"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב ד).

בפרשת עקב ביארנו איך לדעת חז"ל עניין השכר והעונש אינו בעולם הזה, ואיך הרחיקו את שכרנו לעולם הבא. בפרשה זו נבאר את דרכי האלוהים בעמדו במשפט, ומה אמרו חז"ל על כך.

במסכת ראש השנה טז ע"ב: "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינוניים, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בנוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים".

ושאלו התוס' ד"ה ונחתמין: "פעמים הצדיקים נחתמים למיתה ורשעים גמורים לחיים" ותירצו שגמרא זו מדברת על "חיי העולם הבא".

התוס' שאלו מתוך המציאות העובדתית שיש צדיקים גמורים שמתים (ולפעמים אף לאלתר), ורשעים שעינינו רואות את רשעותם יחד עם אורך ימיהם. ותירוצם משונה מאוד, שאם מדובר בעולם הבא על מה ולמה טורח הקב"ה לפתוח ספריו בכל שנה ושנה? הרי חיי העולם הבא הם רק אחרי מיתתו של אדם, ודי היה לדונו רגע אחר מיתתו. ועוד – הגמרא בר"ה טז ע"א אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה" – ואומר אביי (ואנו מתרגמים) שהזורע חיטה וכוסמת לפני הפסח ורואה שהתבואה גדלה בצורה טובה, ימהר לזרוע לפני הפסח גם שעורה כי זה הסימן המובהק שהוא נידון בפסח שעבר לטובה.

והרי זה ברור שהנידון בתבואה הוא בעולם הזה ממש, ואם כך נשאל אנו כאן את שאלתו של התוס', כי הרי אנו רואים שהתבואה או היבול מצליחים לרשעים גמורים ולצדיקים גמורים שווה בשווה. וכמו שאומרת הגמרא במסכת ע"ז נד ע"ב: "הרי שגזל סאה של חיטים והלך וזרעה בקרקע דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג". כי ברור שמנהג הטבע אינו מבחין בין צדיק לרשע, בדיוק כשם שהשמש זורחת לצדיק ולרשע כאחד.

וכן דעתו של המהר"ל בגבורות השם פרק סא, בבארו את הגמרא בשבת קיח ע"ב: " 'האומר הלל בכל יום כאלו מחרף ומגדף כלפי מעלה' וכו' אבל הענין הזה מפני שהעולם נוהג כמנהגו ולפיכך אין הקב"ה מאבד הע"ז מן העולם וכו' והגומר הלל בכל יום נראה שהוא אומר שבכל עת הקב"ה מנהיג עולמו בדרך נס, ואם כן למה הצדיקים בצרה והרשעים בטובה ואינו מאבד הע"ז מן העולם וא"כ ח"ו אין ביכלתו וזהו חרוף וגידוף". הנה כך ממש לדעת המהר"ל מפראג, שהחושב שהקב"ה מנהיג עולמו בדרך נס הרי הוא מחרף ומגדף, אלא הנהגתו יתברך "עולם כמנהגו נוהג".

וכך נאמר באוצר המדרשים עמוד שיט: "הלא כתוב בתורתכם כי כל דרכיו משפט והיאך הם דרכיו משפט ודרכיו צדיקים? והננו רואים בעיננו שהוא מזיק למי שאין לו חטא ואשם כמו קצת בני אדם שהם נולדים במומים כגון עוור או חרש או אלם ואין להם עוון הלא זה עולה, ויאמר לו רבי יהושע אמנם הטובים בהם הזיקם להרבות שכרם בעולם הבא".

כיוצא בו נאמר במדרש תהלים מזמור צב: "אמרו לו למשה מי גרם לך שלא ליכנס לארץ אמר להם אני גרמתי אמרו לו ולא הקב"ה עשה לך אמר להם ח"ו אפילו אם רואים שהקב"ה מצדיק את הרשע ומרשיע את הצדיק הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול".

ודע לך שאין בכל העניינים האלה קבלה לרבותינו, אלא הכל מהכרע הפסוקים כמו שציטטנו את הרמב"ם בפרשת כי תבוא: "גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים".

וראיה לכך מהגמרא בראש השנה טז ע"א: "ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר 'ותפקדנו לבקרים' רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנאמר 'לרגעים תבחננו' ". ועיין שם בגמרא דעות נוספות וחלוקות מתי הקב"ה דן אותנו ואת תבואתנו ללמדך שאף חז"ל לא ידעו בקבלה שהרי נחלקו, אלאע"כ מהכרע הפסוקים.

עכשיו בוא וראה איך לכל עניין גזר הדין במשפט ראש השנה אין משמעות כלל ועיקר. הגמרא במסכת עבודה זרה דף יז ע"א: "אמרו עליו על ר' אליעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה, פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים וכו' נטל כיס של דינרין והלך ועבר עליה שבע נהרות וכו' […החליט לעשות תשובה] אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא וכו' בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת". הרי לך שתשובה מבטלת את כל גזרי הדין שהיו בכל שנה ושנה. אם כך מה עניין הכתיבה והחתימה? הרי אינם סופיים ואינם מוחלטים כלל.

וראה עוד איך שחז"ל מגששים באפילה בענייני השגחתו יתברך – בבא קמא נ' ע"א: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין (בורות מים) שנפלה לבור גדול באו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא אמר להם שלום לה וכו' אמרו לו נביא אתה? אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו? אמר ר' אחא אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר 'וסביביו נסערה מאוד' – מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה". הנה, אם היו שואלים את ר' חנינא לפני שמת הבן בצמא הרי היה טועה ואומר שלום לו.

ראייה נוספת שחז"ל אמרו דבריהם על פי דעתם במסכת שבת נה ע"א: "אמר רבי אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עוון". והגמרא הקשתה על דבריו עד שהסיקה נה ע"ב: "שמע מינה יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עוון ותיובתא דרב אמי תיובתא". הרי לך, בעניין כל כך חשוב כמו "צדיק ורע לו", שמתוך סתם משא ומתן מגיעה הגמרא למסקנה הפוכה מדעתו של רבי אמי.

בא וראה עד היכן מגיעים הדברים. הגמרא במסכת ברכות מו ע"ב – כך בירך מר זוטרא כשמת אחד מקרוביו: "הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק ולוקח במשפט". וכתבו התוס' ד"ה מר זוטרא: "ופירש בה"ג דאין לומר במשפט וכו' דיש משפט בלא חטא ויש יסורין בלא עוון". כי לדעתו של בה"ג, בניגוד לגמרא, אין לומר 'לוקח במשפט' כשמת אדם, שכן הקב"ה נוהג להמית גם ללא משפט.

הרמב"ם במורה נבוכים, חלק שלישי פרק יז, כתב במפורש שענייני השגחתו יתברך בברואיו, ידיעתנו בהם מכח הכתובים והשכל הישר בלבד ולא שהיתה קבלה בידו: "אמנם עניין זה הגמול לבעל חיים שאינו מדבר לא נשמע כלל באומנתנו לפנים, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל, אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל כאשר שמעוהו מכת המעתזיל"ה ישר בעיניהם והאמינוהו וכו' ואיני נסמך בזאת האמונה וכו' והוא שאני אאמין שההשגחה האלהית אמנם היא בזה העולם התחתון וכו' באישי מין האדם לבד וכו' אבל שאר בעלי חיים וכל שכן הצמחים וזולתם דעתי בהן דעת אריסטו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו". הרי לך שלדעת הגאונים ההשגחה האלוהית קיימת אף על בעלי חיים, וזה מכח השפעתם של חכמי אומות העולם ולא שקיבלו מחז"ל, והרמב"ם חולק עליהם, ואף הוא אין קבלה בידו אלא מדעתו בלבד.

בפרשת כי תבוא כתבנו שאף העונשים לעוברי רצונו הכתובים בתורה באו הנביאים וביטלום, ואף כאן נביא עדותו של ירמיהו בספרו איכה ב' יז: "עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם". וכך פירשו הפסוק חז"ל בויקרא רבה פרשה ו': "א"ר אהבה בר זעירא כתיב: 'עשה ה' אשר זמם', כמו שכתוב בתורתו (ויקרא כו יח) 'ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם' כן עשה ח"ו? אלא 'בצע אמרתו', מה בצע אמרתו פשרה פשר, ר' יעקב דכפר הנין אמר בזע פורפירה (קרע טליתו המיוחדת)".

הרי לך שבאמת אין הקב"ה עושה את אשר זמם, אלא שובר וחותך את דבריו ולא מקיימם.

העולה מדברינו שאין אנו יודעים ומכירים את דרכי ה' כלל, וכמו שכתב בפתיחת אליהו הנביא ז"ל (נמצא בסידור ספרד): "רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחשבן, אנת הוא עלאה על כל עילאין סתימא על כל סתימין לית מחשבה תפיסה בך כלל". האלהים המצטייר פה הוא אלהים שאין לו גוף ודמות הגוף ואין לו זמן ולא מקום והוא מחויב המציאות מצד עצמו, ומחשבותיו אינן כמחשבותינו.

ודעתנו בדברים אלו שהמאמין באלהים כזה, מרגע שמבין שאין אפשרות כלל להבין את הבורא יתעלה ולא את עולמו שברא ולשם מה בראו, אינו חושב ומהרהר עוד על הבורא, כי ממילא אין תפיסה בו כלל וכלל; אלא המאמין מנסה להשכיל את דרכיו שלו על פי הבנתו, כי הבנה אחרת אין. וזה באמת כל האדם, בבחינת "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" בראשית ב טו, כלומר: הנה לפניך העולם, ראה כפי יכולתך ותבונתך שלא תחריבהו. וזהו שאנו מוצאים לחז"ל פירושים שונים על דרכי השגחתו, לא שכך באמת דרכו של האלהים שהרי לשום אדם אין תפיסה בו כלל, אלא כל הדברים הם לפי דעתו של הדורש כי כך נראה לו ראוי להתנהג. ולכן אנו מבארים בכל מה שכתבנו במקומות השונים שהכל יצירה אנושית היא וכל אדם יבחר לו את היצירה האנושית הנראית לו כמתאימה לקיים את הכתוב "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". וכמו שכבר כתב קצות החושן בהקדמתו: "דאם היה הכל בכתב מיד ה' מה לשכל האנושי להבין בתורת ה'?" והיא הנותנת שאם אנו יכולים להבין תורה כלשהי, אות הוא כי תורה אנושית היא ואנשים למען אנשים כתבוה.

דבר דעת אמת