מעשה בחתול שקטע את ידו של תינוק לפני חכמי התלמוד, מתוך מקרה טרגי זה גזר ותיקן אחד החכמים שאסור לגדל חתול ואף צריך להורגו כדי למעט סכנה. שאלו התלמידים: והלוא רבי שמעון בן אלעזר סובר שמותר לגדל חתול. יישבו החכמים את הסתירה ואמרו: יש הבדל בין חתול שחור לחתול לבן.
חתול לבן דרכו להזיק לכן אסור לגדלו, כפי שגזר על כך החכם דלעיל, אך חתול שחור מותר לגדלו כדעת רבי שמעון בן אלעזר. המשיכו התלמידים להקשות: הרי המעשה הטרגי שבגללו גזר אותו חכם להרוג את החתול, היה בחתול שחור! אם כך למה ציווה להורגו? על כך השיבו התלמידים: שהחתול היה אמנם שחור אך הוא היה בנו של חתול לבן. המשיכו התלמידים להקשות: והלוא רבינא, מחכמי בבל, היה לו ספק בחתול שחור בן חתול לבן אם צריך להורגו או לא? על כך השיבו התלמידים: ספקו של רבינא הוא בחתול שחור בן חתול לבן בן חתול שחור (בן שחור לאב לבן וסבא שחור), אך אם החתול הוא שחור בן של חתול לבן ונכדו של חתול לבן – אסור לקיימו וצריך להורגו, ובחתול זה אירע המקרה הטרגי. (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"שמואל לא עייל קמיה דרב אסי, רב אסי לא עייל קמיה דרב. אמרי: מאן נתרח? נתרח שמואל וניתי רב ורב אסי. ונתרח רב או רב אסי! רב, מילתא בעלמא הוא דעבד ליה לשמואל, משום ההוא מעשה דלטייה אדבריה רב עליה. אדהכי והכי אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא. נפק רב ודרש: חתול – מותר להורגו, ואסור לקיימו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבידה לבעלים. וכיון דאמרת מותר להורגו, מאי ניהו תו אסור לקיימו? מהו דתימא מותר להורגו – איסורא ליכא, קמ"ל. אמרי: וכיון דאמרת אין בו משום גזל, מאי ניהו תו אין בו משום השב אבידה לבעלים? אמר רבינא: לעורו. מיתיבי, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולין, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויין לנקר את הבית! לא קשיא: הא באוכמא, הא בחיוורא. והא מעשה דרב – אוכמא הוה! התם אוכמא בר חיורא הוה. והא מבעיא בעיא ליה רבינא, דבעי רבינא: אוכמא בר חיורא, מהו? כי קמבעיא ליה לרבינא – באוכמא בר חיורא בר אוכמא, מעשה דרב – באוכמא בר חיורא בר חיורא הוה".