"ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה" (שמות א יט).

"תאמרן" הנון סופית וקמוצה, ובבראשית (לא יד) "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו"

וכיוצא באלה "אותך, אותכה" (שמות כט לה) "ידך, ידכה"(שמות יג טז). ובמקומות אחרים.

בכדי להסביר שינויים אלה צריך אתה לדעת שענין השפה והלשון וכן הכתיבה וצורת האותיות הם דברים המשתנים עם הזמנים והמקומות והאנשים. וכל זה בניגוד גמור לאלה המאמינים באמונה עוורת בקדושת כל מילה ואות שבתורה, כאילו התורה שבידינו היא בדיוק נמרץ זו שניתנה, כביכול, למשה בסיני. התלמיד החפץ בדעת ובאמת ילמד ויראה מהרה כי יש שינויים רבים בלשון התורה בכל דור ודור במשך למעלה מאלפיים שנה.

ומשום שאין אנו אומרים דברים ללא ראיות נביא ראיה לשינוי הלשון והכתב מדבריהם של חכמים עצמם. הגמרא בחולין קלז ע"ב  "כי סליק [עלה מבבל לא"י] איסי בר היני אשכחיה ר' יוחנן דקא מתני לבריה רחלים [ שנה לבנו "רחלים" אע"פ שגירסת המשנה בחולין היא "רחלות"] א"ל אתנייה רחלות, א"ל כדכתיב רחלים מאתיים(בראשית לב טו) אמר ליה לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן".

וכן מבואר בתוספות יומא כה ע"א מצנפת הכתובה בתורה היא  כובעו של כהן גדול, אך כשכתוב מצנפת בגמרא הכוונה לכובעו של כהן הדיוט, שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד.

כלומר, קוראת התורה שם אחד וחכמים קוראים בשם אחר! ואם כך, מי לידינו יתקע כי טוטפת וגדילים של תורה הם תפילין וציצית של חכמים?

הנה אפילו באותה שפה יש שינויים ממקום למקום כדכתבו התוס' בבא קמא פג ע"א ד"ה לשון סורסי: לשון סורסי הוא לשון ארמי וכו' לפי שמעט משתנה כעין לשון לעז שמדברים אותו לשון צח במדינה אחת יותר מבאחרת כי אונקלוס הגר תרגם עד הגל הזה סהיד דגורא הדין ולבן קרא לה יגר סהדותא עכ"ל. הנה התוספות מבדיל בין שתי שפות ששתיהן ארמית. האחת ארמית דסוריה והשניה ארמית דארם-נהריים.

וכשם שהשפה משתנה עם הזמנים כך צורת האותיות והכתיבה משתנות, והוא מגמרא סנהדרין כא ע"ב "בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי [שהוא כמעט זהה לכתב הכנעני] ולשון הקודש. חזרה וניתנה להם בימי עזרא כתב אשורית [הוא הכתב של ימינו] ולשון ארמי". צא וחשוב כמה שינויים יחולו בשורשי הדברים ובכל  משמעויותיהם אחרי שגם השפה וגם הכתב שבו נכתבו התהפכו לשפה ולכתב אחרים לגמרי.

וזאת לך לדעת ששינויי שפה וכתיבה נעשו בכתבי הקודש והוא מירושלמי מגילה פרק א' ה"ט "אנשי ירושלים היו כותבין ירושלם ירושלימה ולא היו מקפידין ודכותיה צפון צפונה, תימן תימנה".

וכן הוא בצורת האותיות  כמבואר בירושלמי מגילה פרק א ה"ט "תורת הראשונים לא היה ה"א שלהם ולא מ"ם שלהם סתום" היינו צורת האותיות עצמן שונה היתה.

עכשיו נבאר לך דבר גדול והוא שלא רק שהכתב והשפה וצורת האותיות משתנים עם הזמנים והמקומות השונים, אלא אף היחס לקדושת הטכסט המקראי השתנה. אם אנשי ירושלים היו כותבים במקום תימן תימנה ולא היו מקפידין על הכתיבה כלל ובלבד שלא תשתנה המשמעות, הרי שבמסכת שבת קד ע"א הלכו ויחסו לשינוי קטן, הרבה חשיבות עד כדי תוספת למצוות התורה "אמר ר' ירמיה ואי תימא ר' חייא: מנצפ"ך [אותיות כפולות] צופים אמרום ותסברא והכתיב אלה המצוות שאין הנביא רשאי לחדש דבר וכו' אלא שכחום וחזרו ויסדום". והרי בשיטת "שכחום וחזרו ויסדום" אפשר לתרץ כל דבר שבעולם ובכך תבין מדוע בימינו אנו מקפידין גם על קוצו של יו"ד .

לאחר שהוכחנו מדברי חכמינו עצמם שהלשון והכתב שבטכסט התורה משתנה, נלך אל הספריה הציבורית לבדוק היאך נכתבו מגילות המקרא שנמצאו במדבר יהודה ונכתבו בתקופת בית שני ונמצאים במוזיאון ישראל. גם נביא ציטוטים מחוקרי מגילות אלה. אברהם מאיר הברמן בספרו מגילות מדבר יהודה עמ' 31 "מאותיות מנצפ"ך נמצאת רק הנון הפשוטה בכל המגילות , בשאר ארבע אותיות אין עדיין קביעות גמורה ויש הבדל ממגילה למגילה בין סתומות פתוחות כפופות ופשוטות"

וזאת לך לדעת שהכתב הארמי שאותו אימצו האשורים  אשר ממנו נוצר הכתב המרובע שאנו משתמשים בו היום (והמכונה כתב אשורי) יש בו רק 22 אותיות ואין אותיות כפולות כלל. וכך כתוב באנציקלופדיה מקראית ערך אלפבית "באלפבית הקדום על כל דרגות התפתחותו: הכנענית, עברית וארמית נכתב כל סימן בפני עצמו ולפיכך כל האותיות הן אותיות סופיות אף כשהן באות באמצע התיבה".

וכשתשים פעמיך למוזיאון ישראל ותראה במו עיניך את מגילות התורה האלה שים דעתך שרוב המילים מסתימות באות ה"א ובאותיות כה במקום ך , (ידך – ידכה), תה במקום ת (אמתך – אמתכה), ובכך מוסבר מדוע פעם אחת כתוב תאמרן ופעם אחרת כתוב תאמרנה.

ואם תתמה היאך הגמרא לומדת מהכתוב "והיה לאות על ידכה" במנחות לז ע"א "הנחה [תפילין של יד] דבשמאל מנא ליה? רב אשי אמר מידכה כתיב בה"א כהה" ועל זאת פרש"י שני פירושים "מידכה בה"א משמע לשון נקבה דאין בה כח כנקבה, לשון אחר ידכה יד כהה בלא כח". כיוצ"ב פרושי דרש הנסמכים על הסיומת כה שבמקום האות הסופית ך . ואנו הרי הראינו והוכחנו שזה שינוי הלשונות בלבד שאין בו לא רמז ולא דרש. ועל דרשות כאלה כבר כתב הרמבם בספרו מורה נבוכים חלק שלישי פרק מג: "אמנם ארבעה מינים שבלולב כבר זכרו ז"ל בו קצת סיבה על צד הדרשות שדרכם ידוע למי שהבין דרכיהם  וזה שהם אצלם כדמות מליצת השיר לא שהדבר ההוא ענין הפסוק ההוא, וכו' שהם על צד מליצת השיר אשר לא יספק עניינם על בעל שכל והתפרסם הדרך ההוא בזמן ההוא, והיו עושים אותה הכל כמו שיעשו המשוררים מזמרי השיר". ותדע מדברי הנשר הגדול שכל מקום שנאמר "אל תקרי… אלא קרא…" אלו דברי מליצות שיר בלבד, חידודי נעימות ושעשועים שאין בהם לא רמז לא דרש ולא סוד וגם את הפשט הנבון יהרסו.  ודאי ובודאי שאין לומדים מהם לא הלכה ולא טעמיה.

דבר דעת אמת