
"לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות לד כו).
בפרשות הקודמות הראינו, הסברנו והוכחנו שחכמים קובעים את ההלכות עפ"י עיונם ושכלם. בפרשה שלפנינו נדון בדרכי העיון של החכמים, ונבדוק אותם בשני תחומים: האחד – האם יש עקביות בדרכי לימודם את המידות שהתורה נדרשת בהן, והשני – האם לימודם אכן מתקבל על השכל הישר. במסכת חולין קיג ע"א: "ר"ע אומר חיה ועוף אינם מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה". ואם נשאל מנין לנו שכל בהמה אסורה מן התורה, והרי כתוב רק "גדי"? "א"ר אלעזר אמר קרא וישלח יהודה את גדי העזים כאן גדי עזים הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע. ולילף מיניה [כלומר, אולי דוקא מכאן נלמד שכל מקום שכתוב גדי סתם הרי הכונה שהוא גדי עזים]. כתיב קרא אחרינא ואת עורות גדיי העזים כאן גדי עזים הא כל מקום שנאמר גדי סתם, אפילו פרה ורחל במשמע. ולילף מיניה. הוו לה שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין". ועל זה כתב רש"י בפרשתנו: "גדי, כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש, ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות גדי עזים למדת שגדי סתם, כל יונקים במשמע". יש כאן התמיהה הפשוטה שאם פירוש גדי הוא ולד היונקים, מדוע הוציא רבי עקיבא את החיה (הרי אף היא בכלל היונקים)? אבל יש תמיהה גדולה נוספת, והיא שחז"ל לומדים דבר בניגוד לשכל הישר, הרי כל בר דעת שרוצה לדעת מהו גדי בתורה ילך למקומות שכתוב בהם "גדי" וגם שכתוב בהם "גדי עזים" וכך הדעת נותנת שכל גדי הנזכר בכתובים הוא של עזים. בדיוק כפי שאם כתוב "עגל בן בקר" (ויקרא ט' ב') אנו לא נטען שכאשר כתוב עגל סתם הרי הוא גם של איל..! וראיה נוספת לדבר בעניין השעיר (השעיר הוא ולד העז, והוא מבוגר במקצת מן הגדי). נאמר "ויקחו את כתנת יוסף וישחטו שעיר עזים" (בראשית לז לא). והרי הדבר ברור שלמרות שכאן כתוב כך, הרי גם במקומות שכתוב "שעיר" סתם הכוונה של עזים, ולא של פרה או רחל. במקרים כאלה ודאי שאין אנו אומרים שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדים ואין שום הגיון לומר כזאת על הגדי. [כיון דאתינא לשעיר נימא בה מילתא, הרמב"ם בהלכות מעשה הקורבנות פ"א הי"ד: "כל מקום שנאמר בו עגל הרי זה בן שנה, פר בן שנתיים, שעיר עזים בן שנתיים – כל שנה שנייה הוא נקרא שעיר" (וגדי הוא בן פחות משנה). לכן פסק הרמב"ם בפרק טז ה"א: "הנודר [קורבן נדבה] גדול והביא קטן לא יצא, קטן והביא גדול יצא וכו' [נדר] גדי והביא שעיר יצא", אבל אם נדר שעיר והביא גדי לא יצא. ובדרך אגב הנך רואה שאצל הרמב"ם, שהיה דקדקן גדול, לשון גדי סתם הוא ולד העז ולא של חיה או בהמה אחרת, וכך גם לשון הגמרא שאומרת גדי סתם. ותמה הכסף משנה על הרמב"ם, שפסק ששעיר הוא בן שנתיים: "הרי חטאות הצבור כשרות מיום שלושים והלאה וכו' וכתיב בהם שעיר עזים". ומתוך קושיא זו שינה גירסת הרמב"ם וחידש חידוש גדול: הבדיל בין "שעיר עזים" בן שנה ל"שעיר" סתם בן שנתיים, ולא ציין היכן נמצא בכלל חילוק שכזה בין שעיר לשעיר, וכמו שתמה המשנה למלך שלא מצינו חילוק זה במוספין כלל]. נחזור נא לעניין הגדי. האבן עזרא כתב בצורה פשוטה (שמות כג יט): "ורבי שלמה אמר כי גדי הוא הקטן הרך וזה השם יאמר לקטן השור והכבש וראייתו גדי עזים כי מה צורך לסומכו, ואיננו כן. כי גדי לא יקרא רק שהוא מהעזים ובלשון ערבי הוא גדי ולא יאמר על מין אחר". וכך, לפרושו של האבן עזרא, הגמרא בחולין שלמדה כל בשר בהמה טעות ביסודה. ולא רק שדרכי עיונם של החכמים הן מן המוזרויות הקשות, אלא שאף אין עקביות וסדר בלימודם, עד שאין אנו יודעים ומכירים בדרכי לימודם וכמו שתמה בעל גינת ורדים בספרו גן המלך ס' סג: "שני מידות משונות זו מזו בתלמוד. פעמים אנו אומרים מדאצטריך לומר כן שמעינן דבעלמא לית דינא הכי ופעמים אנו לומדים בהפך דאמרינן זה בנה אב לכל כיוצא בו לדון בו כן, בחולין קיג' גבי בישול בחלב יליף בגמרא מדאמר גבי יהודה וישלח יהודה את גדי העזים דכאן דוקא הוא גדי עזים ופריך בגמרא דאדרבה נילף מכאן וכו' משמע מכאן דכשיש לימוד וחידוש באיזה ענין ראוי ללמוד ממנו ולעשותו בבנין אב ולא לדורשו במדת איצטריך, ובמקומות אחרים משמע ההפך וצריך עיון" (וכתבנו כאן תמצית דבריו). ודוגמא לדבר ממסכת שבת קו ע"א: "מדאצטריך קרא למשרא [ברית] מילה הא חובל בעלמא [בשבת] חייב". ולא אומרים נלמד מכאן שחובל בשבת פטור, וכאלה דוגמאות רבות. כדי שלא נבוא לאיסור תורה גדרו חז"ל גדרים ועשו סייגים, ולכן אסרו עלינו לאכול חלב אחר בשר אבל התירו בשר אחר גבינה: "אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר" (חולין קה ע"א). והרמ"א יו"ד פט ס"ב כתב: "ויש מחמירין אפילו בבשר אחר הגבינה וכו' (וכן הוא בזוהר)". פסקי הלכה היוצאים מן הזוהר הם מהדברים העוקרים את עיקר דתנו שדבר ברור וידוע כי לא בשמיים היא. וראינו להרחיב בעניין זה וראשית נעתיק את תשובתו של מהר"ם מרוטנברג חלק ד' (דפוס פראג) סימן תרטו: "וששאל אדוני ששמעת דאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה ומקל בבשר עוף, בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם שהיו עושין כן ואדרבא, שרא לי מורי, היה נראה בעיני [מעשה כל הנוהגים לא לאכול בשר אחר גבינה] כמו מינות עד שפעם אחת מסעודה לסעודה מצאתי גבינה בין שיני גזרתי להחמיר על עצמי בבשר אחר גבינה, כמו גבינה אחר בשר. ואין בדבר זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע וכו' דכל חד מצי לאחמוריה אנפשיה לעשות משמרת". מדברי מהר"ם מרוטנברג הנך רואה באופן ברור שהחמרה למשמרת שרי אבל אם האיסור הוא כקביעת הלכה הרי זה בכלל מינות, ולא פסק לאסור אלא רק להחמיר על עצמו, ולכן נפלאנו על הרמ"א יו"ד פט' ס"ב והב"י או"ח קעג, שמביאים את דברי הזוהר כסיוע שכתב בפרשת משפטים "דכל מאן דאכיל האי מיכלא (דבשר בחלב, או אפילו אחד מהם אחרי השני) וכו' ארבעין יומין אתחזי גדיא מקלסא בקלפוי (בעורו) וכו' ואי אוליד בר באינון יומין אוזפין ליה נשמתא מסטרא אחרא". הזוהר אומר דבריו שלא בדרך העיון והסברא ולא כדרך חכמי כל דור אלא שם עצמו כאילו הוא יושב אחרי הפרגוד, והוא הולך ואוסר עלינו מה שהתירו בתלמוד ואף מפחידנו שמי שמוליד בן בזמן הזה תהיה לו נשמה מהסטרא אחרא. והרי זה בכלל מינות, כדכתב מהר"ם מרוטנברג, ולא רק כפירה יש כאן אלא אף חיוב מיתה. אע"פ שבעל הזוהר אינו זקן ממרא שהוסיף על המצוה שהרי הוא אינו חכם היושב בסנהדרין, אבל הרי הוא כנביא המחדש דבר שדינו בחנק וכמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים: "שיתנבא בשם האל ויקרא ההמון וכו' אין הפרש בין שיוסיף ויגרע על הפסוק ובין שיוסיף ויגרע על הפירוש המקובל וכו' זה יהרג בחנק שהוא נביא שקר וכו' ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים אנשי הסברות". והרי תראה שדברי מחבר הזוהר הנ"ל שאוסר לאכול בשר אחר גבינה אינם כגדר וסייג, אלא הוא אוסר את האכילה כדבר בפני עצמו, והרי הוא כמוסיף הלכה על דברי קבלה שבידנו ודינו בחנק. ואף שאפשר לבעל דין לחלוק ולומר שהזוהר לא נתנבא בשם ה' אלא אמר דברו על ידי רוח הקודש ולכן אין הוא חייב מיתה, מיהו לפסוק הלכה כמותו אפילו כחומרא בעלמא ודאי אסור לנו, כמ"ש הראי"ה בספרו משפט כהן סימן צו: "שהרי אין פוסקים הלכות ע"פ רוח הקודש ולא בשמים היא". ונסיים בדברי המאירי סנהדרין צ' ע"א: "או שהתנבא בתוספת מצוה על התורה שלא מדרך גדר או הוראת שעה או לקיום שאר מצות אלא דרך נבואה חדשה וגזירה אלהית וכו' אין ושמעין לו אלא מכחישים נבואתו אפילו הוחזק וממיתים אותו בחנק בלא שום פקפוק ומשוא פנים וכו' ולא סוף דבר בדברי תורה אלא אף בדברי סופרים כגון שהתיר חמץ בשעה שישית או אסרו בחמישית שלא מתורת גדר". דבר דעת אמת
|