בוא וראה דוגמא: הנה ברור כי מה שמצטייר בשכלנו מהלשון "היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא" הוא כך: כוונת המאמר באדם שעסק בקריאת התורה (במקום שבו מופיע נוסח קריאת שמע, אבל לא קרא לצורך "קריאת שמע" לקיום המצוה) הנה, כאשר מגיע זמן "קריאת שמע" צריך הוא לכוון ליבו במיוחד כדי שתהה קריאתו בתורה דוקא לצורך מצווה זו. על כן המסקנה היא שמצוות צריכות כוונה.

אבל הרי דעת רבא במסכת ראש השנה כח ע"ב היא שמצוות אינם צריכות כוונה, והיאך רבא מיישב את הסתירה מהמשנה? שאלה זו שאלה הגמרא בברכות יג ע"א : "שמע מינה [לומדים מהמשנה] מצוות צריכות כוונה [וקשה לרבא שסובר שמצוות אינם צריכות כוונה] [ותירצו] מאי אם כוון ליבו? [כלומר מה כוונת הכתוב 'אם כוון לבו'?] לקרות [לקרוא]. והא קא קרי? [והלא ממילא קורא הוא ומדוע צריך לאמר "כוון ליבו"?] בקורא להגיה". ופרש"י : "בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא מתכוין" והקשו התוס' בד"ה בקורא להגיה: "אכתי [עדיין, כלומר למעשה] הא קא קרי" כלומר הרי מכוון הוא למשמעותן של המילים גם אם לא נתכוון למצוות קריאת שמע , והרי כבר נאמר כי לדעתו של רבא התוקע בשופר ואפילו רק לשם נגינה או שיר יצא ידי תקיעת שופר כמבואר במסכת ראש השנה כח ע"א, ומדוע יצא בשופר ללא כוונה ולא יצא בקריאה ללא כוונה? והתוס' פירשו: "בקורא להגיה שאינו קורא התיבות כהלכתן וכנקודתן וכו' [ולדעת התוס' מתפרש הלשון] 'ואם כוון לבו' – לאו דווקא, אלא כלומר לקרות כדין כנקודתן וכהלכתן".

ועכשיו הגע בעצמך על שיבוש וסירוס הלשון וההגיון. המשנה אומרת "הקורא" ותוספות אומרים: איננו קורא כלל, אלא רק מגיה ודוקא רק חלקי תיבות. המשנה אומרת "אם כוון לבו" והתוס' אומרים על דברי המשנה "לאו דוקא"! כל דבר והיפוכו! והרי כך בדיוק מאבדים אנו את "היסודות הראשונים הנמצאים בטבע שכלנו", כמו שאמר הרמח"ל. יתירה מזאת, הרי המשנה כשהיא רוצה לומר "לקרות בדקדוק האותיות" אין היא משתמשת בלשון "כוון לבו" אלא אומרת דברים ברורים. הנה ראינו איך נאמר במפורש בברכות טו ע"א: "קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר לא יצא". אם כך, כל השיבושים הללו למה נעשו? רק כדי ליישב את דעתו של רבא שסובר שמצוות אינן צריכות כוונה ובמקום לומר שרבא שגה, כמו בפעמים אחרות שסיימו בתיובתא (וזה מן הדברים התמוהים בעיננו שפעמים חז"ל סותרים דברי אמורא מפשטות לשון המשנה ופעמים משנים ומסרסים) הולכים ומשבשים את הפירוש ההגיוני והישר.

בוא וראה עד היכן הדברים מגיעים. במסכת ראש השנה כח ע"ב מקשה הגמרא על דעתו של רבא שסובר מצוות אינן צריכות כוונה מהמשנה כז ע"ב ששם נאמר: "מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו" הנה מפורש במשנה באופן ברור שצריך כוונת הלב לשמיעת שופר ולקריאת מגילה, בניגוד לדברי רבא. ואיך מישבת הגמרא סתירה חד משמעית זו? בדף כח ע"ב: "סבור חמור בעלמא הוא" כלומר השומע חשב שזהו חמור שנער ולא ידע כי קול שופר הוא. אבל אם ידע כי זה שופר אף אם שמעו כמנגינה בעלמא, ללא כוונת מצוה, יצא. והדברים מדהימים, המשנה אומרת : "אף על פי שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו" והנה לדעתו של רבא יתפרשו המילים כך: "אף על פי שזה שמע וזה שמע: זה כוון לבו [לכן ידע שזה שופר] וזה לא כוון לבו [לכן חשב שזה חמור]" האח, כמה גדולה היא כוונת הלב שהופכת כל חמור לקול שופר! ואין סוף לדברי השטות וההבל. אבל יתירה מזו, מה יגיד רבא על השומע קריאת מגילה שאף הוא צוין במשנה? וכי אף השומע הזה יהיה סבור שהחמור קורא? ואולי יחשוב שזו אתונו של בלעם הרשע הקוראת במגילת אסתר? וכל השומע יצחק.  וכבר הקשה הגאון אריה ליב זצ"ל בעל שאגת אריה, בטורי אבן במסכת ראש השנה כח ע"ב: "אבל קול מגילה וכו' האי אם כוון לבו מאי איכא למימר, דהכא ליכא למימר סבר חמור בעלמא הוא על קול אדם קורא תיבות ואותיות". ותרוץ אין.

ודע, הקורא החפץ באמת, שיש פעמים שהפוסקים עצמם מתעלמים מדעת הגמרא, הנה הגמרא בראש השנה כח ע"א: "כפאו [אותו האנשים לאכול מצה] ואכל מצה יצא וכו' אמר רבא זאת אומרת התוקע [בשופר] לשיר, יצא [וכל כך הייתה ברורה לגמרא מסקנה זאת עד שתמהה] פשיטא, היינו הך" (וכתבו שהיה צד לחלק ביניהם, עי"ש).

ואומר השולחן ערוך באורח חיים סימן תעה הלכה ד: "אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו נכרים או לסטים לאכול יצא ידי חובתו".

אבל בסימן תקפט הלכה ח הוא אומר: "התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצווה לא יצא".

הנה הגמרא אומרת מפורשות שדין אחד לתוקע לשיר (ללא כוונה) ולאוכל מצה בכפייה, בא השולחן ערוך ומחלק ביניהם.

ואם תתבונן היטב, דורש האמת, תמצא שיש מקומות רבים כאלה. אלה המקומות שם חז"ל דוחקים, מסרסים ומשבשים הלשון והפוסקים פעמים שדבקים בגירסת הגמרא ופעמים מתעלמים ממנה, ואנו עוד נביא דוגמאות רבות לכך בכתיבתנו על סוגיות בגמרא. אכן, כל הקורא יידע ויראה.