ספר במדבר מכונה בלשון חז"ל חומש פקודים (יומא פרק ז' משנה א').בפתיחה לספר במדבר כתב הרמב"ן: "והספר הזה כולו במצוות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר וכו' ואין בספר הזה מצוות הנוהגות לדורות זולתי קצת מצוות בענייני הקורבנות" (ספר החינוך מנה 51 מצוות בספר זה, ומהן גם מצוות הנוהגות לדורות כמו ציצית וכד', אך בעיקרו אכן הוא כמו שכתב הרמב"ן).

הפרשה הזאת כולה עניינה מניין בני ישראל, ולא פעם אחת הם נמנים, אלא פעמיים. בפרק א' מנה את בני ישראל (ללא הלויים א' מז) ובפרק ב' שוב מנה את בני ישראל בתוספת הסבר כיצד יחנה כל שבט סביב אוהל מועד, ובפרק ג' מנה את בני לוי. ודע לך שכבר מנה אותם משה לפני הקמת המשכן, שמות לח כו: "לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה

ומעלה לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים", וחזר ומנה אותם לפני כניסתם לארץ, והוקדש לכך כל פרק כו בספר במדבר. כתב על כך רש"י : "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה". וכבר ביארנו במקומות רבים (פרשת מצורע ותזריע) שהתורה מרחיבה וכופלת את הטפל ומניחה לחכמים את העיקר, וכמו שחביבין רחיצת רגלי עבדי אבות ומשא ומתן של אבות ברכישת מערת המכפלה כמו כן חביבין ישראל על הקב"ה

וחוזר ומונה אותם שוב ושוב.

אבל מי שיש בלבו יושר אינטלקטואלי יבדוק ללא משוא פנים על מה ולמה נכפל מניין בנ"י, וזה בהפרש של שבעה חודשים בלבד, שהרי המניין הראשון נעשה אחרי יום הכיפורים בשנה הראשונה לצאתם ממצרים (רש"י שמות ל' טז), והמניין בפרשתנו כתוב במפורש שנעשה "באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם בארץ מצרים". ראשית נראה דבר מוזר מאוד, שהרי תוצאות שני המניינים (אשר שבעה חדשים ביניהם) שווים!

בשמות לח כו ובמדבר א' מו: "שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים" ועיין ברש"י שמות ל' טז שהבחין במוזרות זו שהרי אי אפשר שלא יהיו בני 19 וחצי שלא נמנו בראשונה ולאחר חצי שנה נעשו בני עשרים. ועל זה כתב שמניין גיל הנערים אינו מעת לעת משעת לידתם אלא תשרי הוא הקובע שנתם והיות ומנו בפעם הראשונה אחרי תשרי נמצא שגילם לא השתנה אע"פ שעברו שבעה חודשים. ודברי רש"י נשגבים מבינתנו, שהרי אם נכונים דבריו נמצא שסתם וללא כל תועלת מנו שוב את כל העם. שהרי ידעו שלא השתנה הגיל לצרכי המניין אף לא לאדם אחד, וכן מן הסתם ידע משה שגם לא היו שום נפטרים בעם בתקופה זו (שהרי אם היו נפטרים היה המספר שונה ולא זהה לספירה הקודמת), א"כ למה טרחו למנות כשידעו מראש את תוצאת המניין? ובאמת אין להבין את

רש"י, כלל ועיין רמב"ן שמות ל' יב שתירוץ אחר לו.

אבל דעתנו בעניין הכפילות הזו היא כפי שהזכרנו במקומות רבים, ששני מחברים שונים הם שכתבו את מניינם של ישראל בצורות שונות (וכך עדיף מאשר ליחס לקב"ה עשיית מעשים שלא לצורך) וקצת יש סעד לדברינו שהרי במנין ראשון היתה הדרישה: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם" (שמות ל' יא), והכופר היה ליתן מחצית השקל, ובמניין שבפרשתנו לא מוזכר אפילו ברמז עניין מחצית השקל אלא משה מנה את ישראל ולא חשש שיהיה נגף בעם ישראל. והוא שאנו אומרים, ששני מחברים לפנינו: האחד חושש חשש גדול שלא למנות את ישראל ללא מחצית השקל, ובטוח שמניין העם ללא אמצעי הגנה יביא למכה גדולה ולנגף. והנה השני, מחבר חומש במדבר, לא חש לכך כלל, והוא מספר על מניין סתם ללא כל הגנות מנגפים. הרי נהיר שבשני כותבים השונים בדעותיהם עסקינן.

ומדוע היה אמור להיות נגף בעם ישראל אם לא היו נותנים מחצית השקל? כתב רש"י שמות ל' יב: "ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עין הרע". וכך נעשית תורת האלוהים למקור אמונות טפלות, שאם ימנו את המטבעות שנתן כל אחד לא תשלוט עין הרע, אך אם ימנו את ראש כל אחד תשלוט בהם עין הרע ויהיה בהם נגף. וכן מצינו שדוד ספר את בנ"י שמואל ב' כד עד שנענש, וכאן מן הראוי להעיר שגד הנביא נתן לדוד לבחור מבין שלושה עונשים ודוד בחר: "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם לא אפלה". ומה היו רחמיו של ה'? "ויתן ה' דבר בישראל וכו' וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש". נמצא שדוד שהוא הסופר והוא החוטא לא נענש. מי נענש? העם הפשוט! ולזה קורא דוד נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו? אלה רחמי ה'? להרוג שבעים אלף אנשים שלא חטאו במאומה? אין הדעת תופסת חוסר צדק וחוסר חסד שכזה. והרמב"ן בשמות ל' יב כתב: "טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים והיה הנגף בהם". דוד טעה אבל העם ניגף. לא רעדה עטו של הרמב"ן כשכתב כך? (והרמב"ן סותר עצמו, כשבמדבר א' ב' כתב: "כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב 'ולא יהיה בהם נגף' וצ"ע).

וכן מצינו שהכהנים במקדש שצריכים לעשות גורל ולמנות את הכהנים,היאך הם מתגברים על עין הרע? במסכת יומא כב ע"ב: "תנא הוציאו[הכהנים] אצבעותיהם למינין, ונימנינהו דידהו? [כלומר שימנו את הכהנים עצמם למה את אצבעותיהם] מסייע לרבי יצחק דאמר רבי יצחק:אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב (שמואל א יא ח) ויפקדם בבזק [לשון שברי חרסים רש"י, כלומר שאול ספר את החרסים שנתנו האנשים וכך מנה אותם אבל לא את האנשים עצמם] מתקיף לה רב אשי: ממאי דהאי בזק לישנא דמיבזק [חרסים] דלמא שמא דמתא הוא [שם של מקום] כדכתיב (שופטים א') וימצאו אדני בזק, אלא מהכא (שמואל א' טו ד): 'וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים' [צוום לקחת כל אחד טלה וכו' ונמנו הטלאים רש"י]". ואנו נשאל על הגמרא מנין שפירוש המילה 'בטלאים' לשון טלה אולי גם זה שם של מקום שמלבד שמסתבר כך התוספות ישנים כתבו: "ויפקדם בטלאים שם מקום הוא לפי הפשט", וכן פירש אבן עזרא דברים ו' טז ויפקדם בטלאים, שם של מקום. עכ"פ נמצא מדברי גמרא זו דבר המעלה גיחוך שאם סופרים חרסים או טלאים או אצבעות אנשים עין הרע לא שולטת, אך אם סופרים סתם אנשים עוון חמור הוא ואף נענשים עליו. אכן, עד עצם היום הזה שלומי אמוני ישראל נוהגים באמונה טפלה זו, וכמו שכתב בקיצור שולחן ערוך סימן טו סעיף ג': "צריכין להזהר שלא למנות את האנשים לגולגולתם לידע אם יש מנין, כי אסור למנות את ישראל לגולגולתם וכו' ונוהגין למנותם באמירת הפסוק 'הושיעה את עמך' וגו' שיש בו עשר תיבות".

והנה לכם תרגיל נוסף להערים על עין הרע שלא יזיקנו: במקום לספור חפצים כהצעת המקרא, אנו אמנם סופרים את האנשים ממש, אך לא במספרים אנו מונים אלא במילים. וכל השומע ישחק.

ועוד דע לך שעין הרע אף יש בו היזק ממשי וכספי כמבואר בשו"ע חו"מ שעח סעיף ה': "אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה".

והרמב"ם, שדעת ישרה לו והבדיקה והחקירה נר לרגליו תמיד, יצא נגד האמונות הללו של לחשים כשפים ועין הרע ולכן במסכת אבות פרק שני משנה יא: "ר' יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוצאין את האדם מן העולם". פירש הרמב"ם עין הרע הוא אדם שאוהב ממון ורודף אחריו עד שמוציאו מן העולם, ולא פירש עין הרע כפשוטו (ועיין בפירוש מגן אבות לרשב"ץ). וכך כתב בספרו מורה נבוכים חלק שלישי פרק לז: "וכל מה שדומה לזה ממה שלא יגזרהו ההיקש הטבעי אסור לעשותו משום דרכי האמורי וכו ואל יקשה עליך מה שהתירו מהם במסמר הצלוב ושן השועל [במסכת שבת סז ע"א חז"ל מתירין לצאת בשבת עם שן של שועל מפני שהוא עוזר למי שיש לו בעיות שינה]. כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהן שהוציא אותן הנסיון והיו משום רפואה וכו', כי כל מה שנתאמת נסיונו באלו אע"פ שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשותו וכו'. והעלה אלו הנפלאות ממאמרי זה אתה המעיין ושמרם כי לוית חן הם לראשך". וכך פסק ביד החזקה הלכות שבת פרק יט הלכה יג: יוצא אדם (בשבת) וכו' ובשן השועל ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל" (וע"ע רמב"ם ע"ז פרק יא הלכה יא), ובקונטרס מס' 3 כתבנו את דעתו של אברהם בן הרמב"ם: "שאנו מוצאים להם (לחז"ל) וכו' שלא נתקימו דברי הרפואות וכענין אבן התקומה שאמרו שמונע להפיל הנפלים שלא נתאמת".

ובביאור הגר"א יורה דעה קעט ס"ק יג יצא חוצץ נגד הרמב"ם: "כל הבאים אחריו חלקו עליו (על הרמב"ם) שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחר הפילוסופיא לכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותו על קדקודו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על פי שמות וכשפים וכו' והפלוסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך מליצי ולעקור אותם מפשטן ח"ו, איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת".

ודברי הגר"א תמוהים וטעונים באור. ראשית, מה עניין פילוסופיא לדברי הרמב"ם שאמר: "ההיקש הטבעי", "כל מה שנתאמת ניסיונו", "והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל" – כלומר העובדות לאשורן, ואולי נתכוון הגר"א בכותבו "פילוסופיא" לעובדות המציאותיות? לחקר ולתבונה? האם לכל אלה הוא מתנגד? במציאות אין שן השועל מועילה כלום להביא שינה, אבל כיוון שמציאות זו נוגדת דברי חז"ל הרי, על פי הגר"א, דינה של המציאות להתבטל? ומה נעשה והמציאות נותרת מציאות.

ועוד גרוע מזה כותב הגאון שהוא מקבל את דברי חכמים כפשוטם (ולא כהרמב"ם שמנסה להסבירם ע"פ המציאות שלא יהפכו ללעג בעיני הבריות), ובתוך כדי דיבור אומר: אלא שיש בהם פנימיות של בעלי האמת. ואולי יסביר לנו על שום מה נזקק להביא אותה "פנימיות של בעלי אמת"? האם איננה תירוץ להסביר מדוע המציאות הפשוטה איננה כדברי חכמים? הנה לשיטת הגר"א למה נתכוונו חז"ל שאמרו: 'מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו ואפילו בשבת'? האם לא התכוונו שהלחישה יש בה ממש בעולם הזה להצילנו מעוקצו של עקרב? ואם לא לכך התכוונו, אזי על איזה פשוטם של דברים נתכוון הגר"א? ואם אלה פשוטם של דברים הרי המציאות מראה שלחישה היא לעקיצת העקרב ככוסות רוח למת.

אלא מאי, תבוא "פנימיות של אמת" ותסביר מדוע אין הלחישה מועילה.באה הפנימיות וביטלה את הפשטות. ועל מה יצא קצפו של הגר"א על הרמב"ם? הרי הוא גרוע ממנו. שהרמב"ם מגן על דברי חז"ל ואומר שאע"פ שאין המציאות כדבריהם בכ"ז יש לדברים עמידה כלשהיא מכוח האמונה, שיש כאלה המאמינים בהם ובכך אולי יעזרו (והדברים קרובים לידיעותינו דהיום בפסיכולוגיה). אבל הגר"א סותר עצמו סתם באומרו, מחד, שהדברים כפשוטם (כלומר הלחשים והקמעות מועילים ממש ובפועל) ומאידך שיש לדברים "פנימיות של בעלי אמת" (כלומר למה שאנו רואים בעינינו, שלחשים וקמעות אכן אינם מועילים במציאות, יש איזו סיבה"פנימית" מדוע).

ודע לך שכך דרכם של רוב המאמינים, שכאשר נשאלים על עובדות הסותרות את האמונה הם משיבים בדברים שסותרים את עצמם ואף הופכים את המשיב המאמין עצמו לחוכא ואטלולא. ובמקרים כאלה טוב היה אם היו שותקים לגמרי, כמו שאמר החכם מכל אדם משלי יז כח: "גם אויל מחריש חכם יחשב אטם שפתיו נבון".

דבר דעת אמת