"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך וכו' לא יאבה ה' סלח לו וכו' גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה" (דברים כט יח-כב).
פרשת ניצבים היא המשך ישיר לפרשת כי תבוא, וכך גם פרשתנו ממשיכה באיומים על אשר יקרה אותנו אם לא נשמע בקול המצווה והתורה. לכן נחזק אנו כאן את דברינו, אשר כתבנו בפרשת כי תבוא, ונראה שלא נתכוון הכתוב לנבא באמת את אשר יקרה, אלא רק להפחידנו ולהזהירנו באופן הכללי ביותר, כי רע יאונה לנו אם לא ננהג כפי שנצטווינו. הנה בא הכתוב ומבטיח שארץ ישראל תהפך לגפרית ומלח כמהפכת סדום ועמורה. ברור כי דבר כזה לא קרה מאז ועד עולם, אלא שלא נתכוון הכתוב כי באמת יקרה כך, ורק לשון גוזמה היא. גם עמוס הנביא, בפרק ד' יא, מתנבא על ישראל בתקופת עוזיה מלך יהודה: "הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדם ועמורה". וגם זה לא קרה, כמובן. ומה אומר על כך הרד"ק? "מקצת ארצכם בעודכם בה היא שממה כסדום ועמורה". כלומר לא ממש סדום ועמורה, אלא שממה כמו סדום ועמורה, ולא כל הארץ אלא מקצת הארץ. כך נראה שהתורה והנביאים דיברו בלשון הפרזה, כדרך האנשים שרוצים להטיף או להפחיד את הציבור. וראייה לדבר ממסכת חולין צ ע"ב: "אמר רבי אמי דברה תורה לשון הואי: 'ערים גדולות ובצורות בשמים' דברים א' כח (כלומר נתכוון הכתוב באופן כללי שערים כאלה הן בצורות), דברו נביאים לשון הואי מלכים א' א' מ' 'ותבקע הארץ לקולם' (הכתוב אומר שהארץ נבקעה לקולם של העם המחללים בחלילים, לא שכך באמת היה, אלא רק לציין שהקול היה חזק)". וכאלה רבות בכתובים שדיברו על דרך הגוזמה והמשל בלבד. הנה הנביא יחזקאל בחזון העצמות היבשות, בפרק לז, מספר: "וניבאתי כאשר צוויתי וכו' ותקרבו עצמות עצם אל עצמו וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה וכו' ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד". ומה אומר על כך רבי יהודה במסכת סנהדרין צב ע"ב? "באמת משל היה". ופרש"י: "מרמז להם על הגלות כאדם מת שחוזר וחי כך ישראל ישובו מן הגלות". ותן דעתך על כך, הנביא יחזקאל מספר על מעשה אשר היה בו ממש ובא רבי יהודה ואומר משל היה. בוא וראה מה אומר הרמב"ן על הברכות אשר יבואו אותנו אם נשמע בקול ה', ויקרא כו יב: "ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם שלא עלתה זכותם לכך כמו שאמרו (מו"ק טז ע"ב) על דוד 'על שמונה מאות חלל', והיה מצטער על מאתיים; יצתה בת קול ואמרה לו: 'רק בדבר אוריה החיתי'. ועל כן תמצא לרבותינו ז"ל שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבוא וכו' כי לא נתקיים, אבל יתקיים עמנו בזמן השלמות". וכבר כתבנו בפרשת עקב, שכך דרכם של רבותינו, שכאשר לא מתקיים הכתוב המפורש מרחיקים עדותם, ואומרים כי יהיה הוא לעתיד לבוא. הגמרא בגיטין פח ע"א מבארת שיש רמז מן הכתוב לזמן גלות ראשונה מחישוב גימטריה של המילה 'ונושנתם' (בדברים ד' כה), שהוא 852, אלא שהגלות הייתה לאחר 850 שנה, והוא אומרם: "אמר עולא שהקדים שתי שנים לונושנתם". ופרש"י: "היינו צדקה שמיהר להביא הרעה וכו' ואם שהו עד ונושנתם היה מתקיים בהם 'אבד תאבדון' [הנאמר בדברים ד' כו]". וראה מה אומר על כך הרמב"ן בדברים ד' כה: "שרמז לגלות בית ראשון במלת 'ונושנתם' בגימטריא, והייתה קבלה בידם כי יש בפרשה הזאת רמז לזמן הגלות, וכאשר בא עליהם התבוננו בה בינה". היינו, אחרי שבאה הגלות הלכו וחיפשו עד שמצאו את המילה המתאימה בפרשה (וגם היא בלתי מדויקת ויתרה 2 על המניין המבוקש). הוא שאנו אומרים תמיד – כי אין בדברי התורה רמזים של ממש, אלא רק אחרי שמתרחשים הדברים במציאות אצים רבותינו ומוצאים לה רמז. הגע בעצמך: אילו הייתה גלות בית ראשון לאחר 750 שנה היו חז"ל בודאי אומרים, שהקדים הרעה בשתי שנים, מגימטריה של "כי תוליד בנים ובני בנים" (אף הוא מדברים ד' כה) שהוא מניין 752 … ויותר מכך, הנה בגמרא הנ"ל חששו שאם היינו גולים לאחר 852 שנים היה מתקיים בנו הכתוב בדברים ד' כו: "כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ", ואילו במסכת מכות כד ע"א: "אמר רב מסתפינא [מפחד אני] מהאי קרא ["ואבדתם בגוים" ויקרא כו לח] מתקיף לה רב פפא: דלמא כאבידה המתבקשת", כלומר אבידה הנמצאת לאחר זמן. הנה, פעם אבידה מתפרשת כזו המתבקשת, ופעם הרי זו אבידה ממש, והכל על פי דעתו והשקפתו של הדורש. בוא וראה עד היכן דברים מגיעים, ועד כמה יסורסו גם הדיבורים הברורים. במאמר הנבואה כתבנו שנבואת חולדה על יאשיהו לא נתגשמה. ומה אומרים על כך חז"ל? מסכת מועד קטן כח ע"ב: "אמר רבא לרבה בר מרי כתיב ביה ביאשיהו (מלכים ב' כ') ונאספת אל קברתיך בשלום' וכתיב (דברי הימים ב לה) ויורו היורים למלך יאשיהו, ואמר רב יהודה אמר רב שעשאו ככברה, אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן שלא חרב בית המקדש בימיו". הנה כך מתפרשת המילה "שלום" בנבואת חולדה: יאשיהו ימות ביסורים אחרי שידקרו אותו בשלוש מאות כידונים ויהפכוהו ככברה, אך מוות איום זה במלחמה יהיה "בשלום"! מדוע? כי בית המקדש עומד. כמו כן בנבואת ירמיהו על צדקיהו: "אמר ליה רבא לרבה בר מרי, כתיב בצדקיהו 'בשלום תמות' (ירמיהו לד ה') וכתיב: 'ואת עיני צדקיהו עור' ירמיהו לט ז', אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן שמת נבוכדנאצר בימיו". והנה גם זה "שלום". ואנו מה נאמר? רק נקווה שהפסוק בו מברכים אותנו הכהנים: "וישם לך שלום" לא יתגשם עלינו חלילה. כי מי לידינו יתקע ש"שלום" של הכוהנים איננו כמו השלום שניבא ירמיהו לצדקיהו, ולא השלום שניבאה חולדה ליאשיהו, ורחמנא ליצלן. ועוד עניין – הגמרא במסכת יומא עג ע"ב: "אע"פ שגזירת נביא חוזרת [כגון של יונה על העיר נינוה], גזירת אורים ותומים אינה חוזרת [אורים ותומים הוא עניין הכהן הגדול הנשאל אם לצאת למלחמה או לא]". וראה דבר פלא, בפרשת פלגש בגבעה (בשופטים פרק כ') שאלו שבטי ישראל את האורים והתומים האם לעלות למלחמה על שבט בנימין. מה ענו האורים ותומים? "וישאלו באלהים ויאמרו בני ישראל מי יעלה לנו בתחילה למלחמה עם בני בנימין ויאמר ה' יהודה בתחילה". ומה היו התוצאות? "וישחיתו בישראל ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה". ושאלו בשנית: "האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי ? ויאמר ה' עלו אליו". ומה היו התוצאות? "וישחיתו בבני ישראל עוד שמנת עשר אלף איש ארצה". נמצא שלא רק גזירת נביא חוזרת ומתבטלת אלא אף גזירת אורים ותומים. בני ישראל פונים אל האלוהים, עושים בנאמנות גדולה את הוראותיו, מצפים לנצחון על פי ההוראה האלוהית ומה קורה? הם נוחלים תבוסה נוראה. וכל זה קורה לא פעם אחת אלא פעמיים. הישראלים שומעים בקול אלוהים ונטבחים בהמוניהם! ומה אומרים חז"ל על כך? "שלא ביחנו אם לנצח או להנצח" ופרש"י : "אורים ותומים לא פירשו להם בשני ימים ראשונים עלו והצליחו אלא עלו אליו אם לנצח אם להנצח". הרי סירוס דברים שאין גדול ממנו: היתכן לקבל כי כהן גדול, הוא האורים ותומים, מבלבל את הסנהדרין? אומר להם "עלו", וכאשר כל בר דעת מבין שפרושו "עלו והצליחו" בעצם הכוונה היא, כביכול, "עלו – או שתצליחו או שלא". משל למה הדבר דומה, לילד השואל את המבוגר אם מותר לחצות את הכביש. המבוגר מתיר והילד חוצה ונפגע. אז אומר המבוגר "אמרתי שמותר לחצות אבל כוונתי הייתה שאם תחצה אולי תפגע ואולי לא". ומה היינו חושבים על תשובה אווילית שכזו? נראה שלדעת חז"ל יש לאורים ותומים שפה מיוחדת משלהם. ואף הרמב"ם טעה בהבנת שפה מיוחדת זו, שהרי פסק בהלכות כלי המקדש פרק י' הלכה יא: "וכיצד שואלין [אורים ותומים] וכו' ואומר השואל אעלה או לא אעלה וכו' והכהן משיבו ואומר לו עלה או לא תעלה". והרי אוי לנו אם נשמע לדברי האורים ותומים כי כבר ראינו שגם אם אמרו האורים והתומים "עלה" אין הכוונה "עלה והצלח", אלא "עלה – ומה שיהיה יהיה". ויתרה מזאת, הגמרא אומרת במסכת סנהדרין קג ע"ב: "ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה, אמר להם הקדוש ברוך הוא בכבודי לא מחיתם [על פיסלו של מיכה שלא מיחו ישראל בידו] על כבודו של בשר ודם מחיתם [על שאנסו והמיתו את הפילגש בגבעה]". מה מודיעה לנו הגמרא? שאורים ותומים הטעו את ישראל בכוונה, שהקב"ה רצה להעניש את בני ישראל, ולפיכך הוליכם שולל ממש, ואמר להם "עלו" כדי שיהרגו. ומכל דברינו אלה הנך רואה שאין אפשרות להבין, לא את דברי הנביא ולא את האורים ותומים. לא רק זאת, אלא שלא הנביא ולא התורה מתכוונים ויכולים באמת לחזות את העתיד. אם תחקור ותבדוק בכתובים, תמצא דברים רבים כאלה, ובהם סתירה בין הנבואה לבין המציאות. ואל תתמה על כך, שכן לא נתכוונו הנביאים וגם לא יכולים היו לומר את שיקרה באמת בעתיד. וכל אלה שניסו לפרש דבריהם על ידי עיקום המשמעות או סירוס המילים או עיוות המציאות, לא הועילו בכלום, כי האמת יוצאת מן הדברים עצמם, והיא לא תאלם וגם לא תעלם ככל אשר יעוותוה. דבר דעת אמת
|