"דעת אמת" (ד"א) פעיל מאז שנת 1998 כארגון ציבורי שמטרתו העיקרית היא חקירת התרבות היהודית הקלאסית והפצת גירסתה המדעית-הומניסטית. להשגת מטרה זו ביצעה ד"א שורה של פרוייקטים חינוכיים ותרבותיים שמשמעותם – פיתוח הבנה ופרשנות אקטואליות, מבוססות מבחינה היסטורית, של המורשת הדתית היהודית וקידומן בקרב החברה הישראלית.

ד"א הגיע למסקנה שהמורשת היהודית הקלאסית, המדהימה בעושרה והמהווה את חלק הארי של התרבות היהודית, עוותה במזיד במשך תקופה ארוכה. כתוצאה מכך היא הפכה לכלי פוליטי בידיהם של פונדמנטליסטים-אינטרסנטים שאף טוענים לבעלות בלעדית עליה. בעשורים האחרונים מצבה של התרבות היהודית מתדרדר בהתמדה. כיום רק קומץ של אנשי אקדמיה ניצבים מול אלו המנצלים בגלוי את המורשת היהודית למטרותיהם הפוליטיות והחברתיות. לבד מכך שקולם של אקדמאים אלה נשמע רק בקושי, הפונדמנטליזם החל לחדור גם אל תוך האקדמיה עצמה.

ונקודה חשובה נוספת: לפני הופעת ד"א על הבמה הציבורית איש לא ניסה לנהל דיאלוג פתוח עם נושאי הפונדמנטליזם היהודי, לא פנה אליהם במושגים שלהם עצמם ולא נטל חלק בתהליכים התרבותיים המתרחשים בקרבם. אומנם דווקא תהליכים אלו יקבעו במידה לא מבוטלת את גורלם של העם היהודי ומדינת ישראל. קורפוס היהודי התרבותי מורכב מיצירות מופת בעלות חשיבות עולמית אשר נוצרו בזמנים ובתנאים שונים למטרות שונות. לדאבון לב, המחשבת היהודית המסורתית הקפיאה באלף השנים האחרונות את יחסה אל הטקסטים הקלאסיים ונתנה להם פרשנות מנותקת-הקשר, פונדמנטליסטית, ולמעשה פוליטית. מובן שתפקידם של הטקסטים הקלאסיים במנטליות היהודית התרוקן מכל תוכן. אילולא הפירושים ההומניסטיים החוץ-יהודיים, היינו מתייחסים כיום לדבריהם רבי ההשראה של נביאי ישראל כאל אזכורים הלכתיים טריוויאליים; יתכן והם היו נשכחים לחלוטין. המשמעות ההומניסטית של דברי הנביאים, שיאה ופארה של התרבות היהודית, נשתמרה עבורנו בידי אנשים מתחום רוחני שונה – אזכור חמור שתקפותו לא פגה גם בימים אלה.

לתרבות היהודית היסטוריה עצובה של צנזורה עצמית פרשנות מוטעית. אוסף הכתבים המקראיים הגיע אלינו בצורה מקוצצת לאחר עריכות תכופות שנבעו מטעמים אידיאולוגיים. ומה שחשוב לא פחות: כל הגרסאות החלופיות הושמדו על-ידי הצנזורה האורתודוקסית. לא נותרה בידינו אף לא תעודה "חילונית" אחד מימי מלכי יהודה וישראל, אף לא מסמך "טכני" אחד מאותה תקופה – כולם נפלו קורבן להשמדה. הריאקציה הרבניים יצרה גרסה מצומקת ומסורסת של הטקסטים המקראיים אשר הפכה ליחידה ובלעדית למשך מאות שנים. היא קבעה את הקנון המקראי ובכוונה תחילה השמידה את כל מה שלא נכלל בו, בין אם היו אלה גרסאות אחרות של טקסטים מקראיים או טקסטים שהוגדרו כ"ספרות חיצונית". חלק הארי של הספרות היהודית-הלניסטית הושמד לחלוטין. אלמלא המעתיקים והפרשנים הנוצריים לא היו בידינו כיום ספרי המכבים, ספר יהודית, ספר חנוך או ספר משלי בן-סירא. וכמובן שלא היינו מכירים כלל את "אגרת אריסטאוס", את ספר טוביה ויצירות אחרות. כתוצאה מחוסר הסובלנות היהודי רבים מיצירות אלה, שחוברו במקורן בעברית או בארמית נשתמרו רק בתרגומן היוני. הממצאים הארכיאולוגיים במערות קומראן גילו לעינינו את הקטלוג האמיתי של הספרות היהודית שמלפני 0002 שנה. כך נודע לנו לפתע גודלו העצום של החלל התרבותי שנכפה עלינו ודלותו של הקורפוס הספרותי המוכר לנו מהקנון הרבני.

אבל בכך אין די. אחת ההשלכות הישירות של אדיקותה הרבנית לצנזורה אידיאולוגית היה, במובהק, אובדן העניין בספרות רבנית עצמה. כך אבדו לנו, למשל, כמעט כל הפרשנויות הרבניות של המחצית השנייה לאלף הראשון לספירה – זמנם של הגאונים. מאוחר יותר אבד חלק נכבד של התלמוד הירושלמי שהווה חלופה לתלמוד הבבלי השולט.

לאחר ביסוס הגישה הטוטליטרית לתרבות היהודית דאגה הריאקציה הרבנית למחות כל אידיאולוגיה אלטרנטיבית מתחרה. ללא מקורות חיצוניים לא היינו יודעים אפילו על קיומם של הכתות האיסיות – שכן הטקסט הקנוני איננו כולל שום אזכור של כתות אלה. היהדות הרבנית שיכתבה את ההיסטוריה היהודית, ערכה מחדש את הטקסטים המקראיים ויצרה לעצמה מציאות כוללת, נפרדת וחובקת-כל. מטרת הרבנים הייתה, מלכתחילה, לרשת את כל האידיאולוגיות היהודיות, התיאורטיות והפרקטיות כאחד. בנצלם את חורבן המקדש השני ואת הפסקתה של עבודת המקדש הכריזו הרבנים כי הפסקה זו היא סופית, מוחלטת ותוקפה עד לימי המשיח. בכך זכו לניצחון מבריק: יחד עם עבודת המקדש אבדו גם כל הזרמים האחרים של יהדות שלפני-חורבן.

המדהים ביותר הוא כי ניצחון זה של העריצות הרבנית נמשך עד ימינו אלה ממש! כל המגזר המסורתי של הקולקטיב היהודי חי, עד עצם היום הזה, בכפיפות מוחלטת לדוגמא התרבותית הרבנית. ועוד יותר מכך: הליברלים היהודים אשר דחו את הפרשנות הרבנית נכשלו בניסיונם ליצור פרשנות תחליפית. למעשה, המונופולין העתיק של הרבנים ממשיך לשלוט בתרבות היהודית העכשוית.

נזקו של מונופול זה איננו מוגבל לתחום התרבותי בלבד. חלק משמעותי וגדל בהתמדה של האוכלוסיה היהודית במדינת ישראל בונה את חייו על פי מרשמי תרבות פונדמנטליסטיים. אנשים אלה חיים בתוך בועה מלאכותית ומבודדת מסביבתה, אינם תורמים דבר בעל ערך כלשהו לכלכלת המדינה או לביטחונה אבל מכלים חלק נכבד ממשאביה המדולדלים. על פי המודלים הדמוגראפיים, בתוך כמה עשרות שנים יהפוך מגזר זה לרוב במדינת ישראל. אם אורח חייהם לא ישתנה, אם הם ישארו כבולים בכבלי הדוקטרינות ה"נצחיות" שלהם – מדינת ישראל פשוט תפסיק להתקיים.

מתוך הכרות מעמיקה עם המצב הקריטי הנוכחי מקדישה ד"א את מאמציה למציאת פרשנות תחליפית לקורפוס היהודי הקלאסי של כתבי התרבות והמחשבה, מעל לכל, למציאת פרשנות שונה לתלמוד ולכתבים ההלכתיים והפצתה, בראש ובראשונה, בתוך הקולקטיב היהודי המסורתי. על פי הפרוש הפונדמנטליסטי, כתבי היהדות>p< בגרסתם הרבנית נכתבו בהשראה אלוהית ישירה והצליחו לשמור לעד על תוכנם הבלתי-משתנה. ד"א מראה, בצורה החותכת ביותר, כי לא זו בלבד שכל הכתבים האלה מקורם אנושי אלא שהכתבים הללו עצמם מכחישים את אופיים הבלתי משתנה. יותר מזו: תיאוריית ה"ניצחיות" הפונדמנטליסטית מנוגדת הן להגיון הפשוט והן למסורת היהודית. על פי המסורת הפונדמנטליסטית-יהודית יצרו חכמי התלמוד )וגם הדורות שאחריהם( טקסטים על-אנושיים שנבעו ממקור אלוהי ולפיכך עליהם, כמובן, להיות נכונים נצחית וחפים מכל טעות. אבל ד"א מראה כי אפילו חכמי התלמוד )וגם חכמי הלכה שבאו אחריהם( לא ראו את עצמם או את חבריהם במעמד רם שכזה. גם המסורת לא ראתה אותם כך. תפיסת ה"מקור האלוהי" והטקסטים "שאינם שוגים" של המקורות הרבניים היא תפיסה מאוחרת, המנוגדת לחלוטין לתפיסות המרכזיות המוקדמות: תפיסה זאת הייתה ענף אידיאולוגי שולי בימי קדם והפכה לתפיסה המרכזית ביהדות רק בזמנים המודרניים.

למעשה ד"א יצרה פרשנות מדעית והומניסטית חדשה למורשת היהדות הקלאסית, בהחזירה להקשריה ההיסטוריים הטבעיים. גישה פרשנית זאת עונה לשלוש מטרות חיוניות גם יחד: היא תומכת בתרבות היהודית, מגינה עליה מתועבת הפונדמנטליזם ובה בעת מאפשרת לכל מי שתרבות זאת יקרה לו לתפקד היטב בעולם התפיסות המודרני.

הכתבים שנוצרו בבית היוצר של ד"א זכו לתפוצה נרחבת ביותר בישראל וגרמו למה שניתן לתאר כמהפכה בחוגי הדת הקיצוניים. לראשונה נחשפו הטקסטים, התיאולוגיה וחוקי החיים של חוגים אלה לפרשנות שהיא, בעת ובעונה אחת, ביקורתית אך גם מגוננת. פרשנות שנהגתה ועוצבה על ידי תלמידי חכמים הבקיאים בכל המקורות ההלכתיים וגם בשיטות המחקר המדעי העדכניות ובמכמני ידע אינטר-דיסציפלינאריים. מסכת הפרושים אשר נוצרה על ידם כוללת עשרות מאמרים הדנים בכל היבט אפשרי של התרבות היהודית, מפרוש ה"חומש" ועד לבחינת מעמד האישה בהלכה לדורותיה. יחד עם הפצת הפרושים הללו בציבור ממשיכים אנשי ד"א בעבודתם המחקרית, ודבריהם מעוררים עניין גובר והולך בציבוריות הישראלית.

בשנת 2002 החליטה ד"א להרחיב באופן ניכר את מטרותיה ואת היקף פעילותה החברתית והציבורית: מטרתה המוצהרת היא להגיע לכל תושבי מדינת ישראל עם תוכנית רפורמות אזרחיות מעמיקה ונרחבת, שתעודד, בין היתר, את פיתוחה של התרבות הליברלית ואת ההתחדשות החברתית.