"והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך וכו' ובאו עליך כל הקללות האלה והשגוך" דברים כח טו
בפרשה זו נראה ונבאר שהקללות והברכות הכתובות בתורה אין בכוונתם באמת לנבא את העתיד אלא רק להזהיר את בני ישראל באופן כללי, ולהבטיח כי יאונה להם כל רע אם לא יקפידו בעשיית המצוות. במאמר על הנבואה כבר ציטטנו את דברי התוס' ביבמות נ ע"א: "על כורחך אין הנביא מתנבא אלא על מה שראוי להיות, אם לא היה חטא". ועיין גם מה שכתבנו בפרשת ויחי בעניין דברי יעקב אל בניו (על אשר יקרה אותם באחרית הימים) שלא נתקיימו או שאינם ברורים כלל.
הנה הכתוב מפרט: "ידבק ה' בך את הדבר עד כלותו אתך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה" (דברים, כח כא). ובכן, מחלת הדבר תשמיד את העם לגמרי ? נראה, למרות דברי הכתוב, שלא כך, כי מיד ממשיך הכתוב בפירוט מחלות נוספות: "יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר ובחרב ובשדפון ובירקון" (שם, כח כב) ולא נסתפק האלהים במחלות המפורטות האלה אלא המשיך ונקט עוד כמה מחלות נוספות: "יככה ה' בשחין מצרים ובעפלים ובגרב ובחרס" (שם, כח כז) והכתוב גם ממהר ומוסיף מחלת שחין נוספת: "יככה ה' בשחין רע על הברכים ועל השקים אשר לא תוכל להרפא" (שם, כח לה). ואם לא די בכל החליים והמדווים הללו נוספו בהמשך הפרק עוד כמה מחלות מן הסווג הכללי: "והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדולות וחלים רעים ונאמנים" (שם, כח נט).
וכדי שלא תהיה אי הבנה גם לעתיד לבוא, שאם תרד עלינו חלילה מחלה חדשה לגמרי (כמו האיידס) נמצא שאיננה מפורטת ברשימת הקללות, לכן מקפיד הכתוב לסיים: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד הישמדך" (שם, כח סא). וזאת לך לאות שלא נתכוון הכתוב לנבואה ממש וגם לא ניבא באמת מה עתיד לקרות אלא קיבץ רשימת קללות רפואיות באופן הכללי ביותר, ומה שיקלע אל אמת עתידית כלשהי, מוטב.
עוד יותר ניכרת העובדה כי הכתוב לא ידע בדיוק איזה אסון יפול על העם. האם יפגע העם ממחלה כמצוין לעיל או שמא יובס על ידי אויבים? במקום אחד הוא אומר "יולך ה' אתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת" (שם, כח לו) והנה אחר שהבטיח הכתוב שיוליכנו כעם אחד ("אותך ואת מלכך") לארץ שלא ידענו, הוסיף דבר הסותר את קודמו: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (שם, כח סד) והרי לך נבואה לכל צורך: אם מקובצים נלך – יש פסוק. ואם מפוזרים נלך – יש פסוק. הנה הזכיר הכתוב ארץ נוספת והפעם אפילו הזכיר שמה המפורש: "והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה". דוקא ארץ מצרים לענייני גלות? ולמה לא ציין את האשורים או הבבלים או הרומאים אשר אל ארצותיהם באמת גלה חלק גדול מן העם? וכאשר הכתוב אומר: "ישא ה' עליך גוי מרחק מקצה הארץ" (שם, כח מט) לא הבנו על איזה קצה הארץ נתכוון שהרי לא בבל ולא רומא, האומות המחריבות, בקצה הארץ הם.
ומכל אלה הנך רואה שכל סוגי המחלות וכל סוגי הגלויות קיימים בכתוב ואיך אפשר לייחס לדברים אלו דיוק של נבואה לעתיד? על כורחך אין דברי הקללות אלא אמירה כללית המונה מחלות, צרות, גלויות וגזירות, בלא שידע הכותב איזה מהן אכן תתרגש ותבוא.
בוא וראה: הכתוב אומר שישיבנו ה' אל מצרים: "והתמכרתם שם לאיבך לעבדים ולשפחות ואין קונה". אם נתכוון הכתוב לחורבן בית ראשון הרי אז גלו לבבל ושארית הפליטה נסו למצרים כדי להציל נפשם מהבבלים, אם כן בגלות ראשונה המצרים דווקא הצילו את היהודים. ואם נתכוון הכתוב לחורבן בית שני כמו שכתב הרמב"ן ויקרא כו טו : "ואמר והשיבך ה' מצרים באניות ובגולתנו זה היה שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים" הרי אם תעיין באנציקלופדיה העברית ערך "מצרים" עמ' 235 תראה שעוד לפני חורבן בית שני הייתה קהילה יהודית במצרים התחתונה והייתה גדולה ומשגשגת ובגמרא במנחות קט ע"ב מבואר שחוניו בנו של שמעון הצדיק בנה מזבח באלכסנדריא של מצרים וזה היה כמאתיים שנה לפני חורבן בית שני כאומרם שם: "הלך (חוניו) לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים שנאמר ישעיהו יט יט :'ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים' " נמצא שבימי בית שני מצרים היתה מקום טוב ומקלט ליהודים וכמו שממשיך הנביא ישעיהו בפסוק כא: "ונודע ה' למצרים וידעו מצרים את ה'" (ונעיר בהערת ביניים כי דברי חז"ל תמוהים שמייחסים דברי ישעיהו אלה לתקופת בית שני והרי ישעיהו דיבר באופן ברור על תקופת אשור וממלכה זו נתקיימה רק בימי בית ראשון: "ביום ההוא תהיה מסילה ממצרים אשור ובא אשור במצרים" ישעיהו יט כג) הרי זאת דוגמא נפלאה איך רבותינו מערבים מוקדם ומאוחר ובלבד שיתישבו דברי הכתוב וברור לכל המעיין ביושר שבאמת לא לזה נתכוון הכתוב.
ויתרה מזה, בוא וראה כיצד בונים ומפרקים נבואות וכיצד יש תרוץ מוכן לכל נבואה שאיננה מתגשמת. מאמר חז"ל במסכת מכות כד ע"א: "אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל באו ארבעה נביאים וביטלום, משה אמר 'וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב' (כלומר, אימתי ישכון ישראל בטח? כשיהיו צדיקים כעין יעקב – רש"י) בא עמוס וביטלה שנאמר 'חדל נא מי יקום יעקב' (מי יכול להיות חסיד כיעקב – רש"י [כלומר עמוס לא מצריך שנהיה צדיקים כיעקב]) וכתיב 'ניחם ה' על זאת'. משה אמר 'ובגויים ההם לא תרגיע' דברים כח סה [כלומר שלא יהיה מנוחה בגויים] בא ירמיה ואמר 'הלוך להרגיעו ישראל' [שתהא להם מנוחה בגלותן], וכו' "משה אמר 'ואבדתם בגוים' ויקרא כו לח בא ישעיהו ואמר ' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול' [מלמד שלא יהיו אבודים בין העובדי כוכבים]". נמצאת למד שמשה מתנבא מפי הגבורה ובאים הנביאים האחרים ומבטלים. וכבר אמרנו שכך דרכה של תורה דור הולך ודור בא הקב"ה גוזר והנביאים מבטלים. התורה מנבאת שבני ישראל יאבדו וישעיהו מבטל ואומר "עוד יתקע שופר", ורב אשר כנראה לא פירש את נבואתו של ישעיהו כקודמו אמר שם בגמרא: "מסתפינא (מפחד אני) מהאי קרא 'ואבדתם בגוים' " ומגמרא זו יש סתירה לדברי הרמב"ן בויקרא כו טו שאומר כי הקללות בספר ויקרא הם על חורבן בית ראשון והרי רב היה בגלות אחר חורבן בית שני והוא פוחד לעתיד שבו בני ישראל יאבדו בין הגויים. ובכלל דברי הרמב"ן תמוהים שכן כתב: "אבל הברית שבמשנה תורה ירמוז לגלותנו וכו' ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו ע"ז כלל" ולא הבנו דבריו, כי הרי הכתוב מתייחס לקללות שבפרשתנו ושם כתוב במפורש: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" דברים כז טו, ויותר מכך הרי כתוב: "ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן" דברים כח לו. וכתוב נוסף: "ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן" דברים כח סד, ולא ידוע לנו כלל איזה מקרה שבני ישראל בגלות שנייה עבדו את העץ והאבן. וראיה נוספת שהרמב"ן, בפירושו המייחס את הנאמר בויקרא לחורבן בית ראשון בלבד, סותר את דעתם של חז"ל במסכת מגילה יא ע"א: "לא מאסתים ולא געלתים לכלתם ויקרא כו וכו' במתניתא תנא: לא מאסתים – בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים – בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק , וכו' לכלתם – בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי איתם – בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות" הרי לך שחז"ל פירשו הפסוק בויקרא במפורש גם על תקופת בית שני! והבאנו דברים אלו להראותך שדברי התורה מתפרשים כיד הטובה על המפרש זה אומר בכה וזה אומר בכה והתורה ודבריה כחומר ביד היוצר.
לא רק התורה והנביאים, כשדיברו לעתיד לא נתכוונו באמת שיתקיימו הדברים, אלא אף חז"ל עצמם נבאו נבואות שלא היו ולא נתקיימו. אף שעליהם נאמר בבא בתרא יב ע"א: "אמר רב אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים" הנה כשניבאו על העתיד עסקו בניחושים בלבד. מצינו בגמרא יומא י ע"א: "אמר ר' יהושע בן לוי אמר רבי: עתידה רומי שתיפול ביד פרס שנאמר (ירמיהו מט כ'): 'לכן שמעו עצת ה' וכו' אמר רבה בר בר חנה וכו' עתידה רומי שתפול ביד פרס קל וחומר, ומה מקדש ראשון שבנאוהו בני שם והחריבוהו כשדיים, נפלו כשדיים ביד פרסים, מקדש שני שבנאוהו פרסיים והחריבוהו רומיים, אינו דין שיפלו רומיים ביד פרסיים". ומלבד שכל הרואה יצחק על קל וחומר שכזה, הרי לא נתקיימו דבריהם ופרס אף פעם לא כבשה את רומי.
ולסיום נצטט דברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק יב הלכה ב המחזקים את דברינו: "אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות וכו' ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו".
וכיון שאין קבלה בדברים אלו הרי הם כאגדות וסיפורי מעשיות שיש בהם השקפת דעת ומוסר השכל וטעם חיים וחכמת ניסיון אבל אמת מציאותית ותוקף עובדתי או ראיית העתיד אין בהם כלל.
דבר דעת אמת