רוב המצוות הכתובות בפרשת קדושים כבר נכתבו – לפעמים ממש מילה במילה – במקומות אחרים במקרא. והביא הרמב"ן ויקרא יט ד את דברי המדרש (ויקרא רבה כד ה'): "רבי לוי אומר מפני  שעשרת הדברות כלולין בתוכה". וכן כתב אבן עזרא יט ב': "וטעם להזכיר זאת הפרשה וכו' והם עשרת הדברים הנזכרים". כי אפילו מצוות המנויות בעשרת הדברות נכפלו כאן.

אנו נביא שתי דוגמאות ואתה תחקור בפרשה ותמצא שרובה כך היא:

"ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא יט ט');

"ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא כג כב).

"את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'" (ויקרא יט ל');

"את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' " (ויקרא כו ב').

וכבר כתב הרמב"ן: "האזהרות בשבת רבות בתורה כמו בעבודה זרה". ומחמת ריבוי האזהרות המפוזרות במקרא על איסור אחד, נחלקו רבותינו בדבר זה. הרמב"ם בשורש התשיעי לספר המצוות כתב שריבוי האזהרות הוא לחיזוק בלבד: "ולא נביט לריבוי הצווין שבאו בענין ההוא וכו' כי כולם הם לחיזוק לבד, כי פעמים ישוב בענין אחד בעצמו אזהרה אחר אזהרה לחיזוק".

נמצא שלדעת הרמב"ם כפילות האזהרות אינה תוספת איסור ללקות עליו אלא חיזוק בלבד, אולם מפני שמצא להם לרבותינו שיש פעמים שחייבו שתי מלקויות כתב: "ואי אפשר ידיעת הלאו והעשה הנכפל שהוא בא לתוספת עניין [כלומר תוספת איסור אחר] אלא במורה יורה עליו והם מקבלי הפירוש עליהם השלום". כלומר ענייני כפל המלקות אין לדעת מן הכתוב המפורש אלא מסורת שבע"פ היא.

והרמב"ן בשורשים חולק על דעת הרמב"ם, וטוען שאפשר להתחייב מלקות פעמיים ואף יותר על מעשה אחד: "אלא שכבר נשתבש [הרמב"ם] בשיטה הזו בשבוש גדול כי מה שאמר בלאוין הרבה שבאו באיסור אחד שאינו לוקה אלא אחת אינו כן". ובהמשך דבריו הביא דוגמא לדבר: אם היה כתוב למשל ערוות כלתך לא תגלה וערוות אשת בנך לא תגלה, היה מחייב שני עונשים (מלקות או קורבנות), וזאת למרות שעבר באיסור אחד בלבד, שבא על כלתו היא אשת בנו. ולא שקט הרמב"ן בדבר זה עד ששאל על שיטתו שלו: "ולא יקשה עליך שאנו מלקין בשרצים משום הלאוין הכתובים בתורה ומשום הכתובים במשנה תורה ואין אנו עושים כן בבהמה טמאה ובעופות טמאים [שהרי איסורן נכפל פעם בויקרא ופעם בדברים]?" ותירץ: "לפי שכבר התנינו בריבוי הלאוין שיהיו מיותרים לגמרי ואז נלקה עליהם במנינם. אבל אלו לא באו ליתור וכפל, אלא ללמד כמו שאמרו בגמרא ואלו טרפות סג: למה נשנו בבהמות מפני השסועה וכו' ". כלומר רק אם כפל האיסור בא ללא כל נימוק או סיבה מיוחדים לוקים עפ"י מניינם, אבל במקום שיש איזו סיבה או הנמקה לכפל אין לוקים כמניינם.

נמצא לדעת הרמב"ן, דבר שהוא רחוק מהשכל הישר. הגע בעצמך, אילו היה בספר חוקי המדינה כתוב כך – "כאשר תמרור 'עצור' לפניך, אם לא תעצור תשלם 100 שקלים", ובמקום אחר בחוקים יהיה כתוב – "כאשר תמרור עצירה לפניך אם לא תבלום רכבך תשלם 100 שקלים", אזי (לשיטת הרמב"ן) כוונת ספר החוקים היא שכל מי שאינו עוצר בתמרור כזה יתחייב 200 שקלים. והרי כל בר דעת שימצא ספר חוקים מבולבל שכזה יעלה בלבו גיחוך, ואת זאת מייחס הרמב"ן לספר חוקי התורה? אכן, הרמב"ם, שהשכל הישר מנחהו שלל זאת מכל וכל.

ואנו את דעתנו בריבוי הכפילות באזהרות נסביר בהמשך.

בוא וראה עניין נוסף אשר נכפל בפרשת קדושים, היא פרשת העריות שנכפלו – וראה עניין זה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח) ובפרשת קדושים (ויקרא כ').

ומה אמרו רבותינו על עניין כפילות זו? רש"י ויקרא כ ב כתב: "ואל בני ישראל תאמר – עונשין על האזהרות"; וכן כתב הרמב"ן ויקרא כ' ט': "הזהיר הכתוב קצת העריות לחייב בהם מיתה"; והוא מה שאמרו חז"ל במקומות רבים: "לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר".

אבל נותרת השאלה: על מה ולמה ראה כותב התורה להפריד בין האזהרה והעונש ולשים אותם בשני מקומות שונים? הרי ראוי היה לכותבם בחדא מחתא כעין זה: "לא תנאף באשת איש, מות יומתו הנואף והנואפת", ובכך היו הדברים הגיונים יותר ומובנים יותר וגם היה נחסך מאיתנו פרק שלם של כפילויות הדיבור. הרי כבר אמרו חז"ל במסכת פסחים ג' ע"ב: "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". באמת כלל נאה וחשוב הוא, אבל אין התורה נוקטת בו ואינה עושה דרכה קפנדריא, כפי שראוי לספר חוקים מסודר.

לא רק זאת אלא שקושי נוסף קיים כאן, כי הנה מצינו במקומות רבים שענש הכתוב וכלל לא הזהיר.

כך כתב הרמב"ם בהקדמתו למניין המצוות: "ופעמים לא תתבאר האזהרה בכתוב בלאו גרידא אבל יזכור העונש לבד ויניח האזהרה. אבל השורש אצלנו, לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר ואי אפשר מבלתי היות האזהרה לכל מה שיתחייב עליו עונש. ולכן יאמרו בכל מקום: עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר כך וכך. וכשלא התבארה האזהרה מן הכתוב ילמדו אותה בהקש מן ההקשים התוריים כמו שזכרו [כתבו] סנהדרין פה ע"א באזהרת מקלל אביו ואמו ומכה אביו ואמו, שלא התבארה בכתוב כלל, שלא אמר לא תקלל אביך ולא אמר לא תכה אביך וכו'".

ושוב נמצא, גם לדברי הרמב"ם, שכותב התורה אינו עקבי. יש פעמים שכופל האיסור באזהרה ואח"כ מעניש ובמקומות אחרים משאיר את האזהרה ל"לימודים תורניים" מן ההיקש. אתה הקורא תדע כי ההיקש היא אחת מי"ג המידות שתורה נדרשת בהן, ואנו כבר הראינו כי י"ג המידות כולן מדעתם וסברתם של חכמים הן. ועיין היטב מה שכתבנו בקונטרס 8.

ופה נביא עוד דבר שקשה בעניין כפילות פרשת העריות. הרי בפרשת אחרי מות בסיום האזהרות נכתב העונש, ויקרא יח כט: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם". ובפרשת קדושים ויקרא כ' יז: "ואיש אשר יקח את אחותו וכו' ונכרתו לעיני בני עמם". ועיין במסכת מכות יד ע"א, שר' יצחק למד מכפילות העונש שהבא על אחותו פטור ממלקות וחכמים לומדים דבר אחר, ועל זה כתב הרמב"ן כ' י': "והכרת הבא באחותו הוא מיותר"! ושוב אנו מוצאים שלא רק שהוכפל הכתוב לחינם אלא שהכפילות בילבלה את רבותינו עד שנמצאו חלוקים בפישרה. אילו היה בעל הדברים מקצר ומקפיד וכותב את האזהרה והעונש בפרק אחד ובמקום אחד, הרי אז היה מצווה אותנו בדרך הקצרה, הקולעת והברורה הראויה לספר חוקים אלוהי ממש.

עכשיו שים לבך, התלמיד הנבון, וראה: עריות שנכפלו בפרשת קדושים, לדעת חכמים נכפלו כדי "להעניש אחר שהזהיר". אם כך, מדוע לא מצינו בכתובים  עונש הנושא שתי אחיות (שהזהיר עליו בפרשת אחרי-מות) ?

על זה כתב האבן עזרא כ' יט: "לא הזכיר עונש אחות האב גם לא הזכיר כלל עונש שתי אחיות והמשכיל יבין, גם דברי הקבלה אמת".

ובטרם נגלה דעתנו בדבר כפילות הפרשות נאמר כי ראוי לעיין היטב במקומות שבהן אומר האבן עזרא "והמשכיל יבין" ודיבור הדומה. ודע כי בחלק המקומות הללו אמר החכם דברים עמוקים וחשובים עד מאוד אשר לא רצה כי תשזפם עין כל, והמבין יבין.

ראשית נצטט דברי האבן עזרא ויקרא יח יח: "והנה לא הזכיר בפרשת קדושים עונש השוכב עם שתי אחיות וכו' וטעם המפרש כי רחל ולאה לא היו שתי אחיות וכו' וזו איננה ראיה גמורה וכו' ודעתי תדענה בפרשת וילך".

גם נוסיף על אלה את דברי האבן עזרא בבראשית לה ב', אשר שם יפנה שוב את הלומד אל פרשת וילך בספר דברים "הסירו את אלהי הנכר – חלילה חלילה שישכב הנביא עם עובדות אלוהי ניכר ופרושו תמצאנו בפרשת וילך משה".

וכאשר נלך לפרשת וילך כך נמצא כתוב שם, דברים לא טז: "ידענו כי השם אחד והשינוי יבוא מהמקבלים והשם לא ישנה מעשיו כי כולם הם בחכמה ומעבודת ה' לשמור כח הקיבול כפי המקום על כן כתוב את משפטי אלהי הארץ על כן אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר והיפך המקום הדבק בעריות שהם שאר [היינו, קירבת משפחה] והמשכיל יבין".

הנה אמר שוב "המשכיל יבין"! פעמיים באותו העניין ורמז לדברים צפונים.

וכך ביארו הרב יוסף טוב עלם  (חי במחצית השניה של המאה ה-14 למניינם) בספרו "צפנת פענח" בפרשת אחרי מות: " 'והנה לא הזכיר בפרשת קדושים עונש השוכב עם שתי אחיות ' ואחר כן אמר (אבן עזרא יח כו ולא תעשו מכל התועבות האלה האזרח והגר) 'כי זאת המצוה היא שוה לאזרח וגר בעבור שהוא דר בארץ ישראל ואם יש לך לב תוכל להבין כי בימי יעקב שלקח שתי אחיות בחרן ואחריו עמרם שלקח דודתו במצרים לא נטמאו בהם' , פירוש זה הוא סוד שרמז בפרשת וילך בפסוק אלהי נכר הארץ, ועיקר כל זה הוא כי איסור העריות הוא בארץ ישראל לבדה בעבור העליון המושל עליה שהוא מאדים אויבו של נוגה המושל על התענוגים והמשגל כי מאדים שונא זימה, גם בעבור שיש לשמש ממשלה בארץ ישראל ויש בחלק השמש הנפש המשכלת, ואלה הדברים מפורשים בספר ראשית חכמה שלו"

מדהים! הנה כך ממש מפרש אחד מגדולי רבותינו מהמאה הארבע עשרה את דעתו של אבן עזרא שלא נאסרו העריות אלא בארץ ישראל בלבד!

על פי זאת, גילוי עריות אחת משלוש המצוות שעליהם נאמר ייהרג ולא יעבור, היא מצווה התלויה בארץ ואינה נוהגת בחו"ל. התיתכן כזאת? ומאידך, אכן ניכר כי זו כוונת האבן עזרא בדבריו ועל כן הסתירם בכפל "המשכיל יבין". ואנו עומדים נרעשים.

גם נוסיף בשולי דברים אלה כי הנאמר בפרושיהם של אבן עזרא ואחרים (והנזכר כאן על ידי הרב טוב עלם) על השפעתם של הכוכבים מאדים ונוגה בקביעת חוקים ומנהגים לבני האדם הוא היישר מן הדת היוונית והרומית. כי עובדי כוכבים אלה ראו בכל כוכב דמות חיה וחושבת, פועלת ומשפיעה. כוכב מאדים הוא מרס – אל המלחמה וכוכב נוגה היא ונוס – אלת האהבה (ואלה שמות הכוכבים בלע"ז עד עצם היום הזה). על כן תורת עכו"ם היא כי מאדים אוהב את המלחמה ונוגה אוהבת את תענוגות המשגל, וזה בדיוק כפי שכתב הרב טוב עלם בספרו וגם קבע כי זו דעת האבן עזרא.

אבל אנו לא נקבל דברים מוזרים אלה והנראה נכון לדעתנו שהסתירות וההבדלים מקורם הגיוני יותר. נראה כי שני מחברים שונים כתבו את שתי הפרשות האלה (קדושים ואחרי מות) וכאשר נערכו הכתובים, בזמן מאוחר יותר, השאיר העורך את דברי שניהם בכתובים. בכך יתישבו הכפילויות והשוני בדברים.

ואל תתמה על הנאמר כי לטכסט המקראי מחברים שונים, שהרי כך רמזו כבר כמה מחכמינו וגם כתב במפורש האבן עזרא דברים לד ו': "דברי יהושע, ויתכן שכתב זה באחרית ימיו" (ובפרשת דברים פרק א' פסוק ב' שוב רמז אבן עזרא על זה  ובמקומו נבאר).

ואע"פ שיש מי שיטען כי דברים קשים אנו כותבים כאן, הרי עדיף לכל אשר שכל ישר ינחהו וכבודו של בורא עולם לנגד עיניו לסבור כך. הרי ראינו שוב ושוב כי כתיבת התורה מבולבלת, ענייניה אינם סדורים, דבריה חוזרים על עצמם שוב ושוב, מדגישה את הטפל ומניחה לחכמים את העיקר, כופלת את האיסורים פעמים רבות, עונשת ואינה מזהרת או מזהרת ואינה עונשת. הרי נועדה התורה כספר חוקים לבני אדם. איך יש להתייחס לכותב ספר חוקים מבולבל, המעיז לתלות מקורו באלוהי כל העולמות? הרי מן המשוגעים ייחשב.

ודוק  "שהבחינות המראות בעליל כי העולם שלפניו נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא" (חזו"א, אמונה ובטחון); הנה אותה הנפש עצמה המתפעלת משלמות הטבע וסדריו אם תבחן ביושר את הטכסט המקראי תמצא בו תוהו ובוהו ולא סדר אלוהי ראוי כלל. כי הסדר המופתי קיים בטבע אך אינו נמצא במקרא. לכן אחת היא המסקנה לכל בוחן ובודק: בורא העולם הזה, הנפלא והמסודר להפליא, לא יתכן כי הוא זה אשר כתב את ספרי התורה.

דבר דעת אמת