
פרשת בראשית
"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א א). וכך פותח הרמב"ן את פירושו: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם (שמות יב ב) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית וכו' ויש לשאול בה כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלהים כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל. והתשובה מפני שמעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה ויודעיו חייבם להסתיר אותו וכו' כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים וכל שכן ספור דור המבול וההפלגה, שאין הצורך בהם גדול ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה וכו' ונתן רבי יצחק טעם לזה וכו' מפני ז' אומות שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם הלא אומה של בזיזות אתם, וישראל משיבים להם ואתם הלא היא בזוזה בידכם". נמצאנו למדים מהרמב"ן שפרשת בראשית אין בה צורך כלל "ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה" וענייני הסוד והקבלה לא נלמד מן הכתוב בפרשות בראשית ונח אלא מפה לאוזן. ולא נכתבה פרשת בראשית אלא כדי לטעון טענה משפטית לאומות העולם שאיננו גנבים ובוזזים (וכאילו יקבלו אומות העולם טענה משונה זו רק משום שנכתבה בספרים שלנו) אבל כבר כתבנו בפרשת פקודי שהכתוב מאריך בטפל ומקצר בעיקר כאומרם: "אמר ר' אחא יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן של בנים". הנה כותב הרמב"ן שמעשה בראשית סוד עמוק ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו, אבל כשתרנו בקבלת חז"ל מצאנו כי נראה שגם הם לא הבינו את הכתובים, הנה כך נאמר במסכת חגיגה יב ע"ב: "ריש לקיש אמר שבעה (רקיעים) ואלו הן וילון רקיע וכו' וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית" ופרש"י : "נכנס שחרית לתוך תיקו והאור נראה, ויוצא ערבית מתיקו ומתפשט למטה מן האור והרי העולם חשוך" הנה לדברי רש"י בלילה לא נראית השמש אף על פי שהיא מעל כיפת השמים (ולעניין זה ראה פסחים צד ע"ב) משום שהוילון יוצא מנרתיקו ומהווה חציצה בין הארץ למקום השמש, עד ששאלו התוס' על פירוש רש"י בד"ה נכנס שחרית: "והיה קשה למורי א"כ היאך נראים כוכבים בשמים" שהרי הוילון מכסה וחוצץ. ובידוע שכל עניין הוילון אין לו רגליים במציאות. ורבינו חננאל בפירושו בחגיגה כתב: "אלו כולן קבלה הן הלכה למשה מסיני וכו' שאינם דברים הנאמרים מן הדעת כלל" ועיין מה שכתבנו בקונטרס 4 על עניינים אלו בהרחבה, והדבר ברור שחז"ל שגו בכל ענייני הרקיע וגרמי השמים וכבר העיר בזה המהרש"א בחדושי אגדות בחגיגה יב ע"ב : "אמנם בפרטי הדברים במאמר הזה לא ידענו לכוון להם ועל כן אמרתי לי במופלא ממך בל תדרוש". ואנחנו הראינו בהרבה מקומות כי כאשר מסתתמות כל הטענות אל נוכח המציאות יהיה המפלט האחרון מעשה סתימת השכל: "במופלא ממך אל תדרוש". ואחר דברים אלה גם נשאל את הרמב"ן מי הם אותם חכמים שקיבלו ממשה? כי הרי אף הרמב"ן עצמו טועה בפירושו בעניין גרמי השמים, בראשית א יד :" שם ברקיע מקומות מוכנים ומזומנים לקבל האורה, והגופים האלה (השמש והירח) מקבלי אור מזהירים, כגון האספקלריות ואבני השהם, ולכן יקראם מאורות, לא אורים" הנה לדעתו של הרמב"ן השמש היא גוף ראי שאינו מאיר מעצמו! ובמציאות ההיפך הוא הנכון. ואף הזוהר שגה בזה כרך א פרשת בראשית לג עמוד ב: "רבי אלעזר אמר יהי מארת אספקלריאה דלא נהרא מגרמה (לא מאירה מעצמה) אלא על ידא דנהורין עלאין דנהרין לה כעששיתא דלקטא נהורא דנהיר". והיום אין שום סוד בהבנת תהליך הפקת האנרגיה בשמש ואין בזה שום נהורין עלאין. אבל בניגוד לדעתו של הרמב"ן שייחס לפרשה סודות עמוקים, כתב אבן עזרא בראשית א א: "ועתה כלל אתן לך, דע כי משה אדוננו לא נתן התורה לחכמי לב לבדם כי אם לכל, ולא לאנשי דורו לבדם כי אם לכל דור ודור, והוא לא דיבר במעשה בראשית כי אם בעולם השפל שנברא בעבור האדם". על כן כל אלה התולים תלי תלים של רמז וסוד בפרשתינו בעניין מעשה בראשית אינם אלא רואים מהרהורי ליבם ואין לפנינו אלא אוסף של אגדות עתיקות שחלקן גם נלקח מעמים אחרים (למשל, עניין "עץ החיים" מופיע אצל כל עמי העולם העתיק). ומדוע רבו כל כך פרושים של דרש וסוד וקבלה לעניינים אשר בפרשתינו? כי כל אחד מהדרשנים דורש את הפסוקים ומכופף אותם לדעותיו שלו. אכן, כך מוכר כל אחד מהם את סחורתו הפרטית דרך הפסוקים הללו. בוא וראה דעתו של הרמב"ם איך אפשר לאנוס הכתובים כדי שיתאימו למציאות (כפי שהמפרש רואה אותה) ולהיקש השכלי (כפי שהמפרש מבין אותו). לדעתו של הרמב"ם לא מפי הכתוב אנו חיים אלא מפי השכל הישר, וחזקה על השכל הישר כי ימצא את הפרוש המתאים כדי להראות שהכתובים דוקא כמותו… וכך כתב בספרו מורה נבוכים חלק שני פרק כה: "דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירושים סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חידוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו יתברך גשם". הנה מדבריו ברור כי "שערי פרושים פתוחים" ויכול הוא גם להוכיח וגם לדחות עמודי תווך של האמונה (כמו קדמות העולם וגשמיות האלוהים) על ידי פרוש שלו את אותם הפסוקים עצמם! עליו נאמר ש"ממשה עד משה לא קם כמשה" והרבנים אסרו ללמוד את ספרו בישיבות. הנה נביא ראייה נוספת שרבותינו כותבים דבריהם מדעתם, לפי ראות עיניהם ובעיקר לפי נטיית ליבם ולא קיבלו דבריהם ממשה ומסיני. הנה הרמב"ן כותב בפרשתינו, בראשית ב ג: "ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה שלכך אמרו יומו של הקב"ה אלף שנים . והנה בשני הימים הראשונים היה העולם כולו מים ולא נשלם בהם דבר, והם רמז לשני האלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם ה' וכו' ביום השישי בבקר וכו' ואז נברא האדם בצלם אלהים וכו' והוא האלף השישי כי בתחלתו ימשלו בו החיות הם המלכויות שלא ידעו את ה', ואחרי עשירותו (100 שנה שהיא עשירית האלף) כשעור הנץ החמה ליום יבוא הגואל וכו' ויהיה זה קי"ח אחר חמשת אלפים". הנה לדעת הרמב"ן יבוא הגואל בשנת 1357 למניינם, ועדיין לא בא עד היום. וחשוב שתדע כי הרמב"ן נפטר בשנת 1270 , 87 שנים לפני בוא הגואל על פי חישובו. וניכר שרצה מאד לחשב שיבוא גואל בחייו אבל לא העיז, רק קרב זמן גאולה לזמנו ככל האפשר. וכך כתב החת"ם סופר בתשובותיו על הרמב"ן לאחר שלא בא הגואל בזמן שקבע, חלק ו סימן סא: "אעורר על דברי הרמב"ן בפרשת בראשית על פסוק אשר ברא אלהים לעשות שם האריך לגלות קץ הכמוס ומרוב חזקו ותאותו לביאת המשיח קירב חשבונו להיות קרוב לזמנו ז"ל וטעה טעות גדול וכו' ונוראות נפלאתי על הרמב"ן ז"ל וכו' ותימה רבה כי שכח היום הולך אחר הלילה ויהי ערב ויהי בקר נמצא כי 500 שנים הראשונים של האלף השישי הם בבחינת הלילה שהוא הערב של יום שישי של בריאה ואח"כ היה בריאת החיות ואם נמתין עוד עד אחר הנץ החמה לקיים כסאו וכו' יהיה על כל פנים אחר 550 שנה לאלף השישי" ועל פי חשבון החת"ם סופר יבוא הגואל בשנת 1790 למנינם ועדיין לא בא… עניין זה, של פרוש הפסוקים לפי נטיית הלב הפרטית המכוונת אל ימיו של המפרש עצמו איננה נדירה כלל. שלא רק רבותינו הראשונים והאחרונים עודדו את עמם שבימיהם יבוא הגואל אלא אף חז"ל במסכת סנהדרין צז ע"ב: "אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות וביובל האחרון בן דוד בא" הנה לדעת אליהו הנביא, כפי שמסר לרב יהודה, המשיח יבוא בשנת 489 למנינם ודע לך שרב יהודה חי בין 300-400 למנינם. מכל אלה הנך רואה שרבותינו לא מפי קבלה מסיני דיברו אלא על פי דעתם ונטיית ליבם. פעמים, מתוך יסורי געגועים והמיית הלב לגאולה קרובה, פירשו הדברים כך שדוקא בימיהם יהיה מעשה. רב יהודה והרמב"ן והחת"ם סופר כפו פרושיהם הפרטיים על הפסוקים ורצו לכפות את הפסוקים על המציאות. אבל המציאות הולכת בדרכה, לא היא כפופה לפסוקים אלא פסוקים נכפפים אליה והמשכיל מבין. דבר דעת אמת
|