מסכת ברכות ב ע"א מאמיתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהניםנכנסים לאכול בתרומתן [צאת הכוכבים] עד סוף אשמורה ראשונה [שהלילה מחולק לשלוש משמרות] דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות. רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר".

בסוגיא זו נבאר את עניין זמני היום והלילה ובעיקר עניין ה"שעות הזמניות" אשר ביום, עניין שיש לו השלכות הלכתיות רבות ונרחבות בימי חול ובימי שבת ומועד ובעניינים כמו זמני ברית המילה וקריאת המגילה ונטילת הלולב תפילה וקריאת שמע וכיוצ"ב. ונראה כאן באופן ברור איך ומתי חלו שינויים בהלכות זמנים אלו. גם נוכיח לקורא ההגון כי יחד עם התפתחות הידיעות באסטרונומיה נוכחו חכמי הדורות החדשים כי ההלכות הנקוטות בידי חכמי הדורות הקודמים לא יעמדו במבחן פשוט של המציאות! לא נותר להם אלא ללכת ולשנות הלכות  פסוקות מרבותיהם וכבר כתבנו בעניין זה בקונטרס מספר 4 וראה שם. גם נראה איך לא עמד להם, למורי ההלכה, אומץ ליבם ועשו רק חלק מאותם השינויים ההכרחיים בהלכה והשאירו יתר הדברים תלויים בין שמים וארץ.

ואתה, התלמיד חפץ הדעת, דע כי נושאים אלה סבוכים להבנה כי יעסקו בתנועות גרמי השמים וחישוביהם. לכן, ראוי שהמבקש להעמיק במאמרנו זה יתמוך יתדותיו בקריאה על מערכת השמש ותנועת גרמי השמים שבה. ותמצא אלה בכל אנציקלופדיה טובה או ספר למתחילים באסטרונומיה. והחפץ להבין יכין עצמו בדברים אלה. ותחילה נאמר מילה על הגמרא בברכות ב ע"א ששואלת מניין יודעים אנו שכהנים שנטמאו ונטהרו יכולים לאכול בתרומה רק אחרי צאת הכוכבים?: "דתניא: ובא השמש וטהר וכו' וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש [כלומר שקיעת גוף השמש כולו] והאי וטהר, טהר יומא [כלומר שנטהר מאור היום לגמרי היינו צאת הכוכבים] דילמא ביאת אורו הוא [ולפירוש התוס' הכוונה שקיעת גוף השמש] ומאי וטהר טהר גברא, אמר רבה בר שילא א"כ לימא קרא ויטהר, מאי וטהר? טהר יומא [כלומר נגמר היום בצאת הכוכבים]".

וראה דבר משונה איך שחז"ל מסרסים הכתוב הפשוט. בויקרא כב ה-ז כתוב: "איש אשר יגע בכל שרץ וכו' ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא" לא בלבד שהפכו את הקדשים לתרומה (עיין יבמות עד ע"ב ולא נרחיב בזה כאן) אלא שאת המילה "וטהר" ייחסו לשמש במקום לאדם! וסירוס הכתוב באופן זה נמצא רבות אצל חז"ל ותמיד תמהנו על כך מה ראו לפרש בצורה מעוותת את הכתובים. ואבן עזרא בויקרא כב ז כתב: "ידוע כי וטהר שב אל הטמא כמו וכפר עליו הכהן וטהרה כי אין בפסוק זכר יום, רק חז"ל העתיקו אפילו שיבא השמש לא יאכל עד סור האור [צאת הכוכבים] ושמו זה הפסוק לאסמכתא כאשר פירשתי בפסוק לעם נכרי (שמות כא ח) על כן אמרו טהר יומא". ושם כתב (ב"פירוש הקצר"): "יש לנו בתורה מקומות ידועים ששמום חכמים כדמות אסמכתא והעיקר ידעוהו וכו' ודרשו זה הפסוק להיות כמו זכר", והדברים משונים ומוזרים שאם חז"ל הביאו אסמכתא ולא חשבו שהוא באמת פירוש הפסוק מדוע הם שואלים על האסמכתא: "ודילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא" והרי באמת כך הוא וכמו שכתב אבן עזרא. וניכר משאלתם שלא אסמכתא יש כאן אלא סירוס הכתובים סתם.

ובטרם נחזור לענייני שעות הזמניות, ראוי להקדים את הידוע לנו מהאסטרונומים. יממה שמשית היא הזמן שבין צהרי יום לצהרי יום והיות והוא משתנה מזמן לזמן (שינוי של כ-30 שניות, וראה בספרי האסטרונומיה) הגדירו את זמן היממה השמשית הממוצעת שהוא 24 שעות. אם נחלק את היממה ליום ולילה, הרי כשכדור הארץ המסתובב סביב צירו מזמן הופעת קצה גוף השמש על האופק במזרח עד העלמות קצה גוף השמש מן האופק במערב הוא יום. והלילה הוא הזמן שגוף השמש אינה נראית עד ראייתה במזרח. ואורך זמן היום והלילה בקו המשווה של כדור הארץ הוא כ-12 שעות וזה לאורך כל השנה. ביתר חלקי כדור הארץ משתנים ארכם של היום והלילה עפ"י מקומה של הארץ במסלול סביב השמש (ועובדת היות כדור הארץ נוטה על צירו). ויש לנו ימים קצרים בחורף וימים ארוכים בקיץ ובינוניים באביב ובסתיו. אבל חז"ל, שמציאות סיבוב כדור הארץ נעלמה מהם ובכלל סברו שהארץ שטוחה והשמש היא המסתובבת סביב הארץ (וכפי שבארנו בקונטרס 4 ועיין שם), חילקו את היממה ליום ולילה בצורה שונה. במישכו של היום נתנו ארבעהארועים עיקריים: עמוד השחר, הנץ החמה, שקיעת החמה וצאת הכוכבים ומהם משכו וקבעו את זמני היום ההלכתיים האחרים (כמו חצות היום ופלג המנחה וכיוצ"ב).

הגדרת היום ההלכתית היא לכולי עלמא מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. כך מבואר במסכת מגילה במשנה דף כ ע"א: "וכולן [כל המצוות התלויות ביום] שעשו משעלה עמוד השחר כשר" ופרש"י: "וכלן שעשו, דמעלותהשחר יממא הוא" ובדף כ ע"ב שאלו: "מנא הני מילי? אמר רבא דאמרקרא: 'ויקרא אלהים לאור יום' , למאיר ובא קראו יום [כלומר עמוד השחר] אלא מעתה 'ולחושך קרא לילה' למחשיך ובא קרא לילה [כלומר אם כך אולי שקיעת גוף השמש היא התחלת הלילה] הא קיימא לן דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא. אלא אמר רבי זירא מהכא 'ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים' ואומר 'והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה' [ומכאן שצאת הכוכבים היא תחילת הלילה]" ודין זה לית מאן דפליג שזה היום ההלכתי, מעלות השחר עד צאת הכוכבים. היום מתחיל אצל חז"ל מעמוד השחר, זמנו של עמוד השחר בתקופתנו לא נלמד מעצמו אלא מזמן הנץ החמה. עפ"י הגמרא הידועה בפסחים זמן עמוד השחר הוא אורך זמן של הליכת ארבע מילין (מינימום 72 דקות) לפני הנץ החמה. היום מסתיים בצאת הכוכבים שהוא 72 דקות אחר שקיעת גוף השמש. ואם נחשב ביום בינוני נמצא שלפי הגדרת חז"ל היום הוא בערך ארבע עשרה שעות וחצי ואילו הלילה בערך תשע שעות וחצי.

אחרי שהגדרנו את היום והלילה ההלכתי נבאר את ההלכות הקשורות ביום ובלילה. הנה הגמרא במסכת ברכות ב ע"א במשנה מבואר שקוראים את קריאת שמע של ערבית מצאת הכוכבים עד שיעלה עמוד השחר (שהרי זהו זמן הלילה המוגדר בתורה 'בשכבך'), וזמן קריאת שמע של שחרית מבואר במשנה ט ע"ב: "משיכיר בין תכלת ללבן וכו' ר' יהושע אומר עד שלוש שעות שכן דרך מלכים לעמוד [להתעורר מהשינה] בשלש שעות". והדבר הפשוט והברור ששלש שעות אלה נמדדים מתחילת היום ההלכתי שהוא עמוד השחר וכ"כ המגן אברהם באו"ח נח א וראייתו מהגמרא בברכות ג ע"א חזקה וברורה ואין אנו נכנסים לזה אלא סומכים על המעיין שם.

אבל אם כך צריכים אנו לברר: מהי השעה ההלכתית? האם זו שעה בת 60 דקות, או אולי מדובר בשעה מיוחדת שהיא "שעה זמנית". כלומר יחידת זמן המתקבלת כאשר מחלקים את אורכו של היום ב 12 , דרך

משל: אם משך היום ב 22 ליוני (הוא היום הארוך בשנה) מעלות השחר בשעה 3 בבוקר ועד צאת הכוכבים בשעה 8 בערב נמצא שאורך היום 17 שעות של 60 דקות. אבל אם נחלק אורכו של יום ב 12 , נמצאת כל "שעה זמנית" של 85 דקות, כלומר שעה רגילה ועוד 25 דקות. לאיזה שעה כיוונו חז"ל? דבר מוזר הוא אבל הם כלל לא ביארו דבר חשוב וגדול זה, ולכן קשה לדעת גם איך נהגו חז"ל. אבל הרמב"ם,

בפירוש המשניות בברכות פרק ראשון משנה ג כתב: "ודע כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות, וענין הזמניות הם השעות שיש מהם יב' שעות ביום ויב' שעות בלילה ומה שאמר עד שלוש שעות כאילו אמר עד כלות רביע היום, אחד שהיה היום יום תקופת תמוז [שהיום ארוך] או יום תקופת טבת [שהיום קצר]". ומאידך כתב הפני יהושע בקונטרס אחרון במסכת ברכות: "אחר העיון בסוגית ש"ס ופוסקים לא מצינו בשוםדוכתא דכל היכא דקתני חשבון השעות היינו שעות זמניות ועיקר דבר זה לא למדנו אלא מיסודו של הרמב"ם". וגם האגרות משה חלק או"ח ב' סימן כ: "הנה בדבר אלו הרוצים לחדש לפלוג על הרמב"ם ובעלי השו"ע וכו'שסוברין דכל השעות שנאמר במתניתין הם שעות זמניות אלא אומרים דהםשעות שוות [של 60 דקות] בחרף ובקיץ וכו' אף שיהיו על זה הרבה קושיותדבשביל קושיות אפילו הרבה שאין אנחנו יודעים לתרץ דברי רבותינו הראשונים אין לשנות מדבריהם כלום".

דברי הרמב"ם התקבלו על דעת רוב הפוסקים וכך נוקטים הכל ששעות ההלכתיות הם שעות זמניות.

הנה הרמב"ם בהלכות קריאת שמע פרק ראשון הלכה א כותב: "'ובקומך' בשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום", ובהלכה יג כתב: "קרא קריאת שמע של שחרית אחר שיעלה עמוד השחר וכו' יצא ידי חובתו וכו' הקורא אחר שלוש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובתו" והדבר ברור ששלוש השעות הן מעלות השחר שהרי אילו היו שלש שעות אלה מתחילות בזמן אחר (למשל: הנץ החמה) ודאי היה אומר ומסביר חידוש חשוב וגדול כזה. על כורחך הרמבם וכל הראשונים והפוסקים סוברים ששעות זמניות נקבעות לפי אורך היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים.

עוד צריך אתה לדעת שלכל הדעות והפוסקים, (עד זמנם של הלבוש ואח"כ הגר"א) השעה הזמנית מחושבת לפי אורך יום מעלות השחר עד צאת הכוכבים מחולק ב 12. ואנו נסביר כעת את השינוי הגדול שהתחיל מהלבוש (הרב מרדכי יפה 1530-1612) והסתיים בשיטת הגר"א (1720-1797). הרב מרדכי יפה בעל הלבוש מלבד שהיה רב ופוסק התמסר גם ללימודי התכונה והפילוסופיה, ועל פי מה שקרא ולמד בספרי התוכניים שינה את מדידת שעות הזמניות המקובלות על הפוסקים וכמו שהעיד בעצמו בספרו "לבוש מלכות" הלכות תפלת מנחה הלכה רלג: "ונראה לי שרוצה לומר י"ב שעות מעת זריחת השמש עד עת השקיעה שכן הוא משמעות כל ספרי התכונה", וכן בסימן רסז': "אבל אומר אני אולי היה זה לבלתי עוסקים בזמנו [הפוסקים הקדמונים] בספרי התכונה וחשבו מאידחלקו רבנן היום לעולם לי"ב שעות מתחיל לעולם מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולדידי נראה לי מתוך דברי התוכניים האלוקיים בפשיטות שטעות גמור הוא" הנה, כך ממש עדותו של פוסק הלכה גדול ואמיץ העומד על דעתו ומשנה הלכות מפורשות אך ורק בגלל ספרי התכונה שלימדוהו שחלוקת היום והלילה איננה לפי מה שקיבל מרבותיו אלא דוקא עפ"י חכמי התכונה הערלים.

והגר"א מלבד שהכיר צדקת ספרי התוכנים, וכמו שכתב בסימן תנט סעיף ב: "וא"כ י"ב שעות ביום הבינוני לדידה מעלות השחר עד צאת הכוכבים, וטעות גדולה הוא שכך כתבו כל התוכנים: 'שבתקופת ניסן ותקופת תשרי שהן ימים בינונים י"ב שעות מנץ החמה עד השקיעה, ומעלות השחר עד צאת הכוכבים הוא י"ט שעות' ". הנה הייתה לו בעיה נוספת, שהרי לפי פסיקתו צאת הכוכבים הוא 17 דקות לאחר שקיעת גוף השמש ואילו עלות השחר שעה ומחצה לפני זריחת השמש (שלעניין עלות השחר זו גמרא מפורשת שאורכו מהלך 4 מילין לפני הנץ, ולשיטת הגר"א שוים לשעה ומחצה), נמצא שאם נחשב שעות זמניות מעלות השחר עד צאת הכוכבים,הרי אמצע היום לא יהיה בחצות היום כש"השמש ברומו של כל אדם"! והרי זה בניגוד לגמרא בפסחים צד ע"א: "שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב, חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם". משתי סיבות אלה קבע הגאון מווילנא באו"ח סימן תנט ב שחישוב השעה הזמנית הוא מנץ החמה עד השקיעה, וכך כתב: "אבל לפי מה שכתבתי שהוא שקר מפורסם שהשש שעות (של הלילה) מסיימין ביום בינוני בנץ החמה מוכחלהיפך דמנץ החמה חשבינן". נמצא שלדעת הגר"א זמן שבין עמוד השחר לנץ החמה אע"פ שהוא יום איננו בחישוב השעה הזמנית של היום! ודבר זה מוזר ביותר שהגר"א לוקח חלק של היום (ועפ"י ההלכה ברור שזה יום מוחלט) ומשייך אותו לזמנו של הלילה. ואין לא ללבוש ולא לגר"א תנאדמסייע של ממש.

אבל הגר"א רצה שדבריו יתקבלו בציבור יראי ה'. מה עשה? הלך וממש אנס את דברי רבותינו אל המציאות החושית ואל ידיעת התוכניים, וכך עשה עם דברי התוס' פסחים יא ע"ב ששם מבואר ברור ששעות זמניות מונים מעלות השחר. בד"ה אחד: "דתחילת שעה שניה קודם הנץ החמה הוא", ומה אומר על זה הגר"א? "דגם התוס' ס"ל דחשבון יב שעות הוא מנץ החמה עד שקיעת החמה אלא דטעות סופר בתוס' שם", מה נאמר ומה נגיד? כך סתם: טעות סופר. הרי ברור שכל הראשונים, והתוס' ודאי ביניהם, דעתם כי במשך יותר משעה נוספת אחרי שקיעת גוף השמש עדיין יום הוא. כל אלה ודאי סברו ששעות זמניות הן מעלות השחר עד צאת הכוכבים. לא מצא לו הגאון דרך מחוכמת יותר לסרס את דברי התוס' ולאמצם לדעתו אלא רק הטענה שטעות סופר היא? אבל בוא וראה דבר נוסף שהגאון אונס דברי הראשונים לדעתו, הנה לפי שיטת הגאון מווילנא הזמן בין עלות השחר לנץ החמה שהוא ארבע מילין הוא שעה ומחצה על פי חשבון הגמרא בפסחים צד ע"א: "רבי יהודה אומר וכו' כמה מהלך אדם בינוני ביום? עשר פרסאות ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעה מילין, משקיעה עד צאת הכוכבים ארבעה מילין" נמצא שאדם מהלך מהנץ עד השקיעה 32 מילין (עשר פרסאות הן ארבעים מילין ומהן פחות 8 מילין) אותם 32 מיל מהלך האדם ב 12 שעות (שכן לדעת הגר"א 12 שעות הם מהנץ לשקיעה), נמצא ש 4 מילין הם שעה וחצי של השעות הזמניות (12שעות חלקי 32 מיל כל זה כפול 4 שווה שעה ומחצה). זה חשבונו של הגר"א וכך הוא קובע את דברי הגמרא.

אך הרמב"ם בפירוש המשניות בברכות פרק ראשון משנה א כתב: "ועמוד השחר הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות" ואם תחשב תמצא מיד שלדעת הרמב"ם אדם מהלך 40 מיל ב-12 שעות וכי 12 שעות אלה הם מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, ובניגוד גמור לשיטת הגר"א. וכן דעתו של אבן עזרא שמות יב ו: "והנה יש לנו שני ערבים, האחד עריבת השמש והוא עת ביאתו תחת הארץ והשני ביאת אורו הנראה בעבים והנה יש בניהם קרוב משעה ושליש שעה" וכן כתב בבראשית פרק א יח: "יום התורה משעת צאת השמש עד בואה , והלילה מעת ראות הכוכבים וכו' ודע כי עת שתחשך השמש יהיה ערב עד שעה ושליש שעה שיראה כמו אור בעבים וכן הבקר אור קודם זריחת השמש" ואיך מיישב הגר"א את שיטת הרמבם ואבן עזרא כדי שיתאימו לשיטתו? באו"ח רס"א: "ובזה מתורץ שלא תוכחש מה שכתב הרמב"ם ואבן עזרא ששיעור הנשף הוא כ' מעלות שיעור שעה ושליש [לדעת הרמבם הוא שעה וחומש] ולפי דעת הגמרא הוא שעה ומחצה וכו' אבל שיעור הרמב"ם ואבן עזרא על קו השוה ודברי הגמרא על אופקם". לא יאומן ממש. מלבד שהגר"א הופך את עמודי ההוראה כמדברים על מקומות שלא ידעום אבותינו ומרחיק את פסיקת הרמב"ם והאבן עזרא לג'ונגלים של קו-המשוהגם אין קצה קצהו של רמז כי לכך כיוונו ועל אחת כמה וכמה שלא אמרו מילה על קו המשווה. כל זה עשה הגר"א ובלבד לקיים דברו ושיטתו. אבל כל זה נופל בבור שכן נעלם ממנו אבן עזרא מפורש, שמות (הפירוש הארוך) פרק יב פסוק לא: "וידוע היום כי יש בין מצרים הישנה… וביןרעמסס ששה פרסאות והנה החלו לצאת בבקר והוא עת עלות עמוד השחר שיחל להראות אור השמש בעבים והנה יש בין תחילת זה הרגע עד עת זרוח השמש שעה ישרה ושליש שעה", וידוע לכל ילד שמצרים לא נמצאת בקו המשווה (אף אינה קרובה אליו) ואעפ"כ כותב אבן עזרא במפורש "שעה ושליש", ושיטת הגר"א נבוכה.

הנה דבר נוסף שטוען הגר"א בסימן רס"א: "ובמדינות הנוטין לצפון שעלות השחר מתחיל בקיץ בחצי הלילה אם כן אין צאת הכוכבים כלל בקיץ"ומכוח טענה זאת הסיק: "אלא דבין השמשות מתחיל מתחילת השקיעה",ודבריו תמוהים וכי מה טענה היא זאת על ארצות הנוטים לצפון, הרי גם לשיטתו הבעייה נשארת שהרי יש מדינות בצפון שאף גוף השמש לא שוקעת כלל במשך ימים שלמים ולשיטת הגר"א לא רק צאת כוכבים אלא גם שקיעת החמה אין שם ואז, לשיטתו, הרי אין היום מגיע לסופו בכלל!ולסיכום שיטת הגאון נאמר שאמנם יפה עשה ששינה את ההלכה מכחידיעתו את אמת התוכניים, רק חבל שמפחד האמירה "ראשונים טעו ויש לתקן" אנס את דברי רבותינו וסירס את הכתובים. אילו היה אומץ בלבו לומר טעות היא בדברי רבותינו, הרי שיכול היה לשנות אף את הגדרת היום ההלכתי ולקובעו מנץ החמה עד השקיעה. כלומר , מה שאמרו חז"ל במגילה כ ע"א: "וכולן שעשו משעלה עמוד השחר יצא" צריך להיות מנץ החמה. אלא שהגר"א לא העיז לשנות לשון ברורה כל כך, וגם הבין שהציבור לא יקבל את השינוי ההלכתי אע"פ שהאמת איתו, וכך נשאר ששיטת הגר"א היא שעטנז גמור, מחד היום מוגדר מעלות השחר ומאידך השעות הזמניות מנץ החמה. ויש אשר חיברו את שיטת הגר"א לגבי זמן צאת הכוכבים עם שיטת שאר הראשונים וכבר רמזנו על כך בקונטרס 4 והבאנו את דברי הרב טיקוצ'נסקי בשבועון קול ישראל :"ואחרי שנים אחדות בבא הרה"ג ר' יצחק גולדברג וכו' ויכתוב אלי מכתבים נמרצים על אופן החשבון הזה ויאמר במכתביו שהחשבון המוטעה הוא קצת חילול השם".

עוד יש לנו להעמיק בשאלה מתי מתחיל עלות השחר. כבר ציטטנו את חז"ל שאומרים שהוא ד' מילין קודם הנץ (בין 72-96 דקות) אלא שזמן זה לדעת הרמב"ם אינו קבוע והוא תלוי בזמן התקופה וכמו שכתב בפירוש המשניות ברכות פרק א א: "ועמוד השחר וכו' קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות" כלומר בהיות זמן זה מן השעות הזמניות (וכל שעה זמנית היא אורך היום מחולק ב- 12) אם היום ארוך זמן עלות השחר רחוק יותר מהנץ החמה ואם היום קצר עלות השחר קרוב יותר להנץ.

ודע לך שעל פי האמת המציאותית, זמן הדמדומים (בוקר וערב) לא משתנה ביחס ישיר לאורך היום, אלא שביום בינוני זמן הדמדומים הוא הקצר ביותר ובקיץ הוא הזמן הארוך ביותר ובחורף פחות מהקיץ ויותר מהאביב והסתיו (וההסבר לכך תמצא בספרי האסטרונומיה והוא ארוך מלהביאו כאן) והיוצא מזה שאי אפשר לומר שביום חורף הקצר ביותר גם זמן הדמדומים הוא הקצר ביותר. ומכאן תבין מיד שאי אפשר למדוד את שעת הדמדומים באותו היום עפ"י שעה זמנית וחומש אלא הזמן בין עמוד השחר והנץ החמה הוא יותר משעה זמנית וחומש!

סולחים אנו לרבותינו הקדמונים שלא היה באפשרותם לדעת דברים אלה שהרי חשבו שהארץ שטוחה והשמש מקיפה את הארץ, אך מה שתמוה במיוחד הם רבותינו האחרונים כמו החפץ חיים שחי בתקופה שהדברים ידועים וברורים במקום לבדוק את הדברים אצל התוכניים כפי שעשה הלבוש והגר"א, למד את הדברים מן הכתובים ולכן שגה. שכך כתב בבאורהלכה רס"א ד"ה שהוא ג' מילין: "דאפילו לשיטת ר"ת הארבעה מילין הם זמניות ובימי הקיץ מאריך יותר". ולא רק החפץ חיים אלא אף הרב עובדיה יוסף שדי היה לו להרים טלפון לסטודנט הלומד אסטרונומיה או לגלוש באחד מאתרי האינטרנט ולברר את הידוע כיום, ובמקום זאת סמך על רבותיו הקדמונים וכך כתב בשו"ת יביע אומר חלק ב' או"ח סימן כא: "שיעור ד' מילין שאמרו היינו שעות זמניות ולא שעות שוות וממילא בזמן הקיץ יגיע הזמן עד שעה וחצי ולפעמים יותר".

אנו יודעים מה שהם אינם יודעים ובלשון המתמטיקה נאמר כי אין פרופורציה קבועה בין אורך היום לבין אורך הדמדומים (ליום קצר יש דמדומים ארוכים יותר מאשר ליום בינוני) ולכן אי אפשר לחשב את זמן הדמדומים ("ד' המילין") ע"י קבוע של השעה הזמנית (למשל 1.2 של שעה זמנית, "שעה וחומש"). לדוגמא נמצא שהנוהג כדעת המשנה ברורה והרב עובדיה יוסף וקורא קריאת שמע של ערבית בחורף, למשל ביום 22 בדצמבר בשעה 5 ו-25 דקות לפנות בוקר לא יצא ידי חובה כלל. כי לפי האמת שעת הדמדומים ההלכתית (עלות השחר) היא כשמצב השמש 16 מעלות מתחת לאופק (שכן זה מצבה ביום בינוני 72 דקות לפני הזריחה, עפ"י הרוחב הגיאוגרפי של א"י) ובאותו היום זה בשעה 5 ו-18 דקות, ואילו לפי חשבון המשנה ברורה והרב עובדיה יוסף עלות השחר באותו היום בשעה 5 ו-35 דקות, ולפי שיטת הגאון הפער עוד גדול יותר.

וזאת עליך לזכור שבענייני אסטרונומיה ומהלך הכוכבים לא יתכן לומר השתנו הטבעים כי מה שהיה הוא שיהיה, ואין מנוס מלומר שגיאה יצאה מפי השליט.

ויפה כתב הרב מיכאל שלזינגר בירחון לתורה ולעיניני יהדות "ישרון" משנת 1923, גליון 1-2, עמוד יב: "וא"כ איך כתב הרמב"ם שהוא לעולם בערך שעות זמניות? וכו' ואם כן קרוב הדבר שבזמן הרמב"ם היתה דעת חכמי התכונה בארצות ההם שהנשף משתנה בדקדוק כפי שינוי אורך היום, מתקצר מעט בחורף ומתארך בקיץ". והיום יודעים אנו שאין הדבר כן.ודברי הרב שלזינגר מסכימים עם דעתנו שהרבנים פוסקים מתוך ידיעת המציאות לפי המדעים הידועים להם בזמנם ולא סייעה להם רוח הקודש בדברים אלו כלל, וכמו שציטטנו בקונטרס 1 את הרמב"ם במורה נבוכים חלק שלישי פרק יד': "כי החכמות הלמודיות היו בזמנים ההם חסרות, ולא דברו בהם על דרך הקבלה מן הנביאים אבל מאשר הם חכמי הדורותבענינים ההם, או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם".

ואנו נביא כאן עוד ראייה אחת שחכמים אומרים דבריהם משום שכך נראה להם ולא שקיבלו מהנביאים, ואף אינם בודקים את המציאות, מהגמרא במסכת פסחים דף צג ע"ב: "מעלות השחר עד הנץ החמה חמשת מילין,מנא לן? דכתיב (בראשית יט טו) 'וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים' וגו',וכתיב (שם, כג) 'השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה' ואמר רבי חנינאלדידי חזי לי ההוא אתרא והויא חמשה מילין"…

ותן דעתך, מהו ששואלת הגמרא "מנא לן"? וכי אין עינים בראשם? קומו,צאו החוצה עם שחר וראו במו עיניכם מתי מתחיל עמוד השחר! והלא כך נהגו בבית שני כמבואר ביומא פרק ג משנה א: "אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה", פרש"י: "אם האיר המזרח [כלומר עמוד השחר] שהשחיטה פסולה בלילה". ולא רק זה , הנה רבי חנינא אומר שהוא מכיר את המקום ואת המרחק מסדום עד צוער. מהיכן, בתוך העיר סדום, יצא לוט? ולאן, בדיוק, בתוך העיר צוער הגיע? ומהיכן מדד רביחנינא חמישה מילין? מגבול העיר סדום? או שמא ממרכזה? ועד היכן מדד? עד גבול צוער או שמא עד מרכזה? ובכלל הכתוב הרי מעיד בפסוקים טו-טז: "וכמו השחר עלה וכו' ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו וכו' ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר" ואולי לוט התמהמה רבע שעה? ואולי חצי שעה? והרי היה לו זמן להתווכח ולהתמקח עם המלאכים על גורלה של העיר צוער.

ויותר מזה הגמרא דף צד ע"א מקשה על רבי חנינא: "רבי יהודה אומר וכו' ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין וכו' תיובתא דרבי חנינא"ופרש"י: "דאמר מסדום ועד צוער חמשה מילין" ולשיטת רבי יהודה המרחק רק ארבעה מילין, ושים לב לתשובתה של הגמרא: "ויאיצו שאני" כלומר לעולם המרחק בין סדום לצוער חמישה מילין ואעפ"כ לוט ומשפחתו עשו את הדרך במשך זמן של ארבעה מילין, אלא שרבי חנינא לא ידע על ההליכה המהירה של לוט ומשפחתו (אבל את המרחק בין סדום לצוער, שתי ערים שאין שום מסורת אפילו על מקומן, ידע…