בטרם נבאר את ענייני השכר והעונש הכתובים בתורה (שעניין זה הוא אחד מיג' העיקרים) נאמר שאף בפרשתנו נכתבו דברים "בתוך הסוגריים" כמו שכבר כתבנו ובארנו בפרשת דברים וראה שם. וכך נאמר בפרשתנו: "ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ויהיו שם כאשר ציוני ה' [ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו כאשר דבר ה' אלהיך לו] ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה".

וכל המעיין יראה מיד שדברי ה"סוגריים" תוספת הם בתוך הדברים. תוספת זו איננה מעניינם של הדברים וקשה להבין איך נתגלגלה לתוכם. אך ברור לגמרי כי התוספת נכתבה במועד מאוחר יותר מן הדברים שסביבה, כדכתיב: "ולברך בשמו עד היום הזה" וכן: "על כן לא היה ללוי חלק ונחלה" שהרי אם משה היה כותבו היה צריך לומר: 'על כן לא יהיה' בלשון עתיד, כי כאשר נכתבו הדברים עוד לא חילקו את הארץ.

ומלבד שנכתבו הדברים מאוחר יותר הרי תוספת זו גם סותרת את מה שנכתב בספר במדבר לג לח: "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם" אם כן שתי גירסאות סותרות למקום קבורת אהרון יש לפנינו! לפי מחבר ספר במדבר, אהרן הכהן נקבר בהר ההר, אבל לפי מחבר ספר דברים נקבר אהרון הכהן במסרה! ולא עוד אלא שלגרסת ספר במדבר יש עוד שמונה מסעות עד שהגיעו להר ההר, ככתוב במדבר לג לא: "ויסעו ממסרות ויחנו בבני יעקן ויסעו מבני יעקן ויחנו בגד הגדגד וכו' ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר".

ומה אומרים על כך פרשני המקרא? רש"י אומר: "והלא בהר ההר מת וכו' ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות וכו' ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת ונדמה לכם כאילו מת שם" הנה על פי רש"י בנ"י חזרו אחורה והתאבלו על אהרן במוסרה מתוך טעות.

אבן עזרא כתב : "מוסרה איננה מוסרות וכו' ושם מדבר הר ההר מוסרה", וכך כתב הרמב"ן על פירוש רש"י : "כל זה לשון רש"י מדברי אגדה" ועל פירוש אבן עזרא כתב: "וכל אלה דברי רוח כי איך יתכן שכל המקומות האלה הרבים שיהיו כולם מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות" ואיך יישב הרמב"ן עצמו את המקראות הסותרים?: "והנראה בעיני כי הר ההר גדול שבהרים וארוך פרסאות רבות וכו' והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וכו' והנה עלו אל ראשו של הר והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרון שם" (את רש"י הוא מאשים בהבאת סתם "דברי אגדה" והנה הוא עצמו ממציא את אגדת "הר ההר הארוך" שאין לה זכר בשום מקום). והבאנו את פרשני המקרא להראותך איך משתבש ומתפתל הפרשן המקבל מראש שכל התורה כתבה משה מפי הגבורה ואשר על כן "לא יתכן שתהיה סתירה בין הכתובים". ואין קץ להמצאות ולהתפתלויות. אבל כל הניגש למקרא ללא הנחות קדומות, אלא רוצה ללומדו מן הכתובים עצמם בלבד (כמו שכתב הפילוסוף שפינוזה במאמר תיאולוגי–מדיני פרק ז: "לפיכך כל הכרת המקרא צריך שתבוקש מתוכו עצמו בלבד") הוא יראה בעיניו כיצד מחברים שונים בתקופות שונות כתבו את התורה.

ועכשיו נבאר את עניין השכר והוענש שכתובים בתורה. הנה על פי פשוטם של כתובים השכר הוא בעולם הזה, העולם הגשמי שבו אנו זקוקים לבריאות לשובע ואריכות ימים. הרי כך כתוב, דברים יא יד: "ואספת דגנך ותירשך" וכיוצ"ב ברכות גשמיות נוספות. אבל כל המתבונן סביבו יראה שעולם דוקא כמנהגו נוהג ואינו מבחין ומבדיל בין עושה דברו של אלוהים לבין המורד בקיומו וכבר אמר זאת ר' ינאי במסכת אבות פרק ד משנה טו: "אין לנו לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים".

וכאן יש לנו דוגמא משובחת ממש להראותך היאך רבותינו מתמודדים עם מציאות הסותרת את הכתוב במקרא. במסכת קידושין לט ע"ב "רבי יעקב היא דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דתניא, רבי יעקב אומר וכו' בכיבוד אב ואם כתיב (דברים ה טז) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב (דברים כב ז) למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? אלא למען ייטב לך-לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך -לעולם שכולו ארוך". על דברים כאלה כבר כתבנו בפרשת מסעי שרבותינו, בצר להם, מרחיקים עדותם לסודות ועומקים אין חקר. הוא הדין כאן. הרי אין לך פשוט יותר מאשר להרחיק את השכר לעולם הבא, כלומר למקום, לצורה ולעתיד שאינם ידועים ואינם ניתנים לבדיקה. אבל רבי יעקב, בפרושיו הנפתלים, אפילו איננו משגיח בכתובים עצמם שהרי כתוב במפורש בכיבוד אב ואם: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה" וכי איזה אדמה יש בעולם הבא?

הבה ונמשיך להתבונן בגמרא הנ"ל שאנו מיטיבים ללמוד ממנה את דרכי החשיבה וההתבוננות של חז"ל. הנה הגמרא ממשיכה ושואלת על דברי ר' יעקב: "ודלמא לא הכי הוה" כלומר, מנין ר' יעקב מניח שיכול המקיים שתי מצוות אלה ויפול וימות, אולי לא יקרה מקרה כזה לעולם ואז הכתוב שריר וקיים? על זה משיבה הגמרא: "ר' יעקב מעשה חזא" כלומר ראה מציאות ממש של אדם הנופל ומת תוך כדי קיום המצוות ולכן הלך וסירס ושיבש פשוטו של מקרא.

ולא תוכל לאמר שקיבל פרשנות זו מרבותיו (שקיבלו מסיני) שאם אכן קיבל הרי אין מקום לשאלת הגמרא כלל. ראיה נוספת גם מאלישע בן אבויה (עיין את שנכתב עליו במסכת חגיגה טו ע"א) שהיה תנא בימי ר' עקיבא וגם הוא ראה מקרה דומה אשר בגללו כפר באמיתות היהדות וכמו שאומרת הגמרא: "אמר רב יוסף אילמלי דרשיה אחר (אלישע בן אבויה) להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה (נכדו) לא חטא" נמצא שלתנא אלישע לא היתה שום קבלה בפרשנות הפסוק, אלא נכדו של אלישע שראה מקרה כזה הסותר את המקרא הלך וסירס הכתוב מדעתו.

התורה אסרה עלינו לנסות את הקב"ה. דברים ו טז: "לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר ניסיתם במסה"

וכמו שכתב החינוך במצוות תכד: "וכמו כן בכלל האזהרה שלא לעשות מצוות ה' ברוך הוא על דרך הניסיון כלומר שיעשה אדם מצוה לנסות אם יגמלהו ה' כצדקו וכו' וטעם איסור הניסיון במצוות מפני ששכר מצוות אינו בעולם הזה וכמו שדרשו ז"ל בריש מסכת ע"ז ג ע"א היום לעשותם ולמחר, כלומר לעולם הבא ליטול שכרם" הנה כך, לעינינו ממש, כל ההבטחות, הברכות, הנבואות ותגמולי השכר הכתובים והמובטחים בתורה נופלים בבור ואין באפשרותנו לבדוק אם, מתי ואיפה יתקיימו דברי האלהים אם לאו.

אך חסד עשה עמנו הקב"ה ונתן לנו מצווה אחת שבה מותר לנו לנסותו כמבואר במסכת תענית ט ע"א "עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר וכו' מנא לך? (כלומר מנין אתה יודע שהאדם המעשר יתעשר) אמר ליה זיל נסי (לך תנסה) אמר ליה ומי שרי לנסויי להקב"ה והכתיב 'לא תנסו את ה' א"ל הכי אמר ר' הושעיא חוץ מזו שנאמר: 'הביאו את כל המעשר וכו' ובחנוני נא בזאת אמר ה'" .

אם כך דבר מפליא הוא היאך יתכן שיש צדיקים עניים? והרי זו הבטחה ברורה לעולם הזה שכל המעשר מתעשר. אך דע לך שהתוס' בתענית ט ע"א ד"ה עשר תעשר מתבאר מדבריהם שאין הכוונה שיתעשר ממש אלא ששדהו ימשיך להוציא יבולו כבשנים קודמות ואף הביאו איזה מעשה באחד שלא הפריש מעשר כהוגן לשנה אחרת לא נתן שדהו יבולו כי אם עשירית בלבד מהשנה הקודמת. כל דבריהם מוזרים מאוד. הרי היום יש חקלאים רבים שאינם בכלל המעשרים ולא רק ששדם אינה מתמעטת אלא הולכת ומשביחה, ודבר מוזר נוסף הוא שנחלקו הפוסקים מה הכוונה מעשר? האם מעשר כספים הוא כדעתו של הרמ"א ביו"ד רמז סעיף ד , או גם על כל מעשה צדקה, או כדעת שאילת יעב"ץ חלק א סימן ג שהוא רק על מעשר תבואה.

אבל אם כך, הרי הדבר ניתן לבדיקה פשוטה. כי פשוט הדבר מאוד: ינסו בשלושת המצבים היכן האדם מתעשר ומיד יחליטו למה נתכוון הפסוק "עשר תעשר".

והדבר פשוט שכל בדיקה כזו תראה מיד את ההבל שבדברים. לכן איש מחכמינו ורבנינו לא יציע בדיקה שכזו בידיעה ברורה שתוצאותיה יפריכו את כל עניין ה"ניסוי האלוהי". זאת לך לאות שאף בדבר שהתירו הכתוב לבודקו ואף לנסות בו את הקב"ה הוא נופל לבירא עמיקתא. והרשב"א בתשובותיו חלק ה סימן מח סיכם את המבוכה בענייני ההשגחה, השכר והעונש. לאחר שהביא מקראות רבים הסותרים זה את זה נסתתמו כל הסבריו וכך כתב: "לא שמעה אזני, רק כנקודה מן הגלגל הגדול ולא קבלתי מרבותי כטיפה מן הים, ולא אוכל לפרש".

והנה רבותינו בדורות האחרונים ובראשם האר"י ז"ל כאשר ראו את צרות הגלות ויסורי הצדיקים המדקדקים קלה וחמורה והנאתם של רשעים בחיים ארוכים וטובים לא נחה דעתם גם בשכר העולם הבא. אחרי שראו תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא מתים בגזירות קשות ויסורין תרצו זאת בדבר חדש שלא נשמע אף פעם מפי הקדמונים והוא גלגול הנשמות. כלומר תינוק בן יומו מת משום שהוא גלגול של אדם אחר שנשמתו באה לעולם לתקן חטא קדום. הנה חז"ל אין להם מיסורי הצדיקים ואילו האריז"ל דוקא מבין שיסורי הצדיק הוא משום גלגול נשמתו של חוטא אל תוכו.

ומלבד שדבר זה הוא הבל מוחלט שקיבלה היהדות מן הגרועים שבעובדי האלילים (כדתות הודו למיניהן) צא וראה את מידת הצדק האלוהי הנגזרת מן ההבל הזה: רשע יחיה כל חייו באושר ושמחה ואז תתגלגל נשמתו בתינוק שימות בן שנתו כדי למרק את נשמת הרשע. הרשע ימות בן שמונים, התינוק ימות בן שנה, נשמת הרשע תגאל והורי התינוק יבכו עליו כל ימי חייהם. הרי לך גלגול של צדק אלוהי.

בוא, אתה החפץ בדעת ואמת, בוא וראה איך רבותינו בודים מליבם דמיונות שווא וממציאים מוסר זוועות ובלבד שתפיסת עולמם לא תפגע. כדי להגן על אמונה שגויה יהפכו שמים לארץ וארץ לשמים, יכפרו במציאות הפשוטה וימציאו פרושים דלא מן עלמא הדין, יסרסו את הנראה, את הנאמר ואת הכתוב וימציאו משמעויות אחרות למילים עצמן.

כל זאת (ועוד) יעשו, ולשם מה? כל זה יעשו כדי שלא יצטרכו הם לאמר שתי מילים: "אכן, טעות".

דבר דעת אמת