במאמרים הקודמים כבר הראינו כיצד רבותינו האמוראים מפרשים, לשונית, את המשנה בצורה משונה מאד. ואף הם הולכים וגורסים, מחסירים ומוסיפים מהמשנה על פי ראות עיניהם. במאמר זה באנו להראות שגם את טעמי ההלכה שבמשנה מפרשים רבותינו בצורה משונה, הולכים ודורשים פסוקים ללא שום עיון ודקדוק רציניים. התוצאה היא שדפי גמרא שלמים סופם להידחות כליל, וכמו שהלימוד כלאחר יד ובלי העמקה כך גם הדחייה בהנף יד ובלי דקדוק.

ודוק: רבותינו התנאים קבעו שמבוי הפתוח לחצרות (סמטה שאליה פתחי חצרות והיא הולכת ונפתחת אל רשות הרבים), צריכים דיירי המבוי ליצור צורת פתח במקום שבו נפתח המבוי לרשות הרבים כדי שיהיה היכר, הבדל והבחנה בינו לבין רשות הרבים. ואופן ההיכר צריך להיעשות על ידי הנחת קורת עץ בפתח כמשקוף.

והנה נחלקו רבותינו התנאים על גובהה המותר של קורת העץ אשר במשקוף. לדעת חכמים אסור שתעבור את גובה עשרים האמה (בערך עשרה מטרים), ולדעת רבי יהודה אף גבוהה מעשרים אמה כשרה ותקינה.

האמוראים מנסים להסביר את טעם מחלוקתם (עירובין דף ב ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל, ורבי יהודה לא למדה אלא מפתחו של אולם. דתנן: פתחו של היכל גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות, ושל אולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמות. ושניהן מקרא אחד דרשו (ויקרא ג', ב) 'ושחטו פתח אהל מועד'. דרבנן סברי: קדושת היכל לחוד, וקדושת אולם לחוד. וכי כתיב 'פתח אהל מועד' – אהיכל כתיב. ורבי יהודה סבר: היכל ואולם קדושה אחת היא, וכי כתיב פתח אהל מועד – אתרווייהו הוא דכתיב [על שניהם, גם היכל גם אולם, הוא כתוב].

ותן דעתך לתמיהות שיש בפרשנות זאת: ראשית, שפתח ההיכל שלמדו ממנו חכמים הוא מבית שני! ומדוע לא למדו מפתח ההיכל של בית ראשון שהוא שלושים אמה?! ככתוב (מלכים א פרק ז, ב): "ויבן את בית יער הלבנון מאה אמה ארכו וחמשים אמה רחבו ושלשים אמה קומתו", וכתב הרד"ק (מלכים א פרק ו פסוק כ): "וההיכל ארבעים אמה ארכו ושלשים אמה קומתו". ויתירה מכך: הרי על פתח היכל הבית הראשון מצאנו מקרא מפורש (מלכים א פרק ו, לג): "וכן עשה לפתח ההיכל מזוזות". ובכל מקרה ראוי בית ראשון שילמדו ממנו יותר מבית שני.

דבר נוסף, הפסוק שהביאו כראייה "פתח אוהל מועד" הוא על המשכן שגובהו 10 אמות בלבד. ושאלה זו שאלה הגמרא עצמה (עירובין דף ב ע"א): "והא כי כתיב, האי במשכן כתיב!" [והרי פסוק זה כתוב על המשכן] ופרש"י: "פתח אהל מועד במשכן שהיה במדבר כתיב, ושם לא היה אולם ופתח היכל 10 אמות". וזו תשובת הגמרא: "אשכחן משכן דאיקרי מקדש, ומקדש דאיקרי משכן" [מצאנו שמשכן מכונה מקדש ומקדש מכונה משכן].

הפלא ופלא! הרי לך, התלמיד הנבון, שיטת הלימוד: קורת העץ המהווה צורת פתח צריכה להיות עד גובה עשרים אמה משום שבתורה כתובה המילה "פתח" על היכל אוהל מועד. המילה "פתח" אמנם כתובה, אבל גובהו של היכל אוהל מועד רק 10 אמות. נכון הדבר, אבל היות שמצאנו לפעמים שמשכן מכונה מקדש, נלך ונלמד ממקדש (שני) שגובהו עשרים אמה. ועל מה ולמה החלטנו ללמוד ממקדש שני (עשרים אמה) ולא ממקדש ראשון (שלושים אמה)? לחכמים הפתרונים!

ואל נא תחשוב שכל דברי רבותינו דברי קבלה מרבותיהם הם, אלא אלו סברותיהם ודעת עצמם כמו שכבר בארנו היטב בקונטרס מספר 8. אשר על כן תמהנו היאך אדם יושב בבית המדרש ודורש טעמים ופסוקים באופנים ששום בר דעת אינו יכול לקבלם, והראייה שדבריהם רק על פי שיקול דעתם היא שרב נחמן בר יצחק חולק על לימוד זה, וכך הוא אומר (בבלי עירובין דף ג עמוד א): "קורה טעמא מאי [מדוע הצריכו חכמים קורה במבוי]? משום היכרא [משום היכר והבדלה מרשות הרבים, ועד 20 אמה גובה יש היכר]. והאי דקתני [וזה שכתוב בתוספתא עירובין פ"א] "יתר מפתחו של היכל" – סימנא בעלמא [לסימן בלבד הוא ולא שנלמד מפתחו של היכל]".

נמצא, לדעתו של רב נחמן בר יצחק, שדף שלם של לימודי דרשות נופל בבור.

בוא, מבקש אמת, ונביא לך דוגמא נוספת לתופעה זו שרבותינו לומדים טעמי הלכות במשנה מדרשות של פסוקים ואחר כך באים ומפריכים אותם כלאחר יד.

המשנה (סוכה דף ב ע"א) : "סוכה… ושאינה גבוהה עשרה טפחים… פסולה".

וכך מבארת הגמרא את פסול הסוכה שאינה גבוהה 10 טפחים (סוכה דף ד ע"ב): "ושאינה גבוהה עשרה טפחים. מנלן? אתמר… ארון תשעה וכפורת טפח – הרי כאן עשרה, וכתיב (שמות כה, כב): 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת', ותניא: רבי יוסי אומר, מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר (תהלים קט"ו, טז) 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' ". ונאמר אגב אורחא שאם כך, משתמע שהארץ היא רק עד גובה של עשרה טפחים ומה שנאמר במעשה מגדל בבל "מגדל וראשו בשמים" אינו רבותא כלל, שהרי כל העומד על כסא מטבח, מיד ראשו בשמיים!

וראה לימוד משונה, וכי מה עניין ירידתה של שכינה לגובהה של סוכה? אכן, הלימודים הללו הם מן הדברים המשונים והמוזרים. בוא וראה את המשך הגמרא ששואלת: "ולא ירדה שכינה למטה? והכתיב (שמות יט,כ) 'וירד ה' על הר סיני'! [תשובה:] למעלה מעשרה טפחים". כלומר אלוהים ירד אמנם על הר סיני, ככתוב, אבל לא ממש עד לאדמת ההר הגיע. ונראה לדעת הגמרא שהשכינה ריחפה בגובה 10 טפחים מעל לקרקע. וראה שם גם את המשך הגמרא ששואלת שאלות נוספות, המעוררות גיחוך אצל כל בר דעת, ועיין מה שכבר כתבנו בעניינים הללו במאמר "גופו של אלוהים". ואנו נוסיף שאלה משלנו: ולא ירדה שכינה למטה? והכתיב (שמות ג,ד) 'ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה' והגמרא מבארת שהוא שיח נמוך ביותר (שבת סז ע"א): "הסנה הסנה… משום דמייכת [שפל, נמוך] מכל אילני", וכן כתב אבן עזרא שמות (ג, ב): "הסנה – אמר הגאון כי זה מין קוץ". וראוי לנו לשאול, אם הנמוך שבכל האילנות לא היה נמוך מ 10 טפחים? ואם כן, איך דיברה מתוכו שכינה? ואין סוף להבלים.

אבל מה שחשוב באמת הם שיטות הלימוד הרשלניות, של כלאחר יד, אשר בהם רבותינו בוראים עולמות של מדרש וטעמי הלכות המשנה ואחר כך סותרין אותן. הנה בהמשך (סוכה ה ע"ב) דוחה הגמרא את ההסבר 'שלא ירדה שכינה למטה מ 10 טפחים' למקור הדין של סוכה שאינה גבוהה 10 טפחים, וזאת בטעון הבא: "וממאי דחללה עשרה בר מסככה? אימא בהדי סככה" [ממקור הסבר זה לא נוכל לדעת שצריך שיהיה חללה מהקרקע עד הסכך 10 טפחים] ולכן מביאה הגמרא הסבר אחר לדעתה של המשנה שמצריכה גובה 10 טפחים: "מבית עולמים גמר [זה נלמד מבית ראשון]… מה מצינו בבית עולמים כרובים בשליש הבית הן עומדין – משכן נמי כרובים בשליש הבית הן עומדין… 'והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת' (שמות כה, כ) – קרייה רחמנא סככה למעלה מעשרה [מלשון 'סוככים' קרא הכתוב 'סכך' לתקרה בגובה 10]". הרי זה דבר מדהים: הגמרא לומדת מבית שבנה שלמה למשכן – והלא כל מידותיו של בית ראשון שונות לגמרי ממידות המשכן, וכמו שכתבנו בפרשת תרומה (עיין שם). וכך כתב הרמב"ן (שמות כה, ט): "ולא ידעתי שיהיה זה אמת [אינני סובר שזה נכון] שיתחייב שלמה לעשות כלי בית-עולמים כתבנית אלו [של המשכן], ומזבח הנחושת [ש]עשה שלמה עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב" (דהי"ב ד,א) – והרי הוא שונה לחלוטין מן המזבח שעשה משה, שמידותיו חמש אמות על חמש אמות (ראה שמות כז,א). ובידוע שאין דמיון במידות ואין אפשרות ללמוד מאחד לשני כלל, וגם אין סוף לטלאי טלאים וחיבורי חיבורים של רבותינו.

אך גם זה עדיין אינו הסוף. שואלת הגמרא: לדעתו של רבי יהודה, שמידת אורך אמה בכלים הם חמישה טפחים [ולא ששה], יוצא החשבון אחר. ואז ניתנת תשובה: "לרבי יהודה הלכתא גמירי לה". רבי יהודה, שאינו יכול ללמוד מהפסוקים והדרשות דלעיל, למד זאת "הלכה למשה מסיני". הנה מה טוב ומה נעים! כל מקום שאין לנו פסוק או הסבר למקור הדין, קובעים חז"ל שהוא הלכה למשה מסיני וחסל.  וכמו שכתבנו בפרשת בא (עיין שם).

סוף סוף, אחרי כל הנימוקים והדחיות, האמירות והביטולין, הדרשות וההפרכות הגמרא (סוכה ד ע"א) נותנת עוד טעם לפסול סוכה שאינה גבוהה 10 טפחים: "היתה גבוהה עשרה טפחים והוצין [עלים] יורדין לתוך עשרה… אמר ליה רבא: הא דירה סרוחה [נמוכה] היא, ואין אדם דר בדירה סרוחה". מלכתחילה אפשר היה להסביר בצורה פשוטה וברורה את המשנה כמו שהסביר רבנו עובדיה מברטנורא את המשנה (סוכה פ"א מ"א) : "שאינה גבוהה 10 טפחים דדירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה".

ובשביל מה כל פרושי הסרק הרשלניים ודחיותיהם? לחז"ל פתרונים.

ודע לך, תלמיד נאמן, שגמרות מהסוג הזה יש הרבה בתלמוד, שמסבירים את טעמי המשנה על ידי כל מיני דרשות מוזרות ומפותלות מפסוקים כאשר אפשר להסביר את המשנה ביסודיות, בנאמנות למציאות ובצורה פשוטה המתקבלת על הדעת ועל האמת.