צא וראה היאך מעשה המנורה והדלקת נרותיה מטיילת לה בין ספרי החומשים.

שמות כה לא : "ועשית מנרת זהב וגו'" (10 פסוקים).

שמות כז כ': "ואתה תצוה וכו' שמן זית למאור להעלת נר תמיד וגו' " (2 פסוקים).

שמות לז יז :"ויעש את המנרה זהב וגו' " (8 פסוקים).

שמות מ' כד: "ויעל הנרת לפני ה' וגו' " (2 פסוקים).

ויקרא כד ב': "ויקחו אליך שמן זית זך וכו' להעלת נר תמיד וגו' " (4 פסוקים).

במדבר ח' א': "בהעלתך את הנרת וגו' " (4 פסוקים).

ואנו לא נפסיק להראות איך תורה שניתנה מפי הגבורה נכתבה טלאים על גבי טלאים. מה שמסופר בשמות מ' כה, שאהרן העלה את הנרות לאחר הקמת המשכן – "ויעל הנרת" – הנה בספר במדבר ח' א' חוזר ומספר שוב על הדלקת הנרות – "בהעלתך את הנרת".

ומה אומר הרמב"ן על כך? במדבר ח' ב': "למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים וכו' רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו וכו' יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת נרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך ניסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם חנוכת בית חשמונאי". וכבר ציטטנו בפרשת לך לך (חלק שני) את הרמב"ם בשורש הראשון, שיצא חוצץ נגד כל אלה המונים את נר חנוכה בכלל התרי"ג מצוות: "וימנה נר חנוכה שקבעוהו חכמים בבית שני וכן מקרא מגילה, אמנם היות משה נאמר לו בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היוונים כך וכך יתחייב לנו שנדליק נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או שיעלהו במחשבתו". ועיין גם בקונטרס 8 איך שדרכם של רבותינו לקחת דבר שנתקן בתקופה מאוחרת ולהפוך אותו בהבל פה להלכה מסיני.

אך זאת נקשה על הרמב"ן: אם אמנם נבואה לבית שני יש כאן, על מה ולמה לא נכתב בתורתנו במפורש כך: "דבר אל אהרן ואמרת אליו בימי בית שני ידליקו בני ישראל את הנרות שמונה ימים לדורותם". הרי בכך היה משה נביא הנביאים סותם אחת ולתמיד טענותיהן של המינים שאין תורה מן השמים. אלא כך דרכו של המאמין התמים שרק אחרי שקרה המקרה הוא מתאמץ למצוא רמז שונה ומשונה אשר כביכול נרמז בתורה לעתיד (אין בכך כל רבותא, כי כשמוציאים דברים מפשוטם או מהקשרם ומעוותים את המציאות או את הלשון או את ההגיון, הרי אז אפשר להביא ראייה לכל דבר שבעולם וגם לכל דבר שאיננו בעולם).

ועכשיו הסכת ושמע דבר מוזר ומשונה, שני סיפורים דומים בזמנים שונים, והבן זה היטב כי יש סוד בדבר.

במדבר יא ד': "ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר".

במדבר יא ח': "והיה טעמו (של המן) כטעם לשד השמן".

במדבר יא יח: "התקדשו למחר ואכלתם בשר".

במדבר י' כט: "ויאמר משה לחובב (יתרו) וכו' לכה איתנו והטבנו לך".

והדבר אומר דרשני הרי בנ"י בכו כבר בספר שמות על שאינם מקבלים בשר כדכתיב בשמות טז ג': "מי יתן מותנו וכו' בשבתנו על סיר הבשר", ולכן המטיר אז ה' את המן והבשר כדכתיב שמות טז יב: "בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם". א"כ על מה בכו בספר במדבר? הרי קיבלו וגם אכלו בשר! ונראה ברור ששני סיפורים בידי שני מחברים שונים נתערבבו כאן. ולכן יש שוני בין המן בספר שמות שטעמו כצפיחית בדבש, וזה שבספר במדבר שטעמו כלשד השמן. כל מחבר וטעמו השמור עימו. ודע לך שבני ישראל חזרו והתלוננו פעם שלישית כשהגיעו במסעותיהם להר ההר במדבר כא ה: "וידבר העם באלהים ובמשה למה העילתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל" אלא שבפעם השלישית פקעה סבלנותו של אלהים ושלח עליהם את הנחשים "וימת עם רב מישראל".

דבר נוסף תמוה: הרי יתרו כבר מזמן נפרד והלך אל ארצו כדכתיב שמות יח כז: "וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו". א"כ מה עושה יתרו בקרב עמנו? מדברי הכתוב בפרשתנו ברור שיתרו הלך עם ישראל במדבר. ואומר משה "אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעיניים". היינו, שיתרו ליוה אותם לאורך נדודיהם (ואולי רק קפץ לביקור? והשומע ישחק). הנה על פי מחבר ספר שמות משה שלח את יתרו לארצו, ואילו לפי דברי מחבר ספר במדבר משה מפציר ביתרו שישאר.

ואם חשקה נפשך לדעת מה אומרים רבותינו על כך עיין במסכת יומא עה ע"א וראה דברי אגדה משעשעים, ונביא כמה מהם לשם הדוגמא. בנ"י מתלוננים מי יתן מותנו במדבר ודורשי האגדות, שאינם משגיחים בכתובים, כך אמרו: "דכו במדוכה אמר רב יהודה אמר רב וכו' מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים" (פרש"י: בשמים שהם דוכות במדוכה ומתקשטות בהן להיות ריחן ערב לבעליהן), וכן: "מלמד שירד להם לישראל עם המן ציקי קדירה" (רש"י: תבלין לתבשיל ערב ומבושם), כלומר בני ישראל היה להם מכל טוב הארץ והמן סיפק להם מותרות שבמותרות, בשמים לנשים ותבלינים נדירים למזונם המגוון, והרי זה ההפך מן הכתוב במדבר יא ו': "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עיננו".

וכבר הזכרנו במקומות רבים שאין משגיחים בדברי אגדה.

דבר נוסף שכדאי לתת עליו את הדעת בפרשתנו שנמצאו שתי אותיות נו"ן הפוכות – במדבר י' לה-לו:

נ "ויהי בנסע הארן וכו' רבבות אלפי ישראל" נ :

ובמסכת שבת קטו ע"ב :

"ת"ר ויהי בנסע הארון ויאמר משה פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה ר' אומר לא מן השם הוא זה אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו וכו' דאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה וכו' רשב"ג אומר עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה". והיכן מקומה? לדעת רשב"ג פרש"י: "בדגלים היתה ראויה ליכתב בפרשת במדבר סיני" (כלומר במדבר ב' יז: ונסע אהל מועד וכו' ", שהוא המשך ישיר למסעי בני ישראל). וכאן יש לנו תמיהה, וכי רק במקום זה אין מקומה של הפרשה? והלא כל כך הרבה פרשיות נכתבו שלא במקומן עד שאמרו אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכבר הרחבנו בדברים אלה פעמים רבות, ורק נביא דוגמא מאלפת שהגמרא עצמה מודה בזה. בבא קמא קז ע"א: עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב 'כי הוא זה' אמלוה הוא דכתיב".

ופרש"י: "פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינו מקומו". וא"כ היה גם פה צריך להיות שני נונין הפוכים. אבל אילו כל פרשה שאינה במקומה היתה מסומנת בנונין הפוכין היתה הנו"ן ההפוכה מרובה מכל אותיות שבתורה.

דבר משונה נוסף שמיחס רשב"ג לבורא עולם שכתב פרשה שלא במקומה כדי להפסיק בין פורענות לפורענות (ועיין תוס' שפורענות הראשונה אינה ברורה כלל ועיקר). וכי קשה לקב"ה לכתוב את התורה בצורה מסודרת לבל יטעו הקוראים ברצף המאורעות ואף להפסיק בין פורענות לפורענות? ובכלל דבר משונה הוא זה, מה ענין להפסיק בין הפורענויות? וכי הקב"ה מיחס חשיבות מיסטית לכתיבה רצופה של פורעניות, והלא כבר כתב בתורתו רצף של פורענויות ללא הפסק – עיין בשמות טז ב': "וילנו כל עדת ישראל", ומיד לאחר שקיבלו את המן בפרק יז ב': "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה". וכתבנו דברים אלה גם להראותך איך חז"ל אומרים במחי יד שלעתיד לבוא תיעקר פרשה זאת ממקומה (אבוי, מדלגי הדילוגים יצטרכו לשנות את תוכנת הדילוגים שלהם לעתיד לבוא). וגם קשים דברי רבי שהפך 85 אותיות לספר בפני עצמו ומה חשיבות יש לשני פסוקים אלה יותר משאר הפסוקים?

ונחזור לעניין שתי הנונין ההפוכים הנמצאים בספרי התורה שלנו, כתב על כך מהרש"ל בתשובה עג: "ותמה אני עליהם לכתוב 2 אותיות בתורה שלא לצורך ולפוסלה שהרי אפילו אות אחת יתירה פוסלת וכו' וטעו התלמידים וסברו שהסימנים (שכתבה הגמרא) הן כנונין אבל הרמב"ם ושום מחבר לא הזכירו וכו' וראיתי בס"ת מדויק וכו' ולא כתב שום נון יתירה אלא עשה סימנין בנון הפוכה כגון ויהי ב[נ]סע וכו' גם זו תימה הלא אות הפוכה אינה אות וגו'". ועיין בתשובתו, ואף הב"י ביו"ד רעה בסוף הסימן הביא בשם הרשב"א: "כתב הרשב"א על מה שכתב רש"י בפירוש התורה שהנו"ן של וימת תרח בחרן (בראשית יא לב) היא הפוכה נראה ודאי שאם לא נכתבה כן לא יפסל". והנה אנחנו היום לכתחילה לא כותבים במילה בחרן את הנון הפוכה. והבאנו דברים אלה כדי להראותך שלא רק בחסרות ויתרות איננו בקיאים כפי שבארנו בקונטרס 9, אלא אף באותיות המשונות וההפוכות אין לנו מסורת ברורה.

ודוגמא נוספת לדבר: הרמב"ם אשר ספרו של בן-אשר (שעליו אנו סומכים) היה לפניו, כתב בהלכות ס"ת פרק שביעי הלכה ח': "ויזהר בתגין ובמניינם יש אות שיש עליה תג אחד ויש אות שיש עליה שבעה". והיום אנו כותבים על 7 אותיות שעטנז גץ שלושה תגין ותו לא, שלא כדברי הרמב"ם כלל! והיכן המסורת שעברה מאב לבן, אם אפילו בכתיבת תורת האלוהים חל שיבוש?

וכדי לסכם עניין זה ראוי להעתיק עדותו של סופר בתקופת הרשב"א שנכתבה בשו"ת הרשב"א, המיוחסות לרמב"ן סימן רלב: "אם נפסלה ס"ת בחסרות ויתרות שיהיה כנגד המסרה שאני אומר אין ספרי המסרה מעולין מספרי התלמוד שאמר: פלגשם כתיב, וכן: ואשמם כתיב, וכן: כלת כתיב, וכן: קרנת כתיב, ובספרים שלנו פילגשים ביוד ואשימם ביוד הפך ממה שאמרו חכמים ואין אנו חוששין לספרי התלמוד לתקן הספרים לשנותם וכו' ואיך נחוש לספרי המסרה חדשים מקרוב באו". כלומר הסופר דן ק"ו אם על התלמוד עצמו איננו סומכין, על אחת כמה וכמה שאין לסמוך על ספרי המסורה. ותשובתו של הרשב"א הייתה: "שכן האמת שאין מוסיפין וגורעין בכל מקום ומקום בספרים ע"פ המסרת וע"פ מדרשי אגדה לפי שנחלקו במקומות בארצות על פי חכמיהם הבקיאים בחסרות והיתרות".

אם כך, מספר הנוסחים לספרי התורה כמעט כמספר הארצות וחכמיהן, וכך מאות בשנים! ורק בדורות אחרונים ממש תפסו בנוסח אחד מני רבים ועשו ממנו "תיקון סופרים", ונתנוהו בידי סופרי הסת"ם ונהיה הנוסח הזה מרומם מכל נוסחאות. אבל מי לידינו יתקע כי זה נוסח תורה למשה מסיני? ואם אות אחת הנופלת את הספר פוסלת מה דין הספר אשר בידינו?

דבר דעת אמת