בסוגיה שלפנינו דנו חכמים בדרך שתייתו של הנחש; האם אוהב הוא לשתות יין מהול במים, מה כמות המהילה שהנחש אוהב, והאם חשוב לנחש מי ימהל את היין, ועל איזה סוג משקה הנחש מוכן להסתכן כדי לשתותו.
חכמי התלמוד סברו שנחשים מטילים ארס לתוך מה שהם אוכלים או שותים ממנו. לכן אסרו לאכול תאנה שנמצאה אכולה במקצת, שמא הנוגס בה היה נחש, שהשאיר בתאנה ארס המסַכן את האדם שיאכל ממנה. כך גם לגבי מים, חלב ויין – אם היו חשופים בכלי ללא מכסה, חששו החכמים שמא שתה מהם הנחש, ובזמן ששתה הותיר בהם ארס. על כן אסרו החכמים לשתות ממשקאות אלו, אם היו חשופים לשתייה על ידי נחש. אך הנחש אינו נוהג לאכול מכל המאכלים ולשתות מכל המשקאות. מאכלים ומשקאות שאינם חביבים על הנחש מותרים לאכילה. התעורר אפוא דיון בשאלה אילו סוגי משקאות נוהג הנחש לשתות. נמסר לנו,למשל, שהנחש אינו נוהג לשתות יין מבושל.
בנוגע ליין מהול במים טען אחד החכמים כי הנחש לא שותה יין שנמהל בהרבה מים, אבל אם הוא מהול בקצת מים הנחש ישתה ממנו. באו תלמידים והקשו, הרי מעשה שהיה כך היה: שני חכמים שטו בספינה, שהיו מונחים בה כדי יין. לפתע הגיח נחש וכדי לסלקו הטילו החכמים מעט מים בכד היין, והנחש אמנם הסתלק. מכאן למדו התלמידים שנחש לא נוהג לשתות יין מהול בקצת מים. תלמידים אחרים דחו מסקנה זו בטענה שהנחש הסתלק מהמקום משום שהוא פחד, שהרי נחשים אינם נוהגים למסור את נפשם על יין מהול (למרות שעל יין לא מהול הנחש מוסר נפשו לשתותו), אבל אם לא היה שום אדם בספינה הנחש בהחלט היה שותה מן היין המהול.
התלמידים הביאו גם הוכחה נוספת לכך שנחש נוהג לשתות יין מהול במים ומעשה שהיה כך היה: חכמים ישבו ושתו יין מהול במים. לאחר שסיימו את השתייה נשאר בכד יין לא מהול. הם כיסו את פי הכד בסמרטוט. לפתע ראו החכמים נחש מביא בפיו מים ומטיל אותם לתוך כד היין ,דרך הסמרטוט, עד שמילא הנחש את הכד באופן שמשקה היין צף מבעד הסמרטוט והתחיל לשתות ממנו. מן הסיפור הזה הסיקו התלמידים כי נחש נוהג לשתות יין מהול במים. אבל באו אחרים ודחו מסקנה זו בטענה, שיש הבדל אם היין נמהל על ידי אדם, או שנמהל על ידי הנחש עצמו, כמו במקרה זה.
התלמוד מכריע דיון זה וקובע שנחש נוהג לשתות יין מהול במים, ולכן אסור לשתות יין מהול במים אם היה גלוי ולא שמור ומוגן במכסה. (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ל עמוד א)

נוסח התלמוד כלשונו:

"איבעיא להו: יין מבושל, יש בו משום גילוי או אין בו משום גילוי? ת"ש: העיד רבי יעקב בר אידי על יין מבושל שאין בו משום גילוי. רבי ינאי בר ישמעאל חלש, על לגביה ר' ישמעאל בן זירוד ורבנן לשיולי ביה. יתבי וקא מבעיא להו: יין מבושל, יש בו משום גילוי או אין בו משום גילוי? אמר להו ר' ישמעאל בן זירוד: הכי אמר רשב"ל משום גברא רבה, ומנו? ר' חייא: יין מבושל אין בו משום גילוי. אמרו ליה: נסמוך? מחוי להו ר' ינאי בר ישמעאל: עלי ועל צוארי. שמואל ואבלט הוו יתבי, אייתו לקמייהו חמרא מבשלא, משכיה לידיה; א"ל שמואל, הרי אמרו: יין מבושל אין בו משום יין נסך. אמתיה דרבי חייא איגלויי לה ההוא חמרא מבשלא, אתיא לקמיה דר' חייא; אמר לה, הרי אמרו: יין מבושל אין בו משום גילוי. שמעיה דרב אדא בר אהבה איגלי ליה חמרא מזיגא, א"ל, הרי אמרו: יין מזוג אין בו משום גילוי. אמר רב פפא: לא אמרן אלא דמזיג טובא, אבל מזיג ולא מזיג שתי. ומזיג ולא מזיג מי שתי? והא רבה בר רב הונא הוה קאזיל בארבא והוה נקיט חמרא בהדיה, וחזייה לההוא חיויא דצרי ואתי, א"ל לשמעיה: סמי עיניה דדין, שקיל קלי מיא שדא ביה, וסר לאחוריה! אחייא מסר נפשיה, אמזיגא לא מסר נפשיה. ואמזיגא לא מסר נפשיה? והא רבי ינאי הוה בי עכבורי, ואמרי ליה: בר הדיא הוה בי עכבורי, הוו יתבי והוו קא שתו חמרא מזיגא, פש להו חמרא בכובא וצרונהי בפרונקא, וחזיא לההוא חיויא דשקיל מיא ורמא בכובא, עד דמלא בכובא וסליק חמרא עילויה פרונקא ושתי! אמרי: דמזיג איהו שתי, דמזיגי אחריני לא שתי. אמר רב אשי, ואיתימא רב משרשיא: פירוקא לסכנתא?"