הקדמה

מעמד האשה בחברה הוא מן הנושאים החשובים העומדים בראש השיח הציבורי – החילוני, החרדי והדתי. שחרור האשה, במאה השנים האחרונות, הוא מן ההישגים הגדולים של תרבות המערב. עד העבר הלא רחוק לא היתה לנשים זכות הבחירה וכיום הן מכהנות כראשי מדינה, מנהלות של חברות ענק, פרופסוריות באוניברסיטה וטייסות קרב. על כן באנו אנו, אנשי דעת אמת לבאר את מעמדה ההלכתי (היהודי-משפטי) של האשה למען ידעו ויראו את יחסה של ההלכה היהודית לאשה.

ראוי להבהיר כי נעסוק כאן אך ורק במעמד המשפטי-הלכתי הצרוף ולא בהלך הרוח הציבורי. כשם שבחברה החילונית חלו שינויים לקראת שוויון כך חלים בחברה הדתית והחרדית שינויים מסוימים לקראת שוויון האשה. אלא שיש הבדל מהותי: בעוד החברה החילונית, בהלכותיה ומשפטיה מובילה ומקדמת את שוויון האישה גם לפני התעוררותה של מודעות ציבורית רחבה, הרי שלציבור הדתי והחרדי קורה ההפך. הלך הרוח הציבורי אמנם משתנה אבל ההלכה אינה משתנה. דוגמא אחת לדבר היא ההלכה התורנית הקובעת שאין הבת יורשת את אביה כאשר יש לה אחים. היות ודבר כזה אינו נחשב בימינו הגון ואינו נתפס כשוויוני (וזאת חש ומרגיש אף האדם הדתי) לכן הבן הזכר ההגון שקיבל ירושה מקנה לאחותו את חלקה היחסי בירושה. אבל במשפט ההלכה עצמו לא חל כל שינוי ולכן הבנות צריכות לסמוך על הגינותו ויושרו של האח ואין להן, בהלכה היהודית, כל הגנה של מערכת חוק.

דוגמא נוספת: על פי ההלכה כל מערכת יחסי הגומלין בין בני הזוג לוקה בחוסר שוויון מקומם. האשה היא פשוט שפחה לבעלה וחייבת, עפ"י ההלכה, לשרת אותו באופן מבזה. אך היום כשרוח שוויון מרחפת אף על הציבור החרדי, הרי שלא נשמע בביתם של שלומי אמוני ישראל שהאשה תרחץ פניו, ידיו ורגליו של הבעל, ותמזוג לו את הכוס כאשר יחפוץ, הכל כפי שמחייבת אותה ההלכה במפורש (רמב"ם, הלכות אישות פרק כא הלכה ז). גם כל הסכמי הממון שב"כתובה" הרי הם כחספא בעלמא ואפילו בתי הדין הרבניים דנים בעל כורחם על פי חוקי המדינה החילונית המתוקנת של שוויון בין שני הצדדים. בעת הגירושין מתחלקים שווה בשווה בנכסים וברכוש, בניגוד לנאמר בכתובה.

הנה זאת יש לדעת כי מעמדה של האשה ביהדות של ימינו דומה במקצת למעמדם של העבדים בארה"ב של המאה ה-19. החוק לא כפה על בעלי עבדים להתעלל בעבדיהם אבל לא היתה גם כל מניעה חוקית למעשי התעללות. אנשים הגונים נהגו בעבדיהם באופן הגון ורשעים התעללו. בכל מקרה לא היתה לעבד שום מערכת חוק כתובה ופועלת שתגן עליו. למרות שבין הגברים היהודים ודאי שרב מאד מספרם של ההגונים, עדיין אין לנשים שום הגנה הלכתית מן הרשעים. בכך נופלת ההלכה לאין-שעור מן החוק החילוני הנאור המיטיב להגן על מעמד האשה וזכויותיה. בכל פעם בה שמענו את הטענה "כיצד תעיזו לאמר כי האשה מופלית לרעה ביהדות, הרי אני נוהג באשתי בצורה נפלאה" השיבונו כך: "ענייננו במעמד הנשים ביהדות ולא במצב האשה אשר בביתך. רוב היהודים אכן הגונים יותר מרוב ההלכות שעניינן נשים".

כבר יש הלכות רעות שאינן נאכפות אלא נעקפות, אבל רוב ההלכות אינן ניתנות לעיקוף. נראה שאין דרך לעקוף הלכה כמו עדות האשה ולכן ההפליה בעינה עומדת. אכן, עד אשר לא ישנו את ההלכה שינוי יסודי ומקיף (ואין זה ברור מתי או כיצד יהיה הדבר) מעמדה של האשה ביהדות ישאר נחות ולוקה בחוסר שוויון מהותי.

כדי להמחיש את המתח השורר בקרב שלומי אמוני ישראל בין אמונתם וקבלתם את ההלכה היהודית לבין תחושתם הנוטה לשוויון והגינות נצטט ממאמרו של הרב יהודה הנקין "נשים תורניות" אשר פורסם בעיתון "הצופה" 14.09.98 : "לפני כשלושים שנה הציעו לראשונה לימוד גמרא כקורס בחירה במכללת "שטרן" לנשים של הישיבה אוניברסיטי בניו יורק. אשתי לעתיד נרשמה לקורס…לאחר מכן, היא הגישה את עבודת ה-מ.א שלה בהיסטוריה יהודית….העבודה נדחתה. למה? מפני שהיא לא כתבה אותה – כך טענו. הרי אשה אינה מסוגלת לקרוא ולהבין שו"ת …כמה נשתנו הדברים מאז! יש היום עולם חדש של מדרשות לבנות….מבחינה אחת, לימוד התורה לנשים בכלל ולימוד הגמרא בפרט נחשב כ"קולא". הרי הרמב"ם כתב…"צוו חכמים שלא ילמד אדם בתו תורה, מפני שרוב נשים אין דעתן מכוונת להתלמד…" … 1) הקפידה היא על המלמד, ולא על הלומדת. 2) אין קפידה ללמדה מרצונה….".

ויש כאן ניסיון נוגע ללב של הרב יהודה הנקין ליישב את ההלכה עם תחושת הגינותו ורצונו לשוויון. אבל, כמו כל הרבנים, אין הוא מעיז לומר בדיבור פשוט: "צריך לשנות את ההלכה. אשה יכולה ללמוד וללמד בדיוק כגבר".

פרק א – מעמד האשה בתפקידים צבוריים וחברתיים.

1. אשה פסולה לעדות כמבואר במסכת שבועות ל ע"א: "שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים….מנא הני מילי (-דנשים פסולות לעדות – רש"י) דת"ר 'ועמדו שני האנשים' (דברים יט, יז) בעדים מדבר הכתוב (-ללמדך שאין עדות לנשים – רש"י)".

וכן כתוב בבא קמא פח ע"א: "ומה אשה שראויה לבוא בקהל פסולה לעדות".

וכך פסק הרמב"ם הלכות עדות פרק ט הלכה ב: "נשים פסולות לעדות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים, לשון זכר ולא לשון נקבה" (ועיין כסף משנה ורדב"ז מדוע הרמב"ם דרש דרשה חדשה מעצמו).

וכך כתב בשולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות סימן לה סעיף יד: "אשה פסולה (לעדות)".

נמצא שכל הדברים הטעונים שני עדים אשה פסולה להעיד: בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות וכן היא פסולה להעיד על הקדושין. אין לך אפליה ועלבון גדולים מאלה – אדם שקול ונבון פסול מלמסור עדות בפני בית דין על דברים שראה בעיניו וזאת אך ורק על שום היותו מהמין הנקבי!

ויש מקצת הרבנים שלא נוח להם באפליה חמורה זאת השוללת את זכות העדות מן האשה. הולכים אלה ומתרצים תירוצים שאינם עולים בקנה אחד עם דעת ההלכה המפורשת ואומרים שאשה פסולה לעדות משום שאין דרכה של אשה לצאת מהבית וללכת לבית הדין משום "כל כבודה בת מלך פנימה". מלבד שטיעון זה אינו פותר את האפליה הקיימת הוא אף אינו מיישב את פסול האשה לעדות בקידושין שהרי ממילא נמצאות הנשים בארוע החופה כדי לשמח חתן וכלה, והרי לך תוספות מפורש האומר שלולא גזירת הכתוב, האשה הייתה חייבת להעיד למרות "תכונתה" להיות בביתה (באותם ימים קדמונים). תוספות מסכת שבועות דף ל עמוד א: "כל כבודה בת מלך פנימה – וא"ת השתא נמי דאיירי בעדים מנא ליה למעוטי נשים דלמא הא דנקט קרא אנשים משום דכל כבודה בת מלך ויש לומר דגבי עדים על כורחך צריכין לבא דאין עד מפי עד כשר אבל לדין יכולה למסור טענותיה ביד אחר".

2. אשה פסולה לדון – מסכת נדה דף מט עמוד ב: "כל הכשר לדון – כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון", והיות והאשה פסולה להעיד הרי שפסולה היא גם מלשבת בדין כדיינת. וכמו שכתבו התוספות מסכת יבמות דף מה עמוד ב ד"ה מי לא: "ואשה אינה ראויה לדון כדתנן (נדה דף מט:) כל הכשר לדון כשר להעיד ובהדיא איתא בירושלמי דיומא מעתה שאין אשה מעידה אינה דנה".

וכך פסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן ז סעיף ד: "אשה פסולה לדון".

ואף על פי שמצאנו בכתובים שדבורה הייתה שופטת כדכתיב (שופטים ד, ד): "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שפטה את ישראל בעת ההיא" תירצו תוספות (מסכת בבא קמא דף טו עמוד א): "ומדכתיב (שופטים ד) והיא שפטה את ישראל בדבורה אין להביא ראיה דאשה כשירה לדון דשמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה" וכן תוספות מסכת שבועות דף כט עמוד ב: "והא דכתיב (שופטים ד) והיא שפטה את ישראל איכא למימר שהיתה מלמדת להם הדינים א"נ לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם" ובשו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב' סימן מה ביאר: "מקבלין היו דבריה ברצונם, היינו שלא בכפיה, והפסול לדון אינו עצם הפסק דין אלא הכפיה".

נמצא שאשה אינה יכולה לשמש כדיין הכופה את פסקיו והכרעותיו. בוא והשווה אפליה רעה זו עם בתי המשפט של המדינה: שופטות יושבות בכל הערכאות, מבית משפט השלום ועד בית המשפט העליון. שופטות בתבונה ובצדק וכופות את פסקיהן והכרעותיהן.

וכדי להמחיש את חוסר ההגיון בפסלות האשה לדון, נביא את הדין של לא-יהודיה הרוצה להתגייר. הרי טבילת גר צריך שתהיה בפני בית דין כמבואר בשו"ע יו"ד רסח ס"ד, אם כן היאך יראו הדיינים את הגיורת טובלת עירומה? שולחן ערוך יורה דעה סימן רסח סעיף ב: "ואם היתה אשה, נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, והדיינים מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות וחמורות, והיא יושבת במים, ואח"כ טובלת  בפניהם [יש לקוות כי המים עכורים…] והם מחזירים פניהם ויוצאין, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מהמים".

והתירוצים של רבנים מסוימים שאין דרכה של אשה לצאת מביתה נפלו בתוהו עם פסק הלכה זה שהרי ההפך הוא הנכון. נשים ודאי דרכן להיות במקווה ויכולות היו להעיד בקלות על טבילת הגיורת ודווקא רבנים אין דרכם להיות במקווה הנשים.

ומטעם זה שאשה פסולה לדון היא פסולה להתיר נדרים כמבואר בפתחי תשובה יורה דעה סימן רכח ס"ק ב: "עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר בהשמטות לסימן ע"ג שכתב נראה דוקא בקרובים [יכולים להתיר נדרים] דאין הפסול בגוף דהא כשרים לדון לאחרים וכן בלילה דדבר אחר גורם לה דהיינו הזמן – מה שאין כן בנשים [שאינן יכולות להתיר נדרים]".

3. אשה אינה יכולה להיות ראש מדינה או מלכה ולא כל תפקיד שיש בו משום שררה – כמבואר בספרי דברים פיסקא קנז: "שום תשים: מת, מנה אחר תחתיו. מלך, ולא מלכה". וכן הוא במדרש תנאים (המדרש הגדול) לדברים פרק יז פסוק טו: "שום תשים עליך מלך – ולא מלכה. מלמד שאין מעידין (ממנים) אשה במלכות וכן כל משימות שבישראל אין ממנין בהן אלא איש".

וכן פסק הרמב"ם הלכות מלכים פרק א הלכה ה: "אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש" ובשו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב' סימן מד לא מצא מקור לפסק הרמב"ם שלכל משימות אין ממנים אשה, נעלם ממנו מדרש תנאים דלעיל (המיוחס לרב דוד בר עמרם מעדן) ולכן פסק להקל בצורך גדול במינוי משגיחת כשרות: "ואף שלא ידוע לי בעניי מקום לדבריו דבספרי שציין הכ"מ והרדב"ז ומ"ע לא הוזכר אלא מלך ולא מלכה אבל דין כל משימות שלא יהיו נשים לא הוזכר שם, וצריך לומר דהוא סברת עצמו… ולכן לצורך גדול בשביל חיות האלמנה ובניה היתומים יש לסמוך על החולקים על הרמב"ם ולמנותה תחת בעלה להשגחה". ובפסקי דין רבניים חלק ד' עמוד רו נכתב אחד הנימוקים מדוע לא יקבלו הבנות את משרת אביהם שכיהן כשמש בית הכנסת (ולא שאשה תהיה חלילה שמש בביהכ"נ אלא עבור הבעל של אחת האחיות), אשר התקיים בבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בפני כבוד הדיינים הרבנים ש' ב' ורנר (אב"ד), י' הלוי אפשטיין, ש' טנא: "וכיון דהבת אינה ראויה לירש המשרה ולמלא מקומו, דמלך ולא מלכה כתיב, שוב אין לבעלה שום כוח לירש ולהמנות כממלא מקום חותנו".

ובעיתון המודיע מיום 11.03.69 הודיעו אגו"י כי פרשו מהממשלה עקב מינויה של גולדה מאיר לראשות הממשלה: "אשר לעמדתם כלפי ראש הממשלה המיועד, גב' מאיר, אמרו נציגי אגו"י כי יש להם הערכה כנה לגב' מאיר בנוגע אליה, אך זה לא גורע מעמדתם השלילית שלמשרת ראש הממשלה תבחר אישה – דבר הנוגד את השקפתם".

מהאמור לעיל עולה שעל פי ההלכה, אשה לא יכולה להיות אפילו משגיחת כשרות ולא שמש בבית הכנסת על אחת כמה וכמה שלא ראש עיר או ראש מועצה דתית ולא שום תפקיד ציבורי אחר שיש בו סמכות.

לסיכום: מפרק זה עולה בבירור כי עפ"י ההלכה, אשה אינה יכולה להיות שותפה כלל ועיקר בנושאים החשובים והמרכזיים של ציבוריות וחברה. היא אינה יכולה להיות חלק מהרשות השופטת (פסולה לדיינות) ולא כחלק מהרשות המחוקקת (שאין ממנים אשה לכל משימות שבישראל, ולכנסת בודאי שלא – וראה רשימות הח"כים של ש"ס ויהדות התורה) ואף לא כחלק מהרשות המבצעת (שהרי אינה יכולה להיות שרה בממשלה, ואפילו לא שוטרת משום שזה תפקיד שיש בו משום שררה ולא גרע ממשגיחת כשרות).

פרק ב – מעמד האשה/הבת במשפחה

1 . הבת בחזקת האב לקדשה לאשר חפץ.

דברים פרק כב, טז: "ואמר אבי הנער[ה] אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה" ובמשנה (מסכת כתובות דף מו עמוד ב): "האב זכאי בבתו בקידושיה" (בקטנות ובנערות – רש"י. והגדרת נערה שהיא מגיל שתים עשרה עד שתים עשרה וחצי שאז היא נחשבת בוגרת) ובגמרא: "אביה מקבל קידושיה, דכתיב: דברים כ"ב,טז: 'את בתי נתתי לאיש הזה'".

ודבר ברור הוא שהאב אינו שואל את דעתה של הבת כמבואר ברמב"ם הלכות אישות פרק ג הלכה יא: "האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר: 'את בתי נתתי לאיש הזה'.

אבל האשה אינה יכולה לקדש את בתה כמבואר במסכת סוטה דף כג עמוד ב: "האיש מקדש את בתו, ואין האשה מקדשת את בתה. דכתיב (דברים כב, טז): 'את בתי נתתי לאיש הזה'".

וחשוב לזכור כי זכות האב לקדש היא דוקא את בתו אך לא את בנו, דבר המשתמע מן הנאמר 'את בתי נתתי לאיש הזה'.

יש לציין שאף שהתורה מתירה לאב לקדש את בתו רבותינו בתלמוד אסרו זאת, קידושין דף מא עמוד א: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה".

אלא שבדורות מאוחרים יותר חזרו להיתר לקדש את בתו הקטנה, תוספות מסכת קידושין דף מא עמוד א: "ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם"

וכך פסק הרמ"א שולחן ערוך אבן העזר סימן לז סעיף ח: "וי"א דנוהגין בזמן הזה לקדש בנותינו הקטנות, משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צרכי נדוניא. גם אנו מתי מעט, ואין מוציאין תמיד זיווג הגון (תוספות ריש האיש מקדש). וכן נוהגין".

2. האב יכול למכור את בתו לאמה (שפחה), שמות פרק כא, ז: "וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים" ודין זה כל זמן שהיא קטנה ולא נערה כלומר עד גיל שתים עשרה. ושוב: אף בדין זה הזכות למכור הוא דווקא את הבת ולא הבן, וכן דווקא האב יכול למכור ולא האם.

ודבר זה אינו נוהג אלא בזמן היובל. רמב"ם הלכות עבדים פרק א הלכה י: "אין אמה העבריה נוהגת ולא עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג".

וסייג נוסף הוא שאין האב רשאי למוכרה כשיש לו כסף. רמב"ם הלכות עבדים פרק ד הלכה ב: "אין האב רשאי למכור את בתו אלא א"כ העני ולא נשאר לו כלום לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כסות שעליו ואעפ"כ כופין את האב לפדותה אחר שמכרה משום פגם משפחה".

על מעמד הבת עד גיל שתים עשרה וחצי ראוי לצטט את המשנה בכתובות פרק ד משנה ד: "האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה (כל שכר עבודה שלה) ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה" וכל הדינים הללו נוהגים רק בבת ולא בבן ועיין תוס' כתובות מז ע"א ד"ה משום איבה.

לסיכומו של פרק זה: במשפחה, כל זכויות הבעלות בידי הגברים, בין אבות בין בנים, ואין שום זכויות לנשים. האשה חסרת כל מעמד במשפחה.

פרק ג – מעמד אשה שנשאת לאיש

1. כשם שהבת ברשותו של האב כך האשה נחשבת ברשותו של הבעל לדברים רבים, כאמירת חז"ל כתובות מח ע"א: "לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל".

הקידושין – הגבר הוא הקונה את האשה והמכניס אותה לרשותו. לכן רק הגבר הוא המקדש ולא האשה. מסכת קידושין דף ה עמוד ב: "ת"ר: כיצד בכסף? נתן לה כסף או שוה כסף, ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו – הרי זו מקודשת; אבל היא שנתנה, ואמרה היא הריני מקודשת לך, הריני מאורסת לך, הריני לך לאינתו – אינה מקודשת" ושים לב היטב לנוסח הקידושין, מסכת קידושין דף ו עמוד א: " הרי את קנויה לי – מקודשת; הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי – מקודשת". וכל אלה כולם כינויי בעלות ברכוש.

2. חיובי הבעל לאשה – לאחר ברית הנשואין מהם הדברים, לפי ההלכה, שהבעל חייב לאשה ומהם הדברים שהאשה חייבת לבעלה? שמות כא, י: "אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע"; פירש רש"י: "שארה, מזונות. כסותה, כמשמעו. עונתה, תשמיש". וכן פסק הרמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכה ב: "שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ".

ואילו הרמב"ן סובר שמזונות וכסות הם מתקנת חכמים ולא מן התורה, ופירש שאר קירוב בשר וכסות שהבעל הוא כסותה ועונתה הוא התשמיש. שמות פרק כא פסוק ט: "וזה פירוש נכון, כי דרך הכתוב בכל מקום להזכיר המשכב בלשון נקי ובקצור, ולכן אמר באלו ברמז שארה כסותה ועונתה, על שלשת הענינים אשר לאדם עם אשתו בחבורן. ויבא זה כהוגן על דין ההלכה, ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם". כלומר, לדעת הרמב"ן, כל חובו של הבעל מדאורייתא הוא קיום יחסי מין סדירים. כסות ומזון הם מדברי חכמים.

גם יתר הדברים הם תקנת חכמים, כעין הסכם ממוני למען ישרור שלום בין איש לאשתו. רמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכה ב: "והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם, האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן, לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם".

3. חיובי האשה לבעל – כתב הרמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכה ג: "והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה [כלומר הרווחים מנכסיה], ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה". ולדעת הראב"ד ירושת הבעל את אשתו מן התורה, כך כתב בהשגותיו: "ואם מתה בחייו ירשנה והוא קודם לכל אדם בירושה. א"א (אמר אברהם) אומר אני ירושת הבעל דבר תורה". ואין צורך לאמר שאם נפטר הבעל אין אשתו יורשת אותו כלל וראה להלן!

4. מלאכות שאשה חייבת לבעלה – כתב הרמב"ם הלכות אישות פרק כא הלכה ז: "נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות, טווה ורוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת את הכוס ומצעת את המטה ועומדת לשמש בפניו, והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות שש מלאכות, מטחנת ואופה ומבשלת ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו". ובהלכה י כתב: "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט". ובהשגות הראב"ד כתב: "א"א מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתכנע". כלאמר לא יצליף בה, רק ירעיב אותה עד שתיכנע לשרתו.

כך עולה מתקנת חכמים: שאין לאשה נשואה שום רכוש או ממון ששייכים לה ולכן אמרו חז"ל (בבא קמא דף פז עמוד א): "עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים" (שאין להם ממה לשלם. נתגרשה האשה ונשתחרר העבד, וקנו נכסים – חייבין לשלם, שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם שגם נכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה – רש"י).

ולכן פסק השולחן ערוך שאין לקבל צדקה מאשה – שולחן ערוך יורה דעה סימן רמח סעיף ד: "גבאי צדקה, אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות, אלא דבר מועט, אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים [כי לא יתכן שיהיה לאשה איזה רכוש או נכס משלה, רק אם גזלה או גנבה…] ".

5. האשה משועבדת לבעל לתשמיש המיטה כל זמן שהוא רוצה, שלא כחיוב הבעל שהוא בזמנים מוגדרים. כמבואר בשו"ת חתם סופר חלק ז סימן כה: "שהוא מוכר עצמו ומשעבד גופו לשיעבודים ידועים בשאר כסות ועונה, וחלף זה היא מכורה ומשועבדת לו לתשמיש מן התורה" .

וכן  בשו"ת אגרות משה חלק או"ח ד' סימן עה: "משמע שהאשה משועבדת להבעל לתשמיש בכל זמן שרוצה, אף שלא בזמן העונה אם היא בבריאותה; והבעל אינו מחוייב אלא בימי העונה שקבעו חכמים ובליל טבילה ובשעה שיוצא לדרך וכן כשהוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו" וכן משמע בר"ן בנדרים סוף פרק שני על פירוש הגמרא: "ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכו [בעל שלא כדרך הטבע] אמר לה בתי תורה התירתך" וכתב הר"ן: "דכתיב כי יקח איש אשה שהיא לקוחה לו לעשות בה כל חפצו".

6. ולא רק לענייני מין היא משועבדת לבעלה אלא עצם מהות הנישואין היא שהאשה עוברת לרשות הבעל ולא להפך, ומסטטוס זה נובעות הרבה הלכות תורניות הממחישות מצב עגום של האשה.

כיבוד אב ואם – היות והאשה ברשות בעלה היא פטורה ממורא וכיבוד אב ואם כמבואר  בקידושין דף ל עמוד ב: "מה ת"ל איש? ['איש אמו ואביו תראו' (ויקרא יט ג)] איש סיפק בידו לעשות, אשה אין סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים (בעלה – רש"י) עליה. אמר רב אידי בר אבין אמר רב: נתגרשה (מבעלה, הרי היא כאחיה במצות כיבוד – רש"י) שניהם שוים" וכן בקידושין דף לא עמוד א: "שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר: אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם? אמר ליה: "הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך". ובתוספות מסכת קידושין דף ל עמוד ב: "שיש רשות אחרים עליה – ואע"ג דמעשה ידיה לבעלה מדרבנן בעלמא מ"מ אינה מצויה אצל אביה אלא אצל בעלה". ובשו"ת אגרות משה חלק או"ח א' סימן קנח: "איתא בקידושין דף ל' שאשה אין סיפק בידה לקיים מצות כבוד אב ואם מפני שרשות אחרים עליה שלכאורה תמוה טובא הא שעבוד מלאכה דאשה לבעלה הוא רק מדרבנן ואיך אמר זה על הקרא, דנאמר איש? ועיין בתו"י כתובות דף ל"ט שדחו בזה פי' ר"י שהוכיח מזה דאין סיפק בידה שנישואין מוציאין מרשות אב הא מדרבנן הוא, אלא צריך לומר משום דאף שמן התורה ליכא דין שעבוד מלאכה על האשה מ"מ איכא דין על האשה שתהיה אצל בעלה שזהו עיקר נישואין וא"כ אין סיפק בידה לילך אצל אביה להאכילו ולהשקותו ולעשות כל עניני כבוד". ובספר אבודרהם, ברכת המצות ומשפטיהם: "והטעם שנפטרו הנשים מהמצות עשה שהזמן גרמא לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא אפשר שבשעת עשיית המצוה יצוה אותה הבעל לעשות מצותו ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצותו אוי לה מבעלה ואם תעשה מצותו ותניח מצות הבורא אוי לה מיוצרה לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה". הנה תראה גורל שפחתם של שני אדונים שאין לה שום זכויות משל עצמה.

הפרת נדרים – "ואם הפר יפר אותם אישה (בעלה) ביום שומעו" (במדבר ל, יג). היות והאשה נכנסת לרשות בעלה, הוא מפר נדריה כמבואר במשנה מסכת כתובות פרק ד משנה ה: "לעולם היא ברשות האב (להתרת נדרים) עד שתכנס לרשות הבעל", ואילו הבעל שנדר אין האישה יכלה להפר נדרו אלא צריך התרה אצל חכם מומחה או שלושה הדיוטות, וכך פסק הרמב"ם (הלכות נדרים, פרק יא, הלכה ח): "ומאימתי מפר הבעל נדרי אשתו ושבועותיה משתכנס לחופה, והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה".

7. הבעל מגרש לרצונו והאשה מגורשת בעל כורחה – דברים פרק כד: "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו".

ובמסכת יבמות דף קיב עמוד ב: "האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו".

וכך פסק השולחן ערוך אבן העזר סימן קיט סעיף ו: "יכול לגרשה בלא דעתה".

ודעת הרמ"א בסעיף הנ"ל: "וכל זה מדינא, אבל רבינו גרשום החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה, אם לא שעברה על דת, וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו. ואפי' אם רוצה ליתן לה הכתובה, אין לגרשה בזמן הזה שלא מדעתה (סמ"ק סי' קפ"ד). עבר וגירשה בעל כרחה בזמן הזה ונשאת, שוב אין האיש נקרא עבריין (כל בו). גירשה מדעתה ונמצא פסול בגט יכול אחר כך לגרשה בעל כרחה".

ומכאן תראה כי אליבא דכולם אשה שחדלה לשמור מצוות יכול בעלה לגרשה בלי הסכמתה כלל.

8 .מותר לגבר לשאת יותר מאשה אחת ואסור לאשה לשאת שני גברים – דברים פרק יז, יז: "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" ובמסכת סנהדרין דף כא עמוד א: "לא ירבה לו נשים – אלא שמנה עשרה. רבי יהודה אומר: מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת ומסירה את לבו – הרי זה לא ישאנה, אם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים – דאפילו כאביגיל" ודברים אלה אמורים במלך.

וכך נפסק בשולחן ערוך אבן העזר א סעיף ט: "נושא אדם כמה נשים, והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו, ומ"מ נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד' נשים כדי שיגיע לכל אחת עונה בחודש… (סעיף י) רבנו גרשום החרים על הנושא על אשתו… ולא פשטה תקנתו בכל הארצות ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי".

הנה, למרות שעבר האלף החמישי שלומי אמוני ישראל ממשיכים לקבל על עצמם דבר הגון זה למרות שעפ"י ההלכה יכול כל יהודי לשאת לו כמה נשים .

ודע לך שבשני החרמות של רבינו גרשום יש היתר על ידי מאה רבנים כמבואר בשו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן מד: "ומימי רבנו גרשום מאור הגולה ואילך אשר גזר והחרים שלא לגרש אשה בעל כרחה. וכפי שנזכר בתשובת הר"ן ועוד נתפשט זה בכל העולם וכן החרים שלא ישא אשה על אשתו, כי אם במקרים מיוחדים, וע"פ קבלת היתר ממאה רבנים, מאז נטלה בכלל יוזמת מעשה-הגירושין גם מידי הבעל ונמסרה בעיקר בידי הרבנים ובתי הדין שבכל דור ולהכרעתם, ואשר לא מוציאים הדבר לפועל מבלי דרישה וחקירה מוקדמת בשבע בדיקות עד שנוכחים לדעת בצדקת הדרישה, וכן לעמוד לפי הצורך עד כמה שישנה על כך הסכמת שני הצדדים יחד. וכן על הנחיצות שבדבר". ובימינו שרבו הרבנים מאד, יש כמה וכמה מקרים של "היתר המאה" ולנו ידוע בוודאות על שני מקרים בשנים אחרונות ובשני המקרים אפליה קשה של האשה.

לסיכום: מן הנאמר בפרק זה תדע כי אישה נשואה אין לה ממון ורכוש משלה, והיא אינה חופשיה ובת חורין אלא משועבדת לבעלה, עד שפטרה הכתוב ממצות כיבוד אב ואם, ולדעת אבודרהם אף מכל מצוות עשה שהזמן גרמא. בעלה מפר נדריה, ובמקרים מסוימים מגרשה בניגוד לרצונה או נושא אחרת על פניה. אין צורך לאמר שאין שום אפשרות לאשה לגרש את בעלה ולא להפר נדריו ולא לשאת עוד גבר. ההלכה כולה מכוונת לנחיתות האשה ולמעמדה כשפחה או חפץ.

פרק ד – מעמדה  ההלכתי של האישה כאם

1 . האישה אינה מצווה על פריה ורביה כמבואר ביבמות דף סה עמוד ב: "האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה… אמר קרא: (בראשית א') 'ומלאו את הארץ וכבשוה', איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש" וזאת הסיבה שהבעל מחויב לגרש אישה שאינה יכולה ללדת (שולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף י): "נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד" אבל אם הבעל עקר אין האישה יכולה להתגרש שהרי היא פטורה לגמרי ממצות פריה ורביה.

2 .האם פטורה מחינוך הבנים – במסכת קידושין דף כט עמוד א: "כל מצוות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבים ונשים פטורות…האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, ללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; וי"א: אף להשיטו במים" ויתירה מכך כתבו התוס' ישנים ביומא פב ע"א ד"ה בן שמונה: "ורבנו אומר דחינוך לא שייך אלא באב אבל באדם אחר לא שייך ביה חינוך" וכן תוספות נזיר דף כח עמוד ב: "אומר ר"י דחינוך לא שייך אלא באב" וכך פסק המגן אברהם אורח חיים סימן תרטז ס"ק ב: "פי' ר"י כל חינוך קטן לא שייך אלא באב". ובמשנה ברורה סימן תרטז ס"ק ה הביא שיש מחלוקת בין הפוסקים: "מחנכין – היינו שאין מניחין לו לאכול כפי הרגלו בחול וכדמסיים. ומצות חינוך לא שייך אלא באב ולא באחר, ולכמה פוסקים גם באם ליכא חיובא דחינוך (אם לא למצוה בעלמא). מיהו יש פוסקים (עיין חקרי לב שהביא בשם הרשב"א ומאירי דיומא – שער הציון) שכתבו דאיכא חיוב חינוך גם באם" ותן דעתך שמחלוקת הפוסקים הוא דווקא בחינוך הילדים שלא יעברו איסור כגון אכילה ביום הכיפורים, שאז האם מחויבת לומר לבנה לא לאכול, אבל לכל הדעות אין האישה מצווה למול בנה וללמדו תורה וכו' כמבואר בקידושין שהבאנו לעיל. ההלכה היהודית איננה רואה חובה במעורבותה של האם בחינוך בניה.

פרק ה – אין האישה יורשת לא את אביה לא את בעלה ולא את בניה ובנותיה.

1 . אין הבת יורשת את הוריה (כאשר יש בנים) – במדבר פרק כז, ח: "ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" וכך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רעו סעיף א: "סדר נחלות כך: מי שמת, בנו יורשו. לא נמצא (לו) בן, רואים אם יש לבן זרע, בין זכר בין נקבה עד סוף כל הדורות, עומד במקומו ויורש הכל, לא נמצא זרע לבן, אם יש לו בת תירשנו".

ודין זה פשוט ואין בו מחלוקת וכאן ראוי להביא את דברי הרב עובדיה יוסף שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן סה: "בהיות וידוע שלפי דין תורה אין הבנות יורשות את אביהן במקום שיש בנים, וזאת בניגוד לחוק המדינה שעל פיו דנים בבתי המשפט החילוניים שהבנות יורשות בשוה עם הבנים, האם מותר לפי ההלכה לבנות לתבוע חלקן בירושה בבית משפט חילוני, ולקבל צו ירושה בהתאם לחוק, בהסתמך על מאמר חז"ל דינא דמלכותא דינא?"…

תשובה… בסיכום: לפי ההלכה על פי תורתינו הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו, ודבריה נר לרגלינו ואור לנתיבותינו, אסור בהחלט לדון בדיני ירושות ונחלות וכן בדיני ממונות אלא על פי התורה שהיא נצחית ולא תשתנה בשום זמן ח"ו, שנאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. (וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ז'.) ולכן איסור חמור הוא להתדיין בכל הדינים האלה בפני ערכאות ששופטים לפי חוקות הגוים, אשר עליהם נאמר 'ומשפטים בל ידעום'. ואין כל הבדל בזה בין כשהשופטים גוים, לבין כשהשופטים יהודים הדנים על פי חוקות הגוים, שלא כדין התורה. ואם הבנים רוצים לוותר מחלקם לטובת הבנות כדי שיטלו עמהם בירושה, יגשו אל בית הדין הרבני אשר בשער מקומם, ויקנו מידם בקנין גמור ושלם, או באגב, (כגון מטבע שאינו נקנה בחליפין), באופן המועיל על פי דין תורה. וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום".

ואנו מקווים שרוב שלומי אמוני ישראל היראים והשלמים אכן קיבלו בנפשם את השוויון וההגינות ומקנים לאחיותיהם את חלקם בירושה… כי כפי שאמרנו בפתיחת המאמר: אם יחליט האח לא לתת לאחותו אגורה אחת מרכוש הוריהם שבירושה הרי זה ברשות ותמיכה מלאה של ההלכה ואין לאחיות שום עוזר או מציל.

כדי שלאשה יהיה כסף להנשא תיקנו לה חכמים "פרנסה" וכמו שכתב הרמב"ם הלכות אישות פרק כ הלכה א: "צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו, וזה הוא הנקרא פרנסה, המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל כמו שביארנו, במה דברים אמורים בשהיה האב עני אבל אם היה עשיר הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו…האב שמת והניח בת אומדין דעתו כמה היה בליבו ליתן לה פרנסה…ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת, נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה".

2. הבעל יורש את אשתו ואין האישה יורשת את בעלה והוא ממסכת בבא בתרא דף קיא עמוד ב: "דתנו רבנן: (במדבר כז, יא) 'שארו' – זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו. יכול אף היא תירשנו? תלמוד לומר: (במדבר כז, יא) 'וירש אותה', הוא יורש אותה, ואין היא יורשת אותו". חד וחלק.

ודין זה מחלוקת הוא בין הפוסקים אם יורשה מן התורה או מדברי חכמים. הרמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכה ג: "והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה". ולדעת הראב"ד ירושת הבעל את אשתו מן התורה, כך כתב בהשגותיו: "ואם מתה בחייו ירשנה והוא קודם לכל אדם בירושה. א"א אומר אני ירושת הבעל דבר תורה". וכן הוא בשולחן ערוך אבן העזר סימן צ סעיף א: "הבעל יורש את אשתו. בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב. בד"א, במוחזק; אבל לא בראוי, כגון ירושה שראויה ליירש, ומתה בחיי מורישה, אינו עומד במקומה לירש"

ולענין ירושת האישה את בעלה כתב הרמב"ם הלכות נחלות פרק א הלכה ח: "האשה אינה יורשת בעלה כלל והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים והוא קודם לכל בירושתה". וזו אחת מן האפליות הקשות שמופלית אשה בהלכה.

3. אין האישה יורשת את בנה ובתה במדבר פרק כז, יא: "ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה" ובמסכת בבא בתרא דף קט עמוד ב: " וממאי דשארו – זה אב? דכתיב: (ויקרא יח, יב) 'שאר אביך הוא', אימא: 'שארו' – זו האם, דכתיב: (ויקרא יח, יג) 'שאר אמך היא'! אמר רבא, אמר קרא: (במדבר כז, יא) 'וממשפחתו וירש אותה' – משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, דכתיב: (במדבר א, ב) 'למשפחותם לבית אבותם'". שולחן ערוך חושן משפט סימן רעו סעיף ד: "משפחת האם אינה קרויה משפחה, שאין האם יורשת את בנה ולא את בתה. ואחין מאם ולא מאב אין יורשים זה את זה, אלא כל אחד, משפחת אביו יורש אותו".

וכשראו חז"ל שהאישה האלמנה נשארת ללא כלום תקנו לה שתהיה ניזונת מרכוש שירשו היתומים כמבואר במשנה מסכת כתובות צה ע"ב: "אלמנה נזונת מנכסי יתומים. מעשה ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה. יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה" וכן פסק רמב"ם הלכות אישות פרק יח הלכות א- ב: "אלמנה ניזונת מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה עד שתטול כתובתה, ומשתתבע כתובתה בבית דין אין לה מזונות, וכן אם מכרה כתובתה כולה… ומשתתארס האלמנה אבדה מזונותיה כשם שניזונת אחר מותו מנכסיו כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור, יושבת במדור שהיתה בו בחיי בעלה ומשתמשת בכרים וכסתות בעבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה. נפל המדור אין היורשין חייבין לבנותו".

כל הגון וישר לב יסכים שתקנת חכמים עוזרת רק במקצת. נחוץ מאד שרבותינו דהיום יעשו שינוי גדול בהלכות של מעמד האישה כמתבקש מהלך הרוח הציבורי אף זה של שלומי אמוני ישראל. כי אי אפשי עוד בתפיסות כאלה של חוסר-שוויון ואפליה וראוי שיקבעו שאישה ואיש דין אחד להם ברכוש ובממון.

פרק ו' – האשה במשפחת הכהונה

אע"פ שאין רוב דיני כהונה נוהגים כאשר בית המקדש אינו על מכונו בכל זאת ראוי להביא קצת מדיני כהונה ביחס לנשים כי גם מדיני כהונה אלה נושבת רוח רעה של אפליה וביזוי מעמד האשה.

1 .עבודת המקדש – נוהגת בזכרים בלבד

מסכת קידושין דף לו עמוד א: "מתני'. הסמיכות, והתנופות, וההגשות, והקמיצות, והקטרות, והמליקות, והקבלות, והזאות – נוהגים באנשים ולא בנשים, חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות. גמ'. סמיכות, דכתיב: (ויקרא א, ב-ד) 'דבר אל בני ישראל… וסמך', בני ישראל סומכים – ואין בנות ישראל סומכות.

תנופות: (ויקרא ז, כט-ל) 'דבר אל בני ישראל… והניף', בני ישראל מניפין – ואין בנות ישראל מניפות.

הגשות, דכתיב: (ויקרא ו, ז) 'וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן', בני אהרן – ולא בנות אהרן.

קמיצות, דכתיב: (ויקרא ב, ב) 'והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ', בני אהרן – ולא בנות אהרן.

הקטרות, דכתיב: (ויקרא ג, ה) 'והקטירו אותו בני אהרן', בני אהרן – ולא בנות אהרן.

המליקות, דכתיב: (ויקרא א, טו) 'ומלק… והקטיר' – איתקש מליקה להקטרה".

הרי לך שבעבודת המקדש, שהיא הפולחן המרכזי של היהדות בשעה שבית המקדש קיים, הנשים אין להן דריסת יד ורגל.

2 .אכילת תרומה

ויקרא פרק כב, יב: " ובת כהן כי תהיה לאיש זר הוא בתרומת הקדשים לא תאכל".

ובמסכת יבמות דף סח עמוד א: "אמר רב יהודה אמר רב, אמר קרא: (ויקרא כב, יב) 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר', כיון שנבעלה לפסול לה – פסלה". כלומר, בשני מצבים בת כהן אינה אוכלת בתרומה: האחד, אם נישאה לישראלי והשני אם נבעלה לאדם שאסור לה להתחתן אתו, כגון בת כהן גרושה עם כהן.

וגבר כהן? שני מצבים אלה לא חלים עליו כלל. כלומר אם נישא לישראלית ממשיך לאכול בתרומה ואף יתירה מכך – הישראלית אוכלת בתרומה משום היותה אשת כהן, וכן אם בעל בעילת איסור כגון שנשא גרושה הוא ממשיך לאכול בתרומה.

וכך פסק הרמב"ם הלכות תרומות פרק ו הלכה ז: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, שני ענינים נכללו בלאו זה: שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אע"פ שגירשה או מת. אבל התרומה אוכלת אחר שגירשה הישראל או מת אם לא הניח בן ממנה".

3 .איסור להטמא למת

ויקרא פרק כא, א-ג: "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו, ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא".

שני דברים נלמדים מפסוק זה: האחד, שבנות אהרון אין להן חלק בקדושת הכוהנים ויכולות להטמא למת וכמו שכתב רש"י: "בני אהרן ולא בנות אהרן".

ודבר שני שהוא חמור יותר, הכהן אסור לו להטמא לאחותו שאינה בתולה. כלומר אינו מלווה אותה בדרכה האחרונה, לקברה ביום מותה. וכמו שכתב השולחן ערוך יורה דעה סימן שעג סעיף ד: "אינו מיטמא. (וכן אינו מיטמא) לאחותו הארוסה, אפילו היא ארוסה לכהן ולא לאנוסה ומפותה". תן דעתך על חוסר השוויון: כהן זכר שאנס אישה, אחיו מצווים ללוותו ביום מותו עד קברו. אבל אשה, בת כהן, שנאנסה, לא די לה בסבלה אלא מקבלת עונש נוסף שאחיה אינם מיטמאין לה ולא ילוו אותה בדרכה האחרונה.

דבר נוסף הוא שהכהנים נטמאים לאחים ולאחיות מאותו אב אך אחים ואחיות מהאם אינו מטמא להן כמו שפסק השו"ע שעג סעיף ד: "ולאחיו ולאחותו מאביו (מיטמא) אפילו הם פסולים, אלא אם כן הם בני שפחה או נוכרית, אבל לאחיו ולאחותו מאמו, אינו מיטמא". כל מה שבא מן האם – נחות.

4 .איסור לכהן לשאת זונה חללה וגרושה

ויקרא פרק כא, ז-ח: "אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלהיו וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם".

בגלל קדושת הכהונה נאסר על הכהן הזכר לשאת "זונה" (שנבעלה בעילת איסור) או "חללה" (בת שנולדה מנישואין שיש בהן איסור לאו מן התורה) או גרושה. וכל הדינים האלו לא חלים על הנשים הכוהנות שהרי אינן בכלל 'קדש לאלהים', וכך כתב הרמב"ן בפירושו ויקרא פרק כא פסוק ו: "קדושים יהיו לאלהיהם – הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי בסדר של מעלה (לעיל יט ב). יאמר, שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים, יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות".

תן דעתך גם על זאת: בת כהן גרושה אינה ראויה להתחתן עם הכהן משום שאינה הגונה בטהרה ובנקיות, ואילו כהן זכר גרוש או שבעל בעילת איסור ואפילו אם אנס נשים, ממשיך לאכול בתרומה ולעבוד בבית המקדש ולשאת נשים הגונות וטהורות ולא נגרע ממנו מאומה אלא ממשיך הוא להיות נקי וטהור.

פרק ז – דברים שמעיקר הדין נשים כשרות להם אך המנהג ההלכתי אוסר.

מנהג ישראל דינא וכוחו כהלכה הפסוקה.

1. שחיטת אשה – שו"ע יורה דעה א סעיף א: "הכל שוחטין לכתחילה אפילו נשים. הגה [הגהת הרמ"א]: יש אומרים שאין להניח נשים לשחוט שכבר נהגו שלא לשחוט, וכן המנהג שאין נשים שוחטות".
2. אשה אינה מוהלת – שולחן ערוך יורה דעה סימן רסד סעיף א: " הכל כשרים למול: אפילו עבד, אשה, וקטן, וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה. ואם יש ישראל גדול שיודע למול, הוא קודם לכולם. (וי"א דאשה לא תמול) (סמ"ק והגהות מרדכי), (וכןנוהגין להדר אחר איש)".
3. אשה לא תניח תפילין – שולחן ערוך אורח חיים סימן לח סעיף ג: "נשים ועבדים פטורים מתפילין, מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא. הגה: ואם הנשים רוצין להחמיר על עצמן, מוחין בידם (כל בו)". והטעם כתב במשנה ברורה ס"ק יג: "מפני שצריך גוף נקי [שלא להפיח!] ונשים אין זריזות להזהר".
4. אשה לא תקרא בתורה בציבור – שולחן ערוך אורח חיים סימן רפב סעיף ג: "הכל עולים למנין שבעה, (ובמשנה ברורה כתב בס"ק יא: אבל לא למנין שלשה): אפילו אשה, וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור". היינו, אשה הקוראת בתורה היא פגיעה בכבוד כל הציבור!
5. אשה אינה מצטרפת לזימון (אם אכלו שני אנשים ואישה אחת אין האישה מצטרפת) – שולחן ערוך אורח חיים סימן קצט סעיף ו: "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן" ובמשנה ברורה ס"ק יב הוסיף: "ואפילו אישה עם בעלה ובניה גם כן אינו נכון להצטרף מטעם זה", והטעם שנשים לא חייבות בזימון אלא רשות בלבד כתב המשנה ברורה בס"ק טז: "משום שאינו מצוי כל כך שיהיו בקיאות בברכת הזימון". הרי זה הבל. כל ברכת הזימון י"ב מילים ואיזה בקיאות צריך כאן?
6. אשה עצלנית היא ואין ראוי לסמוך עליה במצוות (כמו בדיקת חמץ) – כתבו התוספות מסכת פסחים דף ד עמוד ב: "מכל מקום אי הוי מדאורייתא (בדיקת חמץ) לא מהימנינן להו (לא היינו מאמינים לנשים) משום דאיכא טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול כדמוכח בירושלמי שמפרש מפני שנשים עצלניות", ובש"ך יורה דעה סימן קכז ס"ק ל הרחיב את אי נאמנותה של האישה לכל דבר שטעון טירחה יתירה: "דבר שיש בו טרחא אין הנשים נאמנות, דנשים עצלניות הן כדכתבו התוספות (שם). וכן קבלתי שאין הנשים נאמנות על ניקור האחוריים כי אין לך מילתא דטריחא יותר ממנו ומפני עצלותם לא יפשפשו כל כך". וכך כתב המשנה ברורה תלז ס"ק יח: "לכתחילה אין נכון לצוות לאלו (נשים עבדים וקטנים) לבדוק שהבדיקה יש בה טורח גדול ויש לחוש שמא יתעצלו".

פרק ח – היחס הכללי לאשה ביהדות

ואלה דברי מקרא, חז"ל, ראשונים ואחרונים אשר כל גבר משלומי אמוני ישראל לומד אותם וגדל לאורם ומקבל אותם וסומך עליהם. השקפות אלה הן המעצבות וקובעות את יחסו של הגבר לאשה, למעמדה ולמקומה בחברת שומרי המצוות.

1. בשעת סכנת מוות – חייבים להציל האיש קודם לאשה! שולחן ערוך יורה דעה סימן רנב סעיף ח: "[בעניין פדיון שבויים] פודים האשה קודם האיש, ואם רגילין [השובים] במשכב זכור, פודין האיש קודם. (ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר, הצלת האיש קודם)." ועל כך כתב הט"ז בס"ק ו: פירוש – שאיש ואשה הם בסכנת טביעה בנהר … ונראה לי הטעם שאיש חייב טפי (יותר) במצוות". כיון שהגבר חייב ביותר מצוות מצילין אותו ולא את האשה.
2. אין ללמד את הנשים תורה משום הפקרות מינית! סוטה דף כא עמוד ב': "ר' אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות". ופרש"י: "שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע", והרמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יג: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו. ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תיפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות".

סוטה כא ע"ב: "ר' יהושע אומר רוצה אשה בקב ותיפלות מט' קבין ופרישות". פרש"י: "חפיצה ליזון במזונות מועטין ויהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש, מט' קבין ופרישות – לפרוש מן התיפלות; לפיכך אין טוב שתלמד תורה". והבן זה היטב: תיפלות היא ענייני מין ואיסור לימוד תורה לנשים הוא, עפ"י רש"י, שמתוך לימוד התורה תלמד ערמומיות ותדע איך לבגוד בבעלה! ודומה שאין תירוץ מרושע יותר לאפליית הנשים בלימוד תורה מזה.

3. מוטב שישרפו דברי התורה ובלבד שלא ילמדו בהם הנשים – תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ג הלכה ד דף יט עמוד א: "מטורנה שאלה את רבי אלעזר מפני מה חטא אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות. אמר לה אין חכמתה של אשה אלא בפילכה, דכתיב: 'וכל אשה חכמת לב בידיה טוו' אמר לו הורקנוס בנו בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה? אמר ליה ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים". וזהו תרגומו: אשה חשובה שתרמה לר' אלעזר בכל שנה שלוש מאות כור חיטים שאלה אותו מדוע בחטא העגל חטאו חטא אחד ונענשו בשלש מיתות? והשיב לה: אין חכמה לאשה אלא בטוויה (היינו: אל תתעסקי במה שאינך ראויה לו). שאל אותו בנו הורקנוס: בשביל לא להשיבה בדברי תורה הפסדנו שלוש מאות כור בשנה? אמר לו מוטב שישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים. והתוס' בסוטה כא ע"ב ד"ה בן עזאי הביאו ירושלמי זה.

4. תשוקת האשה משעבדת אותה לבעל – בראשית פרק ג, טז: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך", וכך כתב הרמב"ן בראשית פרק ג פסוק טז: "ואל אישך תשוקתך – לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתבעו בפה אלא הוא ימשול בך: הכל ממנו ולא ממך, לשון רש"י. ואיננו נכון, כי זה שבח באשה [אם כן אינו עונש] כמו שאמרו (עירובין ק ע"ב): 'וזו מדה יפה בנשים'. ורבי אברהם אמר ואל אישך תשוקתך, משמעתך. והטעם שתשמעי אל כל אשר יצוה עליך, כי את ברשותו לעשות חפצו. ולא מצאתי לשון תשוקה רק בחשק ותאוה: והנכון בעיני שהעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעלה, ולא תחוש לצער ההריון והלידה, והוא יחזיק בה כשפחה, ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו, אבל יברח ממנו ברצונו. והנה זו מדה כנגד מדה, כי היא נתנה גם לאשה [לבעלה] ויאכל במצותה, וענשה שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יצוה עליה כל רצונו".

5. "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה" (קהלת פרק ז, כו).

6. איסור שיחה עם אשה – משנה מסכת אבות פרק א משנה ה: "ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום".

מסכתות קטנות, מסכת דרך ארץ, פרק עריות, הלכה יג: "אל תרבה שיחה עם האשה שכל שיחתה של אשה אינה אלא דברי ניאופים". ובעניין זה ראה לעיל ס"ק  .

7. לא נאה חשיבות לאשה – מסכת מגילה דף יד עמוד ב: "אמר רב נחמן: לא יאה יהירותא לנשי (-לא נאה חשיבות לנשים – רש"י), תרתי נשי יהירן הויין, וסניין שמייהו, חדא שמה זיבורתא, וחדא שמה כרכושתא. זיבורתא – כתיב בה 'ותשלח ותקרא לברק' (שופטים ד, ו), ואילו איהי לא אזלה לגביה. כרכושתא – כתיב בה 'אמרו לאיש' (מלכים ב, כב, טו), ולא אמרה אמרו למלך". ותרגומו: לא נאה חשיבות לנשים – שתי נשים חשובות היו ושמותיהן מאוסים, אחת שמה דבורה ואחת שמה חולדה. בדבורה כתוב "ותקרא לברק" והיא לא הלכה אליו, ובחולדה כתוב כי אמרה "אמרו לאיש" ולא אמרה "אמרו למלך". תן דעתך שאמירה כזו על נביא ממין זכר לא רק שלא נאמרה בשום מקום אלא היתה נחשבת לעזות וחוצפה כלפי שמיא ואילו על שתי נביאות הרשו חז"ל לעצמם להתבטא בזלזול ובבוטות: "שמות מאוסים".

8. זכרים תמיד עדיפים מנקבות – מסכת פסחים דף סה עמוד א: "ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות; אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות".

ובמסכת סנהדרין דף ק עמוד ב: "בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה: בקטנותה – שמא תתפתה, בנערותה – שמא תזנה, בגרה – שמא לא תינשא, נישאת – שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה – שמא תעשה כשפים. הא רבנן נמי אמרוה: אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות".

9. אשה קלה להתפתות – קדושין פ ע"ב: "לא יתיחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים…מאי טעמא תנא דבי אליהו: הואיל ונשים דעתן קלות". פרש"י: "ושתיהן נוחות להתפתות [לגבר אחד]".

רש"י (קהלת פרק ז, פסוק כח): "'שר עוד בקשה נפשי' – לבד אלה האמורים למעלה, שבקשתים ולא מצאתים – בקשה עוד נפשי כשרה בנשים ולא מצאתי כי כולן דעתן קלה עליהן".

10. אשה פטפטנית – קידושין דף מט עמוד ב: "עשרה קבים שיחה ירדו לעולם; תשעה נטלו נשים".

11. השומע בעצת אשה יורש גהינום – בבא מציעא דף נט עמוד א: "ואמר רב: כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם, שנאמר (מלכים א' כא): 'רק לא היה כאחאב [אשר התמכר לעשות הרע… אשר הסתה אתו איזבל אשתו]'. אמר ליה רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי: איתתך גוצא? גחין ותלחוש לה! [אשתך קטנה? כפוף עצמך ושמע דבריה] לא קשיא: הא במילי דעלמא, והא במילי דביתא. לישנא אחרינא: הא במילי דשמיא, והא במילי דעלמא".

12. האשה מברכת "שעשני כרצונו" – אחרי כל אלה לא פלא הוא שלעומת ברכת הגבר "ברוך שלא עשני אשה" מברכת האשה בשפלות ובנחיתות "ברוך שעשני כרצונו". ספר אבודרהם, ברכות השחר: "שלא עשני אשה – מפני שאינה מצווה במצות עשה שהזמן גרמא כמו שפירשנו בהקדמת הספר הזה. האיש דומה לפועל שנכנס לשדה חבירו ונטעה ברשות. והאשה דומה לנכנס שלא ברשות. ועוד שאימת בעלה עליה ואינה יכולה לקיים אפילו מה שנצטוית. והנשים במקום 'שלא עשני אשה' נוהגות לברך 'ברוך שעשני כרצונו' כמי שמצדיק את הדין על הרעה הבאה עליו".

הרמב"ם (הלכות אישות, פרק טו הלכות יט-כ) מסכם היטב את יחסי הגומלין בין איש לאשתו: "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך: מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח".

כלומר זו הוראת ההתנהגות הכללית על פי ההלכה: הבעל צריך לכבד את האשה ולהתנהג אתה בנחת והיא תעשה כל מעשיה על פיו. הוא יתן יחס והיא תיתן עבודה. הוא ידבר בנחת ובאהבה והיא תעשה את כל עבודת הבית, תלד את הילדים, תגדל אותם ותפרנס את המשפחה. גם כל הכנסה או רווח מעבודותיה שייכים רק לבעלה. בתמורה לכל אלה היא תקבל דברי שבח. זה ה"שוויון" אותו מכתיבה ההלכה היהודית.

לסיכום: המורם מכל הנאמר לעיל והמוכח שמעמדה ההלכתי-משפטי של האשה, כאדם, הוא נחות מאין-כמוהו. מסקנה זאת באה לידי ביטוי בדברי חז"ל במסכת ברכות דף יז עמוד א: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר: שמות כ"ד 'ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו'. גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר ישעיהו ל"ב 'נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי'. אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? [איך הן זוכות לעולם הבא?] באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן [שמוליכות בניהן ללמוד תורה וכן שולחות את בעליהן ללמוד תורה וממתינות להם עד שחוזרים מבית המדרש]". הרי לך שכל תמונת העולם של חז"ל היא שאין לאשה משל עצמה ולא כלום כדי שתזכה בו לחיי העולם הבא, אלא רק בזאת שמסייעת לבניה ולבעלה בלימוד התורה שלהם (והלימוד עצמו גם הוא אסור עליה).

הקורא בעיון את הדברים שכתבנו כאן מיד יעלה על שפתיו חיוך ועל לבו גיחוך למקרא הדברים שכתב הרב אפרים צמל בספר "אל המקורות" (תשל"ו) תחת הכותרת "דמות האשה ביהדות". וכך הוא כותב: "לגבי דמותה של האשה והיחס אליה על פי תורתנו הקדושה ומסורת היהדות, רווחת משום מה ההשקפה, שמעמדה נחות, והיא מקופחת בחברה ומשוללת זכויות בביתה, כשהזלזול הנו מנת חלקה מכל עבר. השקפה נלוזה זו, שהיא חסרת שחר ונטולת יסוד, שייכת לאותן מוסכמות מחשבה אופנתיים, שההמון מאמץ אותן מבלי להעמידן כלל בכור הבירור הרעיוני אישי…דמותה של האשה כפי שהוטבעה על ידי הבורא, והתיחסותו של הגבר אליה כפי שהורתה התורה, הנם ערובת אמת לאהבה מלאה… בת ישראל כשרה שכל כבודה בת מלך פנימה, שמופת היא בצניעותה הן בלבוש והן בהנהגה כולה, אבן חן היא לאהבת בעלה. והוא, שרק אותה יידע, אבן שואבת הוא לאהבתה שלה, משום כך הקשר שביניהם הוא נצחי, ומתעלה על עצמו בשלהבת רגשות גואה לאין קץ וגבול…"

וכך נאמר אנחנו לרב אפרים צמל: קרא את דברינו לעיל, ותבחן ביושר ובהגינות, האם לזה אתה קורא "ערובת אמת לאהבה מלאה"? או שמא שיעבוד משפטי מוחלט של האשה לגבר! ומדוע כה נזהרת שלא לאמר מילה אחת על עמדות ההלכה כלפי האשה? כל עניין ההלכה, הדינים והמנהגים – כללי החיים של החברה שומרת המצוות – נעלם אצלך ואיננו! מגלגל אתה מילים על "קשר ניצחי ומתעלה בשלהבת רגשות" שכולן בוקי סריקי ואין להן זכר בספרות הפוסקים, זו הקובעת במדויק את מעמד האשה. "אבן החן לאהבת בעלה" (ומי בכלל שם את הרב צמל אפוטרופוס לאהבת בעלים לנשותיהם?) פסולה לעדות, אינה יורשת את אביה ואת בעלה, אסורה בכל תפקיד ציבורי, חשודה על קיום מצוות, איננה חשובה בחינוך הבנים, נחשבת רשמית והלכתית כשטופת זימה, עצלנית, דברנית וקלת דעת, נמכרת על ידי אביה ונקנית על ידי בעלה. ודוק: אם היא ובעלה האוהב יטבעו יחד בנהר, קובעת ההלכה חד משמעית שיש להציל אותו!

רבנים מכחישי אמת מייפים את מעמדה של האשה וקובעים שצניעותה הטבעית ומהותה בבחינת "כל כבודה בת מלך פנימה" תורמים לזוגיות ולאהבה. מתעלמים הם בזדון ובמזיד ממעמדה ההלכתי-משפטי של האשה שרק הוא קובע באמת את מקומה בחברת שומרי המצוות. רבנים כאלה נוקטים בשיטות תעמולת הכזב של המפלגה הקומוניסטית המתוארות היטב ברומן שכתב הסופר ג'ורג' אורוול "1984",  שם מכריזים ה"רבנים" הקומוניסטיים כי:

מלחמה היא שלום

חירות היא עבדות

בערות היא כוח

ומה אומרים הרבנים כאן?

שיעבוד (האשה) הוא כיבוד

וניצול הוא אהבה.