"קח את אהרון ואת בניו אתו וכו' ויעש אהרון ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה" (ויקרא ח').

כל פרק ח' בפרשתנו מדבר על משיחת אהרון ובניו לכהונה. זוהי פרשת המילואים שכבר ציווה ה' את משה בשמות פרק כט  א – לז.

ושוב, כמו שראינו בפרשות קודמות, אנו רואים כאן כפילות של פרק שלם, אלא שבשמות ה' ציווה את משה, ובפרשתנו מתוארת העשייה עצמה.

ומתי נעשתה משיחת אהרון ובניו? כתב רש"י ח' ב': "פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה".

צא וראה את האנדרלמוסיה שכורך המגילות יצר כאן (ולעניין סדר המגילות ראה בדברינו על פרשת פקודי וגם להלן).

בשמות פרקים כה-לא, מתוארים ציוויי השם למשה על המשכן וכליו, וכן משיחת אהרון ובניו (פרק כט). לאחר מכן, בפרקים לב-לד מתוארים מעשה העגל וקבלת הלוחות, אע"פ שמעשים אלה היו קודם לציוויי המשכן (עיין פרשת פקודי).

אח"כ, בפרקים לה-מ' מפרט הכתוב את הקמת המשכן בפועל אך שוכח לכרוך בה את משיחת אהרון ובניו, אע"פ שהייתה שבעה ימים לפני הקמת המשכן.

רק בספר ויקרא, לאחר ביאור ענייני הקורבנות בפרק ח', מפרט הכתוב את משיחת אהרון ובניו. (ונראה שהקמת המשכן לא נסתיימה, אלא הכתוב חוזר אליו בספר במדבר ז' א': "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וכו' ויקריבו נשיאי ישראל" – ומפרט את חנוכת המשכן, ושוב חוזר להקמת המשכן בפרק ט' טו: "וביום הקים את  המשכן וגו' ").

והרמב"ן, אעפ"י שמסכים שאין מוקדם ומאוחר בתורה, הבין שבמקרה שלנו הדבר מוזר ומשונה. על מה ולמה פירט הקמת המשכן ולא כלל בתוכו את משיחת אהרון ובניו, אלא רק בספר ויקרא? קם וצווח בנהמת ליבו (ויקרא ח' ב'): "ולמה נהפוך דברי אלוהים חיים ועוד כי צווה בפרשת ביום החודש הראשון בכל הקמת המשכן ובלבישת אהרון ובניו ובמשיחת כולם וסיפר שם מעשה משה בענין ההקמה ולא הזכיר  באהרון ובניו דבר עד  המקום הזה ואיך הפריש ענין אחד בשתי פרשיות ואיחר המוקדם".

ולכן הלך הרמב"ן וכתב שמשיחת אהרון ובניו היתה לאחר הקמת המשכן וציווי הקורבנות. ודע לך שהרמב"ן לא על רש"י לבדו הוא חולק אלא על דעת חכמינו בספרי מד, והובא ברש"י במדבר ז' א': "ביום כלות משה להקים וכו' מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פירקו".

והואיל ובסוגיה שאין מוקדם ומאוחר יש נפקותא ללימוד המידות שנדרשת בהם התורה (וכמו שנראה לקמן) ראוי להתעכב בה ולהסבירה יותר.

ספר במדבר א' א' מתחיל: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועדבאחד לחדש השני [אייר] בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר".

ובהמשך הספר, בפרק ט' א': "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר".

והגמרא בפסחים ו' ע"ב שואלת – וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר [ואח"כ] ניכתוב  דחדש  שני? אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה". ופרש"י: "לא הקפידה תורה על סדר מוקדם ומאוחר, ופרשיות דנאמרו תחילה הקדימו המאוחרות לה".

נמצאת למד "שהקב"ה אומר ומשה כותב" (בבא בתרא טו ע"א), משמע כותב ומניח הפרשה כתובה בקלף, ובגיטין ס' ע"א נאמר: "א"ר יוחנן משום רבי בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה". ופרש"י: "כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף ארבעים שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן". וכשבא לתפרן מקץ ארבעים שנה שינה סדר המגילות והתערבב סדר הזמנים.

ולא זאת בלבד שדבר משונה הוא לבלבל כך את הקורא והמעיין, ראה איזה מכשלה יכולה להגרם לכל לימודי ההלכות והדינים. שהרי הגמרא בפסחים ו' ע"ב סוברת שמידת כלל ופרט נלמדת לפי הסדר שהקב"ה אמר למשה, ולא לפי סדר שסדרן משה רבינו, ולכן הסיקה שאין ללמוד כלל ופרט בשני עניינים אלא בעניין אחד שבו בלבד משה לא בלבל הסדר וכתב אמנם כפי שנאמר לו והוא אומרם: "זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה אמר רב פפא לא אמרן אלא בתרי ענייני [בשתי פרשיות, רש"י] אבל בחד ענינא [פרשה אחת] מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, דאי לא תימא הכי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דילמא [אולי] פרט וכלל הוא". ורבינו חננאל מסביר כך: "כגון אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה [כלל: כל בהמה] מן הבקר והצאן פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט בקר וצאן אין מידי אחרינא לא ואם תאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה [בעניין אחד] שמא מן הבקר והצאן תקריבו נאמר תחילה בציווי [ה' שאמר למשה] ואח"כ נאמר מן הבהמה".

נמצאת למד שבגלל שמשה בלבל סדר המגילות הנאמר לו אין אנו יכולים ללמוד כלל ופרט. ומי יודע כמה פרטים והלכות נעלמו מאיתנו בגלל בלבול זה (ועיין במנחות נה ע"ב שהגמרא לא למדה כלל ופרט בגלל שמרוחקין זה מזה, וכן כתבו התוס' ד"ה כלל ופרט: "דנין [כלל ופרט] לפי שהוא בחדא פרשתא אבל הכא דחד בויקרא וחד בצו את אהרון הוו בתרי עניינים ומודה דאין דנים").

וכדי להוסיף ולחדד את הבלבול והמוזרות בעניין המידות שהתורה נדרשת בהן נביא דוגמא לכך, ואתה הקורא תקיש למקרים רבים כמותה שנמצאו בתלמוד.

במסכת בבא קמא נד ע"ב כתוב במשנה כך: "אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכו' ולשבת [עניין איסור עבודה בבהמה בשבת] וכן חיה ועוף כיוצא בהן א"כ למה נאמר שור או חמור? אלא שדבר הכתוב בהווה". ואנו נתבונן בעניין איסור עבודת הבהמה החיה והעוף בשבת. כתוב בדברים ה' יד: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגו' ", והנה כל בר דעת מבין מ"כל בהמתך" שלאו דוקא שור וחמור אלא לכל חיה שברשותך עליך לתת מנוחה בשבת. הגע בעצמך למה יקפיד הכתוב בחמור שינוח אך הסוס יעבוד? וכן איך יתכן שיקפיד הכתוב על השור שלא יעבוד אבל הגמל כן? וכי מה חטא הגמל? אלא שדבר הכתוב בהווה בדיוק כמו שהמשנה עצמה אמרה, כיוצא בו רש"י שמות כא כח: "וכי יגח שור – אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף אלא שדבר הכתוב בהווה", ולא אמרינן דווקא שור.

ודוגמא נוספת ללשון הווה מסנהדרין סז ע"א: "תנו רבנן מכשפה [לא תחיה] אחד האיש ואחד האישה אם כן מה תלמוד לומר מכשפה מפני שרוב נשים מצויות בכשפים" (והובא ברש"י שמות כב יז: "מכשפה לא תחיה אלא תומת בב"ד ואחד זכרים ואחד נקבות אלא שדבר הכתוב בהווה שרוב נשים מצויות בכשפים").

אבל האמוראים מפרשי המשנה נטו מהפירוש הפשוט ואף המפורש במשנה (שדבר הכתוב בהווה) והלכו אל המידות. וזה אחד מן הדברים המוזרים ביותר שנמצאו אצל חז"ל ואיננו יודעים על מה ולמה סטו מהשכל הישר שהרי במקרה דידן ההלכה ע"פ הפירוש הפשוט אינה שונה ממסקנתם ומה היה להם לזנוח את הפשוט והברור?

וכך למדו האמוראים בגמרא שכל חיה אסורה בעבודה בשבת, במידת הכלל ופרט וכלל, בעשרת הדברות שמות כ' י': "לא תעשה כל מלאכה וכו' ובהמתך וגו' [כלל כל בהמה]", וכשחזר משה ושנה עשרת הדברות בספר דברים ה' יד': "לא תעשה כל מלאכה וכו' ושורך וחמרך [פרט] וכל בהמתך וגו' [כלל]". הרי שהכתוב כלל ופרט וכלל, מה הפרט [שור וחמור] בעלי חיים, אף כל בעלי חיים.

אבל הרי ספר שמות וספר דברים הם שתי פרשיות מרוחקות, וקושיה זו הקשו התוס'  בבא קמא נד ע"ב ד"ה בהמתך: " לא חשיב ליה כלל ופרט המרוחקים זה מזה, דאחרונות וראשונות חדא מילתא היא דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו". ודברי התוס' קשים, שהרי אם בדבור אחד נאמרו איך נדע מה נאמר קודם, אם נאמרו ביחד? ואיך אפשר לדון בכלל ופרט וכלל מה שנאמר בעת ובעונה אחת? הרי כבר בארנו לעיל שהמידה כלל ופרט נלמדת לפי אמירתה ולא לפי כתיבתה.

וראה מה כתב אבן עזרא על כפילות עשרת הדיברות בשמות כ' א': "והנה אנחנו קראנו זו הפרשה שהיא פרשת וישמע יתרו ראשונה, ופרשת ואתחנן שניה והנה ראינו כי מתחילה וכו' ומתחילת זכור עד סוף עשרת הדברים שנוי בכל מקום, בראשונה זכור ובשנית שמור וכו' [ופירש את השינוי בין שתי הפרשות כך] ועתה אדבר על זכור ושמור, דע כי הטעמים [המשמעות והכוונה של המילה] הם שמורים לא המילות וכו' כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת והם לבדם הכתובים על לוחות הברית וכו' [בניגוד לדעת חז"ל שהראשונות נכתבו בלוחות ראשונות והשניות נכתבו בלוחות שניות עיין בבא קמא נד ע"ב] ועשרת הדברים הכתובים בפרשת ואתחנן הם דברי משה והראיה הגמורה ששם כתוב פעמים כאשר צוך ה' אלהיך".

הרי האבן עזרא אומר דבר עצום: שעשרת הדברות השניים לא מפי הגבורה הם אלא דברי משה! אם כך "שמור וזכור בדיבור אחד" לא היה! וגם המסורת שכל אות שבתורה כתב משה מפי הגבורה אין לה רגליים. ראה אומץ לבו של אבן עזרא ודבקותו באמת שלו, לכתוב דעתו ללא מורא.

ולעניין מידות שתורה נדרשת: אם משה חזר על דברי אלוהים מבלי להשגיח על הציטוט המדויק אלא  נסתפק לשמור על המשמעות שלא תשתנה, היאך אפשר ללמוד כלל ופרט וכלל?

ואתה התלמיד התבונן היטב בגמרא בבא קמא נד ע"ב עד הסוף, וראה שהגמרא דחתה לבסוף את לימוד הכלל ופרט, ולמדה איסור מלאכה בשבת לכל בהמה וחיה מריבוי "וכל בהמתך". ומכאן אתה למד שהמידות שהתורה נדרשת הם מדעתם בלבד ולכן יכולים לדחותם, דאם מסיני הם המידות, היאך אפשר לדחותם? (ועיין בכל השקלא וטריא בגמרא ותווכח שהמידות שהתורה נלמדת שמהם יוצאים גופי תורה הרבה פעמים הם דברים הרחוקים מהשכל הישר).

הואיל ובמסכת בבא קמא עסקינן נצטט דברי הגמרא נד ע"ב: "שאל ר' חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב [למען ייטב לך]? אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהם טוב אם לאו שאיני יודע אם נאמר בהם טוב אם לאו". וכתבו התוס' בבא בתרא קיג ע"א ד"ה תרוויהו: "פעמים שלא היו בקיאים בפסוקים".

וכן במסכת ברכות מג ע"ב: "רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמיהו שמן והדס, שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן, אמר ליה לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע [רבן גמליאל שמברך קודם על השמן] אמר ליה הכי אמר רבא הלכה כבית הלל, ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד". ופרש"י: "לא אמר רבא הלכה כב"ה אלא רב פפא אכסיף [התבייש] לפי שטעה והשמיט עצמו בכך".

והרי לך שתי עדויות נפלאות ביושרם, האחת שאינם בקיאים בפסוקים, והשנית שכדי שלא יתגלו בטעותם משקרים בענייני הלכה ותולים באילן אחר כדי שלא יתביישו.

ראה גדולתם של אוספי הגמרות שכתבו ולא הסתירו את חוסר הידע ואת השקרים. וגם אנו נלך בדרך כזו, ללא מורא וללא משוא פנים. נאמר דברים כהווייתם ולא נירא לא מן המסתירים ולא מן המעוותים, לא מן המשקרים ולא מן החולמים. כי אדון לכל המעשים היא הדעת ומקור הדעת אמת.

דבר דעת אמת