
"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים" (שמות י"ט ד').
"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות י"ט ט'). "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלהיך" (שמות כ' א'). מעמד הר סיני הוא מעמד מתן תורה. זהו המעמד הנותן את התוקף האלוהי לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה – כזאת יאמינו המאמינים. וגם יאמינו כי לולא נתגלה אלוהים לעמו ישראל ומסר לו את תכלית הבריאה, היא קיום תורה ומצוות, הרי שלא היינו מוצאים ידינו ורגלינו בעולם הזה, והיינו עומדים תמהים וננערים על מה ולמה אנו קיימים ומהי תכלית הבריאה. וחסד עשה עמנו מי שאמר והיה העולם, שגילה לנו את מצוותיו. והיאך נדע כעובדה היסטורית שאכן היתה התגלות אלוהית? על זה כתב רש"י י"ט ד' – "אתם ראיתם, לא מסורת היא בידכם לא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם"; הנה כאן מדברי רש"י אנו למדים שהשומע מפי עד יש בו דופי, וגם כבר נפסק להלכה "אין עד מפי עד כשר" (שבת קמ"ה ע"א), וקשה הדבר וראה להלן. וכך כתב הרמב"ן, דברים ד' ט' – "וגם בך יאמינו לעולם כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאילו ראוהו כל הדורות כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל". היינו שמסורת מעמד סיני כך היא עוברת את הדורות: עד מפי עד. אלו דברי הרמב"ן והם העמוד השכלי שעליו נשענת האמונה. לכן חובה על דורש האמת לברר דבריו של הרמב"ן בהרחבה, ואנו נבחן אותם בשלושה היבטים. ראשית, מוסכם וברור שאנו בדורנו לא ראינו את הקולות ולא שמענו במו אזנינו את דבר אלוהים, אלא מסתמכים אנו על עדות אבותינו וקדמונינו. ובטרם נעמיק בדבריו של הרמב"ן ראוי להדגיש שהמצוות המעשיות וההלכות שנאמרו עליהם ש"ניתנו בסיני" אין הכוונה שעברו מרב לתלמיד, אלא הן מההלכות שהוציאו חכמים מעיונם ומסברות ליבם כמו שכבר הראינו והוכחנו זאת במקומות רבים (עיין קונטרס 8, וכן דברינו על פרשת בא, ופרשת בשלח). א"כ מה נמסר לנו מסיני? לא נותר אלא עצם המאורע הגדול, הוא מעמד הר סיני, שנתן, מעצם התרחשותו, כח וסמכות לחכמים להכריע על פי סברתם את הדינים והחוקים. על העברתו של מעמד כזה מדור לדור כותב הרמב"ן שאבות לא יעידו שקר לבניהם, ולכן מסתבר שסיפור מעמד הר סיני דבר אמת הוא. אבל יש להעיר כאן, כי נכון הדבר שיש חזקת נאמנות לאב שלא ישקר ויזיק לבנו, אך אדרבא, אם דעת האב מכוונת לתועלת בנו, ישקר אף ישקר. וכבר הרב אליהו דסלר, מגדולי הדור וראשון המשגיחים דישיבת פוניביז', פסק מפורשות בספרו "מכתב מאליהו" ונתן אישור הלכתי לכך (כרך א', עמ' 94): "לפעמים אסור לומר דברים כמו שהם וכו' ולפעמים צריך דוקא לשנות כשהאמת לא יועיל אלא יזיק כי אז מה שנראה כאמת הוא שקר שמוליד תוצאות של רע ומה שנראה כשקר מביא לתכלית של אמת, נמצא שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר הסיטרא אחרא". מדברים חשובים אלה אתה למד כי המאמין באמונה שלמה שדבר אלוהים אמת ויציב, אין לסמוך עליו שלא ישקר את בנו בעניין אמונה. ולא שישקר כדי להזיקו אלא באמת למה שהוא סבור כי היא תועלתו, וא"כ חזקת נאמנות האב לבן בענייננו נופלת לבירא עמיקתא. ודאי הוא שהמאמין המבקש להנחיל את אמונתו לבניו יתמוך יתדותיו בסיפורי דברים ומעשים המקרבים אל האמונה, כמו מעמד סיני, גם אם לא היו. וכי מה ערך למציאות בעיניו לעומת האמונה? שנית, התבונן בדבר ובדוק: האם בדורנו אנו קיבל מאן דהו עדות מרבו או אביו על מעמד הר סיני היאך היה ממש? ומה שמעו? וא"כ מזמן נתבטלו מצוות עשה ולא תעשה "רק השמר לך ושמר נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עינך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד' ט'). וכתב הרמב"ן "הזהיר במצוות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מליבנו לעולם וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרעינו מדור לדור". הנה ספק גדול אצלנו אם הרמב"ן עצמו שמע מאביו או מזקנו עדות שמיעה על מעמד הר סיני, והרי גם כל ידיעתו שלו היא מן הכתוב בלבד. ושלישית, בוא וראה איך נחלקו רבותינו בפירוש הפסוקים, וזאת כי כלל לא קיבלו מרבותיהם את המקרה או המאורע שארע, אלא על פי הבנתם את הכתובים פירשו. לכן גם נחלקו המפרשים מה היה במעמד הר סיני. הנה לדעת אבן עזרא (דברים ה' ט"ז), "אנכי ה' אלוהיך" אינו בכלל עשרת הדברות: "רק הישר בעיני שמלת אנכי איננו מהעשרה כי דבור אנכי הוא המצוה". הרי הוא תוהה אפילו על עצם הדברים ששמעו ישראל מפי הגבורה בסיני. הרמב"ם במורה נבוכים חלק שני פרק ל"ג הביא גם הוא דעות חלוקות: "יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל אבל הדיבור למשה לבדו ע"ה וכו' אלא שיש להם גם כן מאמר כתוב בהרבה מקומות מן המדרשות והוא בתלמוד גם כן והוא אומרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום". והנה ראיה שאף הרמב"ם לא שמע מרבותיו כלל מה שמעו בני ישראל מפי הגבורה אלא מהכרע הפסוקים הוא דורש. גם הנה בפירוש "וכל העם רואים את הקולות", פירש רש"י "רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר". כלאמר ראיה בעין ממש, והאבן עזרא והספורנו והחזקוני כתבו שהראיה הוא מלשון ידיעה והבנה, מלשון "ולבי ראה". ואף על מאמר חז"ל "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", כתב אבן עזרא כ' א': "וכאשר חפשנו בדברי חז"ל מה אמרו על ככה [שיש הבדל בין הנוסח בעשרת הדברות הכתוב ביתרו לבין הכתוב בדברים] מצאנו שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וזה הדבור קשה מכל הקושיות שהוא לנו כאשר אפרש". ומכל הנ"ל רואה אתה שרבותינו המפרשים לא מפי השמועה והעדות על דבר שהיה הם מפרשים, אלא ע"פ עיונם וסברתם בכתובים. ואל תתמה על מה ולמה נאמין לסיפורים הכתובים במקרא, כי כבר היתה תשובתנו במקומות רבים שהאמונה אינה תלויה בהוכחות ובעדויות ולא בנימוקים, אלא היא קבלה שבלב. והמאמין במעמד סיני מקבל בלבו בדיוק כמו כל מאמין אחר שמאמין בדבר הנראה בעיניך אתה מוזר ומשונה. הנה הקימו בארה"ב בית חולים לנשים בהריון שמאמינות שנתעברו מחוצנים ומחייזרים ואנו לא נבין. והסתכל סביבך בכל מאמיני הדתות והכתות והחבורות שמאמינים בנימוסיהן בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם ותראה שהאמונות הם בכלל הדברים שאין להן שיעור וגבול. הנה תראה כי עבור המאמין האמת איננה במציאות העובדתית אלא היא באמונה בלבד. בשם האמונה יאמר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל יאמר ימין וזו בעיניו אמת. ונסיים בדברי אחד הפוסקים מבני ברק שכתב לנו מכתב וז"ל: "וכל מי שמחפש את האמת יקבלה בחפץ לב ומי שרוצה לנגח לא יקבל, כמו הרבה הרבה דברים מסוג זה, כי אמונה איננה מתמטיקה (ואני יכול להוכיח בצורה שכלית שלא תתכן הוכחה מתמטית לאמונה) וגו'". אכן, אלה הם דברי מאמין. לא לחינם אמר הכותב שמחפש האמת יקבלה ב"חפץ לב", כי בעבורו האמת תבוא בנטיית הלב ולא תבוא מתשומת השכל, ההגיון, התבונה והחושים. אבל אנו כך נאמר: טוב לאדם שתהיה בו אמונה, אך אבוי למי שאמונתו באה לו במקום דעת, כי מה יתרון לחסיד שוטה ומה ערך למאמין בער?
|