חכמים קדמונים (תנאים) קבעו נורמות התנהגויות של האישה היהודייה שאם חצתה אותן זכויותיה מתבטלות ובעלה מגרשה; אישה היוצאת ללא כיסוי ראש, הטווה ברשות הרבים, המדברת עם כל אדם, מקללת את הילדים בפניו, והמדברת בקול רם עד ששכניה שומעים – המתנהגת כך בעלה מגרשה ללא זכויותיה המגיעות לה מכוח חוזה הכתובה. ובלשון חכמים: ,העוברת על דת יהודית יוצאה שלא בכתובה". דנו התלמידים (חכמי הגמרא – אמוראים) בכל התנהגות המצויינת אצל החכמים הקדמונים וביארו בהרחבה איך וכיצד האישה אמורה להתנהג.

אישה היוצאת ללא כיסוי ראש – שאלו התלמידים: אישה היוצאת ללא כיסוי ראש וראשה חשוף וגלוי עוברת היא על חוקי התורה וזו התנהגות חמורה יותר מאשר הפרה של הנורמות החברתיות של הקהילה הדתית – יהודית? ומניין שגילוי שער הראש אצל אישה הוא מחוקי התורה? תשובה: מתוך שנאמר, על אישה שנחשדה בניאוף שהכוהן צריך לפרוע את ראשה: "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במדבר, ה; 18) משמע, האישה הייתה עם כיסוי ראש מכאן, שמתוקף חוקי התורה אסור לאישה ללכת חשופת שיער הראש? תשובה: חוקי התורה אוסרים גילוי ראש מוחלט אך מתירים כיסוי זמני שאינו מלא כגון המכסה ראשה בסל; שדרכן היה להניח על ראשן סל המכיל אביזרי נשים. ואילו הנורמה החברתית-דתית של נשות בנות ישראל לא ללכת עם סל על ראשן אלא בכיסוי מלא והמיועד לכך. אחד מהחכמים פסק הלכה בנוסח זה: מותר לאישה לכסות ראשה בסל. שאלו התלמידים: מתי יש לאישה היתר ללכת עם סל על ראשה? ברשות הרבים אסור כפי שהתבאר לעיל שהנורמה של נשות ישראל לא לצאת לרשות הרבים עם סל על ראשן. ואם ההיתר של החכם דלעיל בחצר הבית, בחצר הבית מותר ללכת ללא כיסוי כלל ועיקר כי כך נוהגות נשות ישראל. ואם תאסור עליהן ללכת גלויות ראש בחצר כל הבעלים יאלצו לגרש את הנשים ולא תמצא אישה נשואה החיה עם בעלה. השיב התלמיד, אביי שמו, שההיתר לאישה ללכת עם סל על ראשה כאשר הולכת מחצר ביתה לחצר חבירתה דרך מבוי ששם מצויים אנשים לא מעט. במקום זה אסורה ללכת חשופת ראש ומותרת עם סל על ראשה.
הטווה ברשות הרבים – ביאר אחד החכמים, דווקא כשטווה וזרועותיה חשופים לעוברים ושבים. חכם אחר הוסיף; כגון שטווה בצמר וחוט הצמר משתלשל לו בין רגליה כנגד איבר מינה. מעשה היה בחכם אחד, רבה בר בר חנה שמו, שהלך אחר רבו לרשות הרבים וראה אישה ערבייה שטוותה בצמר שהשתלשל בין רגליה כנגד איבר מינה ואמר לו רבו: שזו המציאות של אישה הטווה ברשות הרבים שבעלה צריך לגרשה ללא זכויות הכתובה.

המדברת עם כל אדם – הסביר החכם, שמואל שמו, כגון שמפלרטטת בשיחה עם הבחורים.

מקללת את הילדים בפניו – הסביר החכם, שמואל שמו, שלאו דווקא בפני הבעל אלא אפילו קללה את הסבא בפני הנכד כגון שאמרה בפני הנכד: "שאריה יאכל את סבא" מגרשה ללא זכויות כתובתה.
המדברת בקול רם עד ששכניה שומעים – הסביר החכם, שמואל שמו, שמדברת בקול רם בנושאים אינטימיים שבינו לבינה עד ששכניה שומעים והבעל מתבייש בכך. חכם אחר ביאר, כגון שמקיימת יחסים עם בעלה ומחמת הכאב היא צועקת והשכנים שומעים. שאלו התלמידים: מקרה זה, שאישה צועקת מחמת כאב הסקס, הוא בכלל המומים שיש לאישה שמותר לגרש אותה בשל כך, כפי שקבעו חכמים קדמונים. מתוך שאלה זו דחו התלמידים ביאור זה. (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף עב, עמוד א – דף עב, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו

"איזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר: אף הקולנית. ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה…ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרוע דאורייתא היא! דכתיב: (במדבר ה') ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש! דאורייתא – קלתה שפיר דמי, דת יהודית – אפילו קלתה נמי אסור. אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן, קלתה אין בה משום פרוע ראש. הוי בה רבי זירא, היכא? אילימא בשוק, דת יהודית היא! ואלא בחצר, אם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה! אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מחצר לחצר ודרך מבוי.
וטווה בשוק. אמר רב יהודה אמר שמואל: במראה זרועותיה לבני אדם. רב חסדא אמר אבימי: בטווה ורד כנגד פניה.
ומדברת עם כל אדם. אמר רב יהודה אמר שמואל: במשחקת עם בחורים. אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזילנא בתריה דרב עוקבא, חזיתיה לההיא ערביא דהוה יתבה קא שדיא פילכה וטווה ורד כנגד פניה, כיון דחזיתינן פסיקתיה לפילכה שדיתיה, אמרה לי: עולם, הב לי פלך, אמר בה רב עוקבא מילתא. מאי אמר בה? רבינא אמר: טווה בשוק אמר בה, רבנן אמרי: מדברת עם כל אדם אמר בה. אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו. אמר רב יהודה אמר שמואל: במקללת יולידיו בפני מולידיו, וסימניך: +בראשית מ"ח+ אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. אמר רבה: דאמרה ליה ניכליה אריא לסבא באפי בריה.
רבי טרפון אומר: אף הקולנית. מאי קולנית? אמר רב יהודה אמר שמואל: במשמעת קולה על עסקי תשמיש. במתניתא תנא: במשמשת בחצר זו ונשמע קולה בחצר אחרת. וניתנייה גבי מומין במתניתין! אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא".