
"ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאימא-שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו [מת בתוך השנה]. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אותו תלמיד יהודה בן גוריא שמו, והיה רחוק ממנו שלש פרסאות ( כ 12 ק"מ). – בפניו הוה [אכן ההוראה היתה בפני רבי אליעזר אלא שמקום מגוריו של התלמיד, רחוק]. – והא רחוק ממנו שלש פרסאות קאמר! [וכי לחינם ציין ר' יוחנן מקום מגוריו?] – וליטעמיך שמו ושם אביו למה? אלא: שלא תאמר 'משל היה' " (עירובין סג ע"א).
והדבר מוזר מאוד: לפנינו סיפור מעשה על אדם שהורה הלכה בפני רבי אליעזר ומת באותה שנה. הסיפור סביר, ואין בו דבר שאינו הגיוני (אפילו מות התלמיד אינו יוצא דופן) – ואף על פי כן טורחים חכמי התלמוד להביא ראיות שונות כדי להוכיח שהסיפור אמיתי הוא ואיננו משל אשר לא היה במציאות כלל. מכאן למדים אנו שיש הרבה סיפורי מעשיות במקורותינו שלא בהכרח היו או קרו במציאות אלא משל הם, ללמד את העם לקח ומוסר כמו שכתב בעל הבן איש חי בספרו (שו"ת תורה לשמה סימן שסח): "סתמא דהש"ס [סתמו של התלמוד] גילה לנו כאן [מהגמרא דלעיל] שיש מאמרים בברייתות ומימרות שהם נזכרים בתלמוד ואינם כפשוטם אלא נאמרו דרך משל ואף על פי שאין פשוטם תמוה כלל". היינו, גם סיפורי התלמוד הנשמעים הגיוניים הם לפעמים גוזמאות שלא היו במציאות. ואנו נביא לך, התלמיד החפץ בדעת, כמה דוגמאות לדבר משונה ומוזר זה שאדם כותב ועורך בספר ואינו עיקבי. ואנו לא נדע אם דבריו דרך מליצה ומשל או אם מספר הוא את מה שהיה באמת. והנה נראה כי פעמים כוונתו למליצה ופעמים כוונתו למציאות העובדתית, ולא הקדים וביאר את כוונתו ובלבל רבותינו וחכמינו בעניינים כאלה, ואין לדעת עד עצם היום הזה. ונתחיל בכתובים. ספר איוב פותח במילים: "איש היה בארץ עוץ איוב שמו…" וכבר נחלקו רבותינו אם היה אדם כזה או לא (בבא בתרא טו ע"א): "יתיב [ישב] ההוא מרבנן קמיה [לפני] דר' שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה… רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: איוב מעולי גולה היה, ובית מדרשו בטבריא היה". הנה לך: אפילו על הדמות המרכזית של אחד מספרי הקודש לא התבאר לרבותינו אם היה אדם כזה, בשם איוב, או שמא רק משל היה. וגם הרמב"ם בספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק כב, דעתו נוטה שאיוב לא היה ולא נברא אלא משל היה: "ענין איוב הנפלא הוא מכת [היינו מאותה דעה] מה שאנחנו בו [אשר אנו סוברים כמוה], ר"ל [רוצה לומר] שהוא משל לבאר דיעות בני אדם בהשגחה, וכבר ידעת באורם ומאמר קצתם 'איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה', ואשר חשבו שהיה ונברא ושהוא ענין שאירע, לא ידעו לו לא זמן ולא מקום, אלא קצת החכמים אמרו שהיה בימי האבות, וקצתם אמרו שהיה בימי משה, וקצתם אמרו שהיה בימי דוד, וקצתם אמרו שהיה מעולי בבל, וזה [מחלוקות אלה] ממה שיחזק מאמר מי שאמר לא היה ולא נברא". ואף בתחיית המתים של יחזקאל הנביא נחלקו רבותינו אם היתה במציאות או שמא רק משל היתה (סנהדרין דף צב ע"ב): "דתניא, רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו. מה שירה אמרו? ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים…רבי יהודה אומר: ….באמת משל היה. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם". וראה מה כותב הרב יוסף אלבו (ספר העיקרים מאמר רביעי פרק לה): "המתים שהחיה יחזקאל שהיה במראה הנבואה… וכל הפרשה היה משל לשפלות אומת ישראל בגלות בבל… וכן היא מסקנת הגמרא בפרק חלק (סנהדרין צ"ב ע"ב) ר' יהודה אומר באמת [רק] משל היה, ואף על פי שנחלקו עליו בגמרא ואמרו 'אני מבני בניהם ואלו תפלין שהניח לי אבי אבא', גוזמא בעלמא קאמר [סתם הגזמה היא]". כך ממש! ר' יהודה בן בתירא מספר שהתפילין שבהן הוא עצמו מתעטר ושאותם ירש מאבי אביו הם התפילין של אותם מתים שקמו לתחיה, והרב יוסף אלבו טוען שר' יהודה בן בתירא לא באמת הניח תפילין של המתים שהחיה יחזקאל. הרי כאן אין מנוס מן המחשבה הקשה כי הרב יוסף אלבו ממש מאשים את ר' יהודה בשקר רח"ל! בוא, מבקש האמת, ותבדוק באריכות איך ביארו רבותינו את סיפור שאול ובעלת האוב מעין-דור. סיפור זה מובא בספר שמואל א (פרק כח, ח-יד): "ויתחפש שאול וילבש בגדים אחרים וילך הוא ושני אנשים עמו ויבאו אל האשה לילה ויאמר קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אמר אליך… ותאמר האשה את מי אעלה לך ויאמר את שמואל העלי לי. ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול ותאמר האשה אל שאול לאמר למה רמיתני ואתה שאול. ויאמר לה המלך אל תיראי כי מה ראית ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עלים מן הארץ. ויאמר לה מה תארו ותאמר איש זקן עלה והוא עטה מעיל וידע שאול כי שמואל הוא ויקד אפים ארצה וישתחו. ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אתי…" הנה יש מרבותינו שסברו שיש ממש באובות ובידעונים ובכישוף למיניהו שכוחם בא מן הטומאה, כמו הרשב"ם (דברים יג , ג): "ובא האות והמופת – שיודעים עתידות על ידי רוח טומאה ותרפים ואוב וידעוני" וכן הרשב"ם על מעשה העגל (שמות לב ,ד): "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך" – וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנוצר היום לא העלם ממצרים? אלא כל עובדי ע"ז יודעים שאלהינו שבשמים ברא את העולם, אך בזה היו טועים: שהתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוח הקדש, וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה, ולכך אומרים 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך', כלומר רוח הקדש יש בו וכאילו רוח הקדש הולך לפנינו. וכן לבן אמר על התרפים 'למה גנבת את אלהי'. ולנסות בו את ישראל נתן בו [הקב"ה] רוח הטומאה של מיני מכשפות. ואוב וידעוני כח [נתן] בו להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות, לדעת אם יהיו תמים לה' אלהיהם ולא יהיה בהם מעונן ומנחש ומכשף ולא מאמין לאות ומופת של נביאי רוח הטומאה". ולעומתו הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק יא הלכות יד-טז) בז ולועג לכל אלה: "אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני… המכשף חייב סקילה… ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר: 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל'… כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן – אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תמים תהיה עם ה' אלהיך' ".נמצא שלדעת הרמב"ם, מי הוא בכלל הסכלים וחסרי הדעת? הרשב"ם! בוא וראה את דעתו של הגאון שמואל בן חופני (שנפטר בשנת 1013 למניינם) שסובר שכל מעשה בעלת האוב ושאול המוזכר בספר שמואל אינו אלא מעשה מרמה. דבריו ודברי החולקים עליו הובאו ברד"ק על שמואל א (כח, כד), ואנו נעתיק אותם למרות אריכותם: "…ואני רואה לפרש הנה מעשה האוב… וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה, וכלם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והתול. אבל יש מהם אומרים כי לא דיבר שמואל עם שאול, וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דיבר, אבל האשה עשתה הכל ברמאות כי מיד הכירה כי שאול הוא אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה: 'למה רמיתני ואתה שאול'; ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך וכאשר בא שאול לדרוש מאיתה וראתה אותו נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה וכל ישראל היו בפחד גדול וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה' – שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה. ומה שאמר (שמואל א כח, טו): 'ויאמר שמואל אל שאול' – על מחשבת שאול כי היה חושב כי שמואל היה המדבר אליו. ומה שאמר (פסוק יח): 'ולא עשית חרון אפו בעמלק' – ידוע היה דבר זה, כי מאותה שעה אמר לו שמואל: 'וימאסך מהיות מלך'. ומה שאמר (פסוק יז) 'לרעך לדוד' – ידוע היה זה בכל ישראל כי דוד נמשח למלך. ומה שאמר (פסוק יט) 'מחר אתה ובניך עמי' – מדרך סברא אמר זה. זהו פירוש רב שמואל בן חפני הגאון ז"ל, ואמר אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האשה את שמואל – לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל [ממש כך!]. אבל רב סעדיה ורב האיי הגאונים ז"ל אמרו: אמת הוא כי רחוק הוא שתדע האשה העתידות וכן שתחיה היא את המת בחכמת האוב, אך הבורא יתברך החיה את שמואל כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבא עליו, והיא האשה אשר לא ידעה בכל אלה – נבהלה, כמו שנאמר: 'ותזעק בקול גדול'. ואשר אמרה האשה: 'את מי אעלה לך?' – דברי התולים הם, כי דעתה היה לעשות כמנהגה. אלה דבריהם, ויש לתמוה לדברי הגאונים האלה: אם הקב"ה החיה את שמואל כדי לספר לשאול הקורות הבאות עליו – למה לא אמר לו על ידי חלומות, או על ידי אורים, או על ידי הנביאים, אלא על ידי אשה בעלת אוב? ועוד: איך היה נעלם משאול, שהיה חכם ומלך אשר היו עמו כמה חכמים גדולים, אם ענין אוב נעשה על ידי אדם מדבר מתוך מחבואו; ומי יאמר שיטעה הוא בזה? ואין זה הדעת מקבלו והנכון הוא מה שפירשנו". כלומר, לדעת הגאון שמואל בן חופני הסיפור איננו מתאר את מה שהתרחש באמת אלא דוקא את הרמאות של בעלת האוב. ודוק, הרמאות מתוארת במקרא כאילו היא היא האמת! וכך כתב אבן עזרא (ויקרא יט לא): "וריקי מוח אמרו: לולי שהאובות אמת גם כן דרך הכשוף, לא אסרם הכתוב. ואני אומר הפך דבריהם, כי הכתוב לא אסר האמת רק השקר, והעד האלילים והפסילים. ולולי שאין רצוני להאריך הייתי מבאר דבר בעלת אוב בראיות גמורות". ועיניך רואות איך שהמקרא בלבל את רבותינו – האם הסיפורים של בעלי האוב ומכשפי מצרים הם אמיתיים או שמא מעשה מרמה המובאים כאמת? ויתירה מכך. הנה דעתו של הרמב"ם שמעשה המאבק של יעקב עם המלאך ומעשה בלעם ופי האתון כולם ב"מראה נבואה" הם ולא קרו באופן ממשי ומציאותי. כך כתב בספר מורה הנבוכים חלק שני פרק מב: "והבן הענין הזה עוד בסוד מן הסודות, וכן אמר עוד בענין יעקב, אמרו: 'ויאבק איש עמו', שהוא בצורת הנבואה… וזה ההתאבקות והדבור כלו במראה הנבואה. וכן ענין בלעם כלו בדרך ודברי האתון הכל במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין דבור מלאך השם לו". הנה התורה (בראשית לב, כה-לג) מספרת לנו שיעקב נאבק עם איש ואף נגרם נזק לכף ירכו של יעקב, והרמב"ם אומר שלא כך באמת היה אלא הכל במראה הנבואה. וכך אומר הרמב"ם גם על מעשה פי האתון ובלעם המוזכר בתורה (במדבר כב, כא-לה). ולא רק בכתבי הקודש אנו מוצאים שדיברו בדרך גוזמא ומשל, אלא אף במשנה, שהיא טקסט משפטי-הלכתי, מצינו דברי גוזמא. המשנה (תמיד ג, משנה ד): "נכנסו [הכהנים] ללשכת הכלים [שבבית המקדש] והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב, השקו [במים] את התמיד [כבש בן שנה המיועד להקרבה למזבח] בכוס של זהב". ונחלקו רבותינו האמוראים האם באמת השקו בכוס של זהב או שמא גוזמא היא לפאר את הכוהנים או את בית המקדש שנהג מנהג עשירות. וכך נאמר בגמרא (תמיד כט ע"א): "'השקו את התמיד בכוס של זהב'. אמר רבא: גוזמא… אמר רבי ינאי בר נחמני, אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי [כהדיוט שאינו מדקדק בדבריו לכוין האמת – פירוש הרא"ש], ואלו הן: תפוח [צבור האפר שבאמצע המזבח, שהמשנה (תמיד פרק ב משנה א) כתבה שהיה בנפח של 300 כור…], גפן [מידות פרק ג, משנה ח: 'גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל…ונמנו עליה 300 כהנים' כדי להטבילה במקוה], ופרכת [שקלים פרק ח, משנה ה: 'פרוכת … ושלש מאות כהנים מטבילין אותה']. לאפוקי מדרבא [רבי ינאי בר נחמני נקט רק את שלושת ההלכות האלה בלבד להוציא מדעתו של רבא, שסבר שגם כוס של זהב הוא גוזמא], דתנן: 'השקו את התמיד בכוס של זהב', ואמר רבא: 'גוזמא' – קא משמע לן [שומעים אנו]: הני [אלה = תפוח, גפן ופרכת] – אין [כן. גוזמא היא], התם [שם = כוס של זהב] – לא. [והסיבה שבאמת השקו בכוס של זהב משום ש]אין עניות במקום עשירות." הנה המשנה אומרת ואיננה מתכוונת למה שאומרת. כתוב במשנה ש-300 כהנים הטבילו את הפרוכת ואת גפן הזהב – באים האמוראים ואומרים שאין זה כך באמת; המשנה אומרת שהשקו את הכבש המיועד לקורבן התמיד בכוס של זהב – בא רבא ואומר שגם זו סתם הגזמה. ונביא דוגמה נוספת מברייתא (ביצה ד ע"א): "…דתניא, אחרים אומרים משום רבי אליעזר: ביצה תאכל [ביום טוב] היא ואימה, ואפרוח וקליפתו… אפרוח וקליפתו – גוזמא, הכא נמי [גם כאן] 'תאכל היא ואמה' – גוזמא." לפנינו דיון הלכתי מציאותי, האם מותר לאכול ביצה שנולדה ביום טוב; בא ר' אליעזר ואומר שגם הביצה וגם אימה מותרת – והגמרא מסבירה שאמר 'אימה' בלשון גוזמא ולא בדקדוק. אבל מה לגוזמאות באמצע דיון משפטי, ענייני ומציאותי? ואנו מה נאמר ומתי נדע אם תנאים דקדקו בדבריהם או שמא דברו כלשון הדיוט שלא מדקדק בדבריו, וכפי שכתב רש"י (ערכין יא ע"א): "מתניתא גוזמא – דרך משניות לשנות גוזמא". ואיך נדע מתי שונות גוזמא ומתי לא? בכלל, כל היחס אל רבותינו כאילו דיקדקו בדבריהם ולא הוסיפו מילה מיותרת – הרי כבר נפל בבור (ועיין במאמרנו "דיברה תורה כלשון בני אדם"); ושאלה זו נשאל הרמ"ע מפאנו (רבי מנחם עזריה מפאנו באיטליה, 1548-1620), ועיין שו"ת הרמ"ע מפאנו סימן עג: "שאלה: הא דאמור רבנן 'בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי' – קשה דאמר מר 'אפילו שיחתן צריכה שנון' ['אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד', ע"ז יט ע"ב], ומאי דברה גמרא [אם כן, מדוע מצאנו במקומות רבים שדברה הגמרא] בלשון הבאי?" אכן כך: אם כל שיחת חכמים דורשת לימוד ובדיקה (שינון) על מנת לברר שמא מדובר בדברי הבאי (שאינם מדויקים ולפעמים אינם נכונים), כיצד נדע לבטח מתי אמרו רבנן דברים מדויקים ונכונים? ותשובה מספקת לשאלה זו אין. ולסיום נביא לך, מבקש האמת, עוד דוגמא תמוהה מהתלמוד לעניין זה (חולין קכז ע"א): אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד [מקום מרביעי כלאים – רש"י] וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב. לימים יצא [נולד] ערוד מביניהם [שהיה נושך אדם וממית – רש"י]. וכשבאתי לפני ר' שמעון החסיד, אמר לי: אמר הקב"ה, הם הביאו בריה שלא בראתי בעולמי, אף אני אביא עליהם בריה שלא בראתי בעולמי". הרי כל בר דעת מבין שדברים אלו, שנחש מזדווג עם צב ונולד להם ערוד, דברי הבל ורעות רוח הם, אבל שמעון החסיד קיבלם כפשוטם וגם נתן בהם הסברים. ואותו שמעון החסיד כבר אמר דבר הבל נוסף (סוטה י ע"א): "תניא, א"ר שמעון החסיד: בין כתיפיו של שמשון [הגיבור] ששים אמה [30 מטר] היה…" ואף הביא ראייה מן הפסוקים לדבריו! ואם תשאל הרבנים של היום, מה יגידו? יאמרו שאלה דברי אגדה שאין בהם ממש. הנה רב הונא מספר לנו שראה נחש כרוך על צב, והרבנים יאמרו שלא ממש ראה (ואולי ראה זה במראה הנבואה); ראה שיצא ערוד מביניהם, והרבנים יאמרו שזו אגדה. כך דרכם של רבנים אלה: פעמים שמתייחסים אל חכמיהם ברצינות וביראת קודש שכל דבריהם נאמרו בהקפדה ודקדוק יתרים גם אם תמוהים הם ומוזרים (וראה שפעת דברים מוזרים כאלה בכל הקונטרסים שפרסמנו), ופעמים אחרות שדברי חכמיהם תמוהים ומוזרים יאמרו שהם כדרך משל, גוזמא, הבאי ומליצה. עליהם הכתוב מדבר "זה דרכם, כסל למו…" (תהילים מ"ט). לאחר דברינו אלה בצדק נשאל: איך וכיצד נדע איזה מן הדברים הכתובים במקרא ובמשנה בבחינת משל בלבד הם? אולי כל מעשה האבות רק משל? אולי סיפור תיבת נח והמבול לא בא אלא ללמדנו שלא הכל ברור מאליו ויתכנו שינויים במינהגו של עולם? אולי מעמד הר סיני ויציאת מצרים וכיבוש הארץ לא היו ולא נבראו אלא הכל בדרך הגוזמא, המשל והמוסר ללמדנו לקח ועבודת ה'? והבן זה היטב – בדברי משנה ומקרא אין שום כלל בדוק הנקוט בידינו להבדיל בין מציאות לדמיון ובין עובדות לאגדות. אלא: "החכם עיניו בראשו" – כי בחושיו ישיג ובמוחו יבדוק. יחקור ויראה, יבדוק וישווה להבדיל בין האמת המציאותית והבלי גוזמאות. "והכסיל בחושך הולך" – כסומא בארובה אחר כל ממתיק שפתיים וממציא סיפור, עושה תורה כקרדום ומתפרנס מן הציבור.
|