"תנן: 'כל המטלטלין מביאין את הטומאה [באוהל] בעובי המרדע [כ-3 ס"מ]. אמר רבי טרפון: אקפח את בני [מצטער היה על התורה המשתכחת ומקלל את עצמו – רש"י], שזו הלכה מקופחת, ששמע השומע וטעה" (שבת טז ע"ב, וזו המשנה מובאת במסכת אהלות פט"ז מ"א).

במאמר זה באנו לבאר את היחס של רבותינו למשנה. כל הקורא ומעיין במה שכתבנו בפרשיות השבוע (במיוחד בפרשת שופטים) יראה מיד שלא מפי התורה (חמישה חומשי תורה) אנו חיים אלא מהתורה שבעל פה, שבכוחה לעקור את שכתוב בתורה; וכאן באנו לבאר שלא מפי התנאים מחברי המשנה אנו חיים.

מחד גיסא,  מצינו לרבותינו בברכות דף ה ע"א שיחסו למשנה כאילו נתנה מסיני: "ואמר רבי לוי בר חמא, אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב (שמות כ"ד) 'ואתנה לך את לֻחֹת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם'? 'לוחות' – אלו עשרת הדברות, 'תורה' – זה מקרא, 'והמצוה' – זו משנה, 'אשר כתבתי' – אלו נביאים וכתובים, 'להרתם' – זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני".

עירובין דף נד עמוד ב: "תנו רבנן: כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן".

ומאידך גיסא מצינו לרבותינו, סוכה דף כ ע"א: "אמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו. שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה; חזרה ונשתכחה – עלה הלל הבבלי ויסדה; חזרה ונשתכחה – עלו רבי חייא ובניו ויסדוה".

וכך העיד ר' חנינא בבבא מציעא דף פה ע"ב: "אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: …חס וחלילה, אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי!" ["אם תשתכח תורה אחזירה על ידי פלפול", שאדם חריף היה].

וכך כתב רש"י, מסכת בבא מציעא דף לג ע"ב: "בימי רבי נשנית משנה זו – הא דקתני תלמוד אין לך מדה גדולה מזו – לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל, שהיו לפניו שלשה דורות, רבו מחלוקות בתורה ונעשית כשתי תורות, מתוך עול שעבוד מלכיות וגזירות שהיו גוזרין עליהן, ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי, שנתן הקדוש ברוך הוא לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי, כדאמרינן בעבודה זרה (י ע"ב), ונחו מצרה, ושלח וקבץ כל תלמידי ארץ ישראל, ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה, ונתן סימנים: הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני, וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע, ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת, דברי מי ראוין לקיים, וסידרו המסכתות: דברי נזיקין לבדם, ודברי יבמות לבדם, ודברי קדשים לבדם, וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאן סתם, כדי לקבוע הלכה כמותם. לפיכך אמרו בגמרא: אין לך מדה גדולה מזו, שיתנו לב לטעמי המשנה".

כל המתבונן בתכני המשניות יראה מיד שנכתבו בתקופת בית שני ולאחריו עד חתימת המשנה על ידי ר' יהודה הנשיא (שנפטר בשנת 225 לספירה בערך). ורק לצורך המחשה, ברור לגבי כל המשניות השנויות במסכת מגילה, שלא היה זה משה שקיבלן מפי הגבורה, ולא הוא שמסרן ליהושע; וכבר ציטטנו את הרמב"ם בפרשת לך לך מספר המצוות לרמב"ם שורש א: "וימנה [אחת מתרי"ג מצוות התורה] נר חנוכה שקבעוהו חכמים בבית שני וכן מקרא מגלה. אמנם היות משה נאמר לו בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך יתחייב לנו שנדליק נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או שיעלהו במחשבתו".

והוא הדין בכל המשניות העוסקות בדיני תענית חורבן הבית וכיוצא באלה רבים.

ולפני שניישב, היאך מתיישבים דברים אלו עם אומרם שהמשנה נאמרה למשה מסיני ראוי לבאר שהאמוראים בעצמם לא קיבלו תמיד את המשנה כנתינתה מסיני אלא דנו בה על פי שיקול דעתם, וכמו שמצינו שרבי טרפון (המשנה המובאת בראש המאמר) ערער על השמועה עד שנצטער מאוד שנשתכחה התורה, כך גם האמוראים התייחסו למשנה, שאפשר שחלו בה שיבושים.

ואנו נביא כמה דוגמאות להראותך שהאמוראים התייחסו למשנה לא כדבר חתום וברור הניתן מסיני אלא כדבר שיש לדון בו. המשנה במסכת נידה יג עמוד ב: "החרשת והשוטהוהסומא ושנטרפה דעתה, אם יש להם פקחות [שאינן עיוורות] – מתקנות אותן [בודקות אותן אם הן טמאות נידה], והן אוכלות בתרומה".

וכך כותבת הגמרא: "הסומא. איהי תבדוק לנפשה ותיחזי לחבירתה [העיוורת שתבדוק בעצמה ותראה את הבדיקה לחברותיה]! א"ר יוסי ברבי חנינא: סומא אינה משנה". הרי לך שמכוח העיון, האמוראים הסירו את הסומא מהמשנה.

כיוצא בו המשנה בשבת פרק שביעי עג ע"א – "המולחו והמעבדו" – ושואלת הגמרא, עה ע"ב: "היינו מולח היינו מעבד? ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו אפיק חד מנייהו ועייל שרטוט" [הוצא אחד מהם מהמשנה והכנס שרטוט]. ועל זה כתב הרמב"ם בפרוש משניות: "ואומרם 'המולחו והמעבדו' אינם שתי מלאכות כי מליחת העור הוא מין ממיני העבוד, וזכר אותו ללמדך כי המליחה עיבוד והשלים מנין התשעה והשלושים במלאכת השרטוט; ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה ושם אותה מענייני כותב". הרי לך שנוסח המשנה אינו ניתן מסיני אלא התנא קבעו ובמקרה זה אף פשע.

וכיוצא באלה רבים נמצאו שהאמוראים גורסים ומגיהים את המשנה והתוספתא, וכך העיד הרא"ש, מסכת ברכות פרק ג סימן לד: "האמורא יש לו כח לשבש הברייתא… הני מילי היכא [במה דברים אמורים] דהאמורא יודע הברייתא ומשבש אותה".

וראה דבר מדהים, המשנה במסכת נדה ז ע"ב: "הלכה כרבי אלעזר", ועל זה אומרת הגמרא, נדה דף ז ע"ב: "שאין למדין הלכה מפי תלמוד". ופרש"י: "'אין למידין הלכה מפי תלמוד' – מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהן הלכה כפלוני – אין למידין מהן, שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה. אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חבירו אלא כל אחד, מה ששמע מרבו מלמדה לתלמידו שמועה כמו שהיא. והיא היתה נקרא משנה וברייתא, והיה נותן לבו לתת טעם לשמועתו: זה נותן טעם לדבריו וזה נותן בה טעם אחר כדאמר (שבת דף סג), 'ליגמר איניש והדר ליסבר', ואותה סברא היתה נקראת תלמוד בימי התנאים. ומשנה ששנויה בה פסק הלכה מסברת תלמוד שלהן נישנית ואין למידין הימנה".

וכך כתב הרא"ש, מסכת סנהדרין פרק ד סימן ו: "אמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים, ואדרבה אנו תופסין דברי האחרונים עיקר כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר; וכיוצא בזה מצינו, אין למדין הלכה מפי הש"ס אלא מדברי האמוראים אנו למדין פסקי הלכות, אע"פ שהתנאים היו גדולים יותר מהאמוראים".

וכן כתב הרשב"ם, בבא בתרא דף קל ע"ב ד"ה עד שיאמרו לו הלכה למעשה: "…אמרינן אין למדין הלכה מתוך משנה… ואי לאו דפסיק בגמרא הלכה כמותו לא סמכינן אפסק דמתניתין, אבל בהלכות הפסוקות בדברי האמוראין ודאי סמכינן דכיון שפסקום וכתבום רב אשי ורבינא, שהם סוף הוראה, ודאי עלייהו סמכינן".

הרי לך דברים מפורשים, שאין לסמוך ולהכריע על פי המשנה, אלא על פי התלמוד בלבד, ואף שהאמוראים קטנים מהתנאים, הם הם הקובעים וביכולתם לשבש ברייתא ולהגיה את המשנה ולחלוק על פסק הלכה המצוין במשנה.

ולכן קבעו במסכת סוטה דף כב ע"א: "תנא: התנאים מבלי עולם… אמר רבינא: שמורין הלכה מתוך משנתן".

ועכשיו תראה דבר נפלא, בפרשת וילך ציטטנו את הרא"ש, הלכות ספר תורה סימן א: "'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת'. כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בה שירה… וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו. אבל האידנא [בזמן הזה] שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושים להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כדכתיב 'ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם'. וע"י הגמרא והפירוש ידע פירוש המצות והדינים על בוריים, לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה".

וכך דברי הרב תנחום בר חנילאי נהפכו לדברים בטלים, עבודה זרה דף יט עמוד ב: "א"ר תנחום בר חנילאי: לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד". וכי מיהו הוא זה מיראי ה' שמחלק זמנו ללמוד מקרא ומשנה? אלא כל עיסוק תלמידי חכמים ברוב זמנם הוא אך ורק התלמוד בכל היום לכל חייהם, וכך כתבו התוספות, מסכת סנהדרין דף כד ע"א ד"ה בלולה במקרא ובמשנה: "פירש רבינו תם דבתלמוד שלנו אנו פוטרין עצמנו ממה שאמרו חכמים, 'לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בש"ס'".

וזאת לך לאות שלא מהמקרא ולא מהמשנה אנו חיים אלא מהתלמוד, ולכן בבבא מציעא דף לג ע"ב: "דרש רבי יהודה ברבי אלעאי: מאי דכתיב (ישעיהו ס"ו, ה) 'שמעו דבר ה' החרדים אל דברו'? אלו תלמידי חכמים, '[אמרו] אחיכם' – אלו בעלי מקרא, 'שונאיכם' – אלו בעלי משנה…".

זהו בדיוק היחס לבעלי מקרא ובעלי משנה שלא מפיהם אנו חיים.

ועכשיו נחזור לשאלתנו, מדוע רבותינו מיחסים למשנה – שברור לכל בר דעת שנאמרה בתקופת סוף בית שני – כאילו ניתנה למשה בסיני.

תשובה לשאלה זו כבר נתנו בכמה ממאמרנו. עיין בפרשת בא, וראוי לכל בר אוריין לעיין שם היטב, ואנו נביא ציטטה מדברינו שם: "וכך הוא ביאור הדברים ויתכן שזה גם דעתו של הנשר הגדול, כל ההלכות והדינין חכמים קובעים על פי עיונם וסברתם לפי זמנם ולא שבאמת קיבלו בשושלת הקבלה עד משה, והם גם קבעו את תוקפם וחומרתם, יש שקבעוהו כדין תורה והוא החמור ביותר ויש שקבעוהו כהלכה למשה מסיני ויש שקבעוהו כתקנת חכמים. עכשיו מובן מדוע מנה הרמב"ם תקנות חכמים כהלכה למשה מסיני , והבן יסוד זה היטב".

וכן בפרשת וירא כתבנו: "מיסודות ההלכה היהודית: כאשר נאמר 'הלכה [מאלוהים] למשה מסיני' אין הכוונה שנמסר בסיני מאלוהים למשה שמסר לחכמים עד היום הזה, אלא שחכמים דקדקו מדעתם שלהם עצמם שכך ראוי היה להיכתב בתורת אלוהים, ומשנים על-פי דעתם את הכתוב, ואז קובעים שהוא 'הלכה למשה מסיני'".

ובדיוק כמו שכתבנו לגבי קדושת נוסח התורה (במאמר נוסחאות ספרי התורה): "כשם שההלכה היא יצירה אנושית המתקבלת על-פי הכרעת הציבור, כך גם מה שאנו מקבלים כנוסח ספר התורה הוא על פי הכרעה הלכתית אנושית לחלוטין".

כך דעתנו לגבי הכרעה על המשנה, כלומר לא שבאמת ניתנה למשה מסיני אלא זו הכרעה הלכתית להתייחס לתוקפה ולסמכותה של המשנה כאילו ניתנה מסיני.