במאמר על הנבואה כבר כתבנו כי מה שנאמר בתורה שצריך לבדוק אם הנביא הוא נביא שקר או אמת נפל בבור עמוק. הראינו שם כי אין שום אפשרות הגיונית לבדוק אלא שחכמים הם הם הקובעים איזה נביא לפנינו. הבדיקה העובדתית אם נתקיימו דבריו של הנביא במציאות או לא ודאי שהיא עניין שולי וחסר משמעות. מאימתי גוברת המציאות הפשוטה על הבל פיהם של חכמים?

ובפרשתנו זו נבאר כי גם האיסור הנאמר כאן "לא תסיפו ולא תגרעו" אין לו בעצם משמעות, שהרי חכמים הם הקובעים. כך נהפכת תורתנו לחספא בעלמא שרבנינו עושים בה כבתוך שלהם, מוסיפים וגורעים כרצונם. וכדרכנו נבאר ונוכיח את דברינו אלה.

הנה מפשטות הכתוב נבין כי אסור להוסיף שום מצוה ואסור לגרוע מן המצוות אלא רק מה שנכתב הוא בלבד תקף ומחייב. אך רבותינו דרך אחרת להם. הרמבם בהלכות ממרים פרק ב הלכה ט: "הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להם להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו? שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה".

נמצא שהמוסיף או גורע הוא רק על דברי חכמים בלבד ונסביר את העניין. ראה דבר מוזר: התורה אומרת "לא תבשל גדי בחלב אמו" ולפי פשוטו נאסר הגדי בלבד ובחלב אמו בלבד וא"כ האוסר גם חלב בבשר פרה צריך לעבור על לא תוסיפו, אלא שרבותינו מפרשים את המילים : "לא תוספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם" כאילו "אנכי" הוא מה שחכמים מפרשים, ועליהם "לא תוסיפו"! היינו, כאשר נאמר "אנכי" הכוונה היא "אנחנו"! בעיניים נדהמות אנו רואים איך נהפך צווי אלוהי לצו אנושי, ומהוראת האל "אשר אנוכי, האל, מצוה אתכם" נהיה "אשר אנחנו, קבוצת אנשים, מצוה אתכם". ומי הוא הקובע פרוש מדהים שכזה? אותה חבורת האנשים עצמה.

ואל נא תאמר שהפרשנות האנושית היא דבר האלהים. הרי כבר הראינו והוכחנו בקונטרס 8 שרוב תורה שבעל פה מדעתם וסברתם של חכמים ולא באה משום מקור אלוהי. הנה נראה שחכמים יכולים להוסיף ולגרוע מן התורה על פי סברתם. צא וראה: נחלקו ר"ע ורבי יוסי הגלילי האם בשר חיה אסור בחלב מן התורה. במסכת חולין קיג ע"א א"כ לר"ע שמתיר בשר חיה בחלב הרי הוא עובר על לא תגרע לשיטתו של רבי יוסי הגלילי שאוסר אף בשר חיה, וכאלה דוגמאות יש רבות. למשל, כאשר התורה אומרת שמות כא ו: "והגישו אל הדלת או אל המזוזה" באים חכמים וקובעים כי רק בדלת אפשר לרצוע את אוזן העבד, ולשיטתם אין זה נחשב לגורע מן המצוה. א"כ מה שכתוב בתורה באמת שוב אינו מעלה ואינו מוריד.

ולא רק זאת אלא שגם לגבי עצם האיסור "בל תוסיף" הולכים חז"ל ומצמצמים אותו למקרים מסוימים כמו שהשיג הראב"ד על דברי הרמבם: "אמר אברהם כל אלה ישא הרוח וכו' ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב ותפילין וציצית וכיוצא בהן" וכן כתב בספר החינוך מצוה תנד: "ורובי המפרשים יאמרו דלא שייך לא תוסיף כלל אלא במצות עשה וכו' כגון מי שמניח שני תפילין וכן העושה חמש טוטפות בתפילין וכו' זהו כלל הדברים בענין איסור זה שהעלו מורי מדברי הגמרא אחר יגיעה רבה"

מי קובע מתי עוברים על "בל תוסיף"? הגמרא עצמה קובעת. כלומר חכמים הם אלה הקובעים לא רק את ההלכות אלא אפילו את ההלכות של קביעת הלכות.

הנה הכתוב אומר: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם וכו' עינכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור" כלומר הכתוב נותן דוגמא שבני ישראל הוסיפו מצוה ונענשו והרי מה שנוסף מתייחס למצוות לא תעשה ואעפ"כ אומר החינוך ש"לא תוסיף" הוא רק על מצוות עשה. הוא שאנו אומרים: רבו של החינוך למד מהגמרא וכך פסק, ודברי התורה כחספא בעלמא. (ועיין בספר יראים שעא' את דעתו מתי עוברים על לא תוסיף).

אלא שרבותינו סותרים עצמם ועוברים על "בל תוסיף" לפי מה שקבעו הם (דשייך רק במצוות עשה). הנה מה שכתב הרמב"ן דברים ד ב: "ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א יב לג) עובר בלאו, וכך אמרו לענין מקרא מגילה וכו' הרי שהיתה המצוה (קריאת המגילה) הזו אסורה להם". כלומר לדעתו של הרמב"ן קריאת המגילה, שהיא ודאי מצוות עשה, היא בכלל האיסור של "לא תוסיף", אלא שחכמים דרשו מן התורה שמותרת להם, ואיך דרשו? במידת קל וחומר. ונזכיר מיד כי מידת קל וחומר לכל הדעות היא מידה הנדרשת מדעתם וסברתם של חכמים כמבואר בקונטרס 8. כך נאמר במסכת מגילה יד ע"א: "ת"ר ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא התירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה, מאי דרוש? אמר רבי יהושע בן קרחה קל וחומר ומה מעבדות לחרות אמרינן שירה (כלומר בפסח אומרים את ההלל), ממיתה לחיים (שניצלו היהודים מגזירת מיתה של המן) לא כל שכן" עד שהרמב"ן בשורש הראשון מצטט את הירושלמי שהזכרנו אנו בקונטרס 8 : "המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה". הנה לך, מספיק שחכמים ידרשו דרשה מדעתם ואיסור "בל תוסיף" פורח לו מן החלון. ועוד: רש"י תמה "ואם תאמר נר חנוכה? כבר פסקו הנביאים" כלומר שואל רש"י היאך קבעו מצות חנוכה לדורות והשיב שקבעוהו חכמים ולא נביאים, ועל דברי רש"י אלה כתב המהרש"א : "דבנר חנוכה נמי מצאו חכמים בשום דרשה רמז בתורה".

הוא שאמרנו: די להם לחכמים לבוא ולדרוש איזה דרשה ואיסור "בל תוסיף" שמדאורייתא בטל ומבוטל.

וכדי להוסיף ולהמחיש עוד את הדברים ראה מה שכתב החינוך לעיל שיש איסור "בל תוסיף" על המניח שני זוגות תפילין, בא החיד"א בספרו מחזיק ברכה סימן לד וכתב על המניחים את תפילין רש"י ור"ת בעת ובעונה אחת: "לפי דברי רבינו הארי ז"ל שניהם בנעימים קדש הם כו' אמנם נוסחה מוטעית היא בזהר, והנוסחה האמיתית וכו': 'ובגין דלא בקיאין אילן דדרא בתראה שווין תרי זוגי תפילין מספיקא דלא ידעין ברזא דא דתרוויהו אצטריכו' (תרגומו: מכיוון שהאחרונים אינם בקיאים לכן הם מיחסים לשני זוגות התפילין כאילו אחד מהם כשר והשני פסול, ולא יודעים הם הסוד ששניהם נצרכים)". הרי לך, התורה אומרת 'והיו לטטפת בין עינך' והם זוג אחד בלבד. בא הזהר ואומר שצריך דוקא שניים. כך נופל איסורו של החינוך מכוח דברי הסוד של הזוהר ואף אחד מיראי ה' אינו זועק לשמים הרי זה איסור ברור ומפורש של "בל תוסיף"! ונזכיר כי כבר כתבנו בפרשת כי תשא שהזהר הלך והוסיף איסור בפני עצמו (ואפילו שלא מכח גזירה) על זה האוכל בשר אחרי חלב.

הנה אומרת התורה בויקרא כג כד: "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" ואנו דוקא חוגגים שני ימים טובים של ראש השנה. ולא תוכל לאמר כי נעשה כך מחמת הספק שהרי כבר כתב במחזור ויטרי סימן שכ: "שני ימים טובים של ראש השנה לאו דאוריתא נינהו ואפילו הכי קדושה אחת הן וכו' אבל שני ימים טובים של ראש השנה דבפני הבית נתקנו ופשט איסורו בכל ישראל נעשה הדבר כמו שניתנו מהר סיני וקדושה אחת להן, שהן לא קבעום משום ספיקא" הנה כך עדותו של הוויטרי שדי שחכמי ישראל וציבור המאמינים יקבלו עליהם יו"ט נוסף, שאיננו מדאורייתא כלל, והוא נהפך לחג וליום קדוש ואין חוששין ל"בל תוסיף".

נמצא שירבעם בן נבט (עליו אמרו חז"ל שחטא והחטיא את ישראל), כאשר הנהיג חג נוסף עבר על "בל תוסיף". למה? משום שלא קיבלוהו חכמים. אבל לראש השנה הוסיפו עוד יום אחד מדעתם ואין זה "בל תוסיף". למה? כי היה זה בהסכמת חכמים. צא וראה: מה קובע מה היא מצוה קדושה ומה הוא חטא מחפיר? לא דברי התורה המפורשים קובעים, אלא דעתם של חכמים.

וזאת לך לאות מוחלט שלא מפי התורה אנו חיים. הרי כבר בא הכתוב בדברים יז יא וסתר את כל הכתוב בתורה באומרו: "על פי התורה אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" היינו לא על פי מה שכתוב בתורה אלא על פי מה ש"יגידו לך" בכל דור. ולא יפלא כי קפצו חז"ל כמוצאי שלל רב וקבעו מיד כי יש לשמוע ולציית להם גם כאשר יאמרו על "שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל".

ואנו עוד נעמוד ונבאר את הציווי הזה, שלא לסור מדברי חכמים, בפרשת שופטים. וראוי לכל רודף אמת לעיין היטב במה שנכתוב שמה, כי סוגיא זו היא מיסודי יסודות היהדות והיא טעונה ליבון וברור, שהיא העיקר והעדות וההוכחה כי לא מפי התורה הכתובה אלא דוקא מפי חכמים אנו חיים. אנשים ורק אנשים הם הקובעים, על פי דעתם, את כל הלכות חיינו בכל דור ודור כי הפה האוסר והמתיר פה של בשר ודם הוא לכל דבר.

דבר דעת אמת