בפרשת ראה ביארנו את פשר תפילותיהם של יראי ה' "השיבה שופטינו כבראשונה", ובזאת הפרשה נחזק את דברינו אשר שם.

דבר המפתיע הוא שהתורה לא התייחסה לאיסור אונס כאיסור חמור. הנה האונס את הילדה או הנערה, מה עונשו? לשלם חמישים כסף (שהם כ- 40000 שקל של היום); והאונס את הבוגרת שהיא מעל גיל שתים עשרה וחצי פטור מקנס, כמבואר בכתובות כט ע"א, ואם נתרצתה הנערה חייב הוא לקחתה לאישה לכל חייה. לעומת זאת אשת איש שחשקה בגבר אחר ונתעלסו מרצונם החופשי ובבחירתם, כדרך האוהבים, מה דינם על פי התורה? "כי ימצא איש שכב עם אישה בעלת בעל ומתו גם שניהם" (דברים כב כב). ומיתתם בחנק כמבואר ומתואר בסנהדרין נב ע"ב: "מצות הנחנקין – היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותן סודר קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצאת". בדיוק הפוכים חוקים אלה מן החוקים המודרניים, שבכל הנעשה בין מבוגרים ברצון ללא כפיה אין איסור בחוק המדינה כלל, כמו אשת איש שחשקה בגבר אחר, ואילו כל הנעשה באונס וכפיה אף אם האישה פנויה היא, מתחייב האנס ב- 20 שנות מאסר.

וכמו שכבר ביארנו בפרשת ראה, שאע"פ שאין כיום סנהדרין היכולה לדון למיתה, הנה כהוראת שעה, יכולים בתי הדין לדון כפי ראות עיניהם, וכך כותב הרמ"א בשולחן ערוך אבן העזר סימן קעז סעיף ה': "ורשאין הבית דין לקנוס הזונות, כדי לעשות גדר. ומעשה באחת שזנתה עם העובד כוכבים וחתכו את חוטמה כדי לנוולה", אם כך, אל לו לאדם שיתפלא על כך שיש משמרות "צניעות" בחוגים החרדים היוצאים להכות, לשבור עצמות, לשרוף ואף לחטוף את אלה שמעשיהם אינם בדיוק על פי דיני השולחן ערוך, וכל זאת עושים המכים על פי פסיקת הרבנים וברשותם ובהוראתם.

הנה דין נוסף שהוא בבחינת לא יראה ולא ימצא בחוקי מדינה מתוקנת: "לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'". וכמו שכתב בשולחן ערוך אבן העזר סימן ה' סעיף א': "פצוע דכא וכרות שופכה אסורים לישא ישראלית", כלומר זוג אוהבים שרוצים להנשא על אף שהגבר אינו יכול להוליד בדרך המשגל, הרי שהרבנות לא תיתן להם להינשא. [פצוע דכא הוא אדם שנפצעו אשכיו וכרות שופכה שנכרת האיבר עצמו והמעונין להרחיב בעניין זה יעיין באבן העזר סימן ה'].

וראה דבר משונה. חז"ל ביבמות עה ע"ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל פצוע דכא בידי שמים כשר". כלומר אם אדם נולד כאשר הוא כבר פצוע דכא או כרות שופכה הרי אף שאינו יכול להוליד הוא מותר לשאת ישראלית. וכל האיסור הוא רק אם נפגע על ידי אדם בקוץ או סכין (אם הוא נעשה כרות שופכה עקב מחלה נחלקו הפוסקים אם להתירו ועיין אבן העזר ה' י'). ומאחר שהתורה לא חילקה ביניהם, מדוע ראו חז"ל לומר דברים משונים? ובספר החינוך שהבחין במוזרות זו כתב במצוות תקעה: "משרשי המצווה להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים וכו' ואנחנו עם הקודש בדעתנו כי כל הסריס בידי אדם יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל וכו' ועם טענה זו נמצא טעם בחילוק האיסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים". ובעצם, לטעמו של החינוך היינו צריכים לאסור רק המסרס עצמו במזיד ולא ע"י אונס כמו שנפל ופגע בו קוץ וסרסו.

וכיוון דאתינא לפצוע דכא נימא בה מילתא שמחזקת את דברינו בקונטרס 8, ונראה שבניגוד לדעת הרבה פוסקים, פעמים שמשתנה המציאות ומשתנה ההלכה.

הרמב"ם בספר המצוות (מצוות לא תעשה שס) מבאר: "היא שהזהיר מי שנפסדו ממנו כלי המשגל עד שאי אפשר לו להוליד שלא לבא על בת ישראל". והגמרא ביבמות עה ע"א: "איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו ביצים שלו וכו' ואפילו ניקבו וגו' ". כלומר חז"ל הבינו שאדם שניקב אחד מאשכיו דינו כפצוע דכא ואינו יכול להוליד ואסור מדין תורה לשאת ישראלית; ומעשים שבכל יום שהרופאים מנקבים במזרק את אשכי הגבר לעזור לו בקיום מצוות פריה ורביה. אם כן, בימינו הנקב אינו מונע ממנו להוליד, שלא כדעת חז"ל.

ואם נלך לפי הכלל "משתנה המציאות לא משתנה ההלכה" כקביעת רבותינו לגבי טריפות (וכמו שאסרו לתת זריקה לעופות בראשם שמא ינקבו את קרום המוח), הרי דין הגברים שנוקבו אשכיהם כדין פצוע דכא. אך הרב משה פיינשטיין זצ"ל פסק להתיר. הנה הוא אומר באגרות משה חלק אה"ע ב' סימן ג': "רשאין להניח לרופא ליטול משהו מהביצה לבדוק למי שאיזה שנים חי עם אשתו ולא הוליד לידע איך לרפאותו שיוכל להוליד". ואיך מיישב הרב פיינשטיין את הסתירה בין היתר שלו לפסיקה בהלכות טריפת בהמה?

"אבל מה שיש לדון בזה הוא דכיוון דניקבה הביצה מפורש בגמרא לאיסור וכדמסיק שלא מוליד והרי חזינן עתה בזמננו שמולידין וכו' שבאיסור טרפה תלוי בזמן נתינת התורה מה שאז לא היתה כמוה חיה, שלכן הוצרך להלכה מסיני להודיע שאלו הן הטרפות לעולם אף שיהיה זמן שישתנה הטבע ואומדנות החכמים לא יהיה כן. והלכה זו נאמרה רק לענין איסור אכילה דטרפה, וכו' ולכן בפצוע דכא וכרות שפכה שלא מצינו שנאמרה הלכה מסיני מי הוא פצוע דכא וכרות שפכה, אלא שהדין דאורייתא הוא שמי שאינו מוליד ע"י פציעה ודיכה וכריתה הוא איסור הלאו ומסרה התורה לחכמים באומדנותם שיאמרו מי הוא מהם שאינו מוליד שלכן תלוי כשנשתנה הטבע במי שאינו מוליד באותו הזמן. ולכן כיון שניקבה הביצה באופן שהרופאים עושין, אנו רואין שמולידין בזמננו, יש להכשירו".

נמצינו למדין מדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שכאשר אנו מחליטים לשנות דין הנקבע בגמרא מחמת טעות בהבנת המציאות, צריכים אנו לומר שאינו מסיני. ודבריו צריכים עיון, שהרי דיני הטריפות גם אותם אמרו חז"ל, ומניין לו לרב כי אלה לא ניתנו לשינוי אף אם השתנתה המציאות, ואילו דיני פצוע דכא ניתנו לשינוי? וזאת לך שוב לאות שההלכה בידי רבותינו על פי שיקול דעתם ואומד מחשבתם.

דבר נוסף חשוב הנלמד מדברי הרב פיינשטיין, הוא שבדיני פצוע דכא וכרות שופכה יש לשאול את הרופאים של זמננו וכל דברי חכמים שבדורות אחרים נופלים בבור, שהרי הם אמרו את הידוע להם בתקופתם, ואנו הולכים לפי חוכמת הרופאים שבימינו, כי בידיהם גם פצועי דכא וגם כרותי שפכה יכולים להעמיד זרע.

ועוד יותר מזה. נראה כי מה שאמר הרב "השתנתה המציאות", הוא לשון נקיה לטעותם של חז"ל בדברי הרפואות והמבנה האנטומי של אברי המין של הגבר, וראיה לדבר מהגמרא ביבמות עה ע"ב: "ההוא עובדא דהווה בפומפדיתא איסתתם גובתא דשכבת זרע [קנה הנקב שראוי להוציא בו זרע-רש"י] ואפיק במקום קטנים [היה מוציא שכבת זרע דרך נקב השתן] וכו' במקומה מבשלה [כלומר, אם שכבת הזרע יוצאת דרך נקב הזרע ראוי הוא להוליד] שלא במקומה לא מבשלה [כלומר, אם יוצאת שכבת הזרע דרך נקב של השתן אינו ראוי להוליד]". וכך פסק השולחן ערוך אבן העזר סימן ה' סעיף ו': "נסתם שביל שכבת זרע וחזר לראות שכבת זרע בשביל [צינור] שמשתין בו הרי זה פסול". ומציאות זו למדו ממאמר חז"ל בבכורות מד ע"ב: "ת"ר שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום". והמעיין בציור של אברי המין הזכריים יראה שאין שחר לדברי חכמים, אלא שני צינורות זרע יוצאים, אחד מכל אשך, והם מגיעים אל הבלוטה הערמונית הנמצאת מתחת לשלפוחית השתן (בתוך שיפולי חלל הבטן). לכל אורך הדרך משלפוחית השתן ועד לראש העטרה הוא צינור אחד בלבד, הנקרא "שופכה" (URETHRA בלע"ז), אשר פעמים עובר בו השתן ופעמים שכבת הזרע (ועיין בציור) ובעובדה זאת ודאי לא שייך לומר "נשתנו הטבעים", שפעם היו שני שבילים והיום שביל אחד. הנה גם דבר נוסף שהסיקו חז"ל ממציאות שגויה זו, שהמשהה נקביו מסתכן בעיקור, כמו שאמרו בגמרא לעיל: "בשעה שאדם נצרך [לנקביו] אם נקבו זה לתוך זה [נפתח נקב בין "שביל השתן" ל"שביל שכבת הזרע" דבר שאינו קיים במציאות שהרי הכל צינור אחד בלבד] נמצא עקר".

וליתר הרחבה עיין גם בקונטרס 8 ובמה שכתבנו בפרשת שופטים, ומכל אלה תלמד את שאנו אומרים וחוזרים ואומרים, כי רבותינו שבכל דור משנים לפי צורך העניין את ההלכות על פי אומדן דעתם, וגם יש המנסים לקבוע אותם לדורות למרות שהמציאות השתנתה וההלכות נותרו ללא רגליים עובדתיות לעמוד עליהן (כמו שראינו בעניין טרפת הבהמה). כי כך דרכה של תורה – "אמת מארץ תצמח" – ולא "אמת משמים תרד". היינו, כוח האמת בידי האדם לקבוע לו חוקים והלכות. כך הדבר בכל חברה אנושית ובכל מקום. יש המודים בגלוי בהיות האדם מקור הסמכות החקיקתית, ויש התולים את הסמכות בכוח עליון, טמיר ונעלם מן העין, שהאציל בחסדו את סמכויות החקיקה לכמה מיראיו. וראה זה הפלא, גם אלה משנים חוקים על פי צרכי הזמן והמקום והקהילה, ולבד מהילת הקודש אין כל חילוק בינם לבין כל המחוקקים האחרים, כי הארץ נתן לבני אדם וסדנא דארעא חד הוא.

דבר דעת אמת