"ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם" (דברים לא כד).

("עם פרשת האזינו ופרשת וזאת הברכה" ספורנו).

בפרשת דברים ביארנו שיש פסוקים שנכתבו בתקופות מאוחרות וע"י מחברים שונים, ובפרשת כי תבוא וניצבים כתבנו, שאין כוונת התורה לנבא את העתיד לקרות. כאן נבאר שמחבר התורה לא נתכוון לומר – ואפילו לא עלה על דעתו לטעון – שזהו ספר התורה אשר כתב משה. אלא הוא, הכותב האלמוני, מספר את אשר קרה עם בני ישראל ומשה מנהיגם בלכתם במדבר.

הגע בעצמך: אחרי פרשת משפטים מספר הכתוב בשמות כד ז': "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם". וכתב אבן עזרא שמות כד ד': "ויכתוב משה אחר שסיפר להם את כל דברי ה' המצוות והמשפטים כתבם וזהו ספר הברית". וכן אבן עזרא בפרק כג לג: "לא ישבו בארצך וכו' – עד כה ספר הברית". כלומר משה כתב ספר מיוחד בשם "ספר הברית", ואותו ספר שכתב משה רבינו מתחיל במילים "כה תאמר אל בני ישראל" (פרק כ' יח), ומסתיים במילים "לא ישבו בארצך" (פרק כג לג), וכל זה כמו שכתב אבן עזרא (שמות כד ג'). והדבר ברור שבאותו "ספר הברית" שכתב משה ודאי לא נכלל הפסוק: "ויכתב משה את כל דברי ה' וכו' ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד ד'-ז') שהרי משה הוא זה אשר קורא את ספר הברית ואח"כ אומרים העם "נעשה ונשמע". ונראה ברור שהמחבר מספר על מה שכתב ואח"כ גם קרא משה לפני בני ישראל (וזאת לאחר מתן תורה), ואותו מחבר כותב את הדברים כמי שמתבונן במעשה ממרחק של זמן וממרחק של מקום.

דוגמא נוספת לדבר מספר שמות יז יד: "ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים", אבל בהמשך דברי התורה לא נאמר דבר כלשהו על עמלק. האבן עזרא הביא בפירושו שתי אפשרויות לכוונת הכתוב "בספר": האחת – שזה הוא אכן ספר התורה עצמו, אבל נאמרה פרשה זו בשנת הארבעים (וראה דבר מוזר כי לפי האבן עזרא נכנס הפסוק שלא במקומו, שהרי הפסוק הבא: "ויבן משה מזבח" הוא המשך ל"ויחלש יהושע"), ואכן כתב משה בספר דברים כה יז: "זכר את אשר עשה לך עמלק וגו' ". והאפשרות השנייה – "או ספר אחר היה להם ויקרא ספר מלחמות ה' ואיננו איתנו" ואף הרס"ג כתב: "בספר – פי כתאב", והרב קפאח בהערותיו כתב: "כל אלו אינם אלא מגילות ולא ספר ממש כי לדעת רבינו בתחילה כתב משה את התורה מגילות ראשון ראשון ורק בסוף קבצם יחד לספר".

הנה לפי כל הפירושים, נמצא שמשה כתב ספרים רבים ושונים או כתב מגילות כמו ספר הברית או ספר מלחמות ה'. מחבר ספר התורה אשר לפנינו מביא את הסיבה לכתיבת חלק מספרים אלה, כמו צו האלוהים למשה "כתוב זאת זכרון בספר". משה עצמו הרי לא כתב דברים אלה, אלא התחיל את דבריו על עמלק במילות הפתיחה הראויות: "זכור אשר עשה לך עמלק".

הוא הדין בפרשתנו. המחבר מספר שלאחר שסיים משה לכתוב את ספרו ציווה את הלויים לאמר: "לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה" והדבר ברור שציווי זה לא נכתב באותו הספר ששמו הלווים בצד ארון ברית ה', כי אם היה זה ספר התורה עצמו הרי יתרת דברי התורה כבר לא יכולים היו להכתב בו בהיותו בארון.

והרי ראייה נוספת לדבר: הכתוב אומר דברים לא ט': "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים וכו' ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכות וכו' תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". ולאיזה "תורה הזאת" נתכוון משה שיקראו כל שבע שנים? חז"ל במסכת סוטה מא ע"א: "פרשת המלך כיצד? וכו' וקורא מתחילת אלה הדברים וכו' וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה" וכתב הרמב"ם בהלכות חגיגה פרק ג' הלכה ג': "עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ופוסק", כלומר עד פרק כח פסוק סט.

הרי לך שספר התורה שציווה משה לקרוא לפני בנ"י, וקרא לו "התורה הזאת", הוא מתחילת ספר דברים עד סוף פרק כח. והדבר ברור שהספר שכתב משה ונתן לכהנים לא כתוב בו את הפסוק הזה: "ויכתב משה את התורה ויתנה אל הכהנים".

ראה דבר מעניין: הרמב"ם מונה מצוות עשה בספר המצוות מצווה יח: "היא שציוונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו". ומהיכן נלמד חיוב מצווה לכתוב כל אחד ספר תורה? הגמרא במסכת סנהדרין כא ע"ב: "אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבולכם את השירה". והדבר משונה שהרי הציווי הוא רק על פרשת האזינו שהיא היא ה"שירה" (ונאמר בהערת ביניים: הכתוב עצמו אומר על שירת האזינו – "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד". אבל בניגוד לדבר תורה מפורש, לא ראינו ולא שמענו ששלומי אמוניישראל מתייחסים לשירת האזינו בשעת צרה, אלא כשקורים צרות מה עושים? מניחים את דבר האלהים וקוראים פרקי תהלים של דוד המלך, שירים שכתבם אדם), ואיך למדו מכאן שיש מצווה לכתוב את כל התורה כולה?

וכך מסביר הרמב"ם היאך למדו חז"ל שיש חיוב מן הפסוק לכתוב את התורה כולה: "כי אין מותר לכתוב את התורה פרשיות פרשיות כי אמנם רצה באמרו את השירה כל התורה הכוללת זאת השירה". ובכך מתייחס הרמב"ם לכותב התורה כאילו אינו יודע לומר דבריו כהלכה. וכי לא יכול היה לומר בפשטות גמורה "כתבו לכם את ספר התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל"?

ועוד דבר: עיין בפרק יז יח – "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת". ואף כאן חז"ל אומרים שהכוונה לכל ספר התורה, והוא אומרם בסנהדרין כא ע"ב: שתי תורות (כותב המלך) אחת שהיא יוצאה עמו ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו". אבל איך יתכן שבספר שיכתוב המלך יהיה כתוב "והיתה עמו כל חייו"? כיוצא בו תמיד תמהנו על אשר אנו כותבים במזוזה את פרשת שמע ששם כתוב "וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך", וכל בר דעת מבין שהציווי "וכתבתם" מתיחס לדברים או למצוות שנאמרו לפני כן, וכמו שהעיר אבן עזרא דברים ו' ו': "והיו הדברים האלה אמרו המכחישים על עשרת הדברות ועליהם נאמר וכתבתם על מזזות ביתך והאמת כל המצוות". הנה, לפי אבן עזרא אנחנו צריכים לכתוב את תרי"ג המצוות על מזוזות ביתנו.

כך הראנו והוכחנו שהספרים שכתב משה הם ספר הברית, ספר מלחמות ה', שירת האזינו וכן את ספר הדברים שציוה את המלך לכתוב, אבל התורה כולה היא של מחבר אחר המספר את סיפורי המעשים כצופה מן הצד.

וכיוון דאתינא למצוות כתיבת ספר תורה נימא בה מילתא, ונראה שוב איך מצוות התורה משתנות מדור דור, הכל לפי העניין והמציאות. הרא"ש בהלכות ספר תורה סימן א' כתב: "ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ספר תורה וכו' וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו, אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחים אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושים להגות בהן הוא ובניו, כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ועל ידי הגמרא והפירושידע פירוש המצוות והדינים על בורים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם".

וכבר כתבנו פעמים רבות שהתורה הרי היא כחספא בעלמא, והואיל וכך צודק הרא"ש שאין טעם לכתוב ס"ת ולהגות בו, עד שתמה הט"ז ביורה דעה רע סק"ד: "היאך נבטל מצות עשה של ועתה כתבו לכם בחילוף הדורות". וכך כתב בפתחי תשובה סק"י: "יש שלושה חילוקים במצות כתיבת ספר תורה, היינו בזמן התנאים שהיו בקיאים בחסרות ויתרות היה מצות עשה מדאוריתא שיהיה לו ס"ת שכתבה בעצמו משלו, ובזמן האמוראים שלא היו בקיאים בחסרות ויתרות (ועיין מה שכתבנו בקונטרס 9) אך היו לומדים מספר תורה לא היה מצות עשה מדאוריתא רק מדרבנן דאם לא כן היתה תורה משתכחת מישראל וכו' ובזמן הזה ליכא אפילו מצוה מדרבנן". הרי לך עדות איך משתנות המצוות לפי הדור והעניין, ואפילו במצווה פשוטה וברורה מדאורייתא נשתנו הזמנים ונשתנתה עצם המצווה, ויש אפילו המבטלים אותה כליל!

גם החתם סופר, בקובץ תשובות סימן נה, הסביר מדוע אין מברכים היום על כתיבת ספר תורה: "דלא בקיאינן בפסוקים וחסרות ויתרות כמה פלוגתות במסורות, ובמסכת נידה לג ע"א והנשא כתיב חסר וי"ו (ועיין תוס' שם ד"ה והנשא כתיב), וכו' ובס"ת שלנו כתיב מלא על פי המסורה, ועל פי הש"ס פסול וכיוצא בזה טובא".

ומכל אלה אתה למד דבר גדול, שלא רק תנאים או אמוראים יכולים לבטל מצווה אם השתנה הטעם (כמו שעשה הלל בתקנת הפרוזבול), אלא אף הראשונים מבטלים מצוות. וכמו שכבר אמרנו בפרשת שופטים, יפתח בדורו כשמואל בדורו. רק בדורות אחרונים אחז שיתוק במורי ההלכה וגם אם מכירים שנשתנו זמנים וטעמים הרי הולכים הם אך ורק בתלם שחרשו להם הראשונים. על אלה ממש נאמר ש"אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים", כי האדם מוביל אבל החמור מובל.

דבר דעת אמת