"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן" (במדבר לג א').

הכתוב עורך כאן מעין סיכום למסעות בני ישראל. כרגיל, ההשוואות בין מה שנאמר בפרשתנו לבין הנאמר במקומות אחרים בתורה אינן מחמיאות לאיכות הכתובים, מכיוון שאין הקבלה מלאה בין המסעות המפורטים עד כאן ובין המסעות המפורטים בפרשה זו. הנה הכתוב במדבר כא יא: "ויחנו בעיי העברים וכו' משם נסעו ויחנו בנחל זרד", ובפרשתנו (לג מג-מד): "ויחנו בעיי העברים וכו' ויסעו מעיים ויחנו בדיבן גד"; וכאלה יש רבים. כמובן שמפרשי המקרא הופכים את כל המקומות השונים למקום אחד עם שמות שונים. הרי אף אם נכון הדבר מדוע צריך הכתוב לבלבל את הקורא עם שמות שונים וחניות זהות, במקום לפרט הכל כמשנה סדורה ורציפה, כיאה וכיאות לספר שכתבו מי שאמר והיה העולם.

בוא וראה איך נהגו חז"ל בכתוב המבלבל. בספר שמות טו כב כתוב: "ויסע משה את ישראל מים סוף אל מדבר שור וכו' ויבאו מרתה וכו' על כן קרא שמה מרה". ובפרשתנו במדבר לג ח': ויעברו בתוך הים המדברה וילכו דרך שלשת ימים במדבר אתם ויחנו במרה". והאבן עזרא (שמות טו כב) וכן הרד"ק (שופטים יא טז) כתבו שמדבר שור הוא מדבר איתם; וחז"ל כתבו (שמות רבה פרשה כד): "אין אנו מוצאין שיש מדבר ששמו שור ומהו מדבר שור וכו' מדבר שור [זה] מדבר כוב [כנראה הוא שם מדבר שהיה ידוע בזמן חז"ל] ר' אבא הסיח לפני רבינו פעם אחת עבר אדם בתוך מדבר כוב זה וראה נחש אחד ישן וכו' וראה את הנחש והוא לא ראהו מרוב שנכנסה בו חרדה נתבהל ונשר שערו והיו קורין אותו מרוטה הוא שמשה אמר להם לישראל : 'המוליכך במדבר הגדול והנורא' ", ועיין שם פירושים שונים למדבר שור. הנה הבאנו מדרש זה להראות שחז"ל, כאשר התקשו במציאת איזה מדבר הכתוב בתורה לא היה להם כל היסוס לקבוע את שם המדבר אף בלא שום ראיה וסימוכין.

וכדי לחזק עוד את דברינו נביא מה שאמרו חז"ל במסכת שבת פט ע"א: "אמר ר' יוסי בר' חנינא חמישה שמות יש לו [למדבר], מדבר צין – שנצטוו ישראל עליו, מדבר קדש – שנתקדשו ישראל עליו, מדבר קדמות – שנתנה קדומה עליו, מדבר פארן – שפרו ורבו עליה ישראל, מדבר סיני – שירדה שנאה לעכו"ם עליו, ומה שמו חורב שמו". והרי זה בדיוק כמו שכבר כתבנו במקומות רבים, שחז"ל מחברים אנשים שונים ועושים מהם איש אחד, ועיין מה שכתבנו בפרשת מקץ (גם הלכו והפכו עופות שונים לעוף אחד, ועיין מה שכתבנו בפרשת שמיני, וכן הפכו את עונת האסיף לעונת הקציר כמו שכתבנו בפרשת בהר). וכך אנו מוצאים פה שמחברים מדברות שונים למדבר אחד, וכבר הקשו התוס' במסכת שבת פט ע"א ד"ה מדבר צין: "קשה לר"י דעל כורחך מדבר צין לאו היינו מדבר פארן וכו' אם כן מדבר צין ופארן ומדבר סיני לאו הכל אחד, ואומר ר"י דהכל מדבר אחד וגדול היה וכו' ומיהו קשה לר"י דהא מדבר קדמות (דברים ב כו) היה מזרחה לארץ ישראל וכו' ואיך יתכן דמדבר קדמות היינו מדבר סיני". ונשארו התוספות בתמיהה ובלא תשובה.

וכל הקדמה זו לא באה אלא כדי לשאול מדוע בכלל צריכה התורה לפרט את מסעי ישראל? וכי מה צורך יש בפירוט כזה? ושאלה זו גם ניתן לשאול בצורה כללית יותר על כל סיפורי התורה שאינם מלמדים אותנו כלום. הרמב"ם עסק בשאלה זו במורה נבוכים חלק שלישי פרק נ': "אלו הספורים אשר בספר תורה, אשר יחשבו רבים שאין תועלת בזכרם וכו' דע כי כל סיפור שתמצאהו כתוב בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה וכו' זכר המסעות יראה מפשוטו של ענין שזכר מה שאין תועלת בו כלל וכו' ומקום הצורך אליו גדול מאוד, מפני שכל המופתים אינם אמיתיים רק מי שראם וכו' ואפשר שיכזיבם השומע וכו' וכאשר ידע השם יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד וכו' ומפני זה הסיר המחשבות ההם כלם, וחזק עיניני אלו המופתים כולם בבאור המסעות ההם שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת". כלומר לדעת הרמב"ם הסיפור בפירוט רב של מסעות בנ"י הוא כדי שהקורא יאמין שהמופתים אשר היו במדבר, של אכילת המן וששמלתם לא בלתה, אכן קרו. דברי הרמב"ם באמת נשגבים מבינתנו: הלא אם הקורא הוא משלומי אמוני ישראל, על מה ולמה יפקפק בדברי אלוהים חיים, ודי לו לבורא עולם לומר במשפט אחד שהעביר את העם הגדול דרך המדבר הגדול והנורא ללא תקלות ובדרך נס. אבל אם הקורא מפקפק באמינות כותב התורה, מה יעזור פירוט המקומות ומה יועיל? הרי גם עליהם יטען הקורא שהכותב המציאם, כשם שכל סופר ממציא שמות ומקומות מדמיונו הפורה.

ודע לך ששאלה זו, שנכתבו בתורה דברים שאינם מלמדים מאומה, נתחבטו בה חז"ל במסכת סנהדרין צט ע"ב: "מנשה בן חזקיה היה יושב ודורש בהגדות של דופי, אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא 'ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש לאליפז' [וכן] 'וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה'? " ופרש"י: "דבר שאינו צריך הוא וכן היה מלגלג ואומר שכתבו משה שלא לצורך". ומה חז"ל משיבים? מדוע אנו צריכים לדעת שאחות לוטן קוראים לה תמנע? "אחות תמנע לוטן מאי היא? תמנע בת מלכים הואי, בעיא לאיגיורי (רצתה להתגייר) באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז וכו' נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל, מאי טעמא? [כלומר למה נענשו ישראל שיצא מתמנע עמלק שמצער את ישראל] דלא אבעי להו לרחקה". נמצא שלדעת חז"ל מה שכתוב בתורה אחות לוטן תמנע הוא כדי ללמדנו, באמצעות סיפור מסובך, שלא להרחיק את הרוצים להתגייר! מלבד שאינו כתוב דבר זה בתורה (ואין צורך לאמר שאף אחד מפרטי הסיפור לא נזכר כלל בתורה), עכ"פ למה לא תכתוב התורה פשוט ובמפורש: 'הבא להתגייר קבל תקבלנו ולא תרחיקו'.

מקצת מרבותינו לא נסתפקו בתירוצים אלו. מה יעשו והקושיות והסתירות עומדות בעינן? הלכו וטענו שאין ללמוד את התורה רק כפשוטה וכמו שכתב שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן לז בשם החת"ס: "כל האוחז ספר תורה ערום שסובר שהוא כפשוטו מבלי לבוש, ואפילו אחות לוטן תמנע, נקבר ערום כי הכל סודות התורה רק הוא מלובש". הנה כאשר תירוצי הפשטנים אינם מתקבלים, מייד ממציאים סודות טמירים, ואף מטילים אימה על מי שיסבור שהתורה היא כפשוטה. והרי גלוי וידוע שברגע שנופלים אל עולם הסוד שוב אין מחסום ואין מעצור בפני ההמצאות וההפלגות, וכל דיכפין בא וממציא לנו הסברים דלא מן עלמא הדין.

הנה למשל, כתב הרמב"ן בהקדמתו לפירושו: "עוד יש בידנו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה וכו' ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה בענין הזה שהזכרנו היה שהיתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות". וכן כתב המהרש"א במסכת ברכות כא ע"א: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו דהיינו כשאני קורא בתורה, שהיא כולה שמות של הקב"ה שכל התורה באותיותיה היא שמותיו של הקב"ה כדאיתא במדרשות". ודוגמאות יש לאלפים. ומכאן ועד ל- "הסתכל באורייתא וברא עלמא" רק קצרה היא הדרך.

הנה תראה איך כאשר רבותינו אינם יכולים ליישב המקראות בדרך הגיונית, המתקבלת על דעת הישר, מרחיקים את התבונה והדעת אל העולם הנסתר. וממה הוא נסתר? מהחקירה והבדיקה ההגונים. וכמו שכתב אבן עזרא (בראשית כה לד): "ואל ידחונו בקנה של דרש כי יש לו סוד", שהרי מראש טוענים אנשי הסוד והקבלה שכל דבריהם דברי סוד ואין ניתן כלל להפריכם בטיעון על פי השכל (ואם לא על פי השכל, איך יופרך דבר?). על כגון זה אומרים אנו, שכל הרוצה לערפל או לשקר או להעמיד דבריו שאינם מתקבלים על השכל הישר, יאמר מיד שהוא סוד. אמרת "סוד", וכבר תוכל לתרץ, להסביר, לאסור ולהתיר ככל אשר לבך חפץ, ועוד תוכל להטיל אימה בלב הפתאים.

דבר דעת אמת