"כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" ויקרא כו לה
(שבעים שנה של גלות בבל, הן היו כנגד שבעים שנות השמיטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום. רש"י). פרשת בחקתי מסיימת את ספר ויקרא, אשר התחיל במילים: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ויקרא א א). יודעים אנו כי אהל מועד הוקם בר"ח ניסן בשנה השניה לצאתם ממצרים (תשעה חדשים אחר המעמד בהר סיני). והנה הספר מסיים : "אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כז לד), כלומר חזר אחורה בזמן אל דברי האלהים בהר סיני. וכמו שכתב אבן עזרא (ויקרא כה א'): "בהר סיני אין מוקדם ומאוחר וזו הפרשה קודם ויקרא" (ואנו נוסיף, אף קודם הקמת המשכן המוזכרת בספר שמות). וזאת צריך אתה לדעת שבשלשה מקומות נצטווינו במצוות: בהר סיני, באהל מועד ובערבות מואב. לכן כל מקום שכתוב "בהר סיני" בזמן מתן תורה הוא נאמר, וכמו שכתב הרשב"ם שמות יב א: "אבל שאר מצוות יש מהם בהר סיני ויש מהם באהל מועד ויש מהם בערבות מואב" (בעניין ערבוב הפרשות ואי הסדרים כבר הרחבנו בפרשות הקודמות וגם הראינו כי לא נאה לבורא עולם, שעליו נאמר: "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית"(תהילים קד כד), שיכתוב ספר כה מבולבל ומפוזר, במיוחד כאשר בחוקים עסקינן). ופרשת הקללות שנאמרה בחוקותי לדעתו של הרמב"ן לא היא שנאמרה בפרשת כי תבוא וכמו שכתב בויקרא כו טז: "וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו אבל הברית שבמשנה תורה (כי תבוא) ירמוז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו" (ובעניין הנבואות הכתובות ראה מש"כ במאמר הנבואה), ורש"י בדברים כח כג: "קללות הללו (כי תבוא) משה מפי עצמו אמרן ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמען" וכן הוא במסכת מגילה לא ע"ב שהקללות שבספר דברים משה אמרן מפי עצמו. ונשתומם כשעא חדא, הלא מבואר בסנהדרין צט ע"א: "האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה" והנה נמצא שלדעת חז"ל פרשה שלמה נאמרה מפי משה עצמו! והתוס' שהרגישו בבעיה חמורה זו כתבו בד"ה משה מעצמו אמרם: "וברוח הקדש", אבל הלא כל דברי חכמים מפי רוח הקודש הם, מיהו מודים התוס' שלא מפי הגבורה נאמרה הפרשה. אנו, שאין בנו משוא פנים, נאמר שאף פרשת הקללות בויקרא לא מפי הגבורה ואף לא מפי משה נאמרו אלא מאוחר הרבה יותר. וכדרכנו, שאין אנו אומרים דברים ללא ראיות, נביא סעד לדברינו אלה. בדברי הימים ב' לו כא: "למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה" וכן הוא בדניאל ט ב: "בשנת אחת למלכו אני דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאות לחורבות ירושלים שבעים שנה" והנה, מדוע כתב מחבר דברי הימים "ירמיהו" ולא הזכיר דברי אלוהים חיים בויקרא כו לה אשר שם כתוב במפורש: "כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" ויעשה את החשבון של שבעים שנה בדיוק כמו שרש"י עשה? וכי ירמיהו חשוב להזכירו יותר מדברי התורה עצמן? אלא על כרחך פרשת הקללות כלל לא היתה לפני מחבר ספר דברי הימים אלא תוספת מאוחרת היא. רש"י חישב 436 שנים לא שמרו ישראל שמיטין ויובלות מתוך 850 שנה מכניסתם לארץ עד גלותם. ומהיכן נדע זאת? לא נאמר במפורש, אלא מעצם העובדה שעשו הרע בעיני ה' נלמד שלא שמרו שמיטה ואם מצווה המפורשת בתורה לא שמרו על אחת כמה וכמה שלא שמרו כל הדברים שאינם מפורשים. עכשיו צא וראה כי על פי רש"י מנשה המלך לא שמר שמיטה כל שנות רשעו (שהרי כל מקום שנאמר שנעשה הרע בעיני ה' לא קיימו את מצוות התורה פשוטו כמשמעו) וזה בניגוד גמור להלך הרוח בקרב שלומי אמוני ישראל שחושבים בתמימותם כי בכל תקופת השופטים והמלכים בני ישראל דקדקו במצוות קלות כבחמורות ואף מביאים סיוע לדבריהם מהגמרא סנהדרין קב ע"ב שהמלך מנשה נגלה בחלום לרב אשי לאחר שאמר: 'מחר נדרוש בחברינו מנשה' (לשון זלזול) וכך אמר לו מנשה בחלום: ' מהיכן בוצעים את הפת? ורב אשי לא ידע, אמר לו מנשה אינך יודע מהיכן בוצעים את הפת ואתה קורא לי חברך? שאלו רב אשי מאחר שאתה בקי וחכם מדוע עבדת ע"ז? והשיב לו שאם היה שם היה תופס בשיפולי גלימתו ורץ אחריו. ממדרש אגדה זה מתרשם הקורא התמים שהמלך מנשה בקי היה ואף בצע את הפת כפי ההלכה (אלא שיצר ע"ז חזק היה להם וכו') ולא היא, וכמו שבארנו הרי ברור שלא שמרו שמיטין המפורשים בתורה ק"ו דברים שאינם מפורשים. והאגדה אגדה. הרי כבר מצינו להם לחז"ל שמסלפים הכתוב ובלבד שלא ימצאו אבותינו רשעים לפני המקום והוא אומרם: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"(שבת נו ע"א) ודי אם נצטט את דברי אברבנאל שמואל ב יא: "והדברים האלה [שדוד לא חטא] לחכמינו ז"ל הם דרכי הדרש ואין לי להשיב עליהם, ודי במה שאמרו: רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה כי היה זה אצלם דרך דרש והיה רבי מהפך הדבר מחמתו לקורבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שבקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כולו בפירוש וכו' סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו איך היה טועה אדם בהאמינו? [עד דאמרו חכמים כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה] טוב לי שאומר שחטא מאוד והודה מאוד ושב בתשובה גמורה וקבל עונשו ובזה נתכפרו עוונותיו" הנה מדברי אברבנאל שדחה במחי יד את דרשת חכמים על אחת כמה וכמה דברי חלומות של רב אשי על המלך מנשה, שומר המצוות כביכול. וכיוון דאתינא לדרשות חז"ל נימא בה מילתא. על פי רוב, המעיין בדרשותיהם של חכמינו יראה בהם דברים הרחוקים מן השכל הישר ודבר זה אפשר להבינו בכך שחכמים רצו לקרב את בני דורם לתורה ולמצוות בדברים המושכים את הלב אע"פ שאינם אמת. אך מה שאינו מובן הוא קלות הדעת בראיותיהם מן המקרא ללא בחינה ובדיקה, ונסביר את הדבר. למשל: חז"ל דרשו שדוד המלך "משיח השם" לא חטא, וזה בודאי מתוך מטרה ששלומי אמוני ישראל שלומדים ממעשה דוד לא יבואו אף הם לידי חטא באומרם : 'אם דוד חטא באשת איש מי אני הקטן שאעמוד ואתגבר על יצרי?' וכך יבואו לידי חטא. התימה היא מהיכן דרשו? במסכת שבת נו ע"א : "רבי אומר משונה רעה זו ["מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע" שמואל ב יב ט] מכל רעות שבתורה , שכל רעות שבתורה כתיב בהו 'ויעש' וכאן כתיב 'לעשות' שביקש [דוד] לעשות ולא עשה" וכשבדקנו האם רבי, נשיא ישראל ומחבר המשנה, דייק בדברים אלו מצאנו כי לא היא אלא יש במקרא עוד שש פעמים 'לעשות הרע'! הנה למשל במלכים א כא כה : "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'" ואולי גם אחאב בקש לעשות ולא עשה? ועוד נאמר במלכים ב כא טז: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה'" ודילמא אף מנשה ביקש לעשות ולא עשה? אם כן אין רעתו החטאה של דוד שונה, כדברי רבי, אלא נקוטה היא בדיוק בלשון חטאותיהם של המלכים גדולי החוטאים. ומה שאמר רבי כי "לעשות הרע" לשון מקרא יחידה היא ומיוחדת לדוד איננה נכונה כלל ואנו נתפלא פליאה גדולה איך הגיע רבי לומר דברים כאלה אשר בהינף יד יופרכו. וכל תשובה אפשרית (מסתם בורות בכתובים ועד שינויים עצומים בנוסח המקרא) קשה עוד יותר בהשלכותיה מן השאלה. ובכל מקרה, מכל האמור הנ"ל הנך רואה שלא רק שדרשותיהם של חז"ל רחוקות מן השכל אלא אף מוטעות הן עובדתית. ועתה נחזור לשנים שבנ"י לא שמרו בהן שמיטין ויובלות. הנה הרד"ק כותב בפירושו ליחזקאל ד ה: "בימי השעבוד אשר בין שופט לשופט שהיו עושים הרע בעיני ה' היו משועבדים לגוים מיהושע ועד שמשון 111 שנים" עכשיו צא וחשוב: יהושע מת 28 שנים אחרי כניסתם לארץ, ארבע עשרה שנה ראשונים כבשו וחילקו ולא שמרו שמיטין כמבואר בערכין יב ע"ב. התחילו מניין שמיטה לאחר ארבע עשר שנות כיבוש וחלוקה, נמצא שרק בשנה העשרים ואחת שמרו שמיטה ראשונה וכשהגיעה שמיטה שנייה בשנה העשרים ושמונה כבר מת יהושע ולא הספיק לשמור שמיטה וכן כתב בסדר עולם פרק יא: "יהושע עשה עמהם שמיטה ראשונה, שניה לא הספיק לגומרה עד שמת". והנה הכתוב אומר מיד אחרי מות יהושע בשופטים ג ח: "ויחר אף ה' בישראל וכו' ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתים שמנה שנים" וזאת על כי עשו הרע בעיני ה' בעבודת הבעלים והאשרות (ראה שם). נמצא לפי זה שכבר בשמיטה השלישית לא שמרו ישראל את השמיטה וככל המתבאר בשמיטה השנייה, באמצעה אחרי מות יהושע, חדלו בכלל לשמור על השמיטות. והנה אנו מוצאים במסכת ערכין לב ע"ב: " 'ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל וגו' ותהי שמחה גדולה מאוד' אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא? אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה". ובאמת אוי להן לבנ"י שלזאת יקרא שמירת שמיטין כהלכתה. שמיום שהגיעו לא"י שמרו שמיטה אחת ושנייה בלבד וכבר בשמיטה השלישית הפסיקו. פעמיים עשו שמיטה בימי יהושע ואח"כ, על פי האמור, לא שמרו שמיטות ויובלות אלא למקוטעין עד שיבת ציון, מאות על מאות שנים אחר כך! אבל אולי לא כך היו הדברים באמת. אולי התקינו שמיטות ויובלים רק בימי עזרא הסופר ונתלו באגדת השמיטין שעשו, כביכול, בימי יהושע בן נון. ובאמת, מי יזכור אם אמנם שמרו שמיטה לאחר מאות שנים שבהן ידוע במפורש ונאמר במפורש כי לא שמרו. ואם אכן כך הוא הדבר משמעויותיו לעניין עיצוב המקרא וההלכה עמוקים מני ים, והתלמיד המתמיד, הסקרן והנבון יעמיק ויחקור ויירד לעומק סוד הדברים. דבר דעת אמת
|