"ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל" (ויקרא ד יג).

"ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצוות ה' " (ויקרא ד כז).

שתי פרשות אלה (שגגת הקהל , ושגגת יחיד) חוזרות על עצמן בספר במדבר פרק טו פסוקים כב – לא.

כבר בארנו בפרשת פקודי [ואכן מומלץ למעיין לקרוא שוב מה שכתבנו שם] שהתורה כופלת ששה פרקים בפירוט מלאכת המשכן וכליו, וכאן רואים אנו שוב כפילות במעשה הקורבנות, וכדי להבהיר התמיהה עיין במדבר טו כב – לא  ותווכח שאינן במקומן הטבעי שלפניו מדובר על הפרשת חלה ואחריו בענין המקושש, וא"כ על מה ולמה לא סידר משה ותפר מגילה זו יחד עם מעשה הקורבנות בספר ויקרא, והבן דבר זה כי גם הוא סוד גדול.

ומה אמרו רבותינו על כפילות זו? רש"י במדבר טו כא: "וכי תשגו בעבודה זרה הכתוב מדבר או אינו אלא באחת מכל המצוות תלמוד לומר את כל המצוות האלה מצוה אחת שהיא ככל המצוות וכו' ואיזו זו עבודה זרה" והוא ממסכת הוריות ח' ע"א : "כי כתיבי הני קראי[במדבר טו כב – לא] בעבודת כוכבים הוא דכתיבי".

והכתוב בפרשתנו מדובר שטעו ושגו בשאר המצוות שחייבים עליהן כרת במזיד.

והרי לך שוב ההוכחה שגופי תורה כלל אינם נכתבים בתורה במפורש ואנו זקוקים לדרשת חכמים עד שחלק מרבותנו מפרשי המקרא אפילו פרשו אחרת מדברי חז"ל, אבן עזרא במדבר טו כד:  "הנה שעיר נוסף [משום שבויקרא לא כתוב שעיר אלא פר בלבד] בין שעשו בשגגה מה שצוו שלא לעשות ובין שלא עשו בשגגה מה שצוו לעשות" וכן כתב לגבי שגגת יחיד בפסוק כז : "וזה החטא הוא שלא עשה מה שצווה לעשות והוא שוגג והנה הוא כמשפט העושה בשגגה מה שצווה שלא לעשות" , הנה לדברי האבן עזרא הפסוקים שהוכפלו אינם מדברים על עבודה זרה כדברי חכמים אלא שהכתוב הוסיף שחייב קורבן אף מי שאינו מקיים מצוות עשה והוא בניגוד להלכה פסוקה שאין מביאים קורבן אלא על לא תעשה שחייבין על זדונו כרת בלבד.

והרמבן במדבר טו כב  יצא חוצץ נגד האבן עזרא עד שכתב עליו: "ודבריהם דברי רוח שאם כן יהיה חיוב קרבן בכל מצוות עשה שבתורה".

וכדי לקיים פשוטו של מקרא נטה הרמבן מדברי חז"ל (שפירשו על שגגת ע"ז) וכך כתב: "ולשון הכתוב שלא נוציא אותו מפשוטו וממשמעו וכו' והנה זה כפי משמעו שהוא קורבן מומר לכל התורה בשוגג כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל ויהיה כל זה שוגג כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם וכו' או שישכחו את התורה וכבר אירע לנו כן בעוונותינו " (את שכחת התורה על ידי כל הקהל הזכרנו בקונטרס 9 עי"ש ), ומלבד שאנו מתפלאים שתתכן מציאות שקהל שלומי ישראל יחשבו שכבר עבר זמן התורה (וא"כ גם על עם הסגולה אין לנו לסמוך) הרי הרמבן חידש חיוב קורבן שלא נמצא ע"י רבותינו בדיוק כמו שעשה אבן עזרא.

נמצאנו למדים שהתורה שניתנה מפי הגבורה שצריכה להורות לנו את הדרך הישרה אשר נלך בה ,מפרטת וחוזרת ושונה באריכות רבה את מעשה עבדי אבות ומלאכת המשכן ועוד דברים רבים שאין להם ולמעשה המצוות ולא כלום ואילו דברים שהם גופי תורה אינה מסבירה ומפרטת, והרי יכלה התורה לכתוב : וכי תשגו ועבדתם אלוהים אחרים אשר דבר ה' אל משה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" והאבן עזרא והרמבן לא היו נוטים מדברי חז"ל ומתחייבים בדין זקן ממרא שהרי שניהם הוסיפו קורבן שלא חייבו חז"ל.

הרמבם בהלכות שגגות פרק יב הלכה א: "כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו ב"ד הגדול בהוראה וכו' אם בע"ז שגגו והורו מביאין פר וכו' שנאמר 'והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה' מפי השמועה למדו שבשגגת ע"ז הוא מדבר".

ובאנו כאן לבאר מהו מפי השמועה , ותחילה נעתיק את הגמרא בהוריות ח ע"א :  "הני קראי בעבודת כוכבים הוא דכתיבי, מאי משמע? אמר רבא ואי תימא ר' יהושוע בן לוי וכו' אמר קרא 'וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצוות הווי אומר זו עבודת כוכבים" (הגמרא הביאה עוד שני לימודים נוספים ודחתה אחד מהם). והרמבם שכתב "מפי השמועה " הבין שלימוד זה הוא אסמכתא בעלמא וראיה לדבר שפעמים הרבה נאמר על מצווה שהיא "שקולה כנגד כל המצוות" הרי אף שבת שקולה כנגד כל המצוות וכן ציצית שקולה כנגד כל המצוות וכן ישוב א"י שקולה כנגד כל המצוות וא"כ מה ראו חכמים לבחור דוקא ע"ז אולי דיבר הכתוב על מחלל שבת אלא על כורחך תאמר "מפי השמועה".

ודע לך שפעמים "מפי השמועה" הוא הלכה למשה מסיני ופעמים מן הנביאים או מרבותינו הקדמונים, אך דבר אחד ברור שמפי השמועה הכוונה שזהו דבר בלא טעם וסברא וכמש"כ התוס' בכורות נח ע"א ד"ה מפי חגי בהסברם את הגמרא א"ר יוחנן מפי השמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי: "פירש הקונטרס וכיון דנבואה הוא כהלכתא בלא טעמא היא וליכא למיקם עליה ע"י טעם איזה מהם עיקר" (והתוס העירו על רש"י בצדק שלא היה לו להזכיר נבואה דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא היה לו לומר הלכתא גמירי ליה " וכבר הזכרנו זה במקומות רבים).

ועכשיו נביא לך ראיה ברורה מגמרא ערוכה שאין אנו קובעים הלכה אלא ע"פ חכמים עד שאפילו אדם גדול בתורה שיחלוק על סברתם ועיונם אף אם אומר דעתו מפי השמועה דינו במיתה וזהו דין "זקן ממרא" והוא אומרם במסכת סנהדרין פח ע"א: " ר' אלעזר אומר אפילו הוא (זקן ממרא) אומר מפי השמועה, והן (חכמים) אומרים כך נראה בעיננו, נהרג כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל" הרי לך שכדי לא להרבות מחלוקות בישראל צריך לעשות כדברי חכמים שכך נראה בעיניהם אף נגד גדול בתורה שקבל מפי השמועה ואף צריך להורגו,  ולכן הגמרא הסבירה מדוע לא הרגו את עקביא בן מהללאל (שחלק על חכמים בארבעה דברים כמבואר בעדויות פרק ה' משנה ו' : "עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים אמרו לו עקביא חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל, אמר להם מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו") בסנהדרין פח ע"א: " ואם תאמר מפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל? מפני שלא הורה הלכה למעשה" (והרמבן ואבן עזרא אף הם לא הורו למעשה ולכן אין להם דין זקן ממרא אך הרי נידוי הם חייבים כמו שנידו את עקביא בן מהללאל).

הנה לאחר שבארנו במקומות רבים ובהרחבה שחכמינו עוקרים מפשוטו של מקרא ואף מסרסים הכתוב ממש כיד הטובה עליהם התפלאנו על מפרשי מקרא שמנסים להסביר את דברי חכמים בקביעתם הלכה, במקומות שלא פירשו כפשוטו.

ונביא דוגמא לדבר,כתוב אחד אומר ויקרא ג ט : "והקריב מזבח השלמים אשה לה' חלבו האליה תמימה" וכתוב אחד אומר ויקרא ז כג: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו".

מפשטות הכתובים צריך להיות שחלב האליה יהיה אסור, אלא שחכמים מתירים את חלב האליה וכנפסק בשו"ע יו"ד סימן סד' סעיף ה': "האליה מותרת" והיאך מיישבים המקראות חולין קיז ע"א: "אמר ליה רב מרי לרב זביד אי אליה איקרי חלב תיתסר באכילה [אם אליה נקראת חלב שתאסר באכילה] אמר ליה עליך אמר קרא 'כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשור וכשב ועז'" [והרי אין אליה לשור ועז ולכן אליה של הכבש מותרת] , והדבר ברור לכל בר דעת שלימוד חכמים בזה אינו עומד במבחן הפירוש הפשוט של הטכסט אלא שדרשוהו והוציאו מפשוטו, והנה הרס"ג והרמבן לא היה נח להם בפירוש חז"ל דוקא משום שאינו מסתדר כפשוטו, לכן הלך הרס"ג והוסיף אות "וו" לפסוק ג' ט' : "חלבו והאליה".

והרמבן לעומתו פירש שיש הבדל בין חלב לשומן, והאליה זה שומן ולא חלב ומה שאמר הכתוב "חלבו האליה תמימה" אינו על שומן האליה אלא "חלב שיש בצד הפנימי של האליה" ונמצא שוב הרמבן מחדש חידוש גדול נגד דעת חכמים שהם אומרים שחלב האליה נקראת חלב אלא שהוא מותר מהיקש לשור ועז ואף יוצא דבר הלכה שהאליה אין בה מעילה שהרי אינה חלב וזה בניגוד לדעת חז"ל חולין קיז ע"א : "אלא מעתה לא ימעלו בה" (באליה, בתמיהה) וכך סיים הרמבן דבריו: "והוצרכתי להאריך בזה לסתום פיהם של צדוקים ימח שמם כי בדברי תורה נאמר ענה לכסיל כאולתו ואמרו הוי שקוד ללמוד תורה כדי שתשיב לאפיקורוס וכו' והמדרש שעשו רבותינו כל חלב שור וכשב וכו' מדרש הגון הוא אבל שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק הוצרכנו לראיות וטענות שכתבנו".

ודעתנו בענין זה כאבן עזרא ויקרא ז כג: "פעם אחת בא אלי צדוקי אחד ושאלני אם האליה אסורה מן התורה ואען ואומר אמת כי האליה תקרא חלב כי כן כתוב חלבו האליה תמימה רק קדמונינו התירוה ואסרו כל חלב". (וכמ"ש הרמבם: "מפי השמועה למדו").

כלומר לעולם יש כוח לחכמים להתיר את שאסור מפשוטו של מקרא, ולכן נפלאנו על הרס"ג והרמבן שניסו להסביר וליישב המקראות שלא כדעת חכמים אלא דוקא נצמדו לפשוטו של מקרא והרי זה בדיוק כפירתן של הצדוקים שאינם מאמינים בתורה שבעל פה שבכוחה להוסיף לגרוע ולעקור מפשוטו של מקרא, וכמ"ש בסנהדרין לג ע"ב: "טעה בדבר שהצדוקין מודים בו זיל קרי בי רב הוא" כלומר הצדוקים הם אלה הפוסקים רק לפי פשוטו של מקרא בניגוד לדעת הפרושים. באו  רס"ג ורמבן והסבירו כי יצאו נגד חכמים בגלל הצדוקים ומה שתירצו הרי הוא בדיוק לשיטתם של צדוקים.

נמצא , שהרמב"ן והרס"ג עושים מעשה צדוקי ומבקשים שכר כפרושי.

הואיל ובפרשת הקורבנות עסקינן ראוי לסיים בדברי הרד"ק והמדרש שמדבריהם אנו לומדים שכל עניין הקורבנות עתיד להתבטל חוץ מקרבן תודה וכבר כתבנו בפרשת תצווה שכל עניין הקורבנות יהיה מסור לחכמים שיהיו בדור הבית השלישי.

הרד"ק בירמיהו לג יא: "כי טוב ה' לעולם חסדו מביאים תודה בית ה' כי אשיב את שבות הארץ' מביאים תודה ולא אמר חטאת ואשם לפי שבזמן ההוא לא יהיו בהם רשעים וחוטאים כי כולם ידעו את ה' וכן אמרו רז"ל כל הקורבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מקרבן תודה" וכן הוא במדרש פסיקתא דרב כהנא פרשה ט: "ר' פנחס ר' לוי ר' יוחנן בשם ר' מנחם דגלייא לעתיד לבוא כל הקורבנות בטילות וקרבן תודה אינו בטל"