לאחר שאליהו הנביא עלה בסערה השמיימה, החליפו אלישע הנביא. על אלישע נאמר : "וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ: וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה [מתו] מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" (מלכים ב, פרק ב; 23-24 ). מבררים החכמים את משמעות המילים הסותרות זו את זו – "נְעָרִים קְטַנִּים" – אם נערים לא קטנים וההפך. חכם אחד, ר' אלעזר שמו, דרש [משמעות המילה דרש שפירש לא כפשוטו של מקרא] כך: נערים; שמנוערים ממצוות, קטנים; קטני אמנה – חסרי אמונה שדאגו להפסד פרנסתם (אלישע בכוח מגי הפך מים שאינם ראויים לשתייה לראויים, ומעשה זה גרם לנערים להפסיד פרנסתם של מכירת מים). חכם אחר פירש: נערים היו אלא שהתנהגו בקלות דעת כקטנים. שאל אחד התלמידים, רב יוסף שמו, מדוע אין מפרשים את המילהנְעָרִים כמציין את מקום מגוריהם ששמו "נעורן"? [ יש שם מקום "נערן" המוזכר בתנ"ך: "וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן" (דברי הימים א פרק ז; 28) ] וכדי לחזק את שאלתו, הביא החכם דלעיל סיוע לפרשנותו ממקום אחר מספר מלכים. הכתוב בספר מלכים אומר כך: "וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן" (מלכים ב, פרק ה; 2). הנה בפסוק זה יש סתירה דומה לפסוק דלעיל; אם קטנה לא נערה וההפך. ואחד החכמים, רב פדת שמו, יישב את הסתירה כך: "קטנה המתגוררת בנעורן" ופרשנות זו מקובלת על כל החכמים. אם כך, טוען החכם רב יוסף, נפרש גם את המילים נְעָרִים קְטַנִּים; קטנים שגרו בנעורן. תשובה: בפסוק העוסק בפרשת אלישע צויין מקום מגוריהם "יריחו" לכן אין לפרש שמקום מגוריהם "נעורן". המשיכו החכמים לפרש את תוכנו של הפסוק דלעיל: "וַיִּפֶן [אלישע] אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם [ראה את הנערים] וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה'" – שאלו החכמים: מה ראה אלישע שהחליט להורגם? תשובה: חכם אחד, רב שמו, טען שאלישע "ראה" כלומר, נתן עיניו בהם להורגם כדרך מצוייה של חכמים וקדושים שבכוחם להרוג במבט עיניהם (בלשון חכמים: " כל מקום שנתנו חכמים עיניהם – או מיתה או עוני"). חכם אחר, שמואל שמו, פירש כך: אלישע "ראה" שנערים/קטנים שקללו אותו, הם תוצר של הפרייה במשגל הנעשה ביום כיפורים (קיום יחסי מין אסורים ביום כיפורים) ולכן הרגם. חכם אחר פירש, רבי יצחק נפחא שמו, אלישע ראה שנערים אלו גידלו בלורית שיער כדרך הגויים ולכן הרגם. חכם אחר פירש, ר' יוחנן שמו, אלישע "ראה" שלא הייתה בהם לחלוחית של מצווה. שאלו התלמידים: למרות שנערים אלו היו חוטאים לא היה צריך אלישע להורגם, אולי מצאציאיהם היו יוצאים אנשים צדיקים? השיב החכם, ר' אלעזר שמו, אלישע ראה בנבואתו שגם מצאציאיהם לא יצאו צדיקים לכן הרגם. המשיכו החכמים לדרוש את הפסוק דלעיל: " וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה [מתו] מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" – חכם אחד, רב שמו, סבר שלאלישע נעשה רק נס אחד; יצאו דובים אך היער היה קיים ממילא. חכם אחר, שמואל שמו, סבר שנעשו לאלישע שני נסים (בלשון חכמים: "נס בתוך נס"); שיצאו דובים והשדה נעשה ליער. שאלו התלמידים: מדוע צריך להיעשות נס ולהפוך את השדה ליער? מספיק שיצאו דובים ויהרגו את הנערים. תשובה: אם לא היה נהפך השדה ליער, הדובים היו מפחדים לתקוף את הנערים בשדה פתוח ואילו ביער הדובים מרגישים בטוחים לתקוף (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מו, עמוד ב – דף מז, עמוד א ).

נוסח התלמוד כלשונו:

"אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלוה ומתלוה – כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות, שנאמר: (מלכים ב' ב) ויעל משם בית אל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, אמרו לו: עלה שהקרחת עלינו את המקום. מאי ונערים קטנים? אמר ר' אלעזר: שמנוערים מן המצות, קטנים – שהיו מקטני אמנה. תנא: נערים היו, ובזבזו עצמן כקטנים. מתקיף לה רב יוסף: ודלמא על שם מקומן! מי לא כתיב: (מלכים ב' ה) וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה, וקשיא לן: נערה וקטנה! ואמר ר' פדת: קטנה דמן נעורן! התם לא מפרש מקומה, הכא מפורש מקומן. (מלכים ב' ב) ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' – מה ראה? אמר רב: ראה ממש, כדתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם – או מיתה או עוני; ושמואל אמר: ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכיפורים; ורבי יצחק נפחא אמר: בלורית ראה להן כאמוריים; ורבי יוחנן אמר: ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה. ודלמא בזרעייהו ניהוה הוה! אמר רבי אלעזר: לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות. (מלכים ב' ב) ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים –
רב ושמואל, חד אמר: נס, וחד אמר: נס בתוך נס. מאן דאמר נס – יער הוה, דובים לא הוו; מ"ד נס בתוך נס – לא יער הוה ולא דובים הוו. וליהוי דובים ולא ליהוי יער! דבעיתי".