היהודי הדתי שקיבל עליו את ההלכה היהודית , אך דרכי הרפואה שהם צורכי הגוף ואינם נוגעים להלכה, כמעשה חולין הם נידונים ואין לשמוע ולקבל דבריהם בדיוק כפי שנוהגים בדרכי פרנסה, מלאכת כפיים וכלכלה שאינם נלמדים מחז"ל. הבחנה זו כתבה הרמב"ם במפורש וציין שלמרות שחכמים שגו בהבחנת מחלות ומומים העלולים להמית את הבהמות יש לקיים את ההלכה בדיני טרפות כפי שהוכרעה בתלמוד: "ואין להוסיף על טריפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר על פי התורה אשר יורוך5".

נחזור לחכמי התלמוד שהם כדתות הקמאיות ראו בכל תופעה טבעית מסר כל שהוא מכוחות על טבעיים (אלהים), זה יכול להיות עונש או תגמול , לימוד לקח וכיוצא בזה. יתרה מכך לעולם הטבעי ,לגרמי השמיים והאדם  יש תכלית ויעוד אלוהי. 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה'7, ואין כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל8.  הכרזות משמיים הם הסיבה הראשונה למעשיו של האדם ולתופעות הטבע. כיוצא בזה החולאים והחבלות הנקרים באדם נגרמים מחטאו של האדם, "אין יסורים ללא חטא9", גם נזקי רכוש וממון הם תוצאה של מעשה האדם ואינה יד המקרה10. הכוחות הפועלים הינם רוחות רעות וכשפים10א  ולכן גם דרך הריפוי הם בהסרת הרוח רעה, הכשפים11 או בדרכי תשובה מהחטא. רבי יהודה הנשיא עורך המשנה חלה שש שנים בחום הגוף או בדרכי השתן11א ושבע שנים חלה בצפדינא (Scurvy חולי חניכיים). חוליו של רבי בא לו בגלל חטא שחטא כלפי בעל חיים. מעשה בטלה שהיה מיועד לשחיטה, מחמת הפחד הלך הטלה והסתתר מתחת בגדו של רבי וגעה. רבי אמר לו: לך לשחיטה כי לכך נוצרת. אמרו בשמיים בגלל שלא ריחם על הטלה יענש בחולי במשך 13 שנה.ואף רפואתו באה לו מחמת מעשה טוב שעשה. שפחתו שניקתה את הבית ומצאה חולדות ורצתה לסלקם. אמר לה רבי הניחי להם 'ורחמיו על מעשיו' (גם על חולדות) אמרו בשמיים הואיל ורבי מרחם נרחם עליו, בעקבות כך פסקו יסוריו12.

במעשה האגדה המובא לקמן , בא לידי ביטוי במלא חריפותו השקפתם של חז"ל שהסיבות לאיתני הטבע הם החטאים או לחילופין המצוות: "מעשה במקום אחד שהיה ערוד [סוג נחש] והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית [את האדם] אלא החטא ממית [ורבי חנינא שלא חטא לא מת למרות הכשת הנחש]"13.תפיסת הטבע והעולם מתוך משמעות ותכלית המיוחסת להם, הביאה את החוקר העתיק לידי ראיית הנתונים  הטבעיים כמביעים ומבטאים מסר כל שהוא, על אחת כמה וכמה את אנשי האמונה שלא התכוונו ולא רצו כלל לחקור את הטבע גופו אלא רק כיצד תופעות הטבע מגלמות את אמונתם הדתית. כמובן שאמונה זו גורמת לאדם לחקור ולתור אחר סיבות המחלות בתחום הרוח והדת במקום לחקור אותם בטבע עצמו. לכן הקורא המודרני הפוגש את דרכי הריפוי של חז"ל ירגיש מיד אי נוחות אינטלקטואלית עד כדי מוזרות וגיחוך. אך זאת צריך לזכור, הרקע ההכרתי והחוויתי של אנשי האמונה והדת בזמן הקדום, היה שונה לחלוטין. הטבע, האמונה והתבונה שימשו בערבוביא כחטיבה אחת והינם שזורות ונלמדות אחת מהשניה.

הדוגמאות שיובאו בפרק זה הינם כטיפה מים הרפואות הכתובות בתלמוד אך בהחלט משקפות את הלך הרוח והיחס של חז"ל לחולי ומרפא בתקופתם.

ריפוי מפני הכשת נחש

הנחש מתקופת המקרא נחשב לחיה רעה ומסיתה. הנחש כסמל לפיתוי והסתה מצליח לגרום לשינוי מהותי בבריאה הוא גרם לאדם לחטוא והביא את עונש המוות לעולם. הנחש במקרא נשלח כעונש על חטאי בני ישראל: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל"14. הרפואה המוצעת במקרא מפני הכשת הנחש באה בדרך מאגית: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי"15. בתקופת התלמוד שתי אמונות אלה ממשיכות להתקיים עם משמעות ראלית המהווה פתרון לבעייה תאולוגית: מדוע צדיקים שלא חטאו מתים? התשובה, בגלל חטא אדם הראשון שהוסת על ידי הנחש, ובלשון חז"ל : "מת בעטיו של נחש"16. הנחש  בתקופת התלמוד  מעניש את העובר על דברי חכמים: "פֹרֵץ גָּדֵר [שגדרו חכמים]17יִשְּׁכֶנּוּ נָחָש"18. לתופעת נחש המכיש את האדם יש  משמעות דתית מעבר לסכנה הבריאותית, לכן דרכי המרפא לא יעזרו לכל אדם, מי שעבר על תקנות חכמים לא יצליח להתרפות ממנה.

הצעות הריפוי המובאות בתלמוד מגוונות ומלוות במעשיות:

מי שהכישו נחש, יקח עובר של אתון לבנה יחתוך אותה ויניחה על מקום ההכשה , והוא שהאתון האם לא נמצאה טריפה19. לאחר הצעת הריפוי מפני ארס הנחש מביא התלמוד מעשה ביהודי שהתמנה להיות גובה מס למלך פרס שהכישו נחש, היו לו שלוש עשרה אתונות לבנות שנמצאו טריפה. הייתה אתון אחת לבנה שאינה טרפה בצידה של הישוב פומפדיתא שעד שהגיעו אליה אכלה אריה. אמר להם אביי : יתכן שהגורם לאי הימצאותה של אתון לבנה , משום שעבר על דברי חכמים. וכל העובר על דברי חכמים ינשכנו נחש ואין לו תרופה כפי שכתוב: "'ופרץ גדר ישכנו נחש20.

מאמר תלמודי זה מתחיל בעצה לריפוי ומסיים במעשה שהיה. קשה מאוד לאמוד את  דעתם של כותבי מאמר זה. האם באמת ובתמים באו להורות דרכי רפואה או שמא בדו מליבם מעשה תרופה להכשת נחש ללמד לקח ומוסר על ידי הפחדה21 , כדרכם של סיפורי מעשה חכמים21א שרובם אגדה ולא היסטוריה ראלית. הדרישה שהאתון תהיה לבנה ואינה טריפה מצביעה על כך שלחז"ל היו אמונות בכוחות מעבר להבנה הראציונלית. גם אם נניח שסברו שעובר אתון יש בו חומרים המתגברים על ארס הנחש,  מדוע דווקא אתון בצבע לבן  ומה יתרונה של אתון שאינה טריפה. לגבי הדרישה שלא תהיה טרפה אפשר להסביר שהוא דבר המחזק את הלכות חכמים שקבעו טריפה אסורה באכילה ולכן גם אינה מסוגלת לרפאות את האדם שהוכש על ידי נחש. אך הדרישה לצבע לבן נשארת תמוהה והמסקנה האפשרית היא שחז"ל קיבלו את אמונתם של המוני העם שדרכם לבדות מליבם תרופות ופעולות ככל אשר עולה ברוח דמיונם.

שיטת ריפוי נוספת הכתובה בתוספתא22 הובאה בתלמוד23 כהלכה פסוקה. הכשת נחש מהווה סכנת נפשות ופקוח נפש דוחה שבת, לכן "מי שנשכו נחש   [בשבת, מותר לחלל שבת עבורו] קורין לו רופא ממקום למקום [למרות שעובר על איסור תחומין] ושוחטין לו תרנגולת24  וגוזזין לו כרישין [כרתי, למרות שעובר על איסור תלישה בשבת]". התלמוד אינו מפרט בדיוק כיצד יש לנהוג עם התרנגולת השחוטה ומה לעשות עם צמח הכרתי , יתכן שדרכי מרפא אלה היו ידועות בציבור. אך הנכון בעיני לחוסר התיחסות ופירוט לריפוי מפני הכשת הנחש  הוא מטרת התלמוד. התלמוד הוא ספר הלכתי ולא ספר מרפא, התוספתא המובאת בתלמוד במסכת יומא הובאה לצורך בירור הלכתי24א ולא לברור רפואה. לכן הגמרא לא דנה ביעילותה של שחיטת התרנגולת ולא שאלה מדוע לא נכתבה בתוספתא גם שיטת הריפוי של עובר האתון.

הנחש מלבד שהוא מכיש, מזיק וממית הוא גם מתאווה לקיים יחסי מין עם נשים, וכך נאמר בתלמוד:

אישה שראתה נחש ולא ידעה אם הנחש התאווה לקיים יחסי מין עימה או לא  , תפשוט את בגדיה ותזרוק לפניו, אם הנחש כורך עצמו על הבגדים , סימן שהתאווה . וכיצד תינצל מתאוות הנחש למשגל? תקיים יחסי מין עם בעלה לפני הנחש ואז תתגנה על הנחש בראותו שהאישה מקיימת יחסי מין עם אדם אחר. ויש אומרים שאם תקיים יחסי מין בפני הנחש כל שכן שיתגבר יצרו עליו, לכן צריכה היא לקחת משערה וציפורניה ותזרוק לפני הנחש ותאמר: "דישתנא אנא" נידה אני 25.

הפתרון המוצע על ידי חז"ל להרחיק את הנחש על ידי זריקת השיער והצפרניים שהם מעשה מיאוס וגנאי הושפע כנראה מהכתוב במקרא:  " וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיה"26. ציווי גילוח הראש וגזיזת27 הצפורניים נכתבו כדי שהשבויה לא תמצא חן בעיניו וכך יחזירה לבית אביה28.

ההוראה שתאמר האישה לנחש "נידה אני" , היא תוספת גינוי ומיאוס29 כדי שלא  יתאווה לקיים יחסי מין עימה. ההתמודדות המוצעת על ידי חז"ל עם הנחש "המתאווה" היא בדרך מיסטית על ידי דיבור עם הנחש. במקומות רבים חז"ל המליצו לדבר עם החיות30 או אפילו עם הנהר כדי לסלק מחלות מהגוף.

כך הומלץ למי שיש לו קדחת מלריה (Quotidiana Malaria) התוקפת את החולה בכל יום במשך זמן המחלה: ישב על פרשת דרכים וכשיראה נמלה גדולה שנושאת דבר מה , יקחנה ויכניסנה בשפופרת של נחושת ויטמיננה בעופרת ויסגרנה בשישים חותמות וינענענה וירימה ויאמר לה: חולייך עליי וחוליי עלייך. ומחשש שמא הנמלה גם חולה בקדחת לכן לא רצוי לומר "חולייך עליי" אלא צריך לומר לה "חוליי וחולייך עלייך"  ואם זה לא הועיל יקח כד חדש,  ילך לנהר ויאמר לו: נהר נהר הלווה לי כד מים לחולי קדחת המלריה שבא לי  , ויסובבנו שבע פעמים על ראשו, וישפכנו לאחוריו , ויאמר לו נהר נהר קח את המים שנתת לי, שהחולי שבא אליי , ביומו בא ובאותו יום הלך31". גם סכנות הבאות מהשדים אפשר להסירם על ידי אמירה. חז"ל הזהירו שלא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה – דמו בראשו, מפני סכנת  שד ששמו שברירי, ואם שתה מהמים  ורוצה להינצל מהשד צריך לומר לחברו 'פלוני בן פלוני שתיתי מים' ואם אין אדם לידו יאמר לעצמו 'פלוני אמרה לי אימי הזהר משברירי שברירי ברירי רירי ירי רי, שתיתי מים'32.

הטלת ארס נחש למשקאות ומזון.

חז"ל סברו שהנחשים נוהגים להטיל ארס למשקאות ולמאכלים.

ארס הנחש המוטל במזון או במשקה מהווה סכנה כהכשת הנחש ולכן צריך מאוד להישמר לא להשאיר משקים ללא כיסוי וכן לא לאכול פירות וירקות שיש סמני אכילה עליהם.33 שמא אכל מהם נחש והטיל בהם ארס.

כבר בתקופת המשנה שנכתבה בארץ ישראל סברו שהנחש מטיל ארס למים יין וחלב והשותה ממשקים אלו שיש חשש שהנחש הטיל ארס לתוכן כגון שהיו גלויים ללא כיסוי, מסתכן בנפשו34 ואף נתנו שיעור זמן המותר להשהות את המשקים גלויים ללא כיסוי: "שלשה משקין אסורים משום גלוי המים והיין והחלב ושאר כל המשקין מותרים כמה ישהו ויהיו אסורין כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה"34.

בדיון בין חכמי התנאים נחלקו איזה סוגי משקים נוהג הנחש לשתות ולהטיל את הארס. המעניין בוויכוח שר' שמעון מספר על מעשה שראה נחש שותה ציר (שומן) ולכן יש חשש שהטיל ארס לתוכו, חכמים שסוברים שאין דרכו של נחש לשתות ציר, הגיבו, שהיה זה מקרה נדיר ולא מצוי:"הציר והחומץ והמורייס והשמן והדבש מותרין משום גלוי ור' שמעון אוסר אמר ר' שמעון: אני ראיתיו ששתה ציר בצידן אמרו לו אין ראיה מן השוטין [כלומר מעשה נדיר של נחש]35. מדיון זה משתמע שחכמים ראו באופן תדיר נחשים השותים מיין, מים וחלב. דבר המתמיהה מאוד שהרי נחשים לא נוהגים לעשות זאת.

על פי רוב חז"ל לא נהגו לערוך תצפית וניסוי אף  כשראו תופעות הסותרות את הבנתם, אלא יישבו את תופעות הטבע כפי שנהגו בניתוח טקסט כתוב, לדוגמא: הנחת היסוד של חז"ל שמים מגולים ללא כיסוי יש סכנת נפשות לשתותם שמא יש ארס נחש בתוכם, ומאידך הבחינו שיש אנשים רבים כמו הנכרים הנוהגים לשתות משקים מגולים ואינם ניזוקים מארס הנחש. כדי ליישב תופעה זו, השיבו שאנשים אלה נוהגים לאכול שרצים שיש בהם ארס מועט הגורם לחיסון גופם אף מפני ארס הנחש.36

דוגמא נוספת , חז"ל הסיקו שהחתול אינו ניזוק מארס נחש משום שראו שהחתול לוכד נחשים ואוכלם.לכן התירו לטלטל37 מים מגולים בשבת –  שעל פי הבנתם יתכן שיש בו ארס ואינו ראוי לשתיה – ממקום למקום משום שחתול יכול לשתותם מבלי להנזק38:

דרכי הריפוי מפני ארס הנחש המוטל במשקאות:

התלמוד מביא שיטות ריפוי למי ששתה מים מגולים ומסתכן שמא יש בהם ארס של נחש39:

דרכי הריפוי מפני ארס נחש המוטל במשקים שונה הוא מדרכי הריפוי על ידי הכשת נחש באופן ישיר, דבר כשלעצמו מעורר תמיהה, אלא אם כן התכוונו שהקורא יבין מעצמו שהשותה מים שיש בהם ארס דינו כנחש .

1.לאכול אבוב רועה39. ארכובית שבטבטית  40Polygonum eguisetiforme.

2.לבשל 5 ורדים עם 5 כוסות משקה שכר עד שהנוזל יגיע לכמות של רביעית (86 סמ"ק) וישתה.

3.אמו של רב אחדבוי בנו של רב אמי בישלה ורד אחד וכוס אחד של שכר , ונתנה [לשותה המים המגולים] לשתות לאחר מכן הסיקה אש בתנור גרפה את הגחלים שמה לבנה והושיבה את האדם על הלבנה ויצא ממנו נוזל כעלה ירוק והוא ארס הנחש.

4.לשתות רבעית (86 סמ"ק) חלב עז לבנה.

5. לקחת אתרוג לעשות בו חור ולמלא אותו דבש ולחממו בגחלים ויאכלנו.
6. לשתות חצי לוג [170 סמ"ק] שתן אדם ששהו 40 יום.

ריבוי שיטות הריפוי מעידות שלחז"ל עצמם הייתה אי ודאות לגבי תועלת הריפוי. והם מהווים מעין הצעות ריפוי שאינן מחייבות, כך למשל הצעת התרופה של בישול הורד עם השכר נאמרה בשם אימו של רב אחדבוי וכנראה הייתה נהוגה כתרופה עממית. אכילת הצמח אבוב רועה מוזכרת במשנה ויתר הצעות הריפוי הם של חכמי בבל שפרט לדרישה שהעז תהיה לבנה דווקא –  דרישה הנשמעת מיסטית –  יתר הדרישות הנם מעין מרקחות טבעיות.

צפדינא (Scurvy).

צפדינא,(Scurvy) זו מחלה שנגרמת בגלל מחסור בויטמין c  (חומצה אסקורבית), הסימן הראשון למחלה הוא דימום מן החניכיים וללא טיפול מופיע דימום אל תוך העור , המפרקים, והשרירים.

עד שנת 1753 לא ידעו כיצד לרפאות את הצפדינה ומהו גורם המחלה. גיימס לינד (James Lind) רופא צי סקוטי עשה את הניסויים המשמעותיים הראשונים לקח 12 אנשים כולם חולים בצפדינה וניסה שש תרופות על כל זוג מהם, הזוג היחידי אשר הראה שיפור משמעותי במצבו היה זה שקיבל שני תפוזים ולימון41א.

לדעת חז"ל41 המחלה נגרמת מאכילת מאכל קר העשוי חיטים, אכילת שעורים חמים או מאכילת שיורי אוכל ["עבר עליו הלילה"42]  של דג מטוגן בשמנו עם קמח43.

התרופות המוצעות הם:

1. אכילת מי שאור [בצק חמץ שתפקידו להחמיץ ולהתפיח את העיסה] ,שמן זית ומלח.
2. לקיחת שמן אווז הנוזל מהצלי ומורחו על חניכיו עם נוצת האווז.
3. לקיחת גרעין של זית שלא נגמר בישולו (שליש מגידולו) ,אותו יש  לשרוף בברזל חדש (מעדר) ללבנו ולשים את גרעין הזית עליו,. ולאחר מכן יש להניחו בין שורות השיניים.

התלמוד כותב את גורם מחלת הצפדינא כאמירה פשוטה. התלמוד לא מסביר מהיכן ידוע או כיצד הגיעו למסקנה שאכילת שעורים חמים גורמת לצפדינא. שתי התרופות הראשונות המוצעות בתלמוד הובאו בשם נכרית כתרופות המועילות לריפוי הצפדינא. התלמוד מציין שהנכרית השביעה בשבועה  את רבי יוחנן שחלה בצפדינא שלא יגלה את תרופת הפלא שלה ואף על פי כן לאחר שהתרפא [והאמין בתועלתה] לימד ר' יוחנן את התרופה לציבור בדרשתו ביום השבת. והיא נחשבה כתרופה יעילה ביותר. ההצעה השלישית הובאה בשם אביי (אמורא) שאף הוא חלה בצפדינא, וניסה את שתי התרופות הראשונות אשר לא הועילו לו עד ששאל גוי ישמעאלי אשר הציע לו  לקחת גרעין של זית….דבר המלמד שחכמים אלה לא התעסקו בחקר הרפואה אלא שאלו אנשים שכנראה היו ידועים כמרפאים, ניסו את תרופתם על עצמם כחולה צפדינא, רבי יוחנן שהתרפא הבין שזו תרופה יעילה ופירסמה בציבור. אביי שלא התרפא שאל אנשים נוספים עד שהתרפא מהצעתו של עובר האורח הישמעאלי וסיפר זאת בציבור. זו דוגמא  נוספת המצביעה על התעסקות ברפואה עממית44  של חכמי התלמוד.

מחלת השגדון (Gout) – צינית.

מחלה המתבטאת בעליה ברמת חומצת השתן בדם … ביטוייה העיקריים של הצינית הם דלקת מפרקים , שאופיינים לה התקפים חוזרים של כאבים חדים ואח"כ התנפחות ועיוות הפרקים… התיאורים הראשונים והמדויקים להפליא של הצינית נכתבו בידי היפוקרטס44א. גלנוס תיאר לראשונה את הטופוס. (משקעים גבישיים הגורמים לתגובה דלקתית קשה ולניוון הרקמות45.

. אחד המרכיבים החשובים לטיפול במחלה זו הינו הקולכיצין המופק  מצמח סתוונית הקליפות Colchicum tunicatum) ) עוד מתקופה קדומה הכירו בחשיבות צמח זה וביעילותו כטיפול בשיגדון46. תרופה זו מוזכרת כבר בפפירוס אברס מהמאה ה­16 לפנה”ס. השימוש בה נעשה על­ידי קשירת שרשרות של פקעות ושורשים על הידיים החולות.47

מחלת השגדון (gout) אינה מופיעה בתלמוד בשמה החדש "שגדון" וזהותה שנויה במחלוקת. במשנה נאמר48 : יוצאה בסלע שעל הצינית". כלומר מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם מטבע על הרגל משום שמשמש לתרופה ואינו נחשב לטלטול חפץ. בתלמוד הבבלי49 פירשו "צינית" : "בת ארעא" ופרש"י: "מכה שהיא תחת פרסת הרגל וקושר בה סלע [מטבע] לרפואה".

בתלמוד הירושלמי50  זיהו את הצינית כמחלת השיגדון: "יוצאין בסלע שעל הצינית –  פודגרה [שגדון]".

את מחלת אסא ברגליו המצוין בספר מלכים51: "וְיֶתֶר כָּל דִּבְרֵי אָסָא …כְתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה רַק לְעֵת זִקְנָתוֹ חָלָה אֶת רַגְלָיו"  מזהה התלמוד הבבלי52 :" שאחזתו פדגרא". שגורמת לכאב כמחט בבשר החי. ופרש"י : "שם חולי הוא שאוחז ברגלים וקורא לו פודגרא". שהוא לדעת הכל מחלת השיגדון (gout).

הראבי"ה 53 סבר ששני התלמודים התכוונו למחלה זהה: "פירוש בת ארעא לחולי שקורין פודגרא

(gout)".

לדעת הפרשן שטיינזלץ עדין54 אלו שתי מחלות שונות: "נראה שהצינית  היא  נפיחות או יבלת שיש בה דלקת, המצויה בכף הרגל… ואילו בתלמוד הירושלמי מפרש כי הצינית היא פודאגרא (gout) מחלה מכאיבה ביותר ברגלים ובעיקר באצבעותיהן".

הריפוי למחלת הצינית מבואר במשנה: להניח מטבע על הרגל. הגמרא מבררת איזה מטבע צריך לשים. ומשום שסוגית התלמוד חשובה, כדי להבין שפעמים רבות חז"ל מסיקים תרופות לחולאים מתוך טקסט ולא מתוך בדיקה וחקירה, נעתיק את לשון התלמוד55:

 "מאי צינית – בת ארעא. ומאי שנא סלע? אילימא כל מידי דאקושא מעלי לה – ליעבד לה חספא! אלא משום שוכתא – ליעבד לה טסא! אלא משום צורתא – ליעבד לה פולסא! אמר אביי: שמע מינה, כולהו מעלין לה".

תרגום: מהי צינית הכתובה במשנה? בת ארעא –מכה בכף הרגל –.[שואל התלמוד] ומדוע דוקא מטבע "סלע" מרפא? אם משום שהוא מתכת קשה ודברים קשים מועילים לצינית – שישים חרס. ואם מתרפא משום החלודה שבמטבע – שישים מתכת כל שהיא. ואם משום הצורה שבמטבע מתרפא, שישים אסימון שהושלמה צורתו אך עדיין אינו משמש כמטבע עדין! אמר אביי שומעים מהמשנה שכתבה דוקא "מטבע סלע" שכל התכונות המוזכרות – דבר קשה, חלודה, צורה ושם מטבע עליו – מועילים ומרפאים את מחלת הצינית.

דרכם של האמוראים לא לפקפק בדברי המשנה אף אם כתבו דבר רפואה שאינו מובן להם ואין בה משום תרופה טבעית שהשכל מקבלה56. הם ידונו בדקדוק  רב ויסיקו מסקנה לשונית תוך התעלמות מוחלטת בבדיקת יעילותה של התרופה הכתובה במשנה. הדרישה שהמטבע תהיה בעלת צורה הסיקה האמורא אביי מלשון המשנה שכתבה 'סלע על הצינית' ולא כתבה 'חרס' או 'מתכת' שצריך מטבע ממתכת בעל צורה.56  ולא מתוך בדיקה וחקירה של תועלת המטבע על כף הרגל.

אפילפסיה (Epilepsy), נכפה.

הפרעה בתפקוד המוח המאופיינים בהתקפים פתאומיים חוזרים.

לאפילסיה יש התיחסות עוד מהתקופות העתיקות. היפוקרטס  כתב שהמחלה היא טבעית ומקורה במוח בניגוד לדיעה הרווחת בזמנו שמייחסים למחלה כוחות על טבעיים. גלנוס הציע ריפוי לאפילפסיה, שתיית משרת עצמות שרופות57.

עוד כתב היפוקרטס: "הנערים נצולים מהכפיות בהשתנות השנים. והארצות. והנהגת המזון"57

התלמוד57 מביא גורמים שונים למחלת האפילפסיה:

המקיים יחסי מין מיד58 לאחר שיצא מבית הכסא, בניו יהיו חולי אפילפסיה, משום ששד59 הנמצא בבית הכסא מלווה אותו.

העומד ערום בפני הנר יהיה חולה אפילפסיה60.

המקיים יחסי מין לאור הנר יהיו בניו חולי אפילפסיה61.

המקיים יחסי מין על מיטה שתינוק עד גיל שנה ישן בה, אותו תינוק יהיה חולה אפילפסיה62.

קשה מאוד לאמוד את דעתם של חז"ל אם התכוונו להפחיד את המוני העם להתנהגות צנועה או שבאמת סברו שאלה גורמי האפילפסיה. לקיים יחסי מין לאחר שיצא מבית הכסא אינה התנהגות הנחשבת לאינה הולמת, לכן נראה שבאמת האמינו שהשד המלווה יכול לגרום לתינוק חולי אפילפסיה אך מאידך התייחסו חז"ל לאפילפסיה כמחלה תורשתית63 דבר המעיד שסברו שיש שינוי פיזיולוגי כל שהוא באדם החולה באפילפסיה64.

הריפוי לאפילפסיה הוא על ידי כתיבת קמיע או תליית שורשי צמחים66. שיטת ריפוי מאגית שהתלמוד מתייחס אליה כריפוי לכל דבר, הקמיע נחשב לקמיע "מומחה" לאחר שהוכיח עצמו בריפוי לפחות שלוש פעמים. כלומר חז"ל התיחסו לקמיעות כרפואה ממשית שהינסיון מראה ומוכיח את יעילותה.

צהבת: jaundice, icterus  – ירקון67

הצהבה של העור ולובן העיניים המצביעה על עודף של בילירובין (הצבען כתום צהוב של המרה)בדם . קיימים שלושה סוגים של צהבת: 1.צהבת חסימתית מופיעה כאשר מרה המיוצרת בכבד אינה מגיעה למעי בגלל חסימה של צינורות המרה (לדוגמה על ידי אבני מרה) או בגלל עימדון מרה . השתן כהה הצואה בהירה והחולה עשוי לסבול מגרד.

2. צהבת של תאי הכבד מופיעה בגלל מחלה של תאי הכבד, כגון דלקת כבד (הפטיטיס)  כאשר הכבד אינו מסוגל לנצל את הבילירובין אשר מצטבר בדם. השתן כהה אך צבע הצואה אינו משתנה  3. צהבת המוליטית מופיעה כאשר יש הרס מוגבר של תאי דם אדומים68" .

היפוקרטס  הבחין שהצהבת קשורה לתיפקוד הכבד: "לאחוזים מחולי הירקון (צהבת) אם יתקשה הכבד רע69".

בספר "פרקי משה" לרמב"ם המביא את דברי גאלינוס כתב:"לפעמים יקבל בעל הירקון תועלת במראים הכרכומים [להסתכל בצבעים צהובים], כי זה מתיך האדומה70."

"הרבה בני אדם שהיה להם ירקון ורפאתים בשלשול לבד71".

לדעת חז"ל הצהבת נגרמת כאשר אדם מחזיר את השתן באמצע הטלת מי הרגליים : "סילון החוזר  מביא את האדם לידי ירקון72 ". וכן אדם המתאפק ומשהה את השתן גורם לצהבת73 ולעקרות74.

ובדרך המוסר סוברים חז"ל ששנאת חינם בין הבריות גורמת לחולי הצהבת: "סימן לשנאת חנם – ירקון75"

התרופות המוצעות על ידי חז"ל:

1.לאכול בשר חמור76.

2.לשתות שתן של חמור77.

3לשחוק כרכום וקומוס ליתן בשכר וישתה, אך בתערובת זו יש חשש שיהיה עקר מזה78.

העולה מהדוגמאות המעטות שליקטנו  שלחכמי בבל, כפי המשתקף מהתלמוד לא הייתה שיטתיות בחקר הרפואה , פעמים שהסיקו מרפא לחולי מתוך עיון בטקסט של דברי התנאים ללא בדיקה וביקורת, פעמים ששאלו אנשים עוברי אורח, או אימצו את התרופות המקובלות בידי העמך. דוגמה מפליאה לדברי רפואות הנלמדות "מהסבתות" היא מהאמורא אביי שהוא אחד האמוראים שאימרותיו ופסקיו שגורים בפי התלמוד למכביר. אביי גדל אצל אומנת שלמד ממנה רפואות עממיות, ודבריה הובאו במקומות שונים בתלמוד, כך למשל לאחר שהגמרא מבארת שמותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם הפואה המצויה (Rubia tenuifolia) צמח מטפס  הקושרים אותו ותולים בצואר לריפוי מחלה. אביי מרחיב ומפרט בדבר תועלת "קשרי צמח "הפואה" : אמרה לי אומנתי שלשה קשרים גורמים לייצב את מצבו של החולה שלא יחמיר, חמשה קשרים גורמים לריפוי המחלה, ושבעה קשרים אפילו לנזק מפני כשפים עוזר. 78א

כמו כן הציע אביי לפרה שילדה ואינה רוצה להניק את הולד: "מביא גוש של מלח ומניח לה בתוך הרחם, כדי שתזכור צערה ותרחם על הולד ותניקו"78ב. ולמי שיש לו חולשת הלב המליץ אביי: יביא בשר של ירך ימין של איל ויביא גללי בקר הרועים בחודש ניסן , ואם לא מצא יקח קיסמי ערבה ויצלה את הבשר בהם יאכל וישתה אחריו יין מזוג78ג . את האמירה השגורה בפי המוני העם "אל תפתח פה לשטן" נאמרה בתלמוד בשמו של אביי: "אמר אביי…לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן"78ד.

השימוש בתרופות עממיות, טבעיות, קמיעות ו"סגולות" למיניהן  נחשבו למרפא לכל דבר ועניין, חז"ל לא הבדילו בין מרפא על ידי חומרים טבעיים כגון צמחים וכיוצא בזה לבין מרפא שנעשה על ידי קמיעות או דרכים אחרות שאין הדעת מסכימה להם. כולם כאחד הותרו לצורך מרפא אף אם הדבר גורם לעבור על איסורי תורה. חז"ל התירו לשאת את ביצת החרגול כדי להרפות את הירך , לצאת בשן של שועל כדי להיפטר מהפרעות בשינה וכן מסמר בצורת צלב למי שיש פצע מזוהם79 . חז"ל סברו שרוקו  של בן בכור יש בכוחו לרפא מחלת עניים ועל פי זה פסקו והכריעו דין תורה. התלמוד דן בנאמנות עדות האב על בנו בכור (ולא של האם) בהקשר לירושה. אחד העדויות המוזכרות בתלמוד הוא: על אב שהיה נוהג לומר לחבריו או שכניו : 'לכו לבני  בכור הוא, רוקו מרפא את העיניים' , והסיקו בתלמוד שהוא בן בכור מהאב ולא מהאם בטענה: "גמירי – רוקו של בן בכור מהאב מרפא עיניים ולא רוק בכור מהאם" , מלשון התלמוד "גמירי" שפירושו על פי רוב מקובלנו79ב במסורת מאבותינו. מבואר שחז"ל סברו שאכן רוקו של בכור מהאב מרפא ולא בכור מהאם כעובדה ממשית79א.

רק בימי הביניים ובעת החדשה, בתקופה שלאחר התלמוד אנו שומעים קולות של ביקורת מפי הרבנים: "ואפילו רפואות טבעיות שזכרו רז"ל בש"ס בכמה דוכתי [מקומות] הם רחוקים מן השכל ומן הסברא"79ב.ביקורת שגרמה לרבנים להבדיל ולהבחין בין רפואה טבעית לבין "רפואה סגולית", בין רפואה שהשכל מקבלה ומבינה לבין רפואה שאין הדעת מבינה, כפי שנסביר להלן.

רפואה סגולית

"אבן טובה הייתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא" (בבא בתרא טז ע"ב).

בשפה העברית של היום המילה "סגולה" משמשת גם כביטוי לתכונה מיוחדת וצפונה שנמצאת במישהו או במשהו. כך אפשר לומר היום 'עשב פלוני יש בו סגולה' וכוונתנו שעשב פלוני מרפא בדרך שאינה מובנת והמחקר המדעי של היום לא נתן את אישורו בדבר יעילות העשב "הסגולי". כלומר כל דבר שקיבל אישורו של מדע הרפואה של ימינו, בשם רפואה יקרא, כל שלא קיבל אישור מדעי ועדיין האנשים משתמשים בו כדבר שיכול לרפא, בשם מרפא סגולי יקרא.

חכמי בבל לא עשו הבחנה בין רפואה טבעית לבין רפואה "סגולית", כל מה שנראה בעיניהם כתרופה בין שהיא בדרך מאגית, כישוף, לחש,  אמירה, אכילה ,שתייה, מריחת מישחה על מקום נגוע וכיוצא באלה בכלל תרופה ומרפא ייחשב. לשיטת חז"ל כל פעולה מקורה שמיימי ואלהי ואין הבדל בין האפשרות שצמח או חומר מסוים יכול לרפא או שאמירה או כתיבת קמיע יכול לרפא שניהם כאחד הם בהשגחה ובהתערבות אלהית. ההבחנה נוצרה לאחר תקופת התלמוד, בתקופת ימי הביניים שהושפעה מחשיבה פילוסופית79ג כשיטת מחקר מדעית ומביקורת שכלתנית . אלא שרבני ימי הביניים ייחסו הבחנה זו אף לחכמי התלמוד אם בשגגה אם בזדון כדי להציל את כבודם של חכמי בבל .

לשם הבנת הסוגיה נבאר תחילה מבחינה לשונית את המילה "סגולה" וכיצד עברה גלגולים ,טרנספורמציה ותוספת משמעות.  במקרא המילה "סגולה" משמעותה, חביב ונחמד: " וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים79": תרגם אונקלוס: "חביבין81". וכך פירש רש"י: "סגלה – אוצר חביב82". "וְעוֹד בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי יֶשׁ לִי סְגֻלָּה [אוצר] זָהָב וָכָסֶף נָתַתִּי לְבֵית אֱלֹהַי80".

וכן פירש אבן עזרא: "הוא דבר נחמד לא ימצא בכל מקום כמוהו83".

בתקופת התלמוד מלבד משמעותו המקראית – חביב ונחמד –  הייתה לה משמעות נוספת של אוצר או פקדון. כך מתבאר מהתלמוד בסוגיה של המזיק לילד קטן שאי אפשר לשלם לו את דמי הנזק משום שהוא קטין, שצריך לשמור את דמי הנזק עבורו לכשיגדל על ידי קניית רכוש.

ובתלמוד84 נאמר בלשון הזאת : "יעשה לו סגולה [פקדון]…מאי סגולה? רב חסדא אמר: [יקנה עבורם] ספר תורה; רבה בר רב הונא אמר: דיקלא דאכל מיניה תמרי [יטע דקל שיאכל ממנה לכשיגדיל תמרים כתשלום לנזק]".

בתקופת ימי הביניים התגלגלה המילה "סגולה" וקיבלה משמעות חדשה, המבטאת ומתפרשת ככוח רוחני הפועל שאין לו מובן והסבר שכלי או תבוני. הרמב"ן בפירושו למקרא מסביר את המיוחד בצמח הדודאים שהביא ראובן ללאה: "והשרש [של צמח הדודאים] הוא שאומרים עליו האנשים שיועיל להריון. ואם הדבר אמת, הוא בסגולה בהם, לא בטבעם. אבל לא ראיתי כן באחד מספרי הרפואות המדברים בהם85".

הרב יוסף אלבו דן בגורם ובסיבת צחוקו של האדם: "ומה שאמרו חכמי חקירה שאדם שוחק [צוחק] בסגולה, כלומר שאין סבת השחוק ידועה87".

המעניין הוא שר' יהודה הלוי בספרו "הכוזרי"88 פירש את הכתוב "עם סגולה" במקרא, כמשמעותו המאוחרת של תכונה מיוחדת ופלאית ולכן ייחס לעם ישראל כוח סגולי שאינו טבעי המיוחד רק לעם ישראל ואינו נמצא בשאר אומות העולם.  בלשונו של הכוזרי "הענין האלהי" או "הכח האלהי" והגיע למסקנות גזעניות מרחיקות לכת: "אבאר אצלך גדולת העם [היהודי]… שהשם בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם …והיה הענין האלהי דבק בהם מאבות אבותם אל בני בנים89. ואברהם סגולת עבר … ובני יעקב כלם סגולה, כלם ראויים לענין האלהי".

מהאמור לעיל מבואר שהשימוש במונח "סגולה" על פי משמעותה המאוחרת של "כוח רוחני" אינה מופיעה בתלמוד, מימלא לא תימצא חלוקה בין רפואה טבעית וסגולית. חז"ל לא הבחינו, דירגו או קיטלגו שיטות רפואה מבחינת תועלתם ויעילותם למרפא החולי כל מה שנמצא שלחז"ל הייתה הבחנה דתית בלבד. כלומר שיטת המרפא על ידי כשפים ולחשים נידונה בתלמוד האם מותרת היא או אסורה בגלל האיסור הכתוב בתורה "ובחוקותיהם לא תלכו" כלומר שאסור ללכת ולנהוג כמעשה הגויים וחז"ל כינו זאת "דרכי האמורי" שהוא סעיף ממעשה כשפים וניחוש. אך לא היה ספק בליבם ש"דרכי האמורי" ניחוש וכישוף יש בהם תועלת והיא כמרפא לכל דבר.

דיון זה בדבר היתר רפואה בשיטות של ניחוש "כדרכי האמורי" נמצא במשנה89ב: "יוצאין בביצת החרגול, ובשן שועל, ובמסמר מן הצלוב משום רפואה, דברי רבי מאיר, וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי". ובגמרא הכריעו שמותר מבחינה דתית להתרפא בשיטות של ניחוש:

אביי ורבא דעת שניהם: "כל דבר שיש בו משום רפואה – אין בו משום דרכי האמורי"89ג.

כלומר הנידון אינו אם שן השועל מועיל לבעיות השינה או לא, אלא הנידון האם מותר להתרפות בשיטת ריפוי זאת שהיא כדרכי האמורי. והוכרע להלכה שמותר. כך הוסבר בספר המצוות "החינוך"89ד לאחר שביאר שמעשה הכשפים הם תערובת כוחות של מעלה שנאסרו משום שעלולים לגרום נזק ורוע כתב "כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי כלומר אין לאסרו מפני צד כישוף, אחר שיש תועלת בו [מרפא חולים] … אין זה מן הצדדין האסורין, כי לא נאסרו [הכשפים] רק מצד הנזק שבהן". אין ספק בדבר שחכמי התלמוד התיחסו ליעילותם של הכשפים כפי  שהתיחסו לחוקי הטבע. תופעות ומקרים בטבע מונהגים ופועלים בהשגחתו של אלהים כך צריך לייחס לדרכי הרפואה בעזרת לחשים וכשפים שהכל מאת האלהים המפעיל ומקיים את הכוחות כולם. לחיזוק דברינו נצטט את הרשב"א89ה : אני רואה בגמרא דברים רבים יראה מהם שהתירו מכלל הנחשים והלחשים ומן המכשפים… כאלה אין מספר…ובאמת אין אחד מכל אלה גוזר העיון והתירום…ובלבד שיהא לבו לשמים וידע שאמתת הרפואה ממנו…לא כאותן שמכוונין לשר השולט".

הרמב"ם גדול הפוסקים והפילוסופיה שקמו ליהדות בכל הזמנים הבחין בין רפואה טבעית לבין רפואה סגולית על ידי לחשים וכשפים ומן הראוי להביא דבריו.

ראשית נקדים ונאמר שהרמב"ם נקט בשתי גישות הנוגעות לסוגיה:

א.    הרמב"ם כראציונליסט בניגוד למפורש בתלמוד89ו סובר שהכשפים אין בהם ממש ואינם פועלים כפי שסוברים המוני האנשים: "כל המאמין בדברים האלו [בכשפים] וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך89ז". כלומר לדעת הרמב"ם התבונה השלמה מכחישה את מעשה הכשפים ואין להתיחס אליהם אלא כדברי הבל של חסרי דעת וההמונים.

ב.       הרמב"ם מעיד על עצמו שהנכון לפרש את הכתובים באופן שיהיו תואמים לתבונה, ויש להתאים את הכתוב לתבונה אף אם הוא ההפך מפשט הכתובים ובלבד שיסכים עם הדעת. או במילים אחרות אין התבונה שפחתה של הכתובים אלא הכתובים הם שפחה לתבונה : "דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם [מלשון גשמיות], ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו יתברך גשם89ז". כלומר לדעת הרמב"ם פרשנות הכתובים צריכה להיות תואמת את התבונה אף במחיר של סירוס ושיבוש פשטן של כתובים.

לאור שתי גישות אלה יהיה קל יותר להבין את הרמב"ם שסטה מהפירוש הפשוט והברור של התלמוד. וייחס לתלמוד דברים שלא נאמרו על ידם.

במשנה בנושא הדן בדרך הריפוי למחלת "הכלבת" שהיא מחלה זיהומית חריפה של מערכת העצבים על ידי נגיף89א: יש מחלוקת בין החכמים האם להתיר לחולה "הכלבת" את בשר הסרעפת של הכלב הנושך שהוא מאכל האסור על פי ההלכה . מתיא בן חרש מתיר משום שהוא מרפא, ופיקוח נפש מתיר אכילת מאכלים אסורים, וחכמים אוסרים משום שאינו מרפא:90א "מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד [סרעפת] שלו ורבי מתיא בן חרש מתיר90".

הרמב"ם בפירוש המשניות91 פירש שדעת חכמים האוסרים לאכול בשר כלב משום שלא הוכחה יעילותה למחלת הכלבת:"ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך, כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד, רוצה לומר בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור, כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטועה, וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול". בספרו מורה הנבוכים92 הוסיף הרמב"ם שרפואה סגולית אין בה ממש והנסיון לא הוכיחו ולכן אסורה היא מבחינה דתית משום כישוף ודרכי האמורי: "[צריך] להרחיק מכל מעשה הכשוף…כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג לפי דעתם, כמנהג הסגולותוהכחות המיוחדות… ואמרו בפירוש93 'כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי', רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור… ואל יקשה עליך מה שהתירו94 מהם במסמר הצלוב95 ושן השועל96, כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהן97 שהוציא אותם הנסיון והיו משום רפואה…כי כל מה שנתאמת נסיונו באלו אף על פי שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשותו, מפני שהוא רפואה".

אנו נתעכב על דברי הרמב"ם שפירש את אמירת חז"ל 'כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי', רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור'. הרמב"ם פירש כוונת חז"ל "דרכי האמורי" דרכים שאין העיון הטבעי גוזרו וזה בניגוד למשמעות הפשוטה של המאמר שכוונתו כל פעולה שמטרתה נראית לצורך רפואה אף אם נוהג כמנהג "דרכי האמורי" אינו אסור משום כשפים וניחוש אך אם אין מטרתה נראית לרפואה אלא נראים כמנהג "דרכי האמורי" הרי הוא אסור97א. ראייה נוספת, בהמשך הגמרא לאחר שקבעו את הכלל "כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי" נאמר ששנו לפני ר' חייא בר אבין את הדברים האסורים משום דרכי האמורי והוא תקנם ואמר להם שאכן כולם אסורים חוץ משני דברים – מי שנתקע לו עצם בגרון , תרופתו  להביא את סוג העוף שהעצם נתקע בגרונו ויניחו על קודקוד הראש ויאמר את הלחש הבא: ' חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד' ואם נתקע לו קוץ של דג בגרונו יאמר את הלחש הבא: ' ננעצה כמחט וננעלה כתריס שייא שייא [רד רד רש"י]'. הדבר ברור ששני לחשים אלה אין העיון והתבונה של הרמב"ם גוזרם ואף על פי כן מותרים משום שלדעת חז"ל לחשים ותרופות טבעיות דין אחד להם ומותרים אף מבחינה דתית.

הרמב"ם בהמשך דבריו משיב על סתירה לדבריו מהמשנה שמבואר שמותר לעסוק בלחשים וקמיעות אף שאין העיון גוזרם: "ואל יקשה עליך מה שהתירו94 מהם במסמר הצלוב95 ושן השועל96, כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהן97 שהוציא אותם הנסיון והיו משום רפואה…כי כל מה שנתאמת נסיונו באלו אף על פי שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשותו, מפני שהוא רפואה".

בתשובה זו הפיל הרמב"ם את שיטתו לבור, אם התנאי הקובע הוא הנסיון עצמו ולאו דוקא העיון והתבונה הרי שהתיר את כל הלחשים והכשפים "שהנסיון" מוכיחו. הדבר המתמיה ביותר בדברי הרמב"ם שהוא מביא כדוגמה לדבר שאין העיון גוזרו והניסיון מוכיחו את תליית העשבים בצואר המועילה לחולה אפילפסיה וכן הנחת צואת כלבים על מוגלה בגרון. ובזה שם עצמו בכלל "המאמינים בדברי הבל ותוהו" וכי מה ההבדל בין תליית עשבים בצואר לחולה אפילפסיה לבין הנחת עוף על הראש להוציא את העצם שנתקע בגרון?

הרשב"א98 הבחין שבדברי הרמב"ם יש סתירה פנימית, אם דרכי הרפואה המוצעים בין שהם דרך "טבעית" או של כשפים ולחשים אינן מועילות והניסיון מכחישן הרי שהם שטות והבל ואם הניסיון מחזקם ואנו רואים את החולים מתרפאים אלא שאין לנו הסבר המניח את דעתנו לתופעה, הרי זה רפואה לכל דבר ועניין: " ואני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל [הרמב"ם] מהו הדבר שיקראוהו הרב ז"ל שיגזרהו העיון הטבעי. אם מה שיגזרהו עיון חכמים שחברו ספרים בטבע כאריסטו וגאלינוס וחבריהם שחברו ספרים בטבע הסמים והמסעדים המועילים לפי עיונם וכל מה שלא השיג עיונם הוא בכלל איסור דרכי האמורי… זה באמת מה שלא יקבלהו השכל… ואולי אפילו החכם שבחכמים לרוב העלם הטבע ההוא מכלל המין האנושי מצד שהוא אדם [שכל האדם מוגבל ואינו יכול להבין את כל תופעות הטבע]. כסגלת האבן השואבת [מגנט] שהברזל קופץ עליה… ולא ישיג עיון טבע זה כל חכם שבחכמים אלו של חכמת הטבע. ואם כן אף כל המינין בעלי הסגולות בטבע הם פועלים כסמים והמסעדים [סמי מרפא וצמחי מרפא] ואין בהם משום דרכי האמורי כמו שאין בדברים המפורסמים המועילים לפי העיון הטבעי של אלו החכמים… ואם כן למה נאסור מה שיאמרוהו מצד הטבע המסוגל? ושמא יגזרהו עיון החכם עליו השלום ואע"פ שלא יגזרהו עיון אחד מאלו חכמי הטבע".

כלומר עצם העובדה שגדולי הרופאים כהיפוקרטס וגאלינוס לא ידעו להסביר את תופעת הטבע אינה סיבה להפוך דרך ריפוי זו ל"דרכי האמורי" אולי יבוא בעתיד חכם גדול וילמדנו את תופעת הטבע. הנסיון המוכח הוא הקובע ולא ההסבר. חז"ל העידו בתלמוד שהכשפים , הלחשים והקמיעות הנסיון הוכיחו, הם "ראו" שהחולים התרפו ממחלתם ולכן מרפא לכל דבר יחשבו אף אם הוא בלחש שהעיון והתבונה מכחישם.

חכמי בבל כפי שמשתקפת דעתם בתלמוד לא ציינו חלוקה של סוגי רפואות. הם לא עסקו בחקר הרפואה באופן שיטתי ונראים הדברים שהם מעין אוסף רפואות "מכל הבא ליד"98א, ידיעותיהם ברפואה המפוזרות בים התלמוד הנם לקט מזדמן ששמעו מהאומנת שלהם או מעובר אורח , ממומחה לכתיבת קמיעות או מכשף הבקי בלחשים, מרופא שהתנסה בריפוי על ידי צמחים או מסיפורי אגדה על מעשה חכמים. לדעתם כל שיש בו משום מרפא לחולי אין בו משום "סגולה" , "מאגיה" או "כישוף". חז"ל לא הבחינו בין מרפא טבעי למרפא על ידי לחש וכשפים אלא במובנה הדתי ולא בהקשר המדעי. ההיסטוריוגרף העוסק בתולדות הרפואה לא ימצא בתלמוד "רפואה יהודית" כפי שימצא בכתבי מצרים, יוון ורומא. הוא לא ימצא אסכולה למחקר, לא ספרי רפואה ולא פירוט רפואי כפי שימצא בספרי הרפואות של רופאי יוון ורומי כהיפוקרטס וגלינוס.

רפואת חז"ל על פי חוקרי ימינו

אין סעיף זה מתיימר לעבור על דעת כל חוקרי ישראל בסוגיית "רפואות" חז"ל, אלא לעורר ביקורת על חלק מהחוקרים היהודים שנושאים פנים לחז"ל ומחקריהם מהווים מגמתיות ונטייה. לא הייתי מסתכן מלומר שהם מנסים להשתמש בכושרם האינטלקטואלי להאדיר את ידיעות חז"ל המהווים את חכמי האומה היהודית ובכך לגרום לאידאליזציה של העבר ההיסטורי של חכמינו ולהאדיר את העם היהודי. מייחסים לחז"ל ידיעות רפואיות שלא נאמרו ולא נתכוונו אליהם, גילויים רפואיים שרק הרפואה המודרנית נוכחה להכיר באמיתותם.

להלן מספר דוגמאות המצביעות על אדיאליזציה של חכמינו כ"פרט המלמד על הכלל":

ד"ר דוד מרגלית כתב ספרים רבים על רפואות חז"ל "חכמי ישראל כרופאים" "חכמי ישראל ברפואה" "לשון ורפואה בתנ"ך". אחת המסקנות שהסיק מרגלית שמשמשות עבורו כחוט השני לאורך ספריו היא, שחז"ל לא נפלו ברמתם הרפואית מיתר חכמי אומות העולם :"בדברי חז"ל במשנה ובגמרא מתגלות כפעם בפעם, באופן מפתיע , הערות על שימוש במכשירי בדיקה מסובכים, ביצוע ניתוחים מסובכים עם סמים מרדימים. סמי הפלה וכו' והמסקנה המתבקשת מאליה היא, שהייתה קיימת אסכולה מפותחת וקבועה של לימוד ומחקר פתיחת גופות בני אדם ובעלי חיים, ניסויים מניסויים שונים ופיתוח חכמת הכירורגיה, ולא עוד אלא רמז למכון לקוסמטיקה גם כן נמצא…. ושוב: הדברים ברובם לא נרשמו לגופם, אלא אגב דיון בדברי הלכה; …וחכמינו שעסקו בכל הניסויים והחקירות הללו כבדרך אגב, אינם נופלים במאומה מהחוקרים המקצועיים שמלאכתם בכך – בכל הארצות ובכל התקופות והזמנים, שחשיפת מסתרי הטבע הייתה נר לרגליהם"99.

לאחר דבריו דלעיל מביא מרגלית דוגמה כסיוע וחיזוק לדבריו מהתלמוד:

מאי ביצה טורמיטא? אמר שמואל: עבדא דעביד לה שוי אלפא דינרי, ומעייל לה אלפא זימני במיא חמימי ואלפא זימני במיא קרירי, עד דמתזוטרא כי היכי דבלעיתה, ואם אית כיבא סריך עלה, וכד נפקא ואתיא, ידע אסיא מאי סמא מתבעי ליה ובמאי מתסי. שמואל הוה בדיק נפשיה בקולחא, עד דמסתרין אינשי ביתיה עליה שעריהון100.

שמואל ביאר כיצד לעשות  בדיקה פנימית של הקיבה והמעיים: יקח ביצה מבושלת הרבה אלף פעמים במים רותחים ואלף פעמים במים צוננים עד שתצטמק ותעשה קטנה וקשה עד שאפשר לבולעה וכשתצא הביצה החוצה יחד עם הפרשות מהמעיים – מוגלה, דם –  ידע הרופא מה הסמים והתרופות הדרושים, וכיצד לרפא את הכיב. שמואל עצמו נהג לעשות בדיקה זו "בקולחא101" ומרוב הכאב של שמואל אנשי ביתו תלשו שערם מדאגה.

ומסקנתו: "הבדיקות הללו הן מן המפליאות ביותר שאנו מוצאים בתלמוד…השאיפה לחקור, לדעת, לענות על שאלות מטרידות – איננה רק נחלתו של איש המדע המודרני; גם שמואל102 ודורותיו שאפו לכך ובזה גדולתם: בראשוניות החלוצית שלהם".

מרגלית מודה שדברי חכמים ברפואות נכתבו על פי רוב בדרך אגב לצורך ברור הלכתי ולא נכתב באופן שיטתי: "וחכמינו שעסקו בכל הניסויים והחקירות הללו כבדרך אגב" .וכן מודה הוא שבדיקה פנימית זו למעשה אינה יעילה: "לא היעילות של הבדיקה חשובה – חשוב הניסיון כשלעצמו".

הדבר היחידי שמרגלית למד מדבריו של שמואל הוא עצם הניסיון של שמואל לערוך בדיקה פנימית על ידי ביצה או "קולחא" [צינור].

מניתוח סוגיית הגמרא נמצא שגם נסיונו של שמואל בבדיקה אינה מקורית שלו אלא שמע עליה ממקור אחר , דבר נוסף אראה שבדיקה זו שמואל לא יכל לאשר את יעילותה. ומימלא שיטת מחקר אין כאן.

הגמרא מבררת מהי ביצת טורמיטא השנויה במשנה? ועל שאלה זו השיב שמואל: ביצה המבושלת אלף פעמים ברותחים ואלף פעמים במים צוננים והיא משמשת לבדיקה פנימית למצוא את סיבת הכאב.

אך שמואל עצמו לא בדק בביצה זו אלא "בקולחא" [זיהוי הקולחא אינו ברור] משמע ששמואל לא היה בקי בעשיית הביצה ולעצמו השתמש ב"קולחא" ולא בביצה כפי שכתב הר"ן : "ולפי שלא היה בקי שמואל בביצה טורמיטא היה בודק עצמו בקולחא" ולפי זה הידיעה על בדיקה פנימית זו באה ממקור אחר ולא משמואל עצמו וסביר להניח שמקור בדיקה זו לא באה מחבריו לספסל הלימודים (חכמי נהרדעא) אחרת היה מברר אצלם את מעשה הביצה "הדיאגנוזית". דבר נוסף, לבשל ביצה אלף פעמים ברותחים ואלף פעמים בצונן היא מלאכה מרובה שמן הסתם לא עשו אותה רבים כך שבדיקה יסודית ביעילותה של הבדיקה לא הייתה שם. ועוד, מבואר ששמואל בבליעתו את הקולחא סבל מכאב אדיר עד שמסופר שבני ביתו היו בוכים ותולשים שערם מרוב דאגה. משמע הם לא היו עושים בדיקה זו, כלומר אפילו על בני משפחתו לא יכל לחקור את יעילות הבדיקה. ובנוסף, מדוע  שמואל לא כתב לנו את הסימנים השונים המצביעים על סוג מחלה מסויימת ולא את  אפשרויות המרפא לאחר שיוצאת הקולחא או הביצה למען נדע לא רק את אופן הבדיקה אלא גם מה לעשות איתה כדרכם של כותבי ספרי רפואה כהיפוקרטס וגאלינוס.

מכל הנ"ל אני מסיק דבר אחד – שמואל בדק עצמו לגלות את מקום וסיבת כאבי המעיים "בקולחא" לא יותר . אין כאן לא מחקר , לא חלוציות ולא ראשוניות אלא נסיון בדיקה הידוע כבר ממקור אחר. יתירה מכך, כל העמים והשבטים תמיד ניסו לרפא את כאבם וחוליים וכי מה גדולה בדיוק יש לייחס לעצם הניסיון לאכול ביצה אולי יידע את סיבת הכאב. המצב שאנשים מנסים למצוא מזור לרפואתם אינה הנידון כאן ואין בזה חידוש. מה שמרגלית צריך להוכיח הוא את שיטת המחקר, האם לחז"ל או שמואל במקרה זה הייתה לו שיטת מחקר או אסכולה קבועה ומפותחת ללימוד ומחקר כפי שמרגלית מייחס להם. מעצם העובדה שהיה נסיון למצוא מזור ומרפא אין ללמוד ממנה שיטת מחקר.

החרה החזיק במגמתיות זו בספרו "דרך ישראל ברפואה" שלא רק שלא למד את הסוגיא התלמודית בעיון אלא אף ציטט באופן שגוי ומוטה . ראשית נביא דבריו ולאחר מכן את דברי הביקורת.

בכותר "הלב ותפקידו בסיבוב הדם לפי הקדמונים" כתב מרגלית: "לא נשאר לנו כיום אלא לאשר את סברתו של רב [בניגוד לדעתו של שמואל], שלא רק בוותין [אבי העורקים Aorta] נמצא דם, אלא בכל העורקים כמו שהגמרא מסיקה: "שלשה עורקים גדולים הם: אחד מכוון ללב, אחד לריאה ואחד – לכבד" וכמו שרש"י מסביר שם : "לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלושה" הרי זה תיאור ריאליסטי ממש של העורקים הגדולים ותנועת הדם כולו (אגב קטע זה משל גאלינוס הוא) . ומעניין, שלמפורנטי טעה בכוונתו של רש"י ומתריע כנגדו ב"פחד יצחק" שלא בדק, כי חשב , שרש"י מדבר כאן על קנה (Trachea) , ואיך אפשר שהקנה יתפצל גם ללב ולכבד. אולם רש"י מדבר, לפי כל הסימנים על קנה במובן וותין (Aorta), ורש"י צדק כמובן".(עמ' 101-102).

דברי ביקורת: מסקנתו של מרגלית שסוגיית התלמוד ורש"י מתכוונים לעורק ולא לקנה הנשימה מתבססת על הטענה "ואיך אפשר שהקנה יתפצל גם ללב ולכבד" הנה מרגלית מניח כהנחה את מה שרוצה להוכיח. הוא מניח שרש"י והתלמוד לא יכולים לטעות ולסבור שהקנה מתפצל לכבד וללב ולכן הסיק שכוונת רש"י על העורקים שהם מתפצלים. ואנו נביא ראיות שאכן התלמוד מתכוון לקנה הנשימה שהוא מתפצל לשלושה חלקים אחד לריאה אחד ללב ואחד לכבד, וטעות יש כאן.

הציטוט של מרגלית מהתלמוד  "שלשה עורקים" הוא שגוי. הציטוט המדויק מהתלמוד "תלתא קני הוו". ופלא גדול בעיני שאיש אקדמיה לא נוהג במשנה זהירות בבואו לפחות לצטט מהמקור במיוחד שהציטוט המדויק משמעותו הלשונית הפוכה. המילה "קנה" משמשת לקנה הנשימה: "או וושט או קנה, רב אדא בר אהבה אמר: וושט ולא קנה"103. ולכלי הדם קוראים "ורידין": "ר' יהודה אומר: בעוף עד שישחוט את הושט ואת הורידין! משום דושט סמוך לורידין"104.

מרגלית ייחס את מחלוקת שמואל ורב לכל העורקים שבגוף ומהתלמוד מבואר שהמחלוקת בין רב לשמואל היא דווקא ב"קנה הלב" ולא קנה הכבד או הריאה ולפי פרשנותו של מרגלית המחלוקת היא בעורק ההולך ללב ולא העורק ההולך לכבד ולריאה: "קנה הלב: רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו… [דינו של נקב קנה] דריאה כריאה [קנה] דכבדא ככבדא [קנה] דליבא פליגי [חלוקים רב ושמואל]105" ואם כך חז"ל לא התיחסו לעורקים [לשיטתו של מרגלית שמדובר בעורקים] באופן שווה מה שאינו תואם את דברי מרגלית.

סוגיית "מחט שנמצאת בכבד" (חולין מח ע"ב) המופיעה בתלמוד מוכיחה מעבר לכל ספק שהקנה המדובר פה הוא קנה הנשימה  ולא עורקים כפי שסובר מרגלית.  התלמוד דן במחט שנמצאת באברים פנימיים של הפרה כגון ריאה , כבד ומערכת העיכול. שתי אפשרויות סבירות יש להניח כיצד הגיעה המחט לריאה או לכבד, האחת דרך הוושט תוך כדי אכילת הקש והעשבים בלעה את המחט או דרך הקנה נשימה תוך כדי אכילה נשמה את המחט. רש"י כותב (חולין מח ע"ב) שמצד אחד סביר יותר להניח שבלעה את המחט דרך הוושט : "נקובי נקיב: דרך הוושט בא ונכנס[המחט] שאין דרך הקנה לבלוע" אך מצד שני היות ונמצאת המחט בריאה יש צד לתלות שנשמה את המחט והגיעה לריאה מאשר בלעה דרך הוושט ונכנסה לריאה: "דרך הקנה נכנס ובא ובא בסמפונות ומן הסמפונות לבשר [הריאה]  …ואף על פי שאין דרך הקנה לבלוע אפילו הכי [למרות זאת] הואיל דאיתא לריאה קמן ולא חזינן דאינקבא על כורחך סמפונא נקט [ הואיל והריאה לפנינו ואנו רואים שאין בה נקב סביר להניח שהמחט חדרה דרך קנה הנשימה ולא דרך הוושט וניקבה את קרום הריאה]". הוא הדין כשנמצאת מחט בכבד וכן כשנמצאת גרעין של תמרה במרה מסיקה הגמרא (חולין מט ע"א) שדרך הקנה נכנסה "ודאי סימפונה נקט ואתאי" פרש"י : "סימפונא דכבד נקט ועל, דרך הקנה נכנסה , דאי דרך הוושט נכנסה, אינה ראויה לנקב כלום ולצאת משם [גרעין תמרה עבה דיו ואינו יכול לנקב את הוושט לכן המסקנה שהגרעין חדר דרך קנה הנשימה] .

מכל הנ"ל הדבר ברור שהקנה המדובר כאן הוא קנה הנשימה שהרי מחט בודאי לא יכולה להגיע לעורקים ללא שתנקב אותם. ומסקנתו של מרגלית מוטעית רק בגלל הנחתו הראשונית שלא יכול להיות שחז"ל ישגו טעות גסה ויסברו שקנה הנשימה מתפצל לריאה ללב ולכבד106.

יש וחוקרי ימינו מתנהגים כאנשי הדת והאמונה שמביאים ראיות מכתבי הקודש לאמיתותם , לאחר מעשה. כלומר אין אפשרות ללמוד מהטקסט מאומה, אלא לאחר הארוע והתופעה מנסים אנשי הדת לדלות מהכתובים רמזים לניבוי המקרה. כיוצא בו חוקרי ימינו בתחום הרפואה לאחר שרחשו את הידע הרפואי על פי המחקר המודרני מנסים לדלות אותו מן המקרא או התלמוד והדבר ברור שללא ידיעתם המוקדמת לעולם לא היו מייחסים לכתוב בתלמוד את מה שייחסו בדיעבד.

נביא דוגמה לדבר ממאמר שכתב נ. קס "קביעת המין – ברפואה ובתלמוד"107.

"נאמר שהחכמים ידעו על קיומם של תאי זרע ושלהם יש ראש כפי שהוזכר בנדה נה ע"ב ובכלה רבתי ב. הרפואה גילתה את קיומו בשנת 1677 על ידי לוונהוק".

תגלית מרעישה בתחום ההיסטוריה של הרפואה. הראשונים לידיעת תאי הזרע עם ראש, הם חכמי התלמוד עוד טרם גילויו על ידי הרפואה בעת החדשה.

דברי ביקורת:  קס לא הביא ציטוט מהתלמוד והסתפק במראה מקום "נדה נה ע"ב", קראתי שניתי ושילשתי ולא מצאתי מאומה ונראה שלרדת לסוף דעתו של קס יהיה קשה מאוד במיוחד לאור מה שכתב בהמשך: "המין נקבע על ידי הזרעים בלבד – על ידי הזכר. זוהי עובדה רפואית – אותה דעה מבוטאת בתורה. בבראשית א כ"ח התורה קובעת 'פרו ורבו ומלא את הארץ וכבשה'. רש"י מסביר: 'חסר [המילה "וכיבשוה"  כתובה בכתיב חסר] ! ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית ואור החיים קובע "ויברך אותם" – שיהיה בהם כח המוליד. ובגמרא יבמות ס"ה נאמר וכבש – 'איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש' במילים אחרות: התורה והתלמוד מסבירים – הזכר הוא זה הכובש את הנקבה בכדי להמשיך את המשפחה ולמלא את מצוות פרו ורבו. לגבר יש את הכוח לכבוש …לפי מצוות פרו ורבו – כך שאלו הם הזרעים – כח הגבר הפועל ככח הקובע את המין ולא הנקבה. מין הצאצא נקבע, אפוא, אך ורק על ידי הזרע ואינו תלוי בביצית".108

זאת עדות מופלאה כיצד חוקרי ימינו המוטים למצוא ידיעות מדעיות בתלמוד יכולים לסרס לשבש להוסיף ולגרוע ובלבד שימצא בדל ראייה לידיעות חז"ל במדע.

כיצד מאמירה של חיזור הגבר לאשה, מדרך יחסי גומלין בין המינים כתופעה חברתית שדרכו של הגבר לחזר (לכבוש) ואין דרך אישה לחזר (לכבוש) מסיק קס שהכוונה שרק תא הזרע הזכרי קובע את מין הילוד? אתמהה.

דוגמא נוספת המבליטה את הרצון של החוקרים לייחס לחז"ל גילויים או ידיעות רפואיות כמקור ראשוני.

עלי טרנר במאמר "מקור תלמודי להיסטוריה של מחלת הסכרת" 109הביא מקור תלמודי – כפי טענתו –  לידיעת מחלת הסכרת:

התלמוד דן בדיני נזק וחבלה שגרם פלוני לחברו שהדין שחייב בתשלומי דמי הריפוי. אך במקרה שהנחבל פשע או התרשל בטיפול המכה והחבלה ומצב הפצע החמיר הרי שהחובל והמזיק פטור מתשלומי הריפוי מחמת רשלנות:

"מאי שלא מחמת המכה? כדתניא: הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה, מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין למכה, והעלה מכתו גרגותני [בשר מת, פטור מתשלומי הטיפול בבשר המת110]"

וכך כותב טרנר: "האם אי הבראה של פציעות ("מכות") היא תופעה בלעדית לסכרת? אולי לא, אך מדוע לא לאכול דבש ומיני מתיקה? סתם אדם עלול להיפצע (אפילו פצעים גדולים) והוא ממשיך לאכול כרגיל ופצעיו נרפאים! רק חולה סכרתי עלול לפתח תופעה זו. יש בקטע עוד שתי עובדות המוכיחות שהמדובר בסכרת:

א. הרופא ציווה על הנפגע שלא לאכול מיני מתיקה לפני שהעלתה מכתו נמק, אם כן, מדוע אסר הרופא עליו לאכול דבש ומיני מתיקה?  ברור שהיה ידוע לרופא שלפחות בחלק מהאנשים אכילת סוכר מזיקה לריפוי הפצעים, יתכן אף שהכיר אדם זה מטיפול קודם ואסר עליו אכילת סוכר כבר קודם שנפגע, כיוון שיודע על נטייתו ללקות בנמק" [ראייתו השנייה שמדובר בתלמוד שהאדם החבול אובחן כבר על ידי הרופא שדבש ומיני מתיקה גורמים לו לנמק.  לא העתקתיה כדי לא להטריח את הקורא]. … בכל אופן ברור [שהתלמוד] שהוא מקור מוכח, מדויק ומהקדומים ביותר המתארים את תופעות מחלת הסכרת" העולה מדבריו של טרנר הוא שעצם העובדה שנכתב בתלמוד שאכילת דבש ומיני מתיקה קשים למכה זו ראייה שחז"ל הבחינו שיש קשר בין דברי מתיקה לפצעים, קרי אחת התופעות של מחלת הסכרת.

דברי ביקורת: לולא היינו יודעים היום על פי המחקר שמחלת הסכרת גורמת לנמק עקב פגיעה באספקת הדם, לא היינו מסיקים מסקנה זו מהתלמוד. ראשית דברי התלמוד מתיחסים למכה (פצע) המופיעה אצל כל אדם ולאו דווקא לחולה סכרת שיש לו פצע שהרי כתוב "דבש ומיני מתיקה קשין למכה" וטרנר הניח הנחה שחז"ל התיחסו באמירתם לחולה סכרת ולא לכל אדם בנימוק: "סתם אדם (לא חולה סכרת) …ממשיך לאכול כרגיל ופצעיו נרפאים!" לכן מסיק טרנר שעל כורחך התלמוד מדבר על חולה סכרת: "רק חולה סכרתי עלול לפתח תופעה זו". אבל בדיוק תופעה זו נודעה והתבהרה רק בזכות המחקר של היום וכיצד אפשר להניח  את שרצונך להוכיח. ואין לשאול מדוע חז"ל אמרו ש"מיני מתיקה קשין למכה" משום שדברי הרפואות הכתובים בתלמוד מגוונים , קצרים ואינם ברורים. ואין אנו יודעים מדוע סברו שמיני מתיקה ודבש מזיקים לפצעים למרות שלנו ברור שאין זה נכון. בדיוק מאותה סיבה שלא ברור לנו מדוע לדעת חז"ל מריחת הדבש מועילה לריפוי הפצעים110א. התלמוד שופע בהצעות מרפא שאינם ברורים ולא נכונים, ומה ילמד מהם טרנר:

"[אכילת] דגים קשין לעינים111".

"צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד שקשה לצרעת112"

"תנו רבנן: טחול – יפה לשינים וקשה לבני מעים, כרישין [כרתי] – קשין לשינים ויפין לבני מעים113"

טרנר עצמו  השכיל לכתוב שאף אחד ממפרשי התלמוד לא ייחס מקור תלמודי זה למחלת הסכרת: "ברצוני להביא מקור חדש ישן שעשוי להאיר באור חדש חלק מעניינים אלו. למדוהו אלפי יהודים, גם הרמב"ם עצמו, אך למרות זאת לא איבחן או קישר שום אדם מקור זה לסכרת". הדבר ברור , אי אפשר לקשר מאמר זה למחלת סכרת אם אין לך ידיעה מוקדמת שפצעים קשורים לסכרת. הבא לפרש את התלמוד כדי להבין ולידע את ההיסטוריה חייב להיות מנותק מידיעותיו העכשוויות ולנסות להבין את הכתוב מתוך הטקסט עצמו ומהאווירה והסביבה שכתב מחבר הטקסט.

סעיף זה ראוי לסיימו בדבריו המופלאים והמאירים עיניים של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל114  "כל העיסוק בעימות (קונפרוטציה) של המדע והאמונה, וכל ההשתדלות לאמת את התורה עפ"י ההכרות של המחקר המדעי (מדעי הטבע או המחקר הפילולוגי הסטורי) וביחוד ההשתדלות המגוחכת "להציל" (כביכול) את אמיתות התורה על ידי הטלת ספק בודאות של תוצאות השימוש במיתודה המדעית….כל אלה הם טעויות גמורות בהבנת מהות המדע ומישגים חמורים מבחינה דתית אמונית".

רפואה והלכה בימינו

אין ספק שהרפואה המודרנית מאז המהפכה המדעית אינה ניזונת מהרפואה העתיקה. לא מכתבי היפוקרטס וגלינוס ולא משאר גדולי הרופאים בעת העתיקה ובימי הביניים, על אחת כמה וכמה לא מדרכי הרפואה הפזורים בתלמוד. רפואות אלה נלמדים בפקולטה לרפואה כהיסטוריה בלבד. אמנם נמצאו הצעות ריפוי שונות שנכתבו בידי רופאים בתקופות שונות שהרפואה המודרנית מאשרת את יעילותה, אך זאת צריך לזכור שלא מפיהם אנו חיים אלא על משנתם של רופאי העת החדשה, עליהם אנו סומכים בין אם מאשרים רפואות עתיקות בין אם שוללים. כל אדם המשתמש בבתי חולים של ימינו מעיד כאלף עדים שסומך הוא על הרפואה המודרנית בלבד.

חקר הרפואה וטיפול בחולה כמוהו ככל מעשה של חולין כיוצא בו דרך פרנסה. וכי יעלה על דעת מאן דהו להתפרנס בימינו אלה כפי שהתפרנסו חכמי התלמוד? להיות חקלאי ולהשקות את שדותיו בדליים? רק משום שכך הישקו בזמן התלמוד את שדותיהם. להיות חוטב עצים כהלל הזקן? אלא, על כרחך יש דברים שהם עסקי חולין ואינם קשורים לאמונה דתית. בעסקי חולין אין ידם של הרבנים ושל פוסקי ההלכה על העליונה. לאחר שנפסק להלכה115 שאדם צריך לטרוח ולפרנס עצמו ולא לתלות יהבו על חסדי שמיים הרי שאת הדרך המקצועית כיצד להתפרנס ילמדו מאנשי המקצוע ולא מהתלמוד.

כיוצא בו היחס לריפוי החולה הוא מן הדברים בתחום החולין והרופא שבכל דור הוא הקובע את דרך המרפא. וכי יעלה על דעת מאן דהו שחלה בחולי החניכיים [צפדינא] להתרפות על ידי מריחת שומן אווז על חניכיו במקום לקחת ויטמין C? או אם חלה בצהבת ישתה שתן של חמור? כפי שמציע התלמוד. הדבר ברור שלאחר שנפסק שמותר לעסוק ברפואה ולא לסמוך שמשמיים ירפאוהו116, הדרך לריפוי היא בידי הרופאים המקצועיים ולא התלמוד. אנשי הדת של ימינו שעדיין לא הבדילו בין "קודש לחול" ושני מושגים אלו משמשים להם בעירבוביא ממשיכים לפסוח על שתי הסעיפים. מחד הולכים לבתי חולים ושומעים בעצת הרופאים של ימינו, ומאידך יש מפוסקי זמננו המנסים לדלות הגדרות רפואיות מתוך הטקסט של התלמוד. מתיחסים לחכמי התלמוד כמקור נעלה ואמין ברפואה יותר מהרפואה בת זמננו, עדיין לא הפנימו שרפואות חז"ל אינן אלא בגדר ההיסטוריה של הרפואה שהתעסקו בהם היהודים. וכאן אנו נביא את הבלבול והמבוכה שבקרב פוסקי זמננו בענייני רפואה.

אחת מן ההשלכות של הרפואה המודרנית על פסקי הלכה הם בתחום חילול השבת. הפסק ההלכתי "פקוח נפש דוחה שבת" קובע שמצווה גדולה היא לחלל שבת לחולה שיש חשש לחייו . מי קובע מהי מחלה מסוכנת הטעונה ריפוי מיידי הגובל בחילול שבת? ומי יקבע את אופן הטיפול בחולה? אין ספק בדבר שהיום הרופאים שלמדו בפקולטה לרפואה הם אשר יכריעו איזה מחלה מסוכנת ואיזה תרופה מועילה. כל הכתוב בתלמוד ובפסקי השולחן ערוך המסתמכים על התלמוד אינם רלוונטים. הפסק היחידי הרלוונטי הוא: "כל חולי  שהרופאים אומרים שהוא סכנה …  מחללין עליו את השבת117". פסק הלכה זה מסכם את כל הלכות "חולה בשבת" המופיעים בשולחן ערוך. כל יתר הסעיפים אינם רלוונטים הלכה למעשה אלא כספר היסטוריה של ההלכה הרפואית. דברי השולחן ערוך שאפשר לסמוך על כל אדם הטוען שמחלה פלונית מסוכנת ומותר לחלל שבת, היא הלכה אנכרוניסטית שאבד עליה הקלח: "ויש מי שאומר   שאין צריך מומחה,  דכל בני אדם חשובים מומחין קצת, וספק נפשות להקל118".  להתחשב בדעת כל אדם הייתה אולי נכונה לזמנו, היום בעידן הרפואה המודרנית אין ספק שלא נתחשב בדעה של כל אדם אם לא למד רפואה בפקולטות לרפואה המוסמכות לכך.

רוב הפוסקים שחיברו ספרי הלכה  לאחר חתימת התלמוד  כתבו את המחלות המוזכרות בתלמוד אך לא הזכירו את דרכי הריפוי הנמצאים בתלמוד ודבר זה נראה כהסכמה שבשתיקה לשמוע לרופאים ולא לדרכי הרפואה שבתלמוד. הרב יוסף קארו התיחס לנושא זה בהקשר לריפוי המוצע בתלמוד למי שבלע עלוקה. התלמוד מתיחס לבולע עלוקה כדבר מסוכן העלול לגרום מוות ולכן התירו לחמם מים בשבת כדי לרפאו:

 

" לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים… ואם שתה – דמו בראשו, מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת עלוקה. מסייע ליה לרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: הבולע נימא[עלוקה] של מים – מותר להחם לו חמין בשבת; ומעשה באחד שבלע נימא של מים, והתיר רבי נחמיה להחם לו חמין בשבת119".

וכך כתב הרב קארו: "מי שבלע עלוקה מחממין לו חמין… ופשוט הוא דמחממין לו חמין דקתני [שכתוב בתלמוד] היינו מפני שזו רפואה המיוחדת לו, אבל אין הכי נמי [דבר נכון וברור הוא] שאם הוא צריך לרפואות אחרות שעושין לו120". כלומר הצעת הריפוי הכתובה בתלמוד אינה מחייבת ואם יש תרופות אחרות יעילות בודאי שיש להשתמש בהם ולא בשיטות ריפוי הכתובות בתלמוד.

אף על פי כן נמצא בפוסקים שאין להתיחס לדברי הרופאים כשסותרים את דברי התלמוד בהבחנת המחלה אם מסוכנת היא אם לא, לדוגמה:

מחלת הצפדינא121 (Scurvy). מוגדרת בתלמוד כמחלה מסוכנת שצריך לחלל עליה שבת. למרות  שברור היום שתרופתה לאכול ויטמין סי ואין בה סכנה כתב בעל "הפרי מגדים122": "צפדינא אפילו החולה והרופא אומרים אין צריך [לחלל שבת עבור החולה] , שקר אומרים כי מקובל ביד חז"ל שסכנה הוא".

הפרי מגדים למרות שמקבל הוא את דברי חכמי התלמוד אף בניגוד לרופאי זמנו לא התייחס לדרכי הריפוי המוזכרים בתלמוד, והתעלם מהם לחלוטין. נשאלת השאלה האם לשיטתו מותר היום לחלל שבת לחולי הצפדינא ולצלות אווז כדי לשתמש בשומנו למריחה בחניכיים או ללבן ברזל בשבת כדי להניח גרעין של זית עליו 'כי כך מקובל בידי חז"ל שיועיל לריפוי'?123

השאלה כיצד לנהוג הלכה למעשה בדבר הסתירה שבין המובא בתלמוד לדעת הרופאים נידונה אצל פוסקים רבים. כך למשל השיב הציץ אליעזר לשאלה האם מותר לחלל שבת במחלות הכתובות בתלמוד כמסוכנות למרות שהרופאים טוענים שאין סכנה:

"תשובתי היא: כן, זה גם בכל מחלות שאמרו חז"ל שמחללין שבת… אפילו החולה והרופא אומר אין צריך אין שומעים להם … מאחר שבגמרא אמרו דיש סכנה124". אף לשיטתו נשאל האם אדם שנשכו כלב הנגוע בכלבת בשבת  יתיר לו להרוג צבוע בשבת כדי להפשיט עורו ויכתוב עליו אני פלוני בן פלוני על עור של צבוע זכר כתבתי עלך "כנתי כנתי קלירוס" ויש אומרים "קנדי קנדי קלירוס יה יה ה' צבאות אמן אמן סלה" כפי שמציע התלמוד125?

הדבר ברור שלא יעלה על דעת אף פוסק להתיר לשחוט אווז בשבת לחולה הצפדינא ולא לשחוט צבוע לחולה הכלבת. ואם כך מה ההבדל בין הבחנת מחלה לבין דרכי הריפוי, אם אין לסמוך על חז"ל בשיטות הריפוי אין לסמוך עליהם גם על אבחנת המחלה.

אחד המקרים שגרמו מבוכה רבתי לפוסקי העת החדשה הוא דרישת חז"ל למצוץ את דם התינוק הנימול מחשש סכנה לרך הנולד: "אמר רב פפא: האי אומנא דלא מייץ  [מוהל שלא מצץ את דם המילה] – סכנה הוא126".  ולכן מותר למצוץ את דם המילה אף ביום שבת  משם פיקוח נפש.

הרופאים של זמננו טוענים שאין צורך רפואי במציצת הדם ועדיף לא למצוץ כדי להימנע מזיהומים של הפצע הפתוח. נמצא שלדברי הרופאים מוהל המוצץ דם בשבת מחלל את השבת משום שאין סכנה לפי דבריהם.

המבוכה גדולה במיוחד במקרה זה, משום שמציצת הדם נהפכה במשך הזמן כחלק מטקס המילה , ולבטלה משום טעות בדברי התלמוד מהווה משבר אמוני גדול לאדם הדתי. ביטול מנהג שהשתרש היטב בנפשות המאמינים עלול לערער את הביטחון אף בדברי ההלכה שבתלמוד. לכן כל הפוסקים כאחד הכריעו שאין לשנות ולבטל את היתר מציצת הדם בשבת אף שלדעת הרופאים אין בזה סכנה הנה כך השיב הראי"ה קוק לשאלה זו: "הם אומרים שלפי הרפואה [המציצה] אינה סכנה כעת … הנה דבריהם מוכחשים מחז"ל, שאמרו האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא [מוהל שלא מוצץ מדם המילה מסכן את הנימול] … ואין אנו שומעים להם כלל…שכשבאים להכחיש דברי חז"ל אין נאמנותם כלום, ובודאי המה טועים במשפטם…אבל באמת נראה שדבריהם [של הרופאים] בכלל אנו מחזיקים רק לספק, שגם בעצמם אי אפשר שיחזיקו דבריהם בתורת ודאי…שכל דבריהם מהבל המה, ומה שזה בונה זה סותר, ואין דבריהם כ"א באסמכתא ואומדנא [כי אם על ידי אומדן ולא ודאות]… על כן אע"פ שיש חילול שבת במציצה, הדבר פשוט שאנו חייבים בה [במציצה], שספק נפשות היא לעולם וכל ספק נפשות דוחה את השבת".

הרב קוק כיתר הרבנים מתיחס לחכמי התלמוד כאילו דעתם ברפואה ודאית יותר מרופאי זמננו ובו זמנית מתעלם לחלוטין מדרכי הריפוי שבתלמוד. במקרה של מחלה שולחים הרבנים את חסידיהם לבתי חולים. מי שהכישו נחש רץ מהר לבית חולים ולא שותה רביעית (86 סמ"ק) חלב עז לבנה. או שותה חצי לוג [170 סמ"ק] שתן אדם ששהו 40 יום, כפי שממליץ התלמוד. הרבנים לא נותנים דעתם שעצם ההתעלמות מרפואות חז"ל והשימוש היום יומי ברפואה המודרנית הינם עדות והודאה שדברי הרופאים הם הודאיים ודברי חז"ל ברפואה מוטלים בספק גדול.

אחת הסוגיות הרפואיות שעוררו סערה ציבורית היא נטילת אברים לצורך השתלה מאדם שמת מוות מוחי שעל פי דעת הרופאים , המוות תלוי בתיפקוד המוח. ואילו לדעת התלמוד המוות נקבע בהפסקת הנשימה.

ואנו נביא את דברי שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה ד"ה פרק ד ככתבם ולשונם שהם עדות נפלאה ליחסם לרפואה המודרנית כאשר סותרים את קביעת התלמוד:

"הבחנת קביעת המות בזמן הזה… חיות האדם אם קשור בלב או במוח. …שקביעת מיתה באדם נקבעת בהפסק הנשימה, כי כלל הוא לכל המתים שזהו שיעור המקובל בידנו מאז היתה עדת ה' לגוי קדוש [שואב את המידע הרפואי מהמסורת העתיקה של חז"ל] וכל הרוחות שבעולם [אפילו רופאים בני זמננו] לא יזיזונו ממקום תורתנו הקדושה. … באופן שדברי חז"ל…נאמרים באמת ובצדק שהכל תלוי בעיקר בחוטם, ואין לזוז מזה זיז כל שהוא, ואם כי לפי הבדיקות החדישות כהיום הזה מוצאים עוד חיות, ומשיבים על ידי זה בכמה פעמים לתחיה גם אחרי שנראה היה שכבר נפסקה נשימת החוטם, אין זה כי אם שמתברר שהקביעה לא היתה מדויקת ולא הרגישו מתחילה ההרגש כל שהוא, אלא היה דומם רק בעילוף הסמוך למיתה. …אבל הקביעה העקרונית בזה אין לנו אלא דברי התורה ולקבלת אבותינו וכל המהרהר מהרהר אחר השכינה…כי דברי רופאים לא יכולים לשנות על פי ידיעתם בחכמת הרפואה ממה שקבעו חז"ל, ..שאין לנו לדון בדיני תורותנו ומצותיה על פי חכמי הטבע והרפואה שאם נאמין לדבריהם אין תורה מן השמים חלילה כי כן הניחו הם במופתיהם הכוזבים, … ואנחנו על חז"ל נסמוך אפילו יאמרו לנו על ימין שהוא שמאל שהם קבלו האמת ופרושי המצוה איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום, לא נאמין אל חכמי היוונים והישמעאלים שלא דברו רק [אלא] מסברתם ועל פי איזה נסיון מבלי שישגיחו על כמה ספיקות …וגם כהיום הזה אנו רואים בכזאת בעניני רפואה שדבר אשר לפני כמה שנים אימצו אותו כתרופה ומרפא שאין כמוהו, מחזיקים אותו כהיום הזה כחוסר ישע ועוד כדבר המזיק, והרופאים לא מסתירים מלומר ומלאשר שיתכן שגם מה שמחזיקים כהיום הזה לתרופת פלא או להנחה רפואית שאין להרהר אחריה, כעבור כמה שנים, לפי המבחנים החדשים יסתרו ויבטלו גם זאת, ויקבעו תרופות והנחות מנוגדות, ואיך אפשר איפוא להעלות על הדעת אף לרגע לסטות מהמקובל אצלנו מדור דור על פי התורה הכתובה והמסורה בגלל הנחות ומופתים כאלה שממציאים חכמי רפואה מתקופה לתקופה. …ובזה נברר מה שישנם שטועים …ורוצים לקבוע .. שהחיות תלוי במוח,… וזה נגד מה שקבעו לנו חז"ל, וכמה חללים מפילה קביעה כזאת, שכמוה כפי מה שקוראים' היום מות – קליני, … שממש הורגים נפשות, וזהו הדברים מה שעושים כהיום הזה כמה מהרופאים בעולם כדי לעשות להם שם בהשתלת – לבבות, ויש להרעיש על זה עולמות ולהכריז על כאלה כרוצחי בני אדם. ולאמיתו של דבר בדיקת החוטם אינה מראה על הפסקת פעולת המוח כי אם על הפסקת פעולת הלב. …הרי הסכים רש"י ז"ל שהנשמה משכנה בלב …ונסכם דברינו בזה … שברור כשמש שכל שאנו רואים שהוא מת ואין בו נשמת – אף ואינו דפק על הלב, שזה הסימן של חיות כמבואר [במסכת] ביומא" (ההדגשות אינן במקור).

שני דברים חשובים מסיק הרב הנזכר: האחד שאין לסמוך על רופאי זמננו שמשנים את דעתם מדור לדור. השני, שאין לערער ולשנות את המסורת שנכתבה בתלמוד אף בדברי רפואה "אפילו אומרים על ימין שהוא שמאל".

לאור דברי הרפואות בתלמוד המוצגים לעיל אין ספק בדבר שלדלות הגדרות רפואיות או קביעת זמן המוות מדברי חכמי בבל  הוא מהדברים המגוחכים והמבזים את את היהדות שיוצאת חוצץ מול הקידמה והחקירה ואינה מקבלת את תוצאות המחקר ובו זמנית משתמשים בהישגים הרפואיים של המחקר המודרני. אין זה פחיתות כבוד מחז"ל אם נטען שהם לא היו רופאים,  כי לא נתכוונו להיות רופאים אלא בקיאים בתורה ובהלכה. וכי אם נטען ששופטי בית משפט העליון אינם בקיאים ברפואה זה יפגע בכבודם ובמעמדם? מי שסובר שחז"ל היו בקיאים ברפואה שניתן ללמוד ממנה גם בימינו, ולסבור כדברי התלמוד אף בניגוד לדעת הרפואה בזמננו ומאידך לרוץ לבתי החולים ולהוועץ ברופאים במקום לפתוח את התלמוד ולהתרפות ממנו הופך עצמו ללעג וקלס.

וכאן נסיים בדבריו המאירים עיניים של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל : "הרפואה כפי שאנחנו מכירים אותה היא חלק אינטגראלי מעצם קיומנו היום; היא גורם אכסיסטנציאלי בשבילנו. אלמלא הרפואה המודרנית ספק אם אחד מכל הציבור הנכבד הזה היה נמצא פה…הרפואה המודרנית איננה המשך של הרפואה של התקופה העתיקה וימי הביניים. אין ביניהם אלא שיתוף השם בלבד…המקורות העתיקים אינם עוסקים ברפואה כפי שאנו מכירים אותה. הם עוסקים במה שנקרא בשעתו רפואה, והוא מעניין אותנו מן הבחינה ההיסטורית בלבד. הניסיון להקיש מן "הרפואה" של אז על הרפואה בימינו הוא גניבת הדעת. אי אפשר לדון בבעיות ההלכה והרפואה היום בהסתמך על האמור על רפואה במקורות התלמודיים, במקורות הפוסקים וכו' " (יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל עמ' 369 – 370).

לסיכום: חכמי בבל שחיו בין הפרת והחידקל בין המאות השלישית והחמישית לספירה תחת שלטון פרסי ססני עם קשר מתמיד עם חכמי ארץ ישראל שהיו תחת השלטון הרומי עם השפעות הלניסטיות. לא ניכרת בהם שאיפה לפילוסופיה במובנה העתיק – חקר הטבע על פי התבונה – חז"ל לא כתבו באופן שיטתי ומחקרי וכנראה גם לא חשבו באופן הזה. חכמי בבל התעסקו בדתם ואמונתם בלבד וכל הנושאים שהתעסקו או דיברו בהם היה לשם מטרה דתית. תחום הרפואה שעוסק פרק זה מראה זאת חד משמעי. חכמי בבל חיו בתקופה שכבר נכתבו ספרים רבים ברפואה ביוון ורומי, אם חז"ל היו רוצים להכיר ולדעת את הרפואה המתקדמת של זמנם הם היו יכולים לעשות זאת. קהילה יהודית חיה ברומא שהייתה בקשרים עם הקהילה היהודית בארץ ישראל אך הם לא עשו זאת כי לא רצו. חכמי בבל התעניינו אך ורק בהשרדות של הקהילה הדתית היהודית מבחינה אמונית ומבחינה כלכלית. דומה הדבר לקהילה החרדית הבדלנית החיה היום בארץ ישראל שמשקיעה את כל כוחה ומירצה לשמר את הקהילה החרדית , אוסרת על חסידיה ללכת לאקדמיה ואינה מלמדת את תלמידיה חשיבה ביקורתית ומדעית מהי. כיוצא בזה הקהילה היהודית בבבל, שהתעלמה לחלוטין מהקידמה שבזמנה ואפילו מהדברים שהיו מסייעים לבריאותם העדיפו להתעלם ולהשתמש בתרופות מעוברי אורח, בלחשים וכשפים, מאגיה וסיפורי מעשיות.

דעת-אמת

כל הזכויות שמורות © ALL RIGHTS RESERVED

1 בבא קמא  פה ע"א : "ורפא ירפא – מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות".

1 היפוקרטס כתב: "בזמן שהכלב (השמימיי וכוונתו לכוכב סיריוס) מתחיל להיראות קודם זריחת החמה וקודם זריחתו (בעת התקופה הקייצית) קשה לסבול ההרקות (ליחות היוצאות מהגוף) " ליבוביץ יהושע (עורך) תש"מ) קורות. מ. דוד. האפוריזמים של היפוקרטס מאמר רביעי" כרך ז , חוברת ט – י . המכון הישראלי לתולדות הרפואה , ירושלים. (עמ' 680).

א1  . כדברי ההיסטוריון היווני הירודוטוס (450 לפנה"ס בערך) : 'כל רופא הוא למחלה אחת ולא למחלות רבות, כל הארץ מלאה רופאים, חלק מהם רופאי עיניים, חלק לראש, חלק לשיניים, חלק לבני מעיים …עיקר ידיעותינו על הרפואה במצרים הקדומה מבוססות על הפאפירוסים הרפואיים, שמהם השתמרו כ- 15 והמקיפים פרק זמן של למעלה מ 2000 שנה, החל מהאלף השני לפנ"ה וכלה במאה השלישית לספירה…מבין הפאפירוסים הרפואיים הם אלה: פאפירוס אדוין סמית (Adwin Smith) ופאפירוס אברס (Ebers) שהשתמרו בהעתקים משנת 1550 לפנ"ה, אולם יתכן כי חלקים מהם התחברו בתקופה קדומה יותר". "חולי ומרפא בימי קדם" (תשנ"ו) . מוזיאון ראובן ועדית הכט, אונ' חיפה: חיפה.(עמוד 10).

2 ליבוביץ יהושע (עורך) תש"מ. קורות. א, עורי ג, באום. היבטים נשימתיים בעבודתיו של היפוקרטס. כרך ז , חוברת יא-יב . המכון הישראלי לתולדות הרפואה , ירושלים.

2א היפוקרטס כתב "אוסף היפוקראטי" המכיל 70 חיבורים , גלנוס חיבר כ 110 חיבורים רפואיים.

3 עבודה זרה כח ע"א נתנה עצה כיצד לרפא בעיית חניכיים.

4 שם.

4אכך נאמר במסכת  בבא קמא פב ע"ב: "ארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית".

4ב פסחים נג ע"ב: "תודוס [הרופא] איש רומי גברא רבה.  משנה ראש השנה פ"א מ"ז: "מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש [חידושה של לבנה] בירושלם" בזמן השלטון הרומי חיה קהילה יהודית ברומא שהייתה מעורבת באורח החיים ההלינסטי. סביר להניח שתודוס הרופא שחי ברומא שמע על היפוקרטס וגלינוס ששמם וספריהם היה מן המפורסמות ואף על פי כן לא מצא התלמוד לנכון להזכירם.

5א רמב"ם, פרקי משה [ברפואה] .(תשי"ט) כתבים רפואיים . מוסד הרב קוק: ירושלים. בהקדמה.

5ב בהקדמת הספר עין יעקב.

6 שבת סו ע"ב.

5  הלכות שחיטה פ"י הלכה יב –  יג. החזון אי"ש טעה טעות חמורה בפרשנותו לרמב"ם כאילו קיבל את דברי הרפואה של חז"ל ולכן תמה עליו: "ודבריו [של הרמב"ם] ז"ל סתומים, שכנראה הוא מקיים אמתת דברי הרופאים, ואם כך איך נתישבו דברי חכמים אשר המה כמסמרות נטועים לעד" ישעיהו, קרליץ (תשל"ג). חזון איש. יורה דעה, הלכות טרפות, סימן ה. בני ברק.

7 חולין ז ע"ב.

8 בראשית רבה י.

9 אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון… [ומסקנת התלמוד] יש מיתה בלא חטא של האדם המת, ומיתתו נגרמה משום חטא האדם הראשון כלשונם של חז"ל "בעטיו של נחש" כלומר לכל הדיעות יש סיבה למוות וליסורין הנובעים מסטיה מדרך הישר.

(שבת, נה ע"א)

10 לאחר שהחמיצו חביות היין של רב הונא , הוכיחו אותו חבריו להתבונן במעשיו משום שהחמצת היין נגרמה ממעשה שאינו ראוי שעשה, רב הונא לא שילם שכר לשכירו. לאחר שקיבל את התוכחה, חביות היין שהחמיצו חזרו להיות יין ויש אומרים שהחומץ התייקר כמחיר היין. ברכות ה ע"ב.

10א במסכת יומא פג ע"ב נחלקו חכמים בגורם למחלתו של הכלב הנגוע בכלבת: "רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו.

11 מי שנשכו כלב הנגוע בכלבת תרופתו : יקח עור של צבוע זכר ויכתוב עליו אני פלוני בן פלוני על עור של צבוע זכר כתבתי עלך "כנתי כנתי קלירוס" ויש אומרים "קנדי קנדי קלירוס יה יה ה' צבאות אמן אמן סלה" ויפשיט בגדיו ויקברם לאחר 12 חודשים יוציאם וישרפם וישליך את האפר במקום פרשת דרכים . ובמשך ה 12 חודשים ישתה מים רק בקנה העשוי נחושת שמא יראה בבבואת המים שד ויסתכן, שם.

11א בגמרא כתוב "צמירתא" שפירושה עצירת השתן כתוצאה מאבנים בכליות , שטיינזלץ, עדין. גיטין, פרק השולח, השלמות ורישומים עמ' 208 .

12  בבא מציעא פה ע"א.

13 ברכות לג ע"א.

14 במדבר, כא: ו.

15 במדבר כא;ט.

16 שבת נה ע"ב.

17 שבת קי ע"א.

18 קהלת, י: ח.

19 מום או מחלה שהוטל בחיה ותמות ממנה תוך שנה, חולין נז ע"ב.

20 שבת קט ע"ב

21 . היהודים שמונו לגביית מסים מטעם השלטון הפרסי, פעמים רבות לא שמעו לגזירות חכמים. והיו כפופים לחוקי המלך השולט. יתכן שמעשה אגדה זה בא כדי לגרום להם לשמוע בדברי חכמים, לכן נקטו בדברי הפחדה של עונש הכשת נחש.

שיטה זו של הפחדה את ההמונים כתבה האבן עזרא, דבריו מובאים יורה דעה קטז ה' בטורי זהב: "מצאתי כתוב שיש להזהר מלשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טיפת דם נופלת בין תקופה לתקופה אבל החכם אבן עזרא השיב על זה כי ניחוש בעלמא הוא וכו' ואין בו סכנה כלל ויש מהגאונים אמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שייראו מאת השם יתברך וישובו כדי שיצילם יתברך מארבע תקופות השנה".

21א אחד הדברים היותר מדהימים שנמצא בתלמוד הבבלי (בבא מציעא פג ע"ב) היא התערבות כירורגית שעשו לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בן יוחאי כדי לבדוק את צדיקותו. רבי אלעזר ברבי שמעון היה מוסר לשלטון הרומי את היהודים שגנבו או העלימו מס , היות ומעשיו היו מפוקפקים החליט לבדוק את צדיקותו על פי האמונה שגופם של צדיקים נשארים שלמים לאחר מותם ואין התולעים אוכלים את בשרם. לכן השקו אותו סם מרדים חתכו את ביטנו והוציאו את שומן הבטן יחד עם חתיכות בשר. לאחר מכן  הניחו את השומן בשמש של חודשי הקיץ לבדוק אם השומן יסריח, ומצאו ששומנו לא הסריח כדרכם של צדיקים.

סיפור זה כיתר סיפורי מעשה חכמים המופיעים בתלמוד יש להתיחס אליהם במשנה זהירות האם הם משקפים מציאות ריאלית היסטורית או הנם פרי יצירה של המספר. עיין אונ' הפתוחה יחידה ה מדרש ואגדה   כותב הקורס פרופ'  יונה פרנקל עמ'379: "מסקנתנו כי סיפורים רבים של מעשי חכמים הם יצירתם של מספרים, ולא כרוניקות היסטוריות המשקפות מציאות ריאלית ". גם סיפור זה על רבי אלעזר ברבי שמעון נראה שרובו סיפור אגדה שאינו קשור למציאות הריאלית היסטורית, ויתכן שהובא כדי להצדיק את מעשיו של ר' אלעזר כמוסר יהודים לשלטון הרומי. בסיפור מופיעים כמה יסודות התואמים יצירה ספרותית של מעשי חכמים ולא סיפור היסטורי ריאלי. כמו סיפור מיתתו של ר' אלעזר ששהה בעליית הבית במשך 18 שנים עד שהובא לקבורה כמסופר שם בבא מציעא פד ע"ב.

22 תוספתא ,שבת פ"טו ה"יד מהדורת ליברמן.

23 יומא פג ע"ב.

24 לתת על המכה, שזו היא רפואתו –  רש"י: יומא פג ע"ב.

24א הגמרא דנה האם עדיף שהחולה יאכל אוכל שלא הפרישו תרומות ומעשרות או עדיף לעבור על איסור מלאכת שבת ולהפריש תרומות ומעשרות.

25 שבת קי ע"א.  דישתנא בפרסית אישה נידה.

26 דברים, כא: יא – יב.

27 ביבמות מח ע"א נחלקו בפירוש המילה "ועשתה" : "רבי אליעזר אומר: תקוץ, רבי עקיבא אומר: תגדיל".

28 דברים רבה ו. אמר הקדוש ברוך הוא אף על פי שהתרתי אותה[את השבויה] לך אמרתי לך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה".

29חז"ל כשרוצים לבטא את גנותה של האישה מציינים את תופעת מחזור הדם כדבר מאוס: "אשה חמת מלא צואה, ופיה מלא דם – והכל רצין אחריה" שבת קנב ע"א.

30  שכנראה "הבינו" את דבריהם, ראה גיטין מה ע"א ובספר הלכות גדולות סימן לט שהיו אנשים הבקיאים בלשון הציפורים.

31 שבת סו ע"ב.

32 לחש הוא ומתמעט והולך משם השד "שברירי" כאשר השד שומע מיעוט תיבות אות אחר אות עד רי  השד בורח משם . רש"י, עבודה זרה יב ע"ב.

33 עבודה זרה ל ע"ב.

34 תרומות פ"ח מ"ד

34 תוספתא, תרומות פ"ז ה"יב מהדורת ליברמן.

35 חולין מט ע"ב.

36  עבודה זרה לא ע"ב.

37 חז"ל אסרו לטלטל בשבת חפצים שאין בהם שימוש כמו אבנים, עפר וכיוצא בזה והוא נקרא בלשון ההלכה "מוקצה". ולכן מים האסורים בשתיה היו צריכים להיאסר בטלטול משום שאין בהם שימוש.

38 שבת קכח ע"ב.

39 שבת קט ע"ב.

39  גירסה נוספת אבוברואה – עליו דומים לחליל לכן נקרא אבוב.

40  במצרים העתיקה השתמשו במישחה של צמח זה כתרופה להכשות של נחשים ארסיים. יגאל גרנות (1994) צמחי  רפואה בנגב – צמחי רפואה בתקופה ההלניסטית : בית הוצאה לחינוך סביבתי: מדרשת שדה בוקר.

41א עלון למורי כימיה: ידיעות כימיה. טכנולוגיה וחברה מס' 56\57 (1994). "ויטמין C". עורכת: דפנה מנדלר.

41  עבודה זרה כח ע"א.

42 רש"י יומא פד ע"א.

43 רש"י עבודה זרה כח ע"א: כסא דהרסנא: דג שטיגנהו בשומן היוצא ממנו עם הקמח.

44 למרות שהתלמוד אינו משקף ידע רפואי שניתן לסמוך עליו היו רבנים שהתיחסו לדברי הרפואה הכתובים בתלמוד כ"דברי אלהים חיים" והתירו לעשות מלאכות אסורות בשבת על סמך הכתוב בתלמוד:

הרב יוסף תאומים (1727 – 1792 , פרנקפורט) פרי מגדים, אשל אברהם אורח חיים הלכות שבת סימן שכח ס"ב : "צפדינא אפילו החולה והרופא אומרים אין צריך [לחלל שבת עבור החולה] , שקר אומרים כי מקובל ביד חז"ל שסכנה הוא ". נכתוב על כך בהמשך.

44א למי שבא חולי הרגלים (gout) אחר שתשכך הלהבה ינוח בתוך 40 יום – ליבוביץ יהושע (עורך) תש"מ) קורות. מ. דוד. האפוריזמים של היפוקרטס מאמר שישי" כרך ז , חוברת יא-יב . המכון הישראלי לתולדות הרפואה , ירושלים. (עמ' 772).

45 אנציקלופדיה עברית. ערך, צינית.

46 וינברגרו,י. פנחס,י (תש"מ) "קורות". כרך ז חוברת יא-יב. המכון הישראלי לתולדות הרפואה: ירושלים. קורות הקולכיצין (עמוד 760)

47 מדרשת שדה בוקר היחידה לפיתוח תכניות לימודים. בית הוצאה לחינוך סביבתי צמחי רפואה בנגב: סיכום יום העיון השני שנערך לזכרה של עינת גרוס. כתב:יגאל גרנות(1994).

48  משנה שבת פ"ו מ"ו.

49  שבת סה ע"א.

50 שבת ו דף ח ע"ג.

51 מלכים א , טו , כג.

52 סוטה י ע"א .

53 ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי (1140 – 1220) גרמניה. ראבי"ה ח"א – מסכת שבת סימן רטז.

54 שטיינזלץ,עדין (1968). תלמוד בבלי, שבת סה ע"א. המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים: ירושלים.

55 שבת סה ע"א.

56  לסוג תרופות שאין השכל מקבלם כינו חז"ל "דרכי האמורי" ולצורך רפואה התירו: "כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי" שבת סז ע"א.

56  עדין שטיינלזץ מנסה לסנגר על רפואה זו וכתב: " המטבע שהודק למקום הכאב פעל כנראה למנוע שפשוף. ויתכן כי המגע עם המתכת פועל גם כן לרפא את המכה. גם בימינו משתמשים באבקות של כמה מתכות לריפוי פצעים" והתעלם לחלוטין מסוגיית התלמוד  ומהדרישה שתהיה עליו צורת מטבע.

57 אנציקלופדיה עברית ערך אפילפסיה (עמ' 201 – 202).

57 מיכאל דוד (תש"מ) "קורות". כרך ז חוברת ז-ח (תשל"ט) "האפוריזימים של היפוקרטס" ,מאמר ב' מה  עמ' 603. המכון הישראלי לתולדות הרפואה: ירושלים.

57 גיטין  ע ע"א.

58  בערך עד תשע דקות, שיעור חצי מיל.

59  שד זה דומה לשה, ברכות סב ע"א.

60 פסחים קיב ע"ב.

61 שם.

62 שם.

63 יבמות סד ע"ב: "לא ישא אדם אישה ממשפחת הנכפין" [משפחה שיש בה חולי אפילפסיה]

64 מחלת האפילפסיה נחשבת כמום הפוסל כהן לעבודת בית המקדש. משנה בכורות פ"ז מ"ה. ונחשב הוא כמום אם נמצאת האישה חולת אפילפסיה אחר הנישואים לגרשה ולפטור את הבעל מתשלום הכתובה. משנה כתובות פ"ז מ"ז.

66 שבת סא ע"א. מעניין שהרמב"ם בספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק לז כתב שתליית העשב מועילה לחולה האפילפסיה על דרך הניסיון: "והולכין על דרך תלות העשב שקורין בערבי פאבינ"ה ובלע"ז פיאוניא"ה על הנכפה, ונתינת צואת הכלב למורסות הגרון … כי כל מה שנתאמת נסיונו באלו אע"פ שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשותו".

67  המילה ירקון פעמים משמשת לנזק שנגרם לתבואה  רש"י. דברים, כח, כב . ופעמים לצהבת רש"י ברכות כה ע"א.

68 http://www.infomed.co.il

69 " מיכאל דוד (תש"מ) "קורות". כרך ז חוברת יא – יב ,תשמ. "האפוריזימים של היפוקרטס" ,מאמר ו' מב.  עמ' 772. המכון הישראלי לתולדות הרפואה: ירושלים.

70 מאמר תשיעי אמירה 61.זו דוגמה נוספת שגם גדולי הרופאים כגלינוס בעת העתיקה עדיין החזיקו בשיטות רפואה "סגוליות" עיין הערה 1.

71 מאמר שלושה עשר אמירה 30.

72 ברכות כה ע"א.

73 בכורות מד ע"ב: " מי רגלים רבין ירקון רבה".

74 בכורות מד ע"ב : שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר" .

75 ברכות כה ע"א.

76 יומא פד ע"א. זו דעת מתיא בן חרש לדעת חכמים אין תרופה זו מועילה עד כדי היתר לאכול בשר אסור.

77 בכורות ז ע"ב. הגמרא מציינת שזהו מנהג אנשים השותים שתן חמור לצורך ריפוי הצהבת.

78 שבת קי ע"א.

78א שבת סו ע"ב. בירושלמי עירובין פרק י דף כו נאמר: חמשה או שבעה או תשעה קשרים מועילים.

78ב שבת קכח ע"ב.

78ג ערובין כט ע"ב.

78ד ברכות יט ע"א.

79 משנה שבת פ"ו מ"י: "יוצאין [לרשות הרבים בשבת למרות שעובר איסור] בביצת החרגול [לרפיון הירך] ובשן שועל [מועיל לבעיות שינה] ובמסמר מן הצלוב [מועיל לפצע מזוהם ומוגלתי] משום רפואה".

79ב . על פי פרוש רש"י פסחים נב ע"ב : "וגמירי – מסורת מאבותינו". רש"י יומא לב ע"א : גמירי – הלכה למשה מסיני.

79א.לפי אמונה תלמודית קדומה שיש לה מקדימות בברית החדשה ואצל טאקיטוס, רוקו של בכור לאביו (ולא לאמו) בכוחו לרפא מחלות עיניים" יעקובוביץ, עמנואל (תשכ"ו). הרפואה והיהדות. מוסד הרב קוק: ירושלים (עמוד 62).

בבא בתרא  קכו ע"ב: "ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא, אמר ליה: מוחזקני בזה שהוא בכור. אמר ליה: מנא ידעת? אמר ליה: דכי הוו אתו לגבי אבוה, אמר להו: זילו לגבי שכחת ברי, דבוכרא הוא ומסי רוקיה. ודלמא בוכרא דאמא הוא! גמירי: בוכרא דאבא – מסי רוקיה, בוכרא דאמא – לא מסי רוקיה." וכך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רעז סעיף יג: "דגמירי דרוק של בכור לאב מרפא ולא של בכור לאם".

79ב שו"ת חוות יאיר סימן רלד.

79ג חוקר הפילוסופיה צבי וולפסון כתב כי לא מצא בכל ספרות חז"ל ולו מונח פילוסופי אחד, השיב חוקר ספרות חז"ל אחר, שאול ליברמן, כי וולפסון לא מצא מונחים פילוסופיים אצל חז"ל כי אין שם מונחים כאלה" אונ' הפתוחה "פילוסופיה יהודית בימי הבניים מרב סעדיה גאון עד הרמב"ם" יחידה 2 עמ' 6.

79 שמות, יט: ה.

81 שמות, שם.

82 שמות, שם.

80 דברי הימים א, כט: ג.

83 דברים, ז: ו.

84בבא קמא פז ע"ב.וכן תוספתא בבא קמא (ליברמן) פ"ט ה"ח .

85 רמב"ן, בראשית, ל: יד.

87 ספר העיקרים מאמר שני פרק טז

88 ספר הכוזרי מאמר א אות צה.

89  ר' יהודה הלוי סובר, שהכח האלהי הטבוע בעם היהודי הוא גנטי.

89ב שבת פ"ו מ"י.

89ג שבת סז ע"א.

89ד מצוה סב.

89ה רבי שלמה בן אדרת, (1235 – 1310).שו"ת הרשב"א חלק א סימן תיג.

89ו הגר"א יורה דעה קעט ס"ק יג יצא חוצץ נגד הרמב"ם וכתב: "כל הבאים אחריו [אחרי הרמב"ם] חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא, והוא [הרמב"ם] נמשך אחר הפילוסופיא לכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר היכו אותו על קודקודו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על פי שמות וכשפים… והפילוסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא בדרך הלצי ולעקור אותן מפשטן".

89ז הלכות עבודת כוכבים פ"יא ה"טז.

89ז מורה הנבוכים חלק שני פרק כה. ברוך שפינוזה . מאמר תאולוגי מדיני פרק ז עמ' 91 אוניברסיטה העברית ירושלים. תשכ"ב.יצא חוצץ נגד דרכו של הרמב"ם בפרשנות המקרא: "ברור שהמיתודה הזאת של [הרמב"ם] היא ללא הועיל. נוסף לזאת, היא שוללת לחלוטין את כל הודאות לגבי מובן הכתובים, העשויה לבוא לו להמון העם מן הקריאה התמימה ולכל הנוהגים מיתודה אחרת. לפיכך אנו מפריכים את דעתו זו של הרמב"ם כדעה מזיקה, חסרת תועלת, ובטלה." [עמ' 93]

89א במסכת יומא פג ע"ב נחלקו חכמים בגורם למחלתו של הכלב הנגוע בכלבת: "רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו. אדם שהתחכך בכלב מסתכן ואם נשכו הכלב הוא מת. המתחכך בכלב תרופתו שיפשיט בגדיו וירוץ וכך עשה רב הונא בריה דרב יהושע. ומי שנשכו כלב הנגוע בכלבת תרופתו : יקח עור של צבוע זכר ויכתוב עליו אני פלוני בן פלוני על עור של צבוע זכר כתבתי עלך "כנתי כנתי קלירוס" ויש אומרים "קנדי קנדי קלירוס יה יה ה' צבאות אמן אמן סלה" ויפשיט בגדיו ויקברם לאחר 12 חודשים יוציאם וישרפם וישליך את האפר במקום פרשת דרכים . ובמשך ה 12 חודשים ישתה מים רק בקנה העשוי נחושת שמא יראה בבבואת המים שד ויסתכן.

90א בירושלמי יומא פ"ח דף מה. מעידים שאכילת בשר סרעפת הכלב אינה מועילה למחלת הכלבת: "גרמני עבדיה דרבי יודן נשייא נשכו כלב שוטה והאכילו מחצר כבד שלו ולא נתרפא".

90 משנה יומא פ"ח מ"ו.

91 שם.

92 חלק שלישי פרק לז.

93 שבת סז ע"א.

94 שם.

95 מסמר בצורת צלב מועיל לפצע מזוהם ומוגלתי.

96 שן של שועל מועיל למי שיש בעיות שינה.

97 במקרים רבים נמצא הרמב"ם מהלך בין שתי הטיפות – התבונה הראציונאלית מחד והכתובים במקרא והתלמוד מאידך . כך לעניין הכישוף מחד כתב (הלכות עבודת כוכבים פ"יא ה"טז): "כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך". ומאידך כתב (הלכות יסודי התורה פ"ח ה"א: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף". בביאור הגר"א יורה דעה קעט ס"ק יג יצא חוצץ נגד הרמב"ם וכתב: "והוא [הרמב"ם] נמשך אחר הפילוסופיא לכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר". כיוצא בו לעניין הגשמת האלוהים. מחד כותב הרמב"ם: (מורה הנבוכים חלק ראשון פרק לו): "ודע שאתה כשתאמין הגשמה או ענין מעניני הגשם, שאתה מקנא ומכעיס וקודח אש וחמה, ושונא ואויב וצר, יותר קשה מעובדי עבודה זרה מאד. ואם יעלה בדעתך שמאמין ההגשמה יש לו התנצלות בעבור שגדל עליה או לסכלותו וקוצר השגתו, כן ראוי שתאמין בעובדי עבודה זרה שהוא לא יעבוד אלא לסכלות או מפני שגדל על זה מנהג אבותיו בידיו". ומאידך מסביר הרמב"ם שהתורה כתבה דברים המורים על ההגשמה בבחינת "דיברה תורה בלשון בני אדם" (מורה הנבוכים חלק ראשון פרק כו): "ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא יתעלה נמצא  כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד. ומי שאינו גשם או נמצא גשם אינו נמצא אצלם". הרי שייחס לתורה הוראה להגשמה מטעמי אילוץ מה ששלל לאחר מכן. הוא הדין נראה שהרמב"ם ניסה (שלא בהצלחה) להסביר את הרפואות הכתובות בתלמוד אל מול התבונה והניסיון שבזמן חז"ל סברו שהניסיון הוכיחו. ומדוע שלא יסנגר גם על המכשפים ויאמר שחשבו שהוכיחו הניסיון.

97א  כך פירש רש"י חולין עז ע"א:יש בו משום רפואה, כגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה. אין בו משום רפואה כגון שעושים שלא על החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים".

94 שם.

95 מסמר בצורת צלב מועיל לפצע מזוהם ומוגלתי.

96 שן של שועל מועיל למי שיש בעיות שינה.

97 במקרים רבים נמצא הרמב"ם מהלך בין שתי הטיפות – התבונה הראציונאלית מחד והכתובים במקרא והתלמוד מאידך . כך לעניין הכישוף מחד כתב (הלכות עבודת כוכבים פ"יא ה"טז): "כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך". ומאידך כתב (הלכות יסודי התורה פ"ח ה"א: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף". בביאור הגר"א יורה דעה קעט ס"ק יג יצא חוצץ נגד הרמב"ם וכתב: "והוא [הרמב"ם] נמשך אחר הפילוסופיא לכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר". כיוצא בו לעניין הגשמת האלוהים. מחד כותב הרמב"ם: (מורה הנבוכים חלק ראשון פרק לו): "ודע שאתה כשתאמין הגשמה או ענין מעניני הגשם, שאתה מקנא ומכעיס וקודח אש וחמה, ושונא ואויב וצר, יותר קשה מעובדי עבודה זרה מאד. ואם יעלה בדעתך שמאמין ההגשמה יש לו התנצלות בעבור שגדל עליה או לסכלותו וקוצר השגתו, כן ראוי שתאמין בעובדי עבודה זרה שהוא לא יעבוד אלא לסכלות או מפני שגדל על זה מנהג אבותיו בידיו". ומאידך מסביר הרמב"ם שהתורה כתבה דברים המורים על ההגשמה בבחינת "דיברה תורה בלשון בני אדם" (מורה הנבוכים חלק ראשון פרק כו): "ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא יתעלה נמצא  כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד. ומי שאינו גשם או נמצא גשם אינו נמצא אצלם". הרי שייחס לתורה הוראה להגשמה מטעמי אילוץ מה ששלל לאחר מכן. הוא הדין נראה שהרמב"ם ניסה (שלא בהצלחה) להסביר את הרפואות הכתובות בתלמוד אל מול התבונה והניסיון שבזמן חז"ל סברו שהניסיון הוכיחו. ומדוע שלא יסנגר גם על המכשפים ויאמר שחשבו שהוכיחו הניסיון.

98 חלק א סימן תיג.

98אעיין  בשו"ת חוות יאיר סימן רלד [רבי יאיר חיים בן משה שמשון (1638- 1702) גרמניה].מתשובתו אפשר להיווכח שאפילו במאה ה –17 עדיין הרבנים שעסקו בהלכה סמכו על "העמך" בכל הנוגע לרפואות: שאלה שאלת בענין הלחשים שיודעים איזה נשים לאיזה מיחושים וכאבים וחלאים אם יש בהם משום דרכי האמורי או לאו?…[תשובה] לענין הלכה למעשה נראה דכל מה שנתפשט אצל הנשים מצאנו הנח לישראל דמסתמא [ מן הסתם] נודעו בנסיון והורה להם מורה להתיר ולכך אין לאסור מה שמקיפין לילד –  שאחזתו חמה ונולדו בו סימני אבעבועות טרם שנראו את נקבי גופו –  בטבעת שהסירו מאצבע המת וכן כל כה"ג [וכן כל כיוצא בזה]". זוהי עדות נפלאה לדברינו שאין שיטת מחקר אפילו בעידן המהפכה המדעית על אחת כמה וכמה בעת העתיקה בתקופת חכמי התלמוד הבבלי, אלא סומכים על מנהגי הנשים בלחישות ובהנחת טבעת של מת לריפוי האבעבועות ומתוך כך פוסקים הלכה.

99 מרגלית, דוד (תשכ"ב).חכמי ישראל כרופאים. מוסד הרב קוק: ירושלים (עמ' 38).

100 נדרים נ ע"ב.

101 לדעת מרגלית קולחא –  צינור עבה כמו קלח של כרוב, שם עמ' 39 בהערה. מפרשי התלמוד לא פירשו כדבריו ,שם.

102 מרגלית כותב: "שמואל היה חכם ומושלם בחכמת הרפואה בהתאם לרמה המדעית של זמנו, שמניחי היסוד שלה היו היפוקרטס היווני וגאלינוס הרומאי" (עמ' 66).  מרגלית לא הביא ראיות והשוואות בין דברי שמואל לרופאי יוון אלא כתב זו כהנחה מוסכמת. מן הראוי שחוקר יביא ראיות ותימוכין לטענתו.

103 חולין כח ע"א.

104 חולין כח ע"א.

105 חולין מה ע"ב.

106 עיין במאמר שכתבתי ופורסם באתר "דעת אמת":http://daatemet.org.il/pamphlets/he_pamphlet2.html

107 בכתב העת "קורות" המכון הישראלי לתולדות הרפואה. ירושלים עמ' 804 .

108 שם עמ' 807.

109 טרנטר, עלי "קורות".תשמ"ב. כרך ח חוברת ג- ד. המכון הישראלי לתולדות הרפואה: ירושלים.

110 בבא קמא פה ע"א.

110א המשנה שבת פ"ח מ"א מתיחסת לדבש כמרפא על ידי מריחתו על הפצעים "המוציא [בשבת]… דבש [שיעורו] כדי ליתן על הכתית (פצע)" והגמרא עח ע"א מבארת שהדבש מיוחד לרפואת הפצעים יותר משאר משקים.

111 נדרים נד ע"ב.

112 בית יוסף יורה דעה סימן קטז אות ב מגמרא פסחים עו ע"א.

113 ברכות מד ע"ב.

114 יהדות , עם יהודי ומדינת ישראל. עמ' 339

115 ברכות לה ע"ב: "ואספת דגנך, – מה תלמוד לומר – לפי שנאמר: [יהושע א'] 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן? [ילמד תורה כל היום ולא יעבוד] תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ [עבודה ופרנסה], דברי רבי ישמעאל".

116 בבא קמא  פה ע"א : "ורפא ירפא – מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות".

117 שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף י.

118 שם.

119 עבודה זרה יב ע"ב.

120 בית יוסף אורח חיים סימן שכח אות ו.

121 עיין לעיל הסבר על הצפדינא.

122 הרב יוסף תאומים (1727 – 1792 , פרנקפורט) אשל אברהם אורח חיים הלכות שבת סימן שכח ס"ב.

123 עיין לעיל.

124 שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן כט.

125 יומא פג ע"ב.

126 שבת קלג ע"ב.