"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וכו' ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כא א').
רבים מיראי ה' סוברים כי "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהילים יט ח') אך המעיין בכמה מפרטי החוקים יראה שלא רק שאין התורה משיבת נפש אלא אף מקוממת היא כל נפש הגונה. בכמה מקומות ועניינים מפלה התורה כנגד נשים, לעשותן נחותות, נחשבות פחות וחשובות פחות מן הגברים. דבר זה בולט במיוחד בפרשתנו העוסקת בכוהנים ובמשפחות הכהונה. מלבד שכל עבודת המקדש כולה נעשית ע"י הזכרים בלבד – וכמ"ש רש"י, ויקרא כא א': "בני אהרון ולא בנות אהרון" – ואין הנשים מכובדות אפילו בקצה קציה של עבודת קודש, צא ולמד עוד, לכל אורך הפרשה, על היחס אל האשה הכוהנת. למשל, בפטירתה של אישה כוהנת (שאיננה בתולה) אין אחיה מכבדים את זכרה אפילו בהשתתפות בהלווייתה – התורה אוסרת זאת. אבל כאשר נפטר כהן זכר משתתפים כל אחיו בהלווייתו. התבונן וראה עוד אפליה בין הזכר הכהן לנקבה הכוהנת, השו"ע יו"ד שע"ג סעיף ד': "אינו מיטמא לאחותו ארוסה וכו' ולא לאנוסה ומפותה". לכן, בת כהן שנאנסה ועברה אירוע טראומטי נורא מקבלת עונש נוסף על היותה קרבן.כאשר תלך לעולמה אחיה הכהנים לא יבואו, במצוות התורה ה"תמימה", ללוותה בדרכה האחרונה. אבל כהן זכר, אפילו אם הוא אנס אכזר, הרי במותו אחיו מצווים עפ"י התורה ללוותו לבית הקברות. וזאת צריך אתה לדעת, שהכהן מיטמא לאחיו ולאחותו הבתולה, דווקא מצד אביו, אבל מצד אמו אינו מיטמא להן כלל וכמ"ש השו"ע יו"ד שעג ד': "אבל לאחיו ולאחותו מאמו אינו מטמא". היינו, כהן שיש לו אחים מצד אביו ומצד אימו מותר לו להיטמא וללוות אל בית הקברות את אחיו מצד אביו אבל אסור לו לגמול חסד אחרון זה לאחים שלו מצד אמו. בני האם אינם אחים לכל דברבגלל אמם. במשפחות האצולה של הכוהנים כל הייחוס והכבוד הם לזכרים בלבד. בוא וראה ענייני נישואין: "וחללה לא יקחו" (ויקרא כא ז') ובגמרא קידושין עז ע"א: "תנו רבנן איזו היא חללה כל שנולדה מן פסול כהונה"; נמצא הכהן שנשא אשה פסולה לכהונה וילד שני ילדים, אח ואחות, האח מותר להתחתן עם כוהנת, ואילו האחות אסורה להתחתן עם כהן. "אשה זונה וכו' לא יקחו" – וכך שוב מפלה תורת משה בין הזכר לנקבה: כהן שבא על כוהנת והיא פסולה לו (משום קירבת משפחה) היא נחשבת זונה ואסורה לשאת כהן, ואילו לאותו הכהן הזכר מותר להנשא בכולם. וכמובן בידוע הוא, כי אם הכהן גרוש לא נגרע ממנו מאומה ויכול לשאת לאשה כוהנת, אך האשה הגרושה אינה יכולה להנשא לכהן. וכך, במשפחות הכהונה בישראל, לא רק שהאישה אינה שותפה כלל באף אחת מעבודות המקדש, אלא שהיחס אליה משפיל, מעליב ומפלה. וזהו שנאמר בויקרא כא ח': "וקדשתו [רק את הזכר] כי את לחם אלוהיך הוא מקריב קדש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדישכם". ובעניין מעמד האישה ביהדות בכלל נוציא מאמר בנפרד. אבל לא רק הנשים מופלות לרעה בענייני כהונה אלא גם הנכים: "איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם (קרבן) אלהיו" (ויקרא כא יז). ולא משום שהמום מפריע בעבודה עצמה אלא טעם האיסור כמו שכתב רש"י ויקרא כא יח: "אינו דין שיקרב כמו הקריבהו נא לפחתך", כלומר שאינו ראוי ואינו נאה שכהן בעל מום יעבוד במקדש, והתורה התמימה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום מרחיקה כהן שנולד עם מום (אפילו אם זה פגם פעוט) – לדוגמא: "עין אחת גדולה ועין אחת קטנה" (רש"י), ואומרת לו אינך רשאי לשמש בפני האלוהים. היום, שרוח של חסד אמיתי מרחפת בעולמנו, לא תהין אף מדינה מתוקנת לכתוב בספר חוקיה חוקים מפלים שכאלה. "האדם יראה לעיניים והאלוהים יראה ללבב" – מתברר כי ההיפך הוא הנכון. האלוהים רוצה כי ישרתוהו דוקא כוהנים "נעימים לעיניים", ואילו תורת המדינות החילוניות הדמוקרטיות דוחה כל אפליה מחמת צורה חיצונית, ומסתכלת "אל הלבב" ולא אל הצורה. ונעבור לעניין אחר בפרשתנו: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג טו). המעיין בצורה פשוטה וישרה יבין את הכתוב כדעתם של הצדוקים שממחרת השבת פירושו ממחרת יום השבת. זאת בניגוד לדעתם של חז"ל אשר פירשו זאת כיום לאחר יום טוב של פסח. ודע שחז"ל עצמם הבחינו בדבר קשה זה, וניסו לפרש במסכת מנחות סה ע"ב, ומצאו שמונה פירושים שונים ומשונים, והרוצה להווכח יעיין שם בגמרא. ורבא דחה כמה מן הפירושים: "אמר רבא כולהו אית להו פירכא בר מתרתי תנאי". אנו נביא כאן דוגמא אחת משמונת הפירושים, שאותה אימצו פרשני המקרא. רש"י (ויקרא כג יא): "ממחרת השבת ממחרת יו"ט הראשון של פסח שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו". והרמב"ן כתב על פירוש זה: "ובאמת שזו גדולה שבראיות הגמרא". ואתה, תלמיד נבון, התבונן בטענה זו 'שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזוהי', ובצדק תשאל: מדוע איני יודע איזוהי? הרי כתוב במפורש כשמגיע זמן קציר וקצרתם את קצירה וכו' למחרת השבת יניפנו' – הרי דברים ברורים הם שהשבת הראשונה היא לאחר הקציר הראשון. והגע בעצמך לפירוש רש"י, היאך יודעים שזה יו"ט של פסח? אולי של סוכות? אלא מאי, אית לך למימר זמן קציר מתאים לפסח ולא לסוכות, דבר נוסף ממאי שהוא יו"ט ראשון של פסח? אולי יו"ט השביעי של פסח? (וכמו שרבא עצמו טען בגמרא). הנה בספר יהושע ה' י' יש ראייה שבנ"י אכלו את החדש כבר בחמשה עשר לניסן ולא למחרתו שלא כדעת חכמים, שנאמר: "ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה". וכתב אבן עזרא, ויקרא כג יא: "וחכם ברומי הביא ראיה ממחרת הפסח יאכלו מצות וקלוי ולא ידע כי בנפשו הוא כי הפסח ביום ארבעה עשר וממחרתו יום חמישה עשר". ותמיד נפלאנו על חכמים, שהרי במקומות רבים הם מוציאים מפשוטו של מקרא ואף אומרים שיש בידם כח לעשות כזאת, שכן ההלכה עוקרת מקרא, וכמ"ש בפרשת משפטים ועיין שם. וא"כ למה לא יאמרו בפשטות הראויה "ממחרת השבת", ממחרת יו"ט ראשון של פסח, והלכה עוקרת מקרא, ולא יצטרכו לתרץ בנימוקים רחוקים מן השכל הישר? לכן יפה כתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק ז' הי"א: "ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב" (כלומר שאינה מן הכתוב אלא מהשמועה). כי באמת שעפ"י הכתוב ועפ"י ההיגיון והשכל הישר אי אפשר להבין כך ולא נותר אלא להתלות בפי השמועה. לענין נוסף מבלי שמחברי התורה יכפלו לנו את הכתוב ויבלבלו את חז"ל אי אפשר, ויקרא כג יח: "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שניים וכו ועשיתם שעיר עיזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח השלמים". ובספר במדבר כח כו: "וביום הביכורים וכו' פרים בני בקר שנים ואיל אחד וכו' ". במסכת מנחות מה ע"ב דנו חז"ל האם שבעת הכבשים הכתובים בויקרא הם הם הכתובים בבמדבר עד שאמרו: "דילמא הכי קאמר רחמנא אי בעי [הכהן] פר ושני אילים ליקרב ואי בעי שני פרים ואיל אחד ליקרב". והכסף משנה בהלכות תמידין ומוספין פרק שמיני ה"א כתב שיש מחלוקת: "ובפרק התכלת במסכת מנחות איפלגו תנאי ודעת ר"ע שאין של ויקרא הן האמורים בחומש במדבר וכו אע"ג דר' טרפון פליג עליה פסק רבינו כר"ע" (ועיין מה שכתבנו בפרשת אחרי מות, ואם תעיין תמצא שהרמב"ם פסק לעניין איל של יוה"כ כי אחד הוא, ואינו מוסף ובכאן פסק שמוספים הם, ואין סוף לבלבול). והרי די היה למחבר התורה לכתוב בספר במדבר 'מלבד קורבנות שתי הלחם', ובכך היה חוסך לנו את כל אי ההבנות וכל אי ההתאמות, עד שכתב אבן עזרא ויקרא כג יח: "ויתכן ששינה הכתוב בשנה הראשונה". כלומר מה שכתוב בויקרא שהקריבו פר אחד ושני אילים זה היה רק בשנה הראשונה, ואח"כ הקריבו שני פרים ואיל אחד. (ואולי כוונתו כי נשתנה הכתוב אחרי שהיו שנה אחת במדבר?! כי סודות רבים לאבן עזרא, והמשכיל יבין). הנה נסיים בגילוי סוד נוסף של אבן עזרא. נאמר בויקרא כג מ': "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות". וקבעו חז"ל שעץ עבות הוא הדס, אבל בנחמיה ח טו: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סכות ככתוב", משמע שעלי הדס אינם עץ עבות (שהרי נמנו בנפרד) אלא מין אחר הם. ומה אמרו חז"ל על כך? במסכת סוכה יב ע"א: "היינו הדס היינו עץ עבות? [כאמור, חז"ל סברו שעץ עבות שכתוב בתורה הוא הדס כמבואר במסכת סוכה לב ע"ב] אמר רב חסדא הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב" (הדס שוטה שאין שלושה עלים יוצאים ממקום אחד והדס עבות ששלושה עלים יוצאים ממקום אחד). ועל כך כתב האבן עזרא ויקרא כג מ': "ועלי עץ עבות טענה על קדמונינו וכן מין הדס אין אילנו גבוה והנה הם שני מינים גבוה ונמוך והגולה מארץ קדר לארץ אדום אם יש לו עיניים ידע סוד המצווה הזאת". וכוונתו בדברי החידות ברורה: עץ עבות הכתוב בתורה אינו יכול להיות ההדס, שהוא תמיד שיח נמוך ואיננו עבות. אבל כמו שמצאנו לחז"ל שחיברו אנשים שונים לאיש אחד (ועיין מה שכתבנו בפרשת מקץ), כן מצאנו להם שבהבל פה חיברו עצים שונים למין אחד. במסכת סוכה לז ע"א: "אמר רבה בר הונא אמרי בי רב: עשרה מיני ארזים הן שנאמר (ישעיהו מא) 'אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו' ". וכך נעשה שיח ההדס הקטן למין ארז ענק מארזי הלבנון. ואין לנו לתמוה על כך, שהרי האמת המציאותית לא הטרידה את חז"ל בבואם לתרץ סתירות ופירכות במקרא. דבר ידוע, שכל סברא ותיאוריה באות מן המציאות (כי איך נבדוק ונאמת סברא אם לא אל מול המציאות העובדתית?). וכך, המלומד ההגון יתאים את טענותיו למציאות, אבל המאמין הנבוך יתאים את המציאות לטענותיו, ולא יניח לעובדות קשות לבלבל אותו באמונתו. על כן, מי שאין לו עניין במציאות עושה מהדס ארז ומארז הוא עושה הדס. דבר דעת אמת
|