שמירת השבת וזכירתה הן מן העמודים הגדולים של העם היהודי, עד שאמרו בחולין ה' ע"א, שהמחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר לע"ז וככופר בתורה כולה, וכדכתב רש"י שם: "האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים, דבעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית".

כידוע לכל, התורה לא פירטה אילו מלאכות אסורות בשבת פרט לחריש וקציר (שמות לד כא), ולא תבערו אש (שמות לה ג') וכן איסור המקושש (במדבר טו לב).

וזה לך עדות שמסרן הקב"ה לחכמים וכמ"ש היראים סימן רעד: "ומלאכות שבתורה ארבעים חסר אחת וראו חכמים אלו המלאכות הדומות, עבודה הדומה היא נקראת מלאכה דכתיב מלאכת עבודה לא תעשו ואמרינן אלו הן שהקפידה התורה עליהן כי לא מסרן הכתוב אלא לחכמים".

וכן כתב אבן עזרא בהקדמתו: "ולמה במצות נגע צרעת מבוארים המשפטים שהיא מצוה לאדם אחד ולפרקים מעטים, ומצות המועדים חיוב לכל ישראל בכל זמן ולמה אין בתורה עליהם עד נאמן רק נחפש כה וכה רמיזות ולמה בדברי תורה תמימה כזאת? וזה לנו האות שסמך משה על תורה שבעל פה שהיא שמחה ללב ולעצם מרפא כי אין הפרש בין שתי התורות".

כתבנו והרחבנו בפרשות הקודמות שכל לימודם של חכמים הוא על פי עיונם וסברתם, וכלשון היראים "מסרן לחכמים".

ובפרשה זו באנו לבאר את דרכי עיונם וסברתם של חכמים במלאכות שבת. נבדוק ונראה: העומדים הם בפירוש הסביר? והאם דרכי לימודם עקביות?

מסכת שבת מט ע"ב: "הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי? אמר להו רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת, בעי רב יוסף 'ויבא הביתה לעשות מלאכתו' ממנינא הוא או לא אמר ליה אביי וליתי ספר תורה ולימני מי לא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא זזו משם עד שהביאו ס"ת ומנאום אמר ליה כי קא מספקא לי משום דכתיב והמלאכה היתה דים ממניינא הוא, והא (ויבא לעשות מלאכתו) כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס [ואינו בכלל מנין מלאכה] או דילמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא והאי והמלאכה היתה דים הכי קאמר דשלים ליה עבדיתא, תיקו".

גמרא פסוקה, ברורה ומפורשת, שמספר פעמים שמופיע בו "מלאכה", "מלאכתו"
ו- "מלאכת" הוא 39 פעם, ומכאן למדו מניין כל אבות מלאכה בשבת וכל דינים והלכות של מלאכה בשבת, ותולדותיהן ותולדות תולדותיהן תלויות ב-ל"ט אבות מלאכה אלה עד עצם היום הזה.

ומה יעשה מבקש דעת? יתי ספר ויחזי!

והנה בטרם נעמיק בעצם הלימוד, הלכנו גם אנו לקיים הוראתו של אביי והחלטנו לספור כמה וכמה פעמים מופיעות שלוש המילים הללו, אשר מנתה הגמרא, בתורה.

ואלה תוצאות הבדיקה: "מלאכה" – 24 פעמים, "מלאכת" – 19 פעמים, "מלאכתו" – 4 פעמים. סה"כ 47 פעמים!!!

כל מניין ובניין המלאכות האסורות בשבת מתפוגג לנגד עינינו כעשן. אם טעו חז"ל ביסוד היסודות, בעצם מספרן של אבות המלאכה, וחיסרו מהן 8, במה עוד טעו בהלכות השבת?

מנין צצו 8 המילים הנוספות לא ידענו, אך בעניין זה כבר ביארנו בקונטרס 9 שחלו שיבושים רבים במסורה במשך שנים רבות של צרות וגלות, ואף בזמן של שלוות הנפש דרכם של הסופרים להחסיר וליתר, כמ"ש הבית יוסף חו"מ סימן שלג: "הנותן מעות לחבירו לכתוב לו ספר תורה ונמצאו בו טעויות וצריך לשכור מי שיגיה אותם כתב הרשב"א ח"א בסימן אלף נ"ו אם הם טעויות שדרך הסופרים לטעות בכך אין הסופר חייב כלום אבל אם טעה כל כך שאין דרך הסופרים לטעות חייב".

אלא שטעויות סופרים אינן יכולות להסביר תוספת של שמונה מילים שלמות במקומות שונים בתורה. האם היתה תורה שבידי חז"ל שונה לחלוטין מזו שבידינו? ועיין בפירוש ר' חננאל, וכן ב"עיונים" שבפירושו של ר' עדין שטיינזלץ (מס' שבת, עמ' 206): "ויש גורסים כאן 'מלאכה ומלאכתו' ואין חושבים 'מלאכת' בעניין זה, ואז יוצא החשבון מכוון (שער אפרים)". ומדוע קופחה "מלאכת" לא נתן הסבר, אך זאת למדנו שרבותינו ישבשו ויגרסו ויתקנו, ובלבד שלא לומר "רבותינו טעו".

ר' נתן בדף ע' ע"א למד ממקום אחר "לפי שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל אלה הדברים וגו' דברים הדברים אלה הדברים אלו שלושים ותשע מלאכות שנאמרו למשה מסיני", ופרש"י דברים משמע תרי, [האות] ה"א לרבות חד הרי שלושה "אלה" בגימטריא 36 הרי 39". ועל דרשת ר' נתן כתב הפני יהושע מט ע"ב: "דלא הוי אלא חושבנא וגימטריא בעלמא". ואין צורך לומר שאינו מפורט ומפורש כמו הגמרא דלעיל.

נחזור ללימוד עצמו ונראה שלא רק במניין המלאכות טעו חז"ל טעות גסה, אלא שכל המלאכות שמנו חכמים מדעתם מנו, עד שנתקשו התוס' ד"ה כנגד כל מלאכה: "וא"כ היכי ידעינן לדידה הי נינהו אבות מלאכות והי תולדות דאין סברא לומר שמדעתם ביררו מלאכות חשובות ועשאום אבות". ונשארו גם התוס' בתמיהה על קביעת אבות המלאכה.

וכדי להוסיף ולהמחיש את הבלבול ואי הבהירות בעניין המלאכות, צא וראה שחז"ל מנו את "הבורר הזורה והמרקד" כשלושה אבות, ושאלה הגמרא שבת עג ע"ב: "היינו זורה היינו בורר היינו מרקד", ותירצו: "כל מילתא דהוי במשכן אע"ג דדמיא לה חשיב לה, וליחשב נמי כותש [אף שהוא דומה לדש, הרי היה במשכן ומדוע לא מנאו התנא?] אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה". והתוס' הקשו: "וא"ת מרקד נמי לא ליתני שכן עני אוכל פיתו בעיסה בלוסה", ותירצו שרוב עניים אין אוכלים בלא הרקדה.

ממלאכות המשכן הגענו לנימוסי שולחן של עניים. בימינו אין הבדל בין עני לעשיר בעניין אפיית הלחם, וכן היה בדור המדבר שכולם ניזונו מן המן, וא"כ על מה ולמה נכריע אנחנו כמנהג העניים שבזמן אביי?

ולא רק זאת, התנא מנה שתי מלאכות – "המולחו והמעבדו" – ושואלת הגמרא עה ע"ב: "היינו מולח היינו מעבד? ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו אפיק חד מנייהו ועייל שרטוט". ועל זה כתב הרמב"ם בפרוש משניות: "ואומרם המולחו והמעבדו אינם שתי מלאכות כי מליחת העור הוא מין ממיני העבוד וזכר אותו ללמדך כי המליחה עיבוד והשלים מנין התשעה והשלושים במלאכת השרטוט ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה ושם אותה מענייני כותב". ואין סוף לבלבול ולמבוכה.

בוא וראה איך שחז"ל עוקרים מפשוטו של מקרא שבת ע' ע"א: "חילוק מלאכות מנלן? [שחייב קורבן על כל מלאכה ומלאכה] אמר שמואל אמר קרא מחלליה מות יומת התורה ריבתה מיתות הרבה על חילול אחד, האי במזיד כתיב אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה מלאכה יומת תנהו לענין שוגג ומאי יומת יומת בממון [ע"י הבאת קורבנות שיקנה בכספו]", הרי לך שחז"ל מפרשים את המקרא ככל העולה על רוחם והכתוב המפורש בתורה אינו מעלה ואינו מוריד בעיניהם. לקחו פסוק והפכוהו על ראשו: מזיד נהפך לשוגג ויומת נהפך להפסד ממון.

והנה דוגמא נוספת לדבר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם". ושאלו חז"ל מדוע פירט הכתוב אש, הרי אנו מונים לט' מלאכות ואש כלול במלאכות, ונחלקו בזה שבת ע ע"א: "דתניא הבערה ללאו יצאת [דאין חייבין עליה כרת וסקילה כשאר מלאכות, דברי ר' יוסי] ר' נתן אומר לחלק יצאת [ללמוד ממנה שחייבין על כל מלאכה ומלאכה]". וזוהי אחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן, כדכתב רש"י: "שזו מידה בתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא".

ואם תתמה, הרי "בחריש ובקציר תשבות" אף הוא יצא מן הכלל, על זה כתב רש"י שדורשין פסוק זה לענין שביעית כדכתיב במסכת ר"ה ט' ע"א: "דתניא בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר וכו' חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית". לקחו פסוק שעניינו שבת קודש, תלשו אותו ממקומו והדביקו אותו לשנת השמיטה.

ולא די לנו שחז"ל מסרסים הכתוב, אלא שאין שום סדר ועקביות בלימודם. כאן למדנו הבערה בכלל היתה ולמה יצאה? ללמד על הכלל. אבל במקומות אחרים לומדים ההפך, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, כמבואר במנחות נה ע"ב – אחר שלמדו במידת כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל הקשו: "ואימא כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט". הרי לך ששתי מידות הופכיות יכולות להדרש בכפיפה אחת. ומחמת הבלבול ואי הסדר בלימוד המידות כתב כך מהרשד"ם באו"ח לד': "ואין להקשות על המידות שהרי ראינו שרצתה התורה לומר דבר שלא במקומו ואנו דורשין אם אינו ענין לזה תנהו לדבר אחר ולא קשיא לן למה לא אמרה התורה הדבר במקומו וכו' וכמה דברים כיוצא באלו שהיה אדם אפשר להאריך בהם אלא ודאי אין להשיב על המידות". דהיינו, אין לשאול על המידות ואין להקשות על חוסר ההגיון, ואין לתמוה על העדר העקביות ואין להתפלא על הפיכת דברים על ראשם, וכל מקום שאין לו ידיים ורגליים תנהו במקום אחר כראות עיניך והדביקהו לכל עניין גם אם אינו ממין העניין. כך נעשית התורה כחומר חותם בידי חז"ל, שכל החפץ לש כרצונו, מאריך ומקצר תולש ומדביק.

ולסיום נצטט את רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, בספרו שו"ת הר צבי או"ח א' סימן מג: "אלא ודאי דלא היה הלכה למשה מסיני בפרטות לכל כלל ופרט בפני עצמו בכל מקום שהוא וכן מדפריך בעלמא ונדרוש בכלל ופרט מוכח דניתן לידרש בלא קבלה מיוחדת".

נמצאת למד, שכלל ופרט לאו דווקא הלכה למשה מסיני הוא, וניתן לדרשו או שלא לדרשו בלא קבלה מיוחדת, ותראה שהוא הדין ביתר המידות שתורה נדרשת בהן שכולן מדעתם של חכמים, ובכולם ניתן לידרש או שלאלידרש בלא קבלה מיוחדת, וכן דרשו חכמי כל הדורות על פי תפיסת השכל ונטיית הלב ומנהג הציבור, וכבר ביארנו דברים אלה במקומות הרבה ומבקש הדעת ימצאנה.

דבר דעת אמת