על

מעמד החילוני בהלכה

ובו תמצא כי

האמת המדויקת איננה נוחה כלל. כי היחס לחילוני בהלכה היהודית הוא כאל עבריין ופושע שצריך להחרימו ולהוקיעו מכלל עדת ישראל, ויתרה מכך אף לשלול ממנו את הזכות להשתתף בטכסים של הקהילה ואפילו להתפלל לאלהים! ממש כפי שכתב רבי אברהם בן מרדכי הלוי (מצרים 1712-1650). (בשו"ת גינת ורדים חלק א"ח כלל ב סימן לא):

"'ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך' (תהלים נ,טז) מאחר שהולך הוא בשרירות לבו ואין פחד אלהים לנגד עיניו מה בצע לו בעשיית המצות ובלימוד התורה ואדרבה האפיקורוסין והמינין העושים מצות ועוסקין בתורה, מלבד שאין להם שום קיבול שכר על זה, הנה הנם מוסיפין עוון וחרון על עוונם ועליהם אמר הכתוב 'בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם' (ירמיהו ח,ט) והרי זה כמתפאר שלובש בגדי מלכות להודיע לבריות שהוא מגדולי מלכות הסרים אל משמעתו ונכנעין לעבודתו של מלך והוא מורד במלכות כי ענוש יענש בתכסיסין הללו שמקשט עצמו בהם".

ואנו נראה במאמר זה כיצד כל הלכותיה ודיניה של הדת היהודית הם לשלול מהחילוני כל נגיעה ואחיזה בתרבות היהודית, בחיי הקהילה ובטכסיה. ומתפלאים אנו פליאה רבתי על מה ולמה הפקירו ציבור שוחרי הדמוקרטיה והחשיבה הביקורתית את נכסי צאן ברזל של התרבות היהודית בידי הציבור הרבני חרדי, הקנאי לטקסט המאובן כאל דבר קדושה שאינו ניתן לשינוי, החי ומתקיים מן הציבור החילוני ויחד עם זאת בז לו, הרואה אותו כנחות וגם מפלה אותו לרעה בכל הזדמנות ועניין הלכתיים.

אייר ה'תשס"ב לפ"ג

יוני 2002

 תוכן העניינים:

הקדמה קצרה לקוראים

הקדמה למאמר

פרק א'  – החילוני אינו חלק ממערכת המשפט והחקיקה ההלכתית  

פרק ב' – הדאגה לרווחתו וסיעודו של החילוני

פרק ג' – דיני קבורה ואבילות במותו של החילוני

פרק ד' – היחס בין הורים לבנים, כאשר אחד מן הצדדים חילוני

פרק ה' – הצלת נפש החילוני ממוות

פרק ו' – ברית מילה, נשואין וטבילה של חילוני

פרק ז' –  המצוות שאסור לחילוני לעשות

פרק ח' – מעמד החילוני בבית הכנסת

דברי סיכום

היחס לחילוני בהלכה

הקדמה קצרה לקוראים:

היהדות האורתודוקסית איננה מטיבה להתמודד עם תופעת החילוניות היהודית. עצם המושג "יהודי חילוני" נתפס, בעיני האורתודוקסיה, כעשב שוטה! להשקפתם, ההגדרה "יהודי" כוללת, בעצם מהותה, את שמירת המצוות והצירוף "יהודי חילוני" כמוהו כ"חייל עריק"…

לכן, אין זה פלא שכל המערכת ההלכתית-משפטית-אורתודוקסית איננה בנויה לאפשרות של דו-קיום בין יהדות הדת ליהדות התרבות. ברמה הקונספטואלית של ההלכה נותרו החילונים מוגדרים בהגדרות הקלאסיות של עברייני חוק – כופרים, אפיקורסים ומומרים (הגדרות אלה מוסברות בהרחבה בגוף המאמר). על פי ההלכה הנורמטיבית מותר, עקרונית, להרוג את אלה ללא משפט, בכל מקום ובכל זמן!

מובן שגישה כזו אפשרית כאשר שומרי ההלכה הם הרוב והחילונים מיעוט (למרות שאפשרות זו רחוקה שכן אנשי הדת היהודית של היום הפנימו קצת מהערכים הדמוקרטיים כמו איסור רציחה על רקע אמוני אף שהם בניגוד להלכה). במצב הקיים, שבו החילונים מהווים רוב, עצם האזכור של "טיפול" כזה בעברייני הדת הוא בלתי אפשרי. נותרו אם כן כל אותן סנקציות הלכתיות שבמסגרתן מנסים להביא את מי שאיננו שומר מצוות למצב שבו יש לו את כל החובות ואת מיעוט הזכויות בקהילה היהודית. כך, למשל, על פי ההלכה, החילוני ממשיך להיות חייב במצוות מתן צדקה אבל אסור לתת לו צדקה…

חשוב מאד שהקורא החילוני יבין כי מעבר לצווים ההלכתיים (המפורטים במאמר זה) קיימת, ביהדות הדת, דה-לגיטימציה עמוקה ומוחלטת של יהדות התרבות. חוסר הרצון להכיר בתפיסה שאיננה אורתודוקסית עמוק עד כדי הכחשת הרציונליות של התפיסה החילונית. "לא יכול להיות שהחילונים באמת מאמינים בהשקפותיהם" אומרת היהדות הדתית באלף קולות "הם פשוט לא יודעים/מבינים את האמת הקדושה". לכן רבים כל כך הביטויים "תינוקות שנישבו" ו "עמי ארצות" ביחס לחילונים ותפיסת עולמם. ביטויים אלה, יותר משהם מיועדים לבוז ולזלזול, הם ביטוי למצוקה של יהדות הדת להסביר לעצמה את תופעת יהדות התרבות. מצוקה זו נעשית חמורה עוד יותר בישראל, ישות יהודית שהוקמה דוקא כחזונה של יהדות התרבות ואשר בה תלויה יהדות הדת, בכל קיומה הכלכלי והפיזי, באותה יהדות חילונית שנואת נפשה…

על כן המאמר הזה איננו מביא רק את מערך פסקי ההלכה הרבניים המתיחסים אל החילונים ומעשיהם אלא גם את האבסורדים הרבים הנוצרים כתוצאה מקיום בו-זמני של שתי השקפות עולם יהודיות השונות כל כך זו מזו, באותו מקום, באותו זמן ובאותה מסגרת מדינית-משפטית שברובה המכריעה גם איננה הלכתית.

הקדמה:

במאמר זה נביא את היחס לחילוני בהלכה היהודית ונפרט את זכויותיו ומעמדו המשפטי של החילוני על פי ההלכה. אבל ראשית לכל חייבים אנו  לבאר שני דברים:

האחד, האם יש אופן בו האדם המוגדר על פי ההלכה יהודי, תופקע יהדותו ואינו נחשב כיהודי אלא כ"גוי" לכל דבר?

והשני, מה היא ההגדרה המדוייקת של ה"חילוני" אליו אנו מתייחסים במאמרנו?

"ביטול יהדותו" של אדם

נתחיל בראשון ראשון. על פי ההלכה אין מציאות שתופקע יהדותו של אדם אלא הוא יהודי לכל חייו. כל חייו חייב הוא בקיום המצוות וכל זמן שאינו מבצען נחשב הוא ליהודי עבריין.

[כך מבואר בקידושין לו ע"א: "תניא: בנים אתם לה' אלהיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה; רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר: (ירמיה ד,כב) [כי אויל עמי אותי לא ידעו] בנים סכלים המה [ולא נבונים המה, חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו], ואומר: (דברים לב,כ) 'בנים לא אמון בם', ואומר: (ישעיהו פרק א,ד) [הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל] 'זרע מרעים בנים משחיתים', ואומר: (הושע ב,א) 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי'. מאי ואומר? [מדוע צריך רבי מאיר להביא חיזוקים לדבריו מפסוקים רבים ואינו מסתפק בפסוק אחד] וכי תימא [כדי שלא תאמר], סכלי הוא דמקרי בני, כי לית בהו הימנותייהו [אין בהם אמונה] לא מיקרו בני [אינם נקראים בנים], ת"ש [לכן הביא רבי מאיר את הפסוק הנוסף] ואומר: 'בנים לא אמון בם'; וכי תימא, כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, כי פלחו לעבודת כוכבים [לעבודה זרה] לא מיקרו בנים, ת"ש, ואומר: 'זרע מרעים בנים משחיתים'; וכי תימא, בנים משחיתים הוא דמיקרו, בני מעלייא לא מיקרו [וכי תאמר שעובדי עבודה זרה נקראים בנים משחיתים אך בני עלייה אינם נקראים] ת"ש, ואומר: והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" [על ידי תשובה – רש"י, ואינם צריכים גיור שלא פקעה יהדותם].

וכן כתב בשו"ת הרשב"א חלק א סימן קצד: "שאלת משומד /מומר/ לעבודה זרה אם מטמא באהל [לאחר מותו] אם לאו [שדינו כ"גוי" שגופתו המתה אינה מטמאה באוהל]? מי אמרינן אף על פי שחטא ישראל הוא. או דילמא [אולי] כיון דאין מחזירין לו אבידה ומותר להלוותו בריבית דיצא מכלל ישראל לגמרי … אף לענין טומאה כן אף על גב דטומאה דאורייתא [מן התורה]?

תשובה: איברא [נכון הדבר] ישראל משומד /מומר/ מותר להלוותו בריבית וכדאיתא בירושלמי בפרק קמא דעבודה זרה בכותאי דקסרין. וכן אין מחזירין לו אבידה דריבית ואבידה באחוה תלינהו רחמנא [באחווה תלה הכתוב]. ולפנים מן השורה להתחסד עמהם. והאי [וזה המומר] לא אחינו הוא ואין מרחמין עליו אדרבא מורידין [הורגים אותו במקום שאפשרי הדבר]. אבל לגבי טומאה באדם תליא רחמנא [באדם תלה הכתוב]. ועוד זה אדם הוא [יהודי הוא] ולא בהמה [ואיננו "גוי" הנחשב לבהמה] דקידושיו קדושין וגיטו גט ואשתו אסורה עד שיגרש בגט כישראל. ובכלל בנים הוא כדברי רבי מאיר בשילהי פרק קמא דקדושין (לו ע"א)…[והביא את הגמרא שהבאנו לעיל כראייה]".וכן כתב בשו"ת הרשב"א חלק א סימן רמב.

מדברי הגמרא והרשב"א הנך למד את ההבחנה החשובה שיהודי שעובד עבודה זרה לא פקעה יהדותו (אף על פי שמותר להורגו ללא בית דין וללא עדים וללא התראה) הלכך לעניין טומאת המת באוהל דינו כיהודי ומשום כך המאמר התלמודי (ביבמות סא ע"א): "'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם' (יחזקאל לד,לא). אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" חל אך ורק על הגוי ולא על היהודי, אפילו עובד עבודה זרה שדמו מותר למיתה.

ועל כן פסק בעל הטורים (טור יורה דעה סימן קנט): "מומר שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית כיון שאין אנו מצווין להחיותו ואסור ללוות ממנו ברבית דאף על פי שחטא ישראל הוא והנותנו לו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול". אכן זהו בדיוק מצב הביניים שבו נמצא הכופר (מומר, אפיקורס או חילוני): מצד אחד אין אנו מצווים להחיות את היהודי הכופר הזה ומצד שני יהודי הוא, חייב במצוות ואסור להכשילו משום "לפני עיוור לא תתן מכשול".

וכדי להמחיש העניין נשווה אותו למעמדו החוקי של אזרח מדינת ישראל שרצח או ריגל שדינו מאסר עולם ואולי אף דין מוות, אך אזרחותו הישראלית לא פקעה. ראוי לציין כי על פי חוקי מדינת ישראל יש אפשרות שתיפקע אזרחותו הישראלית של אזרח המדינה וזאת בניגוד גמור להלכה היהודית שאין בה שום אפשרות שתיפקע יהדותו של יהודי. הנה כך נכתב בחוק האזרחות, תשי"ב –1952 פרק שני "איבוד האזרחות" סעיף 10 א : "אזרח ישראלי בגיר שאינו תושב ישראל רשאי להצהיר בכתב שהוא מוותר על אזרחותו" ובסעיף 11 א: "אזרח ישראלי שיצא מישראל שלא כדין לאחת מהמדינות הנזכרות בסעיף 2 א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) תשי"ד – 1954 [מצרים,לבנון ,סוריה, תימן עיראק], או רכש את אזרחותה, יראוהו כמי שוויתר על אזרחותו הישראלית והיא תתבטל מיום יציאתו מישראל" ובסעיף 11 ב: "שר הפנים רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אשר עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל".

למותר לציין שהצהרתו של יהודי להפקעת יהדותו או שהחליט להתנצר או להתאסלם אינה מפקיעה את יהדותו על פי ההלכה למרות, כפי שכבר נאמר, שדינו מוות בידי כל יהודי.

וכך כתב הרב משה פיינשטין בשו"ת אגרות משה חלק אה"ע ד' סימן פג: "…לא שייך המציאות לישראל שיעשה בדין נכרי [אין אפשרות שיהודי על פי ההלכה יהפך לנכרי], דאיכא חדוש התורה בנכרי שיכול להעשות ישראל על ידי גרות אבל לא נאמר בתורה לא בקראי [בתורה שבכתב] ולא בהלכה מסיני [תורה שבעל פה] שיהיה דין כזה שישראל יוכל להעשות עכו"ם ["גוי"] וממילא הוא נשאר בדין ישראל ובקדושת ישראל בין לענין חיוב המצות ובין לעניני חיתון ויחוס הבנים וממילא ודאי שבני המומרות הם ישראלים [יהודים] גמורים".

ודבר זה חשוב להבינו ולרדת לשורש העניין ולא לערבב בין שני המושגים, בין הפקעת יהדותו לבין היחס אליו כעובר עבירה. ובכל מקום שתמצא (סנהדרין מד ע"א): "אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא – ישראל הוא". זהו לעניין הפקעת יהדותו, אך כשתמצא ביטוי: "ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים [כגוי] לכל דבר" (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב הלכה ה). זה לעניין  העונש (שאף מותר להכותו ולהורגו) וכן היחס ששלומי אמוני ישראל צריכים לנהוג בו (שאין חייבים לדאוג לרווחתו, ומותר להלוותו בריבית ולא להשיב לו את אבידתו וכיוצ"ב), וכל זה נראה בהמשך המאמר אשר בו נפרט את דינו של החילוני על פי ההלכה.

הגדרת החילוני:

החילוני שאנו מדברים בו במאמרנו כאן, הוא אדם יהודי על פי ההלכה שאינו מקיים תורה ומצוות, מחלל שבת ברבים וחושב ומבין שכל היצירה היהודית ההלכתית יצירה אנושית היא, כמו כל יצירה אנושית אחרת. הן התורה שבכתב (חמישה חומשי תורה) הן הנביאים והכתובים וכן כל התורה שבעל פה על כל הלכותיה כולם מעשי אדם. חילוני הוא מי שמאמין כי הזהות היהודית, בטקסיה ובחגיה, היא בבחינת תרבות אנושית (אמנם יהודית ייחודית) והרי היא כמו כל התרבויות האחרות המיוחדות לכל אחת מאומות העולם.

ודבר זה חשוב להבינו, משום שרוב אבות הציונות השותפים לכינון מדינת ישראל זאת הייתה השקפתם! ויתרה מכך, דווקא מתוך התנערות מחוקי הדת היהודית וקבלת החשיבה הביקורתית המדעית זכו להקים את מדינת ישראל. וכמו שכבר ניבא מגדולי ההוגים היהודים ברוך שפינוזה (1632 – 1677 ) בספרו "מאמר תיאולוגי מדיני" בסוף פרק ג: "אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם [כלומר, לו היו היהודים מתנערים מקיום תורה ומצוות], הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת הכושר, כפי שענייני בני אדם הם בני שינוי, שוב יקימו את ממלכתם  ואלהים יבחר בהם מחדש".

ושינוי זה שחל בעם היהודי הגדירו יפה פרופסור אליעזר שביד בהקדמה לספרו "לקראת תרבות יהודית מודרנית" עמוד 8-9: "המונח 'תרבות יהודית' בא לעולם מתוך שאיפה ליצור חלופה התואמת את "תודעת הזמן" הביקורתית המדעית, להשקפה הדתית המסורתית שלפיה האמונות והדעות, אורחות החיים, יצירות הספרות, המדע והאמנות שבהם נתייחד העם היהודי מכל העמים הם בבחינת תורה אלוהית, תורה שבני אדם אינם רשאים לא לגרוע ממנה ולא להוסיף עליה ולא כל שכן לשנותה, "לתקן" ו"לפתח" אותה כדי "לשפרה", על פי שיקול דעתם וצורכיהם…לדעת יוצרי החלופה, המשכילים ומייסדי "חכמת ישראל"…הייתה היהדות מיסודה תרבות כמו כל שאר תרבויות העמים….הבינו שבין תרבות דתית הנוצרת מתוך תודעה שהיא כולה תוצר של התגלות אלוהית, לבין תרבות הנוצרת מתוך תודעת מקורה האנושי יש בהכרח הבדלים מהותיים: אותם מושגים, אותם ערכים, אותם סמלים ואותן נורמות מקבלים משמעות שונה מעיקרה כאשר תופסים אותם כיצירה אנושית המייצגת סמכות אנושית".

דור הולך ודור בא והשקפות, גם הלכתיות, משתנות. לכן אין המומר בתקופת התלמוד כמומר בתקופתינו ואנו נביא את הגדרת המומרים, המינים והאפיקורסים על פי הרמב"ם ומהם נלמד על המציאות החילונית העכשווית.

מצינו ברמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ח: "שלשה הן הנקראים אפיקורסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבינו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים. שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה' … כל אחד משלשה אלו כופר בתורה".

ועוד אומר הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים פרק ב הלכה ה: "וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר 'כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים' (משלי ב,יט), והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון, ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל שנאמר 'ואל תקרב אל פתח ביתה' (משלי ה,ח)".

ועוד, רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ט: "שנים הם המומרים [עובר על מצוות התורה] מישראל: המומר לעבירה אחת והמומר לכל התורה כולה, מומר לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה".

זה הוא החילוני: כל החושב ומבין באופן מודע והכרתי שכל כתבי הקודש וההלכה יצירה אנושית הם ולא דבר אלוהים והיודע כי אין לנו שום מידע מאלוהים על רצונו מאיתנו בני האדם ואף מי שבאופן מעשי אינו מקיים תורה ומצוות וחלק מהמצוות הם בעיניו פולחן שאינו תואם את רוח הזמן והמקום הרי, בהגדרת ההלכה האורתודוקסית, הוא גם אפיקורס וגם כופר וגם מומר! זה הוא היהודי החילוני שאליו אנו מתייחסים במאמרנו.

ודבר זה חשוב להבינו משום שיש הרבה רבנים שאינם רוצים לומר ביושר אינטלקטואלי את הגדרתו של החילוני ואת ההשלכות ההלכתיות וזאת כדי להיות מקובלים ורצויים בעיני החילונים. הולכים אלה  ומצטטים ביטויים או הלכות שאינן רלוונטיות לחילוני של היום ואומרים שהחילונים אינם כופרים משום שהנם כתינוקות שנשבו.

ואף מצטטים את הרמב"ם (כסיוע לדעתם) הלכות ממרים פרק ג הלכה ג: "במה דברים אמורים [שכל מי שהורג את הכופרים עשה מצוה גדולה והסיר מכשול] באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה".

וכך דנים הרבנים בקלות דעתם הנוחה להם את החילונים כתינוקות שנשבו, טפשים ובורים שאין להם דעת והבנה כלל, ופוטרים עצמם מלהתמודד באופן ישיר ונוקב בבעיה אקטואלית הלכתית זו: מה דינו של החילוני היודע והחושב והמאמין באידיאולוגיה חילונית. ויתירה מכך אינם מביאים את דעת הרמב"ם שסובר שדין החילוני כדין הכופר.

בפירוש המשניות למסכת חולין פרק א כפי שהביאו בשו"ת רדב"ז חלק ב סימן תשצו: "והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב כפי סברת שאר המפרשים דסבירא להם דשחיטת הצדוקים אסורה אפילו בישראל עומד על גבו וזה לשונו: 'ומתנאי [הג' מומר] הזה שמותר לאכול משחיטתו והוא שלא יהיה צדוקי או בייתוסי והם שני כתות שהתחילו להכחיש הקבלה. כמו שביארתי באבות עד ששב האמת אצלם שקר ונתיבות האור חשך ואפלה בארץ נכוחות והם שקורים אותם אנשי דורנו היום מינים בשם מוחלט ואינם מינים על האמת אבל דינם להיות כדין המינים ר"ל [רוצה לומר] שמותר להרגם היום בזמן הגלות לפי שהם מבוא למינות האמתי. ודע שמסורת בידינו מרבותינו בקבלה מרבים שזמננו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אין זה אלא בישראל שעבר עבירת מיתה אבל המינים והצדוקים והביתותים [והביתוסים] כפי רוע דעותיהן הורגין אותם לכתחילה כדי שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה וכבר יצא מזה הלכה למעשה באנשים הרבה בארצות המערב' עכ"ל [עד כאן לשונו]. והנה החכם המשיג גמר אומר שזה הלשון חולק עם מה שכתב בפסק ולדעתו צ"ל [צריך לומר] שחולק ג"כ [גם כן] עם מ"ש [מה שכתב] בהלכות ממרים [פרק ג,ג]. אבל לפע"ד [לפי עניות דעתי] לא קשיין אהדדי [אין סתירה בדברי הרמב"ם] כי מ"ש [מה שכתב] בפירוש המשנה איירי באותם שהזהרנו אותם לאיתן התורה והתרינו בהם כמה פעמים ולא אבו שמוע ומש"ה [ומשום כך] הרי הם כנכרים גמורים לענין שחיטה וכמינין גמורים לענין הריגה. ומ"ש [ומה שכתב] בפסק דשחיטת צדוקי מותרת בישראל עומד ע"ג [על גביו] היינו בסתם צדוקי דעדיין לא התרינו בו ומפני שבני התועים הם כאנוסים שחיטתן מותרת וזה שכתב בהל' ממרים שאין ממהרין להורגן. תידוק מינה שאם התרו בהם כדי שיחזרו לאיתן התורה ולא אבו שמוע כאשר אנו עושין לאלו הקראין בכל יום ויום ואדרבה מפקרי טפי משמע שהורגין אותם וכ"ש [וכל שכן] ששחיטתן אסורה ויינם אסור".

והיות ואנו דנים על החילוני היהודי שמשנתו סדורה וברורה ושעל פי השקפה זו אף הוקמה מדינת ישראל, הדבר ברור שהוא מוגדר ככופר ולא כתינוק שנישבה משום שלא ישמע לרבנים שבעיניו הם ככל האדם. ואף גרוע מכך (מבחינה הלכתית) שהרי הרבנים אינם נחשבים בעיניו כאנשים נאורים ומשכילים אלא כאינשי דלא מעליא.

וכדי לחזק דברינו נצטט את החזו"א מהלכות שחיטה סימן ב אות יח: " הר"מ [הרמב"ם] הכניס בדין מורידין [שמותר להורגם] …כופרין, ובהלכות רוצח כתב [הרמב"ם] כופרין בתורה ובנבואה… ואפשר דכופרים…אפילו לתיאבון הן בכלל מומרים לכל התורה כולה מפני שפרקו עול תורה מעל צוארם כל שכן הכופר שאין לו חלק בתורת משה שאם אין אמונה אין כלום….וחטא הכפירה עצמה הוי כחוטא להכעיס שענין להכעיס היינו שמשריש בקרבו התנגדות לשמירת מצוה מן המצות וכל שכן שמשריש בקרבו כפירה….ועיקר דין כופר בתורה שבעל פה דעת הרשב"א בתשובה…שדינו כמומר לכל התורה כולה…נראה דאינו מאמין בדברי רז"ל שהזכיר הרשב"א היינו שאינו מאמין בחיים של הישראלי הקבועים ע"פ [על פי] חז"ל ע"פ התורה והמצוה ובכלל כפירה, זו כפירה בתורה…".

הנה ברור כי  לדעת החזו"א ה"כופר" הוא האדם שאינו מאמין בחיים הקבועים על פי חז"ל שחיים על פי התורה. והרי החילוני של היום אינו חי על פי התורה אלא על פי חוקי המדינות המתוקנות, ההלכה והתורה אינן מעלות ואינן מורידות לגביו מאומה ואינו חי על פי חוקיהן.

ולסיום נראה לך איך שגם הרב הראשי לישראל הרב ישראל לאו שליט"א אינו מתמודד עם הבעיה בכל עומקה ועוצמתה אלא מתפתל ומעלים עין מן המציאות החילונית.

בשו"ת יחל ישראל (סימן כ) דן בדבר מתן כשרות לבעלי אולמות או מלונות שהם חילונים: "אחת הבעיות הקשות העומדות בפני כל רב הן בעיות הכשרות במקומו, הן כשרות המזון והן כשרות מקומות המגישים מזון… פעמים רבות, בשל אילוצים כספיים וכדומה, אין אפשרות בידי הרבנות המקומית להעמיד משגיח קבוע בכל שעות היממה שיפקח על המקום, הן על האוכל המובא, שלא יובאו דברי מאכל ללא אישור המשגיח, והן על אופן הכנת המאכלים, שלא יערבו מאכלי חלב ומאכלי בשר, וכן כלי חלב עם כלי בשר. לפיכך נאלצים הרבנים לסמוך על בעל המקום שיעמוד בדיבורו ולא ישנה מאומה מהוראות הרבנות. פרק זה והבעיות המתעוררות בו הביאוני לדון בו עפ"י יסודות הגמרא ורבותינו הפוסקים…

והנה, בעניין מומר לכל התורה וכן במומר לעבודת כוכבים ולחילול שבת מצינו [מצאנו] להראשונים שפירשו את גדרו [הגדרתו] שהרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, …. ולפי"ז [ולפי זה] נמצא שמכיוון שהמחלל שבת נידון כעובד כוכבים לכל דבריו, אף יינו של המחלל שבת נידון באיסור סתם יינם…[ולפי זה אין להאמין לבעל המקום החילוני שהרי הוא כגוי לכל דבריו שאינו נאמן] אמנם מאידך גיסא מצאנו מקום להקל בזה, דבתשובות [בספר] בנין – ציון החדשות (סי' כג) כתב, לפושעי ישראל שבזמננו לא ידענא מאי אדון [לא ידעתי מה לדון ] בהם אחר שבעוונותינו הרבים פשתה הבהרת [הנגע] לרוב עד שברובם חילול שבת נעשה כהיתר אם לא יש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא, [ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואח"כ מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן והרי מחלל שבת נחשב כמומר מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא וזה מודה ע"י תפילה וקידוש]. ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהם אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת, דלא נחשבו כמומרים אע"פ שמחללים שבת מפני שמעשה אבותיהם בידיהם והם כתינוק שנשבה וכו'. ולכן לענ"ד [לעניות דעתי], המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם תבוא עליו ברכה. אכן, גם למקילים יש להם על מה שיסמוכו אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד, שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור. הרי שלפי דברים אלו אין הכרח להחשיבם כעובדי כוכבים… אך כאמור, הטעם לקבוע את מחלל השבת בפרהסיא כעובד כוכבים, וממילא אין לו כל נאמנות, הוא על – פי הגמ' בחולין ובעירובין שהבאנו לעיל, ולדעת הבנין – ציון החדשות שהבאנו יש מקום לומר שאין כלל זה אמור על מחללי שבת שבזמננו, וא"כ [ואם כן] חזר עליהם הדין שהחשוד לחילול שבת אינו חשוד למאכלות אסורות. נמצא איפוא שישנה אפשרות להאמין למחלל שבת על כשרות הואיל ואינו חשוד באכילת מאכלות אסורות".

וכאילו טחו עניו של הרב לאו לראות את המציאות החילונית האידיאולוגית המתייחסת לכל כתבי הקודש וההלכה כיצירה אנושית וכמו שכתבנו לעיל והרי הם ככופרים בכל התורה כולה. אין התפתלויותיו בעניין זה אלא משום שהרבנות הראשית ממונה וממומנת מטעם הממסד החילוני "הכפרני" ואינה יכולה לשמוט את הקרקע שעליה היא עומדת וממנה היא מתפרנסת. לכן מעוותים הרבנים את המציאות ההלכתית ובלבד שדבריהם ישמעו אף באוזני החילוני ואין להם את האומץ והיושר האינטלקטואלי לומר את דבר ההלכה במלוא עוצמתה ויתכן אף משום שהם עצמם מרגישים שההלכה שנפסקה בתלמוד אינה רלוונטית. כבר צווח על זה פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל (בספרו "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" עמוד 184): "מוסכם [על הדתיים והחילונים] שהמדינה תהיה חילונית, אלא שתהיה מוצגת כדתית. הסכם זה יש בו, מבחינה דתית, משום חילול השם, ביזיון התורה והרס הדת; מבחינה הומאניסטית – משום השחתת החיים החברתיים; מבחינת כל אדם בעל נפש – משום השחתת העם ע"י שקר וצביעות….דת ישראל אינה קיימת במדינה ובעם כגורם רוחני וככוח ציבורי עצמאי, אלא כאחד מענפי המנגנון של הרשות החילונית… ותמורת הזכות להיות מוכר כשותף בשלטון זה הוא מוסיף לחפות על ההשפלות והביזיונות שדת ישראל סופגת יום יום מידי הממשל. באווירה זו של שקר וחנופה מזדייפים ומסתלפים כל המושגים".

דבר נוסף שראוי להסביר הוא כפי שכתבנו בהקדמה למאמר "מעמד האישה בהלכה היהודית": 'שאנו עסקנו אך ורק במעמדה המשפטי ההלכתי הצרוף ולא בתחושות ההלך הציבורי שמשתנות חדשים לבקרים, וכמו שבחברה החילונית חלים שינויים לקראת שוויון כך חלים בחברה הדתית והחרדית שינויים לקראת שוויון, אלא שיש הבדל מהותי, בעוד החברה החילונית הלכותיה ומשפטיה מובילים ומקדמים את האישה לשוויון לפני המודעות הציבורית הרחבה, הרי שלציבור הדתי והחרדי קורה ההפך, הלך הרוח הציבורי משתנה וההלכה אינה משתנה' הוא הדין לגבי היחס לחילוני שאף על פי שההלכה קובעת שאין להחיותו ולסייעו כמו שנבאר הרי שלמעשה ציבור שלומי אמוני ישראל חשים בליבם את הצורך לסייע אף לחילוני וזה בהשפעת הלך הרוח העולמי לשוויון בין האנשים למרות שאמונתם ודעותיהם שונות.

כך כתב רבי יחיאל יעקב וינברג (1885-1966)  (בשו"ת שרידי אש חלק ב סימן נז) : ".. וצ"ע [צריך עיון] במומרים שבזמננו, שבשר כשר הוא ביוקר ואין הוא מצוי תמיד בנקל, אם יש לחושבן למומרים להכעיס, שיתכן לומר שנחשבים למומרים לתיאבון, ואם כן יש חיוב לזונם. ועוד, שעל ידי זה מקרבים אותם תחת כנפי שכינת היהדות, בראותם שיראי ה' מצטיינים במדת הצדקה והרחמנות. ויש במעשים למופת בשטח הצדקה והמוסר החברתי כוח משיכה יותר גדול מאשר בדברי תוכחה של אנשים שהם רק נאה דורשים. וכבר נהגו אחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים לגמול חסד ולעשות צדקה עם כל מי שהוא מזרעו של אברהם אבינו ואפילו נתרחקו מקיום מצות תוה"ק [תורתינו הקדושה]".

הנה בכאן הטיל הרב יחיאל וינברג דופי בבני ישראל בתקופת התלמוד שלא נהגו לזון ולפרנס את המומרים ובכך הודה בפה מלא שהלך הרוח של שלומי אמוני ישראל נעשה רחמן יותר מתקופת שבזמנו נקבעה ההלכה. דבר נוסף היוצא מדבריו של בעל שרידי אש שכל ההיתר לסייע לחילוני הוא דוקא "כדי לקרבו ולמושכו לקיום תורה ומצוות" ולא משום שכך נאה: לסייע לאדם באשר הוא אדם. ושינויים אלה נעשו דווקא בדברים שאי מוסריותם זועקת לשמיים ואינם סותרים דברי תורה אך במקומות שסותר דין תורה כמו עדות החילוני או שיעשה דיין ועוד, כפי שנביא בגוף המאמר, נוהגים הם עד עצם היום הזה.

ואנו נביא לפניך הקורא, את דעת ההלכה הצרופה ללא כחל וסרק וללא משוא פנים. אנו נסרוק את מעמדו של החילוני בכל תחומי החיים הציבוריים והאישיים על פי ההלכה, ובכל מקום שנצטט מן המקורות את המונח "מומר" "כופר" או "אפיקורס" זכור כי הכוונה ליהודי החילוני של ימינו שאיננו שומר מצוות כפי שהסברנו היטב והגדרנו לעיל.

פרק א'

החילוני אינו חלק ממערכת המשפט והחקיקה ההלכתית.

דע לך שהדת היהודית אינה דת השייכת לפרט או לאמונת היחיד בלבד אלא היא מערכת חוקים לקיום חברה – ככל מערכת חוקים אחרת לתקנות ולסדר החברתי הראוי בעיני המחוקקים. לכן נצטוו בני ישראל (דברים טז,יח) "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק"  ופרש"י: "שופטים ושוטרים – שופטים, דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט".

ועוד דבר חשוב שצריך אתה לדעת שהדיינים בבית הדין (כמו הסנהדרין) הם גם השופטים וגם המחוקקים (ואין הפרדה בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת כפי שנמצא במדינות דמוקרטיות), כך שמי שפסול מלהיות דיין הרי הוא פסול מלהיות שופט וגם פסול מלהיות מחוקק.

החילוני פסול מלהיות דיין ולהיות עד – כמבואר במשנה (סנהדרין פרק ג משנה ג): "ואלו הן הפסולין [לדון ולהעיד-רש"י] המשחק בקוביא [הימור שנחשב על פי ההלכה גזלה] והמלוה בריבית ומפריחי יונים [הימור שנחשב על פי ההלכה גזלה] וסוחרי שביעית" ובגמרא (סנהדרין כז ע"א) נאמר: "מומר אוכל נבילות לתיאבון – דברי הכל פסול [לעדות]. להכעיס, אביי אמר: פסול, רבא אמר: כשר…אביי אמר פסול דהוה ליה רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד….והלכתא כוותיה דאביי".

וכך פסק השולחן ערוך חושן משפט סימן לד סעיף א: "רשע פסול לעדות, ואפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו, אסור לו להעיד עמו אע"פ שהוא עדות אמת. ואצ"ל [ואין צריך לומר] עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני שעמו עד שקר, שאסור לו להעיד. איזהו רשע? כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות [מצוות לא תעשה כמו אכילת חזיר או בשר טריפה ונבלה]; ואין צריך לומר אם חייבים עליה מיתת בית דין. לא שנא [אין זה משנה] אם עבר לתיאבון, לא שנא אם עבר להכעיס. הגה (הרמ"א): עבר עבירה שאין בה מלקות, פסול מדרבנן" ובחושן משפט סימן ז סעיף ט נפסק: "כל הפסולים (להעיד)  מחמת קורבה או מחמת עבירה, פסולים לדון".

הרי לך: אדם שעבר על איסור תורה אינו כשיר לעדות ולדיינות. על אחת כמה וכמה האדם החילוני שאינו מקיים תורה ומצוות כלל וכלל שהוא בכלל המומרים ואפילו יודע הוא את כל התורה כולה פרטותיה ודקדוקיה אינו יכול לשבת בדין.

ואל תחשוב שאלו הלכות עתיקות שאינן נוהגות. בוא וראה שאף בימינו אלה הדיינים פוסלים את החילונים (פסקי דין רבניים משפטי שאול סימן ה) בענין עוברת על דת ומזונות בעזיבת הבית (ערעור וערעור נגד תשכ"ו/155, בפני כבוד הדיינים: הרב בצלאל זולטי, הרב שאול ישראלי, הרב עובדיה יוסף).

"…עלינו לדון בכשרות העדים ומהימנותם. בחקירות העדים אמר אחד מהם על עצמו ש"הוא שומר שבת קצת", וש"הוא מניח תפילין רק בשבתות ויו"ט". והשני אמר שנוסע באוטובוס בשבת. והנה אילו היו בפנינו עדויות מאחרים [שהם שומרי מצוות] שאכן עדים הללו הם מחללי שבת לא היה מקום לקבל עדותם, כהלכה הפסוקה: "רשע פסול לעדות וכו'. איזהו רשע? – כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות ואין צריך לומר אם חייבים עליה מיתת בית דין לא שנא [אין הבדל] אם עבר לתיאבון לא שנא אם עבר להכעיס" (חו"מ סי' ל"ד א – ב).

הדיינים מתרעמים על כך שאין בידיהם עדות כשרה (של שומרי מצוות) על חילול השבת של האנשים שהופיעו בפניהם. והם מודיעים כי אילו היתה בידם עדות כשרה על חילול שבת בידי האנשים שהופיעו בבית הדין היו פוסלים את עדותם מיד, שכן כ" מחללי שבת לא היה מקום לקבל עדותם".

ידי הרבנים הדיינים הללו המקבלים את שכרם החדשי ממחללי השבת לא רעדו לכתוב במצח נחושה שמפרנסיהם פסולים לעדות כלומר אינם נאמנים בדבריהם וכמובן אינם ראויים לשבת בכס המשפט.

ולא רק שפסלו את מחללי השבת להעיד ולדון אלא קעקעו את כל מוסדות המשפט החילוני.

כך כתב הרב עובדיה יוסף בספרו (שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן סה): "אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון בדיני ממונות ונחלות היא לבתי המשפט החילוניים, והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור כי לפי דין תורתינו הקדושה התובע את חבירו בבתי המשפט שלהם גדול עוונו מנשוא, והוא בכלל מה שפסקו הרמב"ם (בפרק כ"ו מהלכות סנהדרין הלכה ז'), והטור והשלחן ערוך חשן משפט (סימן כ"ו סעיף א'): שכל הדן בערכאות שלהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו. כי מלבד שהשופטים אינם יודעים כלל בדיני התורה לשפוט בין איש לרעהו על פי החשן משפט והפוסקים, וכבר אמרו חז"ל (גיטין פ"ח ע"ב): לפניהם, ולא לפני עכו"ם, ולא לפני הדיוטות, ועוד שהדבר ידוע ומפורסם שהם דנים על פי חוקות העכו"ם, וגם מכשירים לעדות עד אחד וקרוב ואשה ופסול, ורבים מהם בעצמם פסולים לדון לפי ההלכה. …קל וחומר לשופטים יהודים כאלה, שהם מוזהרים ומושבעים מהר סיני לדון רק על פי התורה, והם פנו עורף אליה, ותחת לשפוט על פי חוקי התורה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דנים הם על פי חוקי העותומני והמנדטורי, בבחינת ושפחה כי תירש גבירתה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו, ועל ידי כך מייקרים ומחשיבים את משפטי הגוים עובדי אלילים, ונותנים כבוד ועילוי לאליליהם, וכמו שפירש רש"י (ריש פרשת משפטים), על אחת כמה וכמה שהדבר אסור בהחלט, והמתדיינים בפניהם עוברים גם על לפני עוור לא תתן מכשול".

העולה מכל דברינו אלה שאם תתגשם תפילתם של שלומי אמוני ישראל "השיבה שופטינו כבראשונה" ותקום מערכת משפט הלכתית בארץ הקודש, הרי שלחילונים מחללי השבת לא יהיה בה כל חלק! מנודים ומורחקים יהיו מעיצוב החוקים והתקנות ולא יוכלו לשמש במערכת המשפט לא כדיינים ולא כמוסרי עדות הנצרכת לקיום חברה מתוקנת. וכאשר יראה חילוני את ראובן מכה באגרופיו את שמעון ויבקש להעיד על כך בבית הדין, לא תשמע ולא תתקבל עדותו כלל.

פרק ב'

הדאגה לרווחתו וסיעודו של החילוני

חלק בלתי נפרד מקיום חברה הוא לקבוע תקנות לעזרה וסיוע בעיתות מצוקה: בהלוואות ובמתן סיוע כספי (צדקה) וכיוצא באלה. והנה על פי מערכת החוקים ההלכתית, החילוני מופקע מכל סיוע ותמיכה.

וכמו שכתב בספר יראים סימן קנו [דפוס ישן – מז]: "ואם הוא עברין במזיד באחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו מחויב [הנותן והמציל] לא להחיותו ולא להלות לו דכתיב 'וחי אחיך' (ויקרא כה, לו) ובהלואה כתיב מאחד אחיך וכיון שעבר במזיד יצא מכלל אחוה דאחוה במצוות בעינן … למדנו שרשע יצא מכלל אחוה".

ואם תתמה, הרי היום יש לציבור יראי ה' ארגוני סיוע המסייעים אף לציבור החילוני (גם אם מעטים הם מתוך כלל ארגוני הצדקה החרדיים), דע כי עושים הם כך משלושה טעמים:

האחד, כפי שכתבנו בהקדמה ל"מעמד האישה בהלכה" שהלך הרוח הציבורי משפיע על יראי ה' וגם הם מושפעים מערך השוויון אף שאיננו מוכתב בהלכה.

השני, שאת מעשיהם בניגוד להלכה הם מצדיקים "כטקטיקה" עדיפה לקירוב רחוקים כפי שהבאנו בהקדמה את דבר שרידי אש: "ויש במעשים למופת בשטח הצדקה והמוסר החברתי כוח משיכה [לקיום המצוות] יותר גדול מאשר בדברי תוכחה של אנשים שהם רק נאה דורשים" וכן החזו"א שנביא בהמשך (הלכות שחיטה סימן ב אות טז): "וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג [שמותר להרוג חילוני] בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת".

והשלישי שהוא העיקר, ציבור החרדים הולך וגדל ועמו הצורך האנושי הטבעי של כל אדם להגשים עצמו בעשייה כלשהי והרי לא כל החרדים ניחנו בכישורים ללמוד תורה כל היום ולכל חייהם, לכן יש צורך טבעי לצאת החוצה מחוץ לכותלי בית המדרש, אך היות ואין הם בעלי מקצועות חופשיים יוצאים הם בתחומים שאין בהם התמחות אמיתית (למעט קורס קצר) לכן נמצא אותם כמסייעים לבעלי מקצוע רפואיים (יד שרה) וכן סיוע לאיסוף חלקי גוף לקבורה (זק"א) וכיוצא באלה.

רוב הדברים הבאים כבר הבאנו במאמר "המוסר היהודי בהלכה" וכאן נזכיר בראשי פרקים את שכתבנו שם ונוסיף את מה שלא כתבנו שם.

כל דיני גמילות החסדים  אינם נוהגים בחילוני – ביקור חולים, ניחום אבלים וכו' אינם חלים על החילוני כפי שהסברנו במאמר "המוסר היהודי בהלכה" שדיני גמילות חסדים נובע ממצוות "ואהבת לרעך כמוך" והרמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ג כתב: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך". והוסיף בהגהות מיימוניות  אות א: "ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו שנאמר יראת ה' שנאת רע ואומר הלא משנאיך ה' אשנא וגו'".

אין חובה לתת צדקה לעני אם הוא חילוני – כך נפסק בהלכות "למי נותנין הצדקה" בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנא סעיף א: "מי שהוא  עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה, אינו חייב להחיותו ולא להלוותו" והטעם לכך כתב הבית יוסף יורה דעה סימן רנא אות א: "שאם היה עבריין במזיד באחת מכל המצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו חייב להחיותו ולא להלוותו דכתיב (ויקרא כה לו)' וחי אחיך עמך' וכתיב (דברים טו ז) 'מאחד אחיך' וכיון שעבר במזיד יצא מכלל האחוה עד שילקה [יקבל מכות]". ולדעת הש"ך בסימן הנ"ל יש אף איסור לזון ולפרנס ולתת צדקה לעני שעובר עבירה להכעיס כגון אוכל נבלות או מחלל שבת ברבים.

אסור להחזיר אבידה לחילוני – שולחן ערוך חושן משפט סימן רסו סעיף ב: "חייב להחזיר אבידת ישראל אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון. אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס מישראל, והאפיקורסים והכותים וישראל המחלל שבת בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה, כעובד כוכבים" ודין זה נלמד ממסכת עבודה זרה כו ע"ב עיין שם.

ודע כי כל המהלך ברחוב שינקין בת"א (שרובה "מחללי שבת בפרהסיא") ומצא שם אבידה אינו חייב להחזירה כלל! (עיין במאמר "המוסר היהודי בהלכה").

הלוואה בריבית לחילוני מותרת – כידוע אסור ליהודי להלוות כסף לכל יהודי אחר בריבית כלשהי. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנט סעיף ב: "מומר מותר להלוותו ברבית, ואסור ללוות ממנו ברבית" ודעת הרמ"א: "ויש מחמירין אף במומר להלוותו".

ובשו"ת יביע אומר פסק הרב עובדיה יוסף להקל חלק ה-יו"ד סימן יג ד"ה א: "וכ"כ החכם צבי (סי' מג) שאין ספק שמותר להלוות ברבית למחלל שבת בפרהסיא. ע"ש… מכל מקום לדינא נראה שהעיקר להקל, וכפשטות דברי מרן הש"ע שכתב מומר סתם. וכן מבואר בב"י שאפילו הוא רק אוכל נבלות להכעיס מותר להלוותו ברבית. (ובב"י יו"ד (ס"ס רסח) שהמחלל שבת בפרהסיא אפילו לתיאבון הוי כאוכל נבלות להכעיס" .

הנה על פי פסק השולחן ערוך אדם האוכל במסעדה לא כשרה (והרי הוא נחשב אוכל להכעיס משום שיש באפשרותו לאכול במסעדה שממול, שהיא בהיתר כשרות) מותר להלוותו בריבית ומצוות החסד והאחווה שציוותה התורה שלא לקחת ריבית מיהודי שוב איננה חלה עליו, למרות שיהודי הוא לכל דבר. (עיין במאמר "המוסר היהודי בהלכה").

אין פודים חילוני מהשבי – בגמרא מסופר (גיטין מו ע"ב): "ההוא גברא דזבין נפשיה [אדם שמכר עצמו] ללודאי [רש"י – אומה שאוכלין בני אדם], אתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה פירקן [בא לפני ר' אמי וביקשו שיפדה אותו]… אמרו לי' רבנן לר' אמי: האי ישראל מומר הוא, דקא חזו ליה דקאכיל נבילות וטריפות! אמר להו: אימא לתיאבון הוא דקאכיל. אמרו ליה: והא זמנין דאיכא היתירא ואיסורא קמיה, ושביק היתירא ואכיל איסורא! אמר ליה: זיל, לא קא שבקי לי דאפרקינך".[אמרו חכמים לר' אמי שאותו אדם אוכל נבלות וטריפות להכעיס (שיש באפשרותו לאכול בשר היתר ואף על פי כן אוכל בשר איסור) והחליט ר' אמי שלא לפדותו] ועל פי גמרא זו נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנא סעיף ב: "מי שהוא עבריין להכעיס, אפילו למצוה אחת, כגון שאוכל נבילה היכא דשכיח [היכן שמצוי] בשר כשרה, אסור לפדותו אם נשבה".

הרי לך שיש איסור לפדות חילוני ולהצילו מן השבי, ואף אם הוא בשבי שיש בו משום סכנת נפשות.

פרק ג'

דיני קבורה ואבילות במותו של החילוני

אסור להתאבל על חילוני שמת – מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ב הלכה ח: "כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין עמו לכל דבר. אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ואוכלין ושותין ושמחין שאבדו שונאיו של מקום, שנאמר 'הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" (תהילים קלט,כב). וכך פסק רמב"ם הלכות אבל פרק א הלכה י: "כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות] וכן האפיקורוסין [והמומרים] והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא".

ובעניין טומאת כהן שחזר בתשובה לאביו החילוני שמת, כאן יש שעת מבחן אמיתית לשלומי אמוני ישראל שכן על פי ההלכה אסור לכהן להיטמא (להכנס לבית הקברות בזמן הלוויה) לאביו או אמו החילונית כמבואר (סנהדרין מז ע"א): "דתני רב שמעיה: יכול אפילו פירשו אבותיו (אביו ואמו של כהן-רש"י) מדרכי ציבור (כגון מומר-רש"י) יטמא? – תלמוד לומר: 'בעמיו' (ויקרא פרק כא,א)  [ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו: כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו]:  – בעושה מעשה עמיו" כלומר, מותר לכהן להטמא לאביו ואמו רק אם הם שומרי מצוות.

וכך פסק השולחן ערוך יורה דעה סימן שעג סעיף ח: "כהן שפירשו אבותיו מדרכי צבור, כגון המסורות, [רש"י – (ראש השנה יז ע"א)והמסורות – מלשינים, שמוסרים ממון ישראל ביד עובדי כוכבים.] לא היה מיטמא להם".

ואנו אנשי "דעת אמת" ביקשנו את חוות דעתו של הרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו שליט"א בדבר חוזר בתשובה כהן, שאביו החילוני נפטר, האם מותר לבן להיכנס לבית הקברות כדי לומר קדיש על קיברו של האב, והתשובה הייתה חד משמעית "אסור לבן הכהן להיטמא לאביו החילוני". וזאת העדות לבלבול ולמבוכה שבהם עומדים ציבור יראי ה', שמצד אחד מורים שמותר לנהוג מנהג אבילות על הוריו החילונים אף על פי שההלכה מורה שאין להתאבל עליהם וזאת "כדי שלא יגרם חילול השם" [לעג לדת על איסוריה המרושעים], אבל כשהדברים מגיעים לעקירת דבר תורה כמו טומאת כהן בבית הקברות, מיד נבהלים ומשאירים את ההלכה כמות שהיא.

איסור קבורת החילוני – (ירושלמי תרומות פרק ח דף מה עמוד ג): "מעשה בטבח בציפורי שהיה מאכיל ישראל נבילות וטריפות פעם אחת שתה יין בערב שבת ועלה לגג ונפל ומת והיו כלבים מלקקין בדמו אתון ושאלון לרבי חנינה [באו ושאלו את ר' חנינה] מהו מירמיתיה מן קומיהון [האם להעביר את גופתו שלא יאכלוהו הכלבים] אמר לון כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וזה היה גוזל את הכלבים ומאכיל את ישראל אמר לון ארפונון דמדידהון אינון אכלין [הניחו לכלבים שמשלהם הם אוכלים]". ועל פי ירושלמי זה פסק בספר אור זרוע [ר' יצחק ב"ר משה מהעיר וינה [אוסטריה] חי בערך בשנים 1180-1250 היה תלמיד הראבי"ה] ח"ב – הלכות אבילות (תיז – תנא) סימן תכב: "ואדם ידוע שהוא בעל עבירות לא מיבעיא [אין צריך לומר] שאין מצוה להתעסק בקבורתו אלא שאסור להתעסק בקבורתו". (ועיין עוד אור זרוע ח"א – הלכות גיד הנשה (תמד – תנח).

ואנו נביא כאן גם את דברי הרב יחיאל מיכל טיקוצינסקי ז"ל (1872-1955) בשאלה היאך צריכה חברת קדישא לנהוג היום. כך הוא אומר, בספרו "גשר החיים" פרק כה אות ד: "פוקר מפורסם שפרש א"ע [הרחיק את עצמו] מדרכי ישראל ושפרק מעליו כל עול מדת ישראל – אין מתאבלים עליו…וצריכים לקוברו ולהתעסק בקבורתו ותכריכיו…אלא שאין צריך לקוברו בין קברים שומרי תורה ומצוה כי אם מן הצד…ואף שהריב"א…החמיר מאוד שלא לקבור עברין…לא הובאו דבריו אלה להלכה…אלא שיכולין בני העיר או בני חברת קדישא למנוע את קבורת עברין מפורסם [שאינו שומר תורה ומצוות – אולי כמו שולמית אלוני שעליה אמר הרב עובדיה יוסף: "ביום שהיא תמות צריך לשמוח ולערוך משתה. היא תלמידתו של פרעה הרשע" ראה בעיתון "ידיעות אחרונות" 17.12.1977] בקבורת ישראל משום תקנה כדי לגדור פרצה. ורשות להם למנוע קבורת מת שלא נימול מחמת הפקרות…ומומר שהמיר את דתו [לדת אחרת כמו הנצרות]…אין רשאין בכל אופן לקברו בקבורת ישראל, ואין מתעסקין בקבורתו כלל…ועליו ודאי אין רשאים להתאבל. והמנהג שמתאבלין עליו מזמן שמיעת ההמרה רחמנא ליצלן, ואף על גב דרבנו גרשום ישב על בנו שהמיר ומת 14 יום…הורו רוב האחרונים לשבת בשמועת ההמרה יום אחד ולקרוע על זה כעל שמועה רעה, ובשעת מיתתו אין צריך לקרוע ולא והתאבל אף יום אחד".

אין אומרים קדיש על חילוני – שולחן ערוך יורה דעה סימן שעו סעיף ד כותב הרמ"א: "יש אומרים דמומר שנהרג ביד עובדי כוכבים, בניו אומרים עליו קדיש" והש"ך יורה דעה סימן שעו ס"ק טו הסביר: "דוקא נהרג אבל מת על מטתו לא… דכשנהרג יש לו כפרה [אבל כשמת סתם אין לו כפרה ולכן אין לומר עליו קדיש]".

וכאן אנו נביא לך דוגמא נפלאה המוכיחה שכאשר הלך הרוח הציבורי משתנה, רבותינו עושים את כל ההתפתלויות ההלכתיות כדי לשנות את הפסיקה. כל דיני קבורת המת, האבילות ואמירת הקדיש הם מהדברים המעוררים את נפשו של האדם ואין לך דבר המעורר שאט נפש יותר מבזיון המת, יהיה אשר יהיה. על אחת כמה וכמה כשציבור הכופרים (החילונים) גדול בכמותו משומרי המצוות ואף מפרנסו, קשה לקיים הלכות שהן בפרהסיא כדיני קבורה ומהווים הבדלה והוקעה של הציבור החילוני. גם נפשם של שומרי התורה והמצוות אינה שלמה עם זה, במיוחד שהדבר יגרום להם להיות בודדים במערכה ואם ינהגו כך אף החילונים יוקיעו אותם.

לכן רבי אליעזר יהודה ולדנברג, שכיהן כאב בית דין בירושלים השיב בשו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן מא על השאלה: "ישראל שהיה נשוי בערכאות עם נכריה והיה מובדל כל ימיו במעשיו מקהל ישראל ולפני מותו צוה לקברו בבית העלמין היהודי ולחלק לו כבודו האחרון, ואם מתאבלים עליו ואומרים קדיש אחריו. ובירור הדין בזה גם בלא צוה…ואען ואומר: אמנם גדול עונו של האיש הזה בהבדילו את עצמו במעשיו מקהל ישראל כל ימי חייו, וכעבותות העגלה היא חטאו בעזבו מקור מים חיים של בנות ישראל ללכת לחצוב לו בור נשבר אשר לא יכיל המים, בקחתו בת אל נכר אשר רח"ל נשארת קשורה אליו ככלב עיין סוטה ד' ג' ע"ב [כלומר שהעבירה אינה מתנתקת ממנו]…אבל בכדי שלא ידח ממנו נדח (ובדרך שלא יאמרו התירו פרושים הדבר) מצוים אנו מפי רבותינו הגדולים הפוסקים ז"ל להתנהג גם עם שכזה במדת הרחמים והחסד ולהפך בזכותו במדת האפשרות ולמצוא דרך להתירו לבוא בקהל ישראל בבית – החיים, ולו במקום מיוחד ולא בצוותא חדא [לא באותו מקום] עם ישראל הכשרים… מעצם הדין יש לו לבן הזכות לומר קדיש על אביו המומר בין שהוא לתיאבון ובין להכעיס, ורק אם יש אבלים אחרים יכולים לבוא עליו בטענה שהם קודמים ויותר חייבים בזיכוי אביהם היהודים…" ועיין בתשובתו הארוכה.

כמה חבל שהרבנים של היום אינם מעיזים לקום ולומר באופן ברור וחד משמעי: ההלכה שנפסקה בתלמוד והשולחן ערוך יפים היו לתקופה הקדומה שלא הייתה בה סובלנות דתית ולא אהבת כל האדם שנברא בצלם ללא הבחנה באמונתו, מינו או גזעו. אין זה אלא משום שהרבנים תפוסים, כבולים ומשועבדים עדיין לאותה הלכה קדומה.

פרק ד'

היחס בין הורים לבנים, כאשר אחד מן הצדדים – חילוני.

ירושת החילוני את אביו שומר המצוות –  נחלקו הדעות האם חילוני יורש את אביו שומר המצוות, כפי שהביא בשו"ת אבני נזר חלק יו"ד סימן שיב: "הנה במרדכי פ"ק [פרק ראשון] דקידושין בענין ירושת המומר שדעת הגאון [מר רב צדק גאון] שמומר אינו יורש מן התורה אף שמוריש לאחרים ויש אומרים שמדאורייתא יורש המומר ורק מדרבנן קנסוהו". נמצא שלכל הדעות החילוני (זכור כי "מומר" הוא חילוני שכן הוא "מומר למצוות" וראה מה שכתבנו לעיל) לא יקבל בירושה את רכוש הוריו או משום שכך ההלכה או משום קנס שקנסו חכמים.

וכך כתב הרמב"ם הלכות נחלות פרק ו הלכה יב: "ישראל שהמיר יורש את קרוביו הישראלים כשהיה, ואם ראו בית דין לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש כדי שלא לחזק את ידיהם, הרשות בידן. ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהן המומר להן, וכן המנהג תמיד במערב".

וכן בשולחן ערוך חושן משפט סימן רפג סעיף ב: "ישראל שהמיר, יורש את קרוביו הישראלים כשהיה. ואם ראו בית דין לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש, שלא לחזק ידי הרשעים, הרשות בידם. ואם יש להן בנים בישראל, תנתן ירושת אביהם המומר להם. הגה: ואפילו נתן המומר הנכסים לאחרים אין במתנתו כלום, דמיד נפלו נכסים קמי יורשיו ואין לו כח בהן. ויש אומרים שמניחין הירושה בבית דין, ואם יחזור בתשובה נותנין לו (הכל בטור בשם הרא"ש)…ישראל מומר שמתה לו אמו ויש לו קרובים מן האב, אם המומר גדול [מעל גיל מצוות – 13] שראוי לקנסו בירושתו, גם יורשיו אינן יורשין, ונשארה הירושה לשאר יורשי האם. אם המומר קטן שאינו ראוי לקנוס, יורשיו יורשין אמו".

וראה את מה שפסק הרב עובדיה יוסף שמותר לאב להעביר את ירושתו לבנו השומר מצוות אף על פי שאין ראוי, הלכתית, להעביר ירושה מבן לבן.

שו"ת יביע אומר חלק ח-חו"מ סימן י: "וכן בקדש חזיתיה להגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב (סי' נ אות ג) שכתב, דמה שאסרו עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא [מה שאסרו להעביר ירושה מבן רע לבן טוב], זהו רק בברא בישא בעלמא [זהו דוקא בבן שאינו נוהג כשורה בעלמא], שאינו זהיר במצוות, אבל הוא מאמין בהשי"ת ובתורתו, ומחנך את בניו ללכת בתורת ה' ובמצוותיו, שבזה יש לקוות שיצא ממנו זרעא מעליא [בנים מהוגנים], אבל אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, ועובר על איסורי תורה, ואינו מחנך את בניו לתורה ולמצוות, אין להסתפק שמא יצא ממנו זרעא מעליא, כי מעשה אבות יעשו בנים, ואע"פ שלפעמים יוצא בן שומר תורה ומצוות גם מאלה המחללים שבת בפרהסיא ועוברי עבירות, מכל מקום הוא רק מיעוט קטן שאינו מצוי כל כך…סוף דבר הכל נשמע שמעיקר הדין אין כל חשש איסור בהעברת הנחלה [לפני מות האב] מהבן שהוא מחלל שבת בפרהסיא ועובר על איסורי תורה, לטובת הבן החכם שתורתו אומנותו. ומכל מקום החכם עיניו בראשו להתנהג במתינות לבל ידחה אבן אחר הנופל, אולי יש תקוה שיחזור למוטב, ושב ורפא לו. ואולי יש לעשות כעצתו של הרב צור יעקב הנ"ל, שיפקיד חלק מן הירושה בידי אדם נאמן, בתנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן, שאם אח"כ יחזור הבן בתשובה, או שיהיה לו זרעא מעליא, יקבל חלק הירושה שלו, ואם לאו יתננו לבנו החכם, או לצדקה. והאמת והשלום אהבו".

כיבוד אב ואם חילונים – אחד מעשרת הדיברות היא "כבד את אביך ואת אימך" (שמות כ, יא) ובגמרא (בבא קמא צד ע"ב): "הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים – חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם, תנא רישא נמי בדידהו. ומפני כבוד אביהם חייבין להחזיר? אקרי כאן (שמות כ"ב,כז) 'ונשיא בעמך לא תאור [תקלל]', בעושה מעשה עמך! [וזה האב לא עשה מעשה עמו (שהרי גזלן הוא) ואינן חייבין בכבודו-רש"י] כדאמר רב פנחס: בשעשה תשובה". מגמרא זו מבואר שרק אם האב והאם שומרי מצוות חלה מצוות כיבוד אב ואם. ומתוך גמרא זו פסק בספר יראים סימן רכא, רכב [דפוס ישן – נו]: "אם אביו עובר באחת מכל מצות האמורות בתורה במזיד ולא עשה תשובה פטור ממוראו".

ואילו לדעת הרמב"ם יש מצווה לכבד אביו ואמו שאינם שומרי תורה ומצוות (הלכות ממרים פרק ו הלכה יא): "אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו".

ובשולחן ערוך נחלקו בעל השולחן הוא הרב יוסף קארו ובעל המפה הוא הרב משה איסרליש (יורה דעה סימן רמ סעיף יח): "אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות, מכבדו ומתירא ממנו. הגה [הרמ"א]: וי"א דאינו מחוייב לכבד אביו רשע, אלא אם כן עשה תשובה".

והרב עובדיה יוסף הסביר את דעת הרמב"ם לבל יחלוק על הגמרא שהבאנו לעיל (שו"ת יביע אומר חלק ח-יו"ד סימן כא): "בשו"ת משיבת נפש (חלק יורה דעה סימן טז), שנראה לו שטעמו של הרמב"ם משום שיש לחוש שמא הרהר תשובה בלבו, כי רשעים מלאים חרטות… ומספק חייבים הבנים במצות כיבוד אב ואם, כדין ספק דאורייתא לחומרא, אבל לענין החזרת פרה וטלית וכל דבר המסויים של רבית אין להוציא מן היורשים מהספק דשמא חזר בתשובה, שכיון שלא נודע לנו בודאי שחזר בתשובה, אין להוציא ממון מן היורשים המוחזקים". הנה שלדעת הרב עובדיה יוסף כולם מודים שעקרונית אין לכבד את ההורים אם ודאי לנו שאינם מקיימים מצוות ולא חזרו בתשובה.

והיות ונושא זה רגיש בקרב הציבור אנו נביא שלא כדרכנו גם את דעת הזוהר (כרך א (בראשית) פרשת ויצא דף קסד עמוד ב): "ואף על גב דרחל איהי עבדת לאעקרא ליה לאבוה מבתר ע"ז, אתענשת דלא רביאת ליה לבנימן ולא קיימא בהדיה שעתא חדא בגין צערא דאבוה אף על גב דאתכוונת לטב" [תרגום הסולם – ואף על פי שרחל עשתה זה [שהחביאה התרפים מפני לבן אביה (בראשית פרק לא)] כדי לעקור את אביה מעבודה זרה, מכל מקום נענשה, שלא גידלה את בנימין ולא היתה עמו, אפילו שעה אחת בעולם, משום הצער של אביה, ואף על פי שנתכוונה לטוב] ואמנם מהזוהר מבואר ההפך מדעת ההלכה אבל אין אנו משגיחים בדברי קבלה ואגדה כמו שביארנו בפרשת וישב. וכדי לחזק דברינו נביא דבר אגדה סותר לדברי הזוהר משנה מסכת פסחים פרק ד משנה ט: "ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו" ופרש"י (ברכות י ע"ב): "גירר עצמות אביו – לפי שהיה רשע – בזהו, ולא נהג בו כבוד בקבורתו להוציאו כהוגן במיטות זהב וכסף". וכך כתב רש"י בפירושו על תהלים (טו, ד): "נבזה בעיניו נמאס – מי שהוא נבזה ברשעתו נמאס בעיניו של צדיק כגון חזקיהו שגירר עצמות אביו בבזיון".

המקלל והמכה את אביו ואמו החילונים אינו חמור כמכה אביו ואמו שומרי מצוות –בגמרא מבואר שהאיסור התורני (שמות פרק כא,טו-יז) "ומכה אביו ואמו מות יומת…ומקלל אביו ואמו מות יומת" אינו חל על ההורים החילונים (יבמות כב ע"ב): "וחייב [הממזר] על מכתו [של אביו]. אמאי? [מדוע חייב הממזר על הכאת אביו שנאף עם אשת איש] קרי כאן: (שמות כ"ב,כז) 'ונשיא בעמך לא תאור', בעושה מעשה עמך![שמקיים מצוות] כדאמר רב פנחס משמיה דרב פפא: בעושה תשובה".

ובשולחן ערוך יורה דעה סימן רמא סעיף א פסק: "המקלל אביו או אמו, אפילו לאחר מיתתן, חייב סקילה"  ובסעיף ד: "היו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירה, אפילו נגמר דינם להריגה ויוצאים ליהרג, אסור לו להכותם ולקללם. ואם הכה אותם או קללם פטור [מסקילה]". הרי לך שאין חיוב מיתה למקלל ומכה הוריו החילונים כמו שיש למקלל או מכה הוריו השומרים מצוות, אך יש איסור להכות הורים חילוניים. וברא"ש (יבמות פרק ב סימן ג) מוסיף שאת המסית והמדיח מותר להכותם: "וחייב על מכתו ועל קללתו. קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כשעשה תשובה וה"מ לענין חיובא אבל לענין איסורא אפילו לא עשה תשובה אסור לבן להכות את אביו ולקללו דגרסינן בסנהדרין בפרק ואלו הן הנחנקין (דף פה ב) אמר רבה בר רב הונא וכן תני דבי רבי ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו".

ולדעת הגאון מוילנא (יורה דעה רמא אות ו) אין איסור בהכאת אביו ואמו אם אינם מקיימים מצוות: "בלא עשה תשובה אין לחלק בין איסור לחיוב [הכאת האב]…וקושית הגמרא דאפילו לכתחילה מותר [להכות]".

פרק ה'

הצלת נפש החילוני ממוות

מותר להרוג את החילוני – "לא תרצח" הכתוב בעשרת הדיברות (שמות כ, יב) על פי ההלכה אינו חל על הגוי כפי שמבואר במאמר "הגויים בהלכה" והוא הדין שאינו חל על החילוני וכך מבואר (עבודה זרה כו ע"ב): "המינין והמסורות והמומרים – היו מורידין [אותם לבור כדי להמיתם בידיים-רש"י ע"ז יג ע"ב] ולא מעלין [מהבור]". וכך פסק הרמב"ם הלכות ממרים פרק ג הלכה ב: "מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה [מורידין אותו לתוך הבור] ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול". דמו של חילוני מותר!

וכך פסק השולחן ערוך יורה דעה סימן קנח סעיף ב: "מיני ישראל, והם שעובדים לעבודת כוכבים או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילות או לבש שעטנז להכעיס; והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל, היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא, הורגו. ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו". ושוב, דמו של חילוני מותר!

ומשנתרבו החילונים בעת הזאת נתעוררה בעייה: מחד, הרי לא יעלה על דעת שלומי אמוני ישראל להרוג ולאבד את [רוב] היהודים אך, מאידך, יש הלכה פסוקה וברורה שחייבים להרוג את החילונים! ואיך מתמודדים רבותינו כשיש סתירה בין ההלכה למציאות רוח הזמן?

הנה כך מיישב זאת החזו"א, יורה דעה הלכות שחיטה סימן ב אות טז: "ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם [בזמננו זה] שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהיה בעיניהם [בעיני החילונים] כמעשה השחתה ואלימות חס וחלילה וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת". (ועיין מה שכתבנו בקונטרס 8 בנושא "השתנתה המציאות השתנתה ההלכה").

ואם תעמיק בדברי החזו"א תראה שלדעתו מה שאין הורגים היום חילונים הוא רק בגלל שהשגחתו יתברך אינה גלויה ואילו במצב האידיאלי הראוי והנכון "שהשגחתו יתברך גלויה" יש מצווה להרוג את כל החילונים.

פיקוח נפש של חילוני אינו דוחה שבת – הרב ישראל מאיר מראדין בעל ה"חפץ חיים" (1838- 1933) פסק במשנה ברורה סימן שכט ס"ק ט: "ישראל בעל עבירות לתיאבון כל זמן שאין כופר בתורה נראה דמחללין עליו שבת כדי להצילו אבל אם הוא להכעיס אסור להצילו אף בחול וכל שכן דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או בשאר רפואה".

נמצא שהמחלל שבת כדי להציל את החילוני דינו (בהתראה ועדים) סקילה ובשוגג חייב קורבן שהרי חילל שבת ללא עניין פיקוח נפש [נפש החילוני אינה נחשבת].

וראה איך מתמודדים רבותינו דהיום עם איסור חילול השבת הנורא.

כך נאמר בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן טו – קונ' משיבת נפש פרק ה: "אם מותר לחלל שבת עבור חשיב"ס (חולה שיש בו סכנה) שהוא מומר לחלל שבת בפרהסיא, אי בלהכעיס ואי בלתיאבון…

…יוצא לנו איפוא מכל האמור דקשה למצוא דרך היתר לחלל שבת עבור חולה מסוכן שהוא מומר לחלל שבת בפרהסיא, ובפרט כשהוא מומר להכעיס… ודרכי ההיתר שיש לנו לדון כשמביאים חולה מסוכן כזה הוא כדלהלן.  ראשית, אין כל חיוב כלל וכלל לבדוק ציציותיו של החולה, ויש להעמיד כל ישראל בחזקת כשרות, וגם כשחזותו מוכיח עליו שאינו כ"כ מחזקת ישראל הכשרים השומרים לקיים מצוות התורה, אבל יש להחזיקו שעכ"פ אינו עובר בלהכעיס, וגם עכ"פ אינו מחלל שבת בפרהסיא להכעיס.

שנית, גם כשידוע שהוא מחלל שבת בפרהסיא, ישנן עדיין הרבה ספיקות וספק ספיקות בהלכה אם אמנם הנהו כבר בגדר זה של מחלל שבת בפרהסיא שדינו כעכו"ם, כי תלוי הדבר על איזה מלאכה עובר ובפני כמה אנשים הוא עובר, וכן אם הוא לא מכאלה שאינם יודעים מאיסור החמור של עשיית מלאכה בשבת. כן ישנה שיטה גדולה הסוברת דהא דמומר לחלל שבת בפרהסיא הו"ל כמומר לכה"ת (לכל התורה) כולה אינה אלא מדרבנן… ועוד שיטה גדולה אחרת ישנה הסוברת שאינו מקבל דין של מומר לחלל שבת בפרהסיא עד שיעידו בפניו בפני בית דין שחילל שבת בפני 10 כשרים מישראל. באופן שנדיר הדבר עד מאד שיובא חולה מסוכן כזה שדינו כמומר לחלל שבת להכעיס ובפרהסיא אליבא דכל הדיעות ועכ"פ אליבא דרובם, דאחרת הרי הולכים בפיקו"נ [בפיקוח נפש] להקל, והרי אפילו אחר הרוב אין הולכין בפיקו"נ להחמיר עליו".

כאילו אמר "בואו נעצום עינינו מראות את מעשיהם של החילונים וגם נניח כל מיני הנחות שידוע לכולם שאינן נכונות ואז נגיע לידי מצב שמותר להציל גם חילוני בשבת". אכן, זה מעשה נאה הראוי לשבח אבל הוא בא בהתפתלות רבתי. האם לא נאה הרבה יותר לומר: "כל אדם באשר הוא, אם בסכנת חיים הוא נמצא – יש להצילו בכל דרך אפשרית"? אלא שההלכה באמת אינה מכירה בשוויון בין הבריות, ומה יעשו הרבנים?..

הנה בפרשת בלק כתבנו את דברי הרב עובדיה יוסף שנתן טעם וסיבה בזמן הזה, להיתר חילול שבת כדי להציל גוי (שאם לא נצילם יש חשש שאף הגויים לא יסייעו ליהודים). ומשם גם נלמד את סיבת ההיתר לחלל שבת כדי להציל חילוני.

נשאל הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ח' או"ח סימן לח: "נשאלתי מרופאים יראי ה' שעובדים בבתי חולים ציבוריים גם בשבת האם מותר להם לטפל בחולים נכרים שיש בהם סכנה המאושפזים בבתי חולים גם במלאכות דאוריתא?" וזאת היתה תשובתו: "נמצינו למדים שבזמנינו שיש חשש ליותר מאיבה בעלמא ואם ימנעו רופאי ישראל מלטפל בחולים נכרים בשבת ויניחום למות בחוליים יש בזה אף פיקוח נפש של ישראל כי בהוודע הדבר לרופאים גוים יחדלו אף הם מלטפל בחולים יהודים".

לא מוסר, לא הגינות אנושית ולא חמלה. רק חישובי תועלת וכדאיות. כאילו אמר "לא-יהודי? להצילו בשבת? לא. ראוי לו שימות. אבל אם מותו אולי יזיק ליהודים רק אז יש היתר לטפל בו".

וכל נפש הגונה תתקומם למשמע דברים אלו.

פרק ו'

ברית מילה, נשואין וטבילה של חילוני.

האם מותר לעשות ברית מילה לחילוני בשבת – לעניין ברית מילה לחילונים מצינו לכמה פוסקים שאוסרים למולו אף ביום חול.

וזו דעתו של רבי אברהם בן מרדכי הלוי (חי במצרים בערך 1712-1650). בספרו שו"ת גינת ורדים חלק א"ח כלל ב סימן לא: "כשיהיו האב והאם שניהן מומרים אין תקוה מן הילד ההוא כי סירכיה דאבוה ואימיה נקיט ואזיל [הולך אחר דרכם של אביו ואמו] ומה בצע למולו מאחר דפקר ונפיק לתרבות רעה אשר על כן ראוי למנוע ממנו מצות המילה אכן כשאמו לכל הפחות היא ישראלית גמורה יש תקוה מן הילד ההוא שאמו תדריכהו בדרך ה' ולא יצא לתרבות רעה זו היא כונת הטור בלא ספק… וכפי זה יש למנוע שלא למולו אפילו בחול שאין במילתו מצוה האמתית כשיעשה אותם לקיים מצות אלהיו … ונראה דהמתטפל עם רשעים שיעשו מצוות ענוש יענש דכותה דאמרן בפ' הזרוע דף קל"ג השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגהינם כו' ואמ' רב זירא אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס [שזהו דרך בזיון]…"

אך רוב רובם של הפוסקים מתירים למולו ביום חול ונחלקו אם מותר למולו בשבת שהרי כל המל את מי שאינו חייב למולו הוא מחלל שבת.

טור יורה דעה סימן רסו: "ישראל שהמיר דתו לעבודת כוכבים ונשוי ישראלית ונולד לו בן ממנה מלין אותו בשבת ואין אנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית"

בית יוסף יורה דעה סימן רסו [בדק הבית]: "ולי נראה דאפילו נשוי מומרת נמי מלין בשבת הבן הנולד להם שהרי הם חייבים בכל המצות וישראלית דנקט העיטור אפשר דלאו לאפוקי מומרת אלא לאפוקי גויה".

ובשולחן ערוך יורה דעה סימן רסו סעיף יב: "ישראל שהמיר ונולד לו בן מישראלית, מלין אותו בשבת".

וכתב הש"ך יורה דעה סימן רסו ס"ק טז: "ולי לא משמע הכי [איני סובר כדעת הבית יוסף שמתיר למול בשבת גם אם אמו מומרת]… אבל כשאמו מומרת אסור וצריך עיון".

והרב עובדיה יוסף הביא את דעות החולקים אם מותר למול חילוני בשבת.

בשו"ת יביע אומר חלק א-יו"ד סימן יא  אות(ו): "וחזי הוית [ראיתי] בתשובת רבינו אברהם בן הרמב"ם (סי' נג), שנשאל באיש ואשתו משומדים שנולד להם בן ביום שבת, אם מותר למולו בשבת, והשיב: צריך שיתעסק בזה גוי, וימנע ישראל מלהתעסק בזה. עכ"ל. …ומרן הב"י בבדק הבית (יו"ד ס"ס רסו), כתב, על מה שכתב העיטור, ישראל שהמיר דתו לע"ז [לעבודה זרה] ונשוי ישראלית מלין את בנו בשבת, ולי נראה שאפילו נשוי מומרת נמי מלין בשבת הבן הנולד להם, שהרי הם חייבים בכל המצות, ואפשר דהא דנקט [מה שכתב] העיטור ישראלית לאו לאפוקי [לא להוציא] מומרת אלא לאפוקי [אלא למעט] נכרית… וזה שלא כדברי הר"א בן הרמב"ם הנ"ל. …דאיכא תרי טעמי למול בשבת בן הנולד ממומר וישראלית, שאפשר שתוהא על הראשונות ועוזב את בנו בדת יהודית, ואפשר עוד שילך אחר אמו הישראלית. ע"ש. ונ"מ לאיש ואשתו מומרים, דלטעמא קמא שפיר דמי למולו בשבת, משא"כ לאידך טעמא [בן הנולד ממומר וישראלית יש שני טעמים להתיר למול בשבת. האחד, שייתכן שיחזור בו ויחנך בנו בדת היהודית והשני שיתכן שהבן יתחנך לפי אמו הישראלית, ולטעם הראשון אם אמו גם מומרת הרי מותר למולו שאף במקרה זה יתכן שיחזור בו ויחנך את בנו בדת היהודית ולפי הטעם השני אסור למולו בשבת שהרי גם אמו מומרת]".

וכך פסק בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו' סימן ג: "מצינו לכמה מהפוסקים שצעדו עוד צעד לומר שלא למול בשבת גם בני פוקרים המחללים את השבת בפרהסיא בזדון…בסיכומם של דברים, נראה לעניות דעתי דמעיקרא דדינא יש למול המילה בזמנה בשבת מכיון שזה חיוב המוטל בכלל לא רק על האב בלבד כי אם על הבי"ד [הבית דין] ועל כל בית ישראל אשר בכללם המוהל".

האם חילוני החוזר בתשובה צריך לטבול במקווה כגוי המתגייר – בשולחן ערוך יורה דעה סימן רסח סעיף יב כתב הרמ"א: "ישראל מומר שעשה תשובה, אין צריך לטבול; רק מדרבנן יש לו לטבול ולקבל עליו דברי חבירות בפני ג' [בפני שלושה אנשים]".

ובשו"ת מלמד להועיל [רבי דוד צבי הופמן נולד בוורבו, הונגריה, בשנת ה"א תר"ג (1843) ונפטר בברלין בשנת ה"א תרפ"א (1921).] חלק ב (יו"ד) סימן פד.

נסתפק האם אדם בלי דת, כחילוני, גם הוא טעון טבילה.

"שאלה: נסתפקתי בהא דפסקינן ישראל מומר שעשה תשובה דמדרבנן יש לו לטבול ולקבל עליו דברי חברות בפני ג' (יו"ד סוף סי' רס"ח) אם יש להחמיר כן גם בישראל שלא המיר דתו לדת אחרת רק כתב אל הערכאות שלהם שרצונו להיות קאנפעזזיאנזלא ["ללא כל דת"] ועתה הוא רוצה לשוב בפומבי לדת יהודית מי אמרינן בהמרת הדת תליא מילתא [תלוי הדבר] וכיון שהוא לא המיר, אין מקום אצלו להחומרא הנ"ל או דילמא כיון שמכל מקום יצא מכלל ודת [דת] יהודית ועתה רוצה לשוב יש לדונו מדרבנן כמו נכרי שבא להתגייר…ומכל מקום שאלתנו אין לפשוט לא מדברי השואל ולא מדברי המשיב, דהשואל מסופק ומדברי המשיב אין לברר הספק. אך נראה לי להוכיח מתשובה אחרת של הרדב"ז לחומרא דמי שיוצא מכלל ישראל כמומר נחשב דבספר לקט הקמח מביא בשם תשו' רדב"ז שחייב היהודי ליהרג ואל יעבור אפילו לענין אמונת הישמעאלים שהרי המודה באמונתם צריך לכפור בתורת מרע"ה והרי זה עבודה זרה גמורה עכ"ד [עד כאן דבריו]. הרי שאף שישמעאלים אינם עובדי ע"ז כמ"ש הרמב"ם מכל מקום מי שמודה באמונתם כיון שכופר בתורת משה הוי כעובד עבודה זרה, הכי נמי [כך גם] מי שיוצא מכלל יהדות אף שאינו מקבל דת אחרת מכל מקום הרי הוא מודיע בפרהסיא שכופר בתורת משה, ואם כן הוי כעובד עבודה זרה וכמומר לדת אחרת וצריך לטבול כששב".

והיום אין המנהג להטביל את החוזרים בתשובה כמו שכתב בשו"ת מנחת יצחק חלק א' סימן י: "אין המנהג כן במחלל שבת ששב וכדומה לחייבו בטבילה, אלא רק במי שהמיר לדת אחרת ושב".

האם מותר לערוך קידושין לחילוני – ראשית נבאר שלדעת רוב הפוסקים חילוני שקידש [נשא] את בת זוגתו החילונית הקידושין [הנשואין] חלו ונחשבים הם כנשואים.

מהגמרא ביבמות (מז ע"ב) מתבאר שקידושיו חלין וכמו שכתבנו בהקדמה שנחשב הוא יהודי לכל דבר: "[גר שהתגייר וחזר בו] ישראל מומר קרינא ביה [נחשב] וקידושיו קידושין".

ובטור אבן העזר סימן מד כתב: "ישראל מומר שקידש, קדושיו קידושין וצריכה ממנו גט ויש אומרים דמומר לחלל שבת בפרהסיא ולעבוד כוכבים ומזלות דינו כעכו"ם [כגוי] גמור ואין קדושיו קדושין ולא נהירא [ואין נראה לטור לפסוק כך]".

הבית יוסף בביאורו אבן העזר סימן מד אות ט ד"ה ישראל משומד כתב: "משומד לחלל שבת בפרהסיא ולעבוד עבודה זרה דינו כגוי גמור ואין קידושיו קידושין. בעל העיטור (אות ק) הביא סברא זו וכתב עליה… ומחלל שבתות בפרהסיא ליתא [אינו נחשב גוי] אלא בעבודת קרקעות וקידושיו קידושין וגירושיו גירושין ובשם רש"י כתב דאפילו משומד לע"ז ולחלל שבתות קידושיו קידושין".

וכך פסק השולחן ערוך אבן העזר סימן מד סעיף ט: "ישראל מומר שקידש, קדושיו קדושין גמורים. וצריכה ממנו גט".

ועכשיו נבאר האם מותר לרבנים וליראי ה' לסייע בידי החילונים להנשא זה לזו שכן הדבר ברור שאינם מתכוונים לשמור תורה ומצוות וטהרת המשפחה ובכך הרבנים "מסייעים לעוברי עבירה". ואל שאלה זו התייחס הרב יצחק ווייס שהסיק שמותר להשיא את החילונים וראוי שיטבלו הנשים לפחות טבילה ראשונה במקווה כדי שתהיה טהורה לבעלה.

בשו"ת מנחת יצחק חלק א' סימן י: "הנני בזה בנוגע להשאלה באחד שהמיר ואחר כך נתחרט על זה וחזר לדת ישראל, אך לא בשלימות שעדיין הוא מחלל שבת כמו שהיה קודם שהמיר וכעת בא לישא בת ישראלית, אם מחויבים למחות שלא לסדר לו קידושין…[תשובה]…אכן דבר זה נוגע לכל המחללי שבתות השכיחים בעוונותינו הרבים, אף שלא המירו דתם לגמרי מכל מקום דינם כמומרים ושייך בזה הא [הדין] דקנאים פוגעים בו [הורגים אותם ללא בית-דין]…ואף למ"ד [לסובר] דקידושיו קידושין מכל מקום בעילתן אסורה וקנאין פוגעין בהם… ותימא [ותמיהה] על העולם שאינן נזהרים בזה…ואם כן קשה האיך מצינו ידינו ורגלנו בסידור קידושין להרבה מחללי שבתות דיש לחוש לחומרא לדעות הנ"ל… ועל כן צריך לומר דסמכינן בזה על הח"ס בת' א"ע ח"ב (סי' ע"ג) דכתב לחלק לענין קנאין פוגעין בו, …דזה דוקא בקיבל עליו על ידי הכומר ואי אפשר לחזור לדתו בלי סכנת נפשות או בריחה, אבל היכא דכל שעתא ושעתא [כל שעה ושעה] דמני' [זמניה-יש באפשרותו] הוא לחזור לדת ישראל לא שייך זה…ומה צדקו בזה דברי הגאון נ"י בת' חלקת יעקב (סי' כ"ג) לענין אם מותר להרב לסדר קידושין לזוג שאין נזהרין בטהרת המשפחה… (ומש"כ שם דעכ"פ צריך לדקדק על הטבילה דקודם החתונה, ומה דאפשר לתקן מתקנינן, כן ראיתי גם כן מובא בשם ספר שלחן העזר ח"ב סי' ח' אות ז' דהביא מהגאון ר' יוסף חיים זאנענפעלד ז"ל מירושלים דעל פי הלכה אסור לסדר קידושין לחתן וכלה שיודעין בהם שלא ישמרו טהרת המשפחה, והוא מפלפל קצת על דבריו, ובסוף הספר בהערות שם הביא דבמדינת הונגריא היו נוהגין ליזהר על כל פנים בטבילה ראשונה… וכן הייתי נוהג בהיותי ראב"ד בגראסוורדיין יצ"ו)".

עינך רואות איך שרבותינו משנים ההלכה כשהמציאות כופה עליהם, וכי מה יעשו? לא יחתנו את הציבור שממנו מתפרנסים הם וממנו חיים הם בעולם הזה? דבר נוסף חשוב לומר כאן כדי להסביר את תופעת הבלבול והמבוכה של פוסקי זמננו שלא השכילו לתת דעתם בזה: ההלכות שנפסקו ביחס למומרים ומחללי שבת היו בזמן שרוב שלומי ישראל שמרו תורה ומצוות או לכל הפחות האמינו בתורה מן השמיים. אבל היום יש רוב יהודי גדול שאינו מאמין בתורה משמיים ובודאי לא בתורה שבעל פה. על כן צריכים פוסקי זמננו לשנס מותניים ולקבוע הלכה ברורה ביחס לחילוני ולא להתנדנד בסברות מגוחכות שאינן רלוונטיות מעולם התלמוד. כך לא יהפכו עצמם לחוכא ואיטלולא עם כל מיני פסיקות משונות שמותר להשיא את החילונים אך לדאוג שהאישה תטבול במקווה לפחות פעם ראשונה ולעצום עיניים אל מול העובדה הידועה והברורה כי אשה זו לא עולה על דעתה לטבול בעתיד וכולם, לרבות הרב, יודעים זאת. למה להעלים עין ולטמון ראש בחול ולכופף הלכות פסוקות וברורות? הרי אין עלבון ובזיון גדול מזה ליהדות הדתית והרבנים יודעים זאת ובכל זאת אינם קמים ועושים מעשה – אדרבה, או שישנו את ההלכה או ישארו נאמנים להלכה ויסרבו לחתן חילונים.

פרק ז'

המצוות שאסור לחילוני לעשות.

אסור לחילוני לבצע ברית מילה – שולחן ערוך יורה דעה סימן רסד סעיף א: "אבל עובד כוכבים, אפילו הוא מהול, לא ימול כלל… מומר  לכל התורה כולה, או שהוא  מומר לערלות,  דינו כעובד כוכבים".

וכך נפסק בפסקי דין – ירושלים בירור יהדות א' עמוד עה ביה"ד [בית הדין] לבירור יהדות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין; הרב אליהו שלזינגר; הרב ברוך שרגא. תיק מס' 249 – נא: פס"ד [פסק דין] בענין הטפת ד"ב [דם ברית] אחרי מילה שלא לשמה.

"סיפור המעשה: הופיע בפני ביה"ד מר מיכאל ב. ואשתו ובנו, והוא מבקש להכיר ביהדותם, ולמול את הבן. לדבריו, הוא עצמו אינו צריך למול, משום שכבר נימול ברוסיה ע"י רופא יהודי לצרכי בריאות, ואכן בבדיקה של המתרגם הנאמן של ביה"ד שהוא עצמו מוהל, הרב יהודה גורדון שליט"א נמצא שכבר נימול, והמילה נראית לו מושלמת. הבירור בדבר יהדותו נעשה באמצעות תעודות לידה, וכן ע"י שיחה עם אמו של המבקש, שדיברה אידיש, וסיפרה סיפורי יהדות מובהקים.

פס"ד [פסק דין] ביה"ד [בית הדין] הורה למבקש לפנות למוהל מוסמך כדי שיקבע באופן החלטי שהמילה שלו אכן מושלמת, וא"כ, עליו לעבור הטפת ד"ב [דם ברית], שלמרות שנימול ע"י יהודי, הואיל ונימול לשם רפואה ולא לשם מצוה, ועוד, שיש להניח שאותו רופא יהודי, כמו רוב רובו של בני דורו ברוסיה, היה ערל, ע"כ [על כן] יש להחמיר ולחזור ולהטיף ממנו ד"ב [דם ברית].

כבוד הרבנים הדיינים מקבלים את משכורתם מן המומרים לתורה כולה אשר אותם הם פוסלים מלבצע את המילה ואף אם ביצעו את מעשה המילה כדת וכדין אין המילה כשרה עד ל"הטפת דם" בהשגחת מוהל חרדי! ואין לך השחתת הנפש גדולה מזאת, שמצד אחד הרבנים והדיינים של היום אינם בוחלים להינות בכל דרך אפשרית מיגיע כפם של החילונים ומאידך הם מוקיעים אותם ופוסלים אותם על כל צעד ושעל מלהיות שותפים וחלק בלתי נפרד מן הקהילה היהודית.

אסור לקבל צדקה מחילוני – "מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המומר והמנסך יין והמחלל שבתות בפרהסיא" (עירובין סט ע"ב).

ומן השולחן ערוך משמע שאסור לקבל צדקה מחילוני (יורה דעה סימן רנד סעיף ב): "וכל זה [שאין מקבלים צדקה מהגוי] דוקא כשנותנין מעות לצדקה, אבל אם מנדבין דבר לבית הכנסת, מקבלים מהם, אבל לא מן המומר".

נמצא שאין מקבלים מהמומר (ונזכיר שוב כי זה "מומר מן המצוות") נדבה לבית כנסת ועל אחת כמה וכמה שאין מקבלים ממנו צדקה.

וכך פסק בשו"ת מנחת יצחק חלק ו' סימן ק: "בענין קבלת תרומות ממחללי שבתות על מנת שיהיה  להם חלק בתורת הלומדים כיששכר וזבולון שאלה: נשאלתי מת"ח עני שנדבן אחד הציע לו שיתן לו כדי פרנסתו ויחלוק עמו בשכר לימודו כיששכר וזבולון וכשמעון אחי עזריה, אך דא עקא שהנדבן הנ"ל הוא מחלל שבת ר"ל, אם שרי לעשות עמו עסק כנ"ל, וכמו כן יש איזה כוללים שנתייסדו על יסוד יששכר וזבולון אם מותר לקבל מנדיב שהוא ע"י מחללי שבת על יסוד הנ"ל… ואחרי כל אלה נבוא לשאלתינו בנדון לעשות שותפות עם מחלל שבת לחלוק עמו בגן עדן, דאף דאין לנו חלק בנסתרות, וביותר בדבר הצפון מעין כל חי, מכל מקום לענין שותפות יש לפקפק הרבה, הרי אף שאין לנו לנעול דלת לפניו אם רוצה לזכות עצמו בנתינת צדקה ובהחזקת תורה, מטעם שכתב המהר"ם שיק [כל זמן שמאמינין בה' ובתורתו, ועל ידי זה (יש) תקוה שיכירו האמת וישמרו מצותיו ותורתו, והמונע ליקח מהם הוא נועל דלת בפני שבים], וככל המבואר לעיל, אבל לענין שותפות, מבואר לעיל… דלא שייך אצלו מה שאמרו חכז"ל שיהיו מקומם בצל בני תורה בגן עדן עוד, דלא רק הם יבושו שם, אף הבני תורה יבושו עם שכנם…".

הרי לך דעתו של רבי יצחק יעקב וייס (מנחת יצחק) שכהן כאב בית דין לעדה החרדית משנת 1970, שאם החילוני אינו מאמין בה' ובתורתו אסור לקבל צדקה ממנו אך אם הוא מאמין בה' ובתורתו רק שהוא מחלל שבת הדין שיש לקבל ממנו צדקה אך לא לעשות איתו שום שותפות בלימוד התורה.

החילוני פסול לכתוב ספר תורה, תפילין ומזוזות – מהתלמוד והפוסקים מבואר שהחילוני פסול לכתוב ספר תורה תפילין ומזוזות.

גיטין מה ע"ב: "ספר תורה, תפלין ומזוזות שכתבן (מין) ומסור, עובד כוכבים ועבד, אשה וקטן, וכותי וישראל מומר – פסולין, שנאמר: (דברים יא,יח-כ) 'וקשרתם… וכתבתם', כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה".

וכך פסק שולחן ערוך אורח חיים סימן לט סעיף ד: "תפילין שכתבם  אפיקורוס ישרפו. ויש אומרים יגנזו". ובשולחן ערוך יורה דעה סימן רפא סעיף א: "ספר תורה שכתבו אפיקורוס, ישרף".

ובביאור הלכה (הרב ישראל מראדין בעל החפץ חיים בספרו משנה ברורה) סימן לט ד"ה שכתבם אפיקורס: "…אפיקורס יהודי שאינו מאמין לדברי רז"ל… הגם שלענינים אחרים גם זה הוא בכלל אפיקורס אבל לא לענין זה דישרף. ולענין דינא סופר כזה נראה לי פשוט דצריך לגנוז פרשיותיו דשמא לא עיבד הקלף לשמה ושמא לא כתב הפרשיות והאזכרות לשמה ושמא לא היה זהיר בדין חק תוכות כיון דאינו מאמין בדחז"ל [בדברי חז"ל] וגם חשוד הוא להכשיל לאחרים מיהו אי איתרמי [אם הזדמן] שעמדו אחרים ע"ג [על גבו] וראו שנעשה הכל כהלכה כגון שהוא לא כתב אלא איזו אותיות בהפרשיות אלו בפניהם או בהיריעות של הס"ת אפ"ה [אפילו הכי] יש לעיין אם איש כזה הוא בכלל בר קשירה ולכאורה יש להביא ראיה להתיר… אבל יש לדחות דהלא ידוע דאם שביק התירא ואכיל איסורא אף בדבר אחד תו הוי בכלל אפיקורס ואנשים כאלו בזמנינו ידוע שאינם חוששין כלל למצות ומצוי אצלם חילול שבת בפרהסיא גם כן ואם כן דינם כמו שמסיק הש"ך שם לענין קראים ע"כ [על כן] יותר טוב שימחקם ויכתוב אחרים תחתיהם אך אם אינו יכול למחקם מחמת כסדרן או באותיות השם צריך עיון למעשה".

המעיין היטב בדברי המשנה ברורה יבין שהוא פוסל את החילוני של זמננו שכופר בתורה שבכתב ובעל פה והאדם שהוא הסתפק בו הוא יהודי שמאמין בתורה שבכתב אך כופר בתורה שבעל פה. ועוד צריך אתה לתת את הדעת שהחילוני פסול לכתוב גם אם ביצע את כל הוראות הכתיבה הנדרשות על פי ההלכה.

וזה אחד הדברים שהציבור החילוני מתנהג בהם באופן מוזר, שמכתת רגליו להשיג תפילין ומזוזות ואף משלם ממיטב כספו וממונו ואינו נותן דעתו שהוא פסול לכתוב אך כשר הוא לקנות. ודבר זה אין הדעת סובלת. תן דעתך שאם מדינת ישראל הייתה קובעת שיצור דגליה יעשה אך ורק על ידי חילוני שדוגל בדמוקרטיה וחרדי שמתנגד לחופש דת המייצר דגל ישראל הדגל הזה פסול מלהניפו, הלא זעקה גדולה ומרה הייתה קמה מבית מדרשם של החרדים. ואולי ישנסו סוף סוף החילונים את מותניהם ויקבעו שגם הם עצמם כשרים לכתוב מזוזה ויקומו סופרים שוחרי שוויון וחירות ויכתבו לעצמם את ספרי התורה התפילין והמזוזות, אם ירצו דוקא לעשות פולחן באלה. הרי מלאכה פשוטה היא ואין בעייה לעשותה.

שחיטת החילוני פסולה – שולחן ערוך יורה דעה סימן ב סעיף ה: "מומר להכעיס, אפי' לדבר אחד, או שהוא  מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מומר לכל התורה, אפילו חוץ משתים אלו [עכו"ם ושבת] דינו כעובד כוכבים". ובמשנה בחולין יג ע"א: "שחיטת עובד כוכבים [גוי] נבלה" ופרש"י: "אפילו [שחט] כהלכתה ואחרים רואין אותו".

הרי לך שאם חילוני שוחט בהמה, חיה ועוף, אפילו אם ביצע את כל הוראות השחיטה לכל פרטיהן ודקדוקן ההלכתי שחיטתו פסולה. מה ששחט חילוני, גם בדקדוק מלא של כל ההלכות ודיני השחיטה, דין נבלה יש לו.

ותן דעתך על מעשה הנבלה שברשות התורה והדמוקרטיה [המגזר הדתי והחילוני] הנעשה אצלנו. הרבנות הראשית מקבלת את סמכותה לפעול מכוח השלטון החילוני וחוקיו. מיד היא לוקחת את הסמכות שקיבלה מן המדינה שרוב אזרחיה חילונים, הולכת פוסלת את החילונים מכל מלאכת העשייה ביהדות.

כל דיני כשרות (מכוח "חוק למניעת הונאה בכשרות") וכל דיני האישות (מכוח "חוק נישואין וגירושין") ניתנו ע"י הכנסת אך ורק לרבנות הראשית. ומה הם חלק מדיני הכשרות ודיני אישות? שהחילוני פסול מלשחוט, ואינו יכול להיות משגיח כשרות שכן פסול הוא לעדות, ואינו יכול לכתוב ספר תורה, תפילין ומזוזה, יינו יין נסך ולכן אינו יכול אפילו לעבור ביקב שמא יגע ביין, אינו יכול להיות דיין בבית הדין הרבני ולא לערוך טקסי נשואין וטופסי גיטין אף אם בקי הוא בכל הלכותיה ודקדוקיה של ההלכה ויעבור בהצלחה את מבחני הקבלה ב"היכל שלמה" השייך לרבנות הראשית.

רק לחשוב מה היה קורה אילו בחוקי המדינה היו אוסרים על שומר תורה ומצוות להיות שופט או עד וכן לא היו מאפשרים לו להיות רופא או וטרינר [בדומה לשחיטה] או להיות מרצה באוניברסיטה [בדומה לרב המרצה בבית הכנסת].

כאילו אמרו הרבנים לחילונים 'תנו לנו סמכות לפסול אתכם'! וכל המתבונן בדברים אלו מיד יראה את המוזרות הגובלת ברשעות וטמטום של שני הצדדים: החילונים והדתיים.

מאכל שבושל על ידי חילוני אסור באכילה – נחלקו בזה הפוסקים ומסקנתו של הרב עובדיה יוסף שראוי שמשגיח הכשרות הוא ידליק את אש הבישול ולא החילוני.

בשו"ת יביע אומר חלק ה-יו"ד סימן י: "נשאלתי בדין קופסאות שימורים שנעשים על ידי חברי קיבוצים חפשיים, וישנה השגחה של ת"ח יר"ש [תלמיד חכם ירא שמים] על כשרות עצם המאכלים, ברם דא עקא כי הפועלים כולם מחללי שבת בפרהסיא בעבודות קרקע ושאר מלאכות, אם יש דין איסור בישולי גוים בשימורים אלה… ובכל זאת אומר אני, שמכיון שהרבה אחרונים מחמירים בדבר, טוב לתקן הדבר אליבא דכולי עלמא [לכל הדעות], שהמשגיח על הכשרות במקום עשיית השימורים הללו, ידליק את האש (ע"י לחיצה בכפתור החשמלי) כדי שפעולת הבישול תהיה על ידו".

כלומר, הדלקת התנור ע"י חברי הקיבוץ הופכת את השימורים לבלתי כשרים! לכן צריך שהמשגיח ידליק את האש מתחת לסיר ולא החילוני המשוקץ… הנה כך ממש רב ראשי לישראל שניזון ומתפרנס מן הציבור החילוני המחלל שבת איננו מרגיש בעייה מוסרית לקבל כסף מאנשים שאסור אפילו לאכול מבישולם.

מגע החילוני ביין דינו כיין נסך – שולחן ערוך יורה דעה סימן קכד סעיף ח: "משוך בערלתו אינו עושה יין נסך. ומומר, אע"פ שהוא מהול, עושה יין נסך במגעו [ואסור בשתיה]" .

ובשו"ת יביע אומר חלק א-יו"ד סימן יא: "נשאלתי בדין יין שנגע בו מומר לחלל שבת בפרהסיא, אם אפשר להתירו בשתיה, בכדי שלא לבייש את המומר, או יש לאסרו כדין יין נסך?" ועיין שם תשובתו הארוכה בהבאת דעות רבות בנידון ומסקנתו היא שיש להקל לאנשים שמחללי שבת אבל מאמינים בתורה ובמצוות. וזה לשונו בתשובה הנ"ל: "אלא שאנו בעניותינו מצאנו סמך להקל כשהם שומרי תורה ומצות, ועל כל זה נכשלים בחלול שבת בפרהסיא, בשביל פרנסתם".

ומדברי הרב עובדיה יוסף ברור שאם הוא  חילוני גמור [שאינו שומר שבת וסובר שכתבי הקודש וההלכה יצירה אנושית ולא מן השמים היא] אסור לדתי לשתות מיין שנגע בו החילוני.

פרק ח'

מעמד החילוני בבית הכנסת

האם מותר לחילוני לעלות לתורה – לדעת רבי צבי הירש בן יעקב אשכנזי אסור להעלותו לתורה, [החכם צבי, נולד במורביה בשנת (1660) ונפטר בלבוב, גליציה בשנת (1718)].

בשו"ת חכם צבי סימן לח אסר להעלות חילוני לתורה: "וביחוד המחלל שבתות בפרהסיה שהוא כגוי גמור… ואיך יתכן שיעלה לקרות בתורה בצבור והלא אין לך חילול השם וכיבוי מאור הדת גדול מזה". והרב עובדיה יוסף ביחוה דעת חלק ב סימן טז כתב בהגהתו: "ובאמת שהדבר ברור הוא שמצד הדין אין המומר לחלל שבת בפרהסיא עולה למנין שבעה, שהרי הוא כגוי לכל דבריו". ובסיכום תשובתו הנ"ל כתב: "העיקר להלכה שיש להתיר להעלות מגלחי זקנם בתער לספר תורה, ולהשלים בהם מנין שבעה עולים. ואם אפשר, יותר טוב שלא יהיו בכלל מנין שבעה עולים של חובת היום, אלא מן העולים הנוספים של חובת היום".

כלומר אדם ששומר שבת אך מתגלח בסכין-גילוח רצוי להעלותו מהעולים הנוספים על השבעה קרואים, אך מחלל שבת בפרהסיא אסור להעלותו לתורה כלל.

וכך השיב בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"א סימן ט על השאלה: "אם מותר לקרוא לתורה בר-מצוה שאינו נימול?".

נראה דחרפה היא לצרף למנין ולקרוא לתורה לאיש אשר לו ערלה, דבבואו ככה בקרב עדת ישראל בבית הכנסת הוא בבחינה של 'ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל', ובהעיזו לגשת אל תורה הקדושה לברך עליה הוא בבחינה של טובל ושרץ בידו, וגרוע הוא בבחינה זאת יותר מכל עבריין אחר איזה שהוא כי הרי נגש הוא יחד עם חרפת העבירה, ובאותה שעה שעובר בכל רגע על איסור כרת באי [בלא] הסרתה ממנו. ואיך יתכן שיעלה לקרות בתורה בציבור והלא אין לך חילול השם וכיבוי מאור הדת גדול מזה, וכל העומד ונמצא שם באותו פרק באותו מקום ואינו מוחה ילכד בעוונו ובחבלי חטאתו יתמך (כלשון שו"ת חכם צבי סי' ל"ח), ואין לשעות [ואין להענות] בכגון דא לחששא [לחשש] לפן יבאישנו ביושב הארץ, כי הכזונה יעשה את אחותינו לבוא ולכבוש את המלכה עמי בבית, ואנו נחשה ועוד ננענע לו בראש? גם אין לחשוב לפן ואולי על ידי זה שנקרבהו ישוב מעט, אלא אדרבה בכגון זה יש לנו לומר: 'הלעיטהו לרשע וימות', וזה שאמרינן בעבר עבירה כל זמן שלא נידהו נמנה למנין עשרה, עד כאן לא אמרינן הכי אלא בעובר לפרקים אבל העושים ביד רמה בשאט בנפש ופורקים מעליהם מצות אפילו מצוה אחת קלה הרי הוא מאותן שאין להם חלק לעולם הבא…מכל האמור ומתבאר נראה דאין להעלות לתורה ערל שלא מלו אותו אבותיו מתוך מרד ומעל, או אפילו אם תחילתו באונס אבל סופו ברצון וממשיך בזדון בנשיאת חרפת ערלתו עליו, אם מדינא, ואם משום גדר וסייג, ובמקום לשאול אם להעלות שכזה לתורה, יש לשאול יותר אם בכלל יש אפילו מקום לערוך לשכזה חגיגת בר מצוה הבאה בעבירה. ולכאלה יש להשיב תשובה ברורה חד משמעית לאמור: אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו למול לכם כל זכר".

והרי לכם קנאות דתית אטומה בכל תפארתה.

החילוני אינו מצטרף למנין – שולחן ערוך אורח חיים סימן נה סעיף יא: "עבריין שעבר על גזירת הצבור  או שעבר עבירה, אם לא נידוהו נמנה למנין עשרה".

ומסביר המשנה ברורה בסעיפים מו-מז: "או שעבר עבירה – כתב הפמ"ג [הפרי מגדים] דוקא עבירה שעבר לתיאבון אבל להכעיס אפילו בדבר אחד או שהוא מומר לעבודת גלולים [אלילים] או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם [כגוי] ואינו מצטרף… וכת הנקרא קראים אינם מצטרפין לעשרה שאינם מודים בתורה שבעל פה. וכל מי שהוא כופר בתורה שבעל פה אין מצטרף לכל דבר שבקדושה".

חילוני כהן אינו מברך ברכת כהנים – שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף לז: "מומר לעבודת אלילים לא ישא את כפיו". ובמשנה ברורה סימן קכח ס"ק קלד: "וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעו"ג [כעובד גלולים – גוי] ולא ישא כפיו".

וראה את דברי הרב עובדיה יוסף שמתפתל לנוכח המצב הלא נעים לפסול כהנים חילונים.

בשו"ת יביע אומר חלק ז-או"ח סימן טו: "נשאלתי אודות כהן שאינו שומר תורה ומצוות האם יש למנעו מלישא כפיו לברכת כהנים?… וכן פסק מרן בש"ע (בסעיף מ): "כהן שנשא גרושה לא ישא כפיו"… אבל אם מחלל קדושת כהונה, שנושא נשים הפסולות לכהונה, או שמטמא למתים, זהו גנאי המיוחד לכהונה, לפיכך קנסוהו חכמים שלא יעבוד ולא ישא כפיו… ועדיין אנו צריכים למודעי אם הכהן הוא מחלל שבת בפרהסיא, האם ראוי למונעו שלא ישא כפיו, כי הנה מרן הש"ע (סימן קכח סעיף לז) כתב, מומר לעבודה זרה לא ישא כפיו. וכתב הפרי חדש שם, וכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעכו"ם, ולא ישא כפיו עד שיחזור בתשובה… אולם בהיות שלדאבון לבנו עבירה זו נפרצה מאד בדורות האחרונים ויש בכמה קהלות כהנים מחללי שבת, ואם ימנעו אותם ממצות נשיאות כפים יבאו לידי קטטה ואיבה מצה ומריבה, ועמך כמריבי כהן, ואנו אין בנו כח להעמיד כל משפטי הדת על תלם (הרמב"ם בפרק כ"א מהל' סנהדרין ה"ה, וטוש"ע חו"מ סימן יז ס"ג), הילכך ראינו לנכון לגבב קולות בנידון זה, במקום שיש צורך בדבר… מסקנא דדינא שאין למנוע מן הכהן המחלל שבת בפרהסיא להצטרף אל אחיו הכהנים לישא כפיו לברכת כהנים. ואם אין שם כהן אחר אם אפשר טוב לשכנעו שיצא מחוץ לבהכ"נ ולא ישא כפיו, (וכמ"ש בשו"ת קנין תורה ח"א ס"ס לה). ואם אי אפשר יש להעלים עין גם בזה, וישא כפיו לברכת כהנים".

החילוני אינו יכול להיות שליח ציבור (חזן) בתפילה – משנה ברורה סימן קכו ס"ק ב:

"ודע דמוכח לכו"ע [לכולי עלמא – לכל הדעות] דאם אנו יודעין שהוא כופר בתחיית המתים או אינו מאמין בגאולה העתידה וכל שכן אם אינו מאמין בתורה מן השמים או בגמול ועונש לכו"ע [לכל הדעות] אפיקורוס גמור הוא ואסור להניחו להיות ש"ץ [שליח ציבור] ואם עמד בחזקה אין עונין אמן אחריו".

הנה מתברר לך שהחילוני המבקש להתפלל עם קהילתו (למרות שאינו מקפיד במצוות), על פי רוב הפוסקים וההלכות אינו שותף כלל לבאי בית הכנסת אלא הרי הוא בגדר מה שנהוג ששליח ציבור פותח בו את תפילות יום הכיפורים, כך: "ליל יום הכיפורים נוהגים שאומר שליח צבור: בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים [כגון מחללי שבת]. (שולחן ערוך אורח חיים סימן תריט סעיף א).

דברי סיכום:

כל המעיין במה שכתבנו במאמר זה יראה ויווכח בגודל הקרע התרבותי והאידאולוגי בין שני הציבורים, החילוני והדתי. אפשר לומר שמצד אחד אין שני ציבורים אלה יכולים לדור בכפיפה אחת ומאידך אין אחד מהם יכול או רוצה לחיות בנפרד מהשני.

הציבור האורתודוקסי זקוק לציבור החילוני אשר ממנו הוא שואב ביטחון מדיני וכלכלי ואף מקבל חוקים ומשפטים נאותים להסדר ולקיום חברה מודרנית (האורתודוקסים יודעים היטב כי אפשר לרדת לחיי החילונים בעזרת חוקי ההלכה אבל אי אפשר לנהל בחוקים אלה מדינה מודרנית). לעומתם, הציבור החילוני זקוק לציבור הדתי כדי לשאוב ממנו את סממני התרבות היהודית שממנה אין החילונים רוצים להתנתק.

ואלה גם אלה מובילים אותנו לאבדון חברתי. הציבור האורתודוקסי לוקה בסירוס מחשבתי בכל הנוגע לדיון כן ומעמיק במעמדו ההלכתי של החילוני בימינו. הרבנים של היום מנסים להביא ראיות ממקורות קדומים שדנו על מומרים וכופרים כאשר המציאות הדתית היתה של קהילה שרובה אנשים שומרי תורה ומצוות. כיום, הלך הרוח הציבורי היהודי והעולמי שונים בתכלית, אבל הרבנים מקובעים במערכות ההלכה שקפאו ומסיקים הלכות ודינים שהם טלאי על טלאי, מצד אחד החילוני יינו יין נסך מצד שני אסור להורגו אלא לקרבו בעבותות האהבה, מחד החילוני שחיטתו פסולה ומאידך יערכו לו קידושין ואף דואגים לעגן בחוק הישראלי שדיני אישות יהיו מסורים לרבנות הראשית. מצד אחד בישול חילוני הרי הוא אסור באכילה ומצד שני יעשו הרבנים כל מאמץ שגם החילונים יאכלו כשר ודברים אלה מגיעים לידי אבסורד וגיחוך ואף להשחתה מוסרית. מצד אחד אסור לקבל צדקה מהחילוני הכופר בתורה ובהלכה, אבל למעשה כל חיותם וקיומם של הציבור הרבני והחרדי הוא מן הצדקה שהם מקבלים מאותם כופרים חילונים…

הנה, אם תשאל את הרבנים שלרשותם המוחלטת עומדות מפלגות הנמצאות בכנסת ואף בממשלה "מהו חזונכם הפוליטי המדיני?" יענו הרבנים מיד "מדינת הלכה" – והרי אין להם שום מושג איך תראה מדינה כזו, שחוקיה הלכתיים.

איך תתייחס "מדינת ההלכה" לחילוני? האם יהיה פסול לעדות? האם לא יוכל להיות חלק ממערכת המשפט של המדינה? האם אישה, אף ששומרת מצוות היא, תהיה פסולה לעדות וגם פסולה מלשבת בדין? הנה הרב שלמה גורן שנחשב מהמתונים שברבני ישראל כתב בספרו "תורת המדינה" (עמוד 230): "משתמע מזה שתורת ישראל מחייבת אכיפת תרי"ג [613] מצוותיה על ישראל, ושבע מצוות על אומות העולם. ואין מדובר רק בעונשין לאחר ביצוע העבירות, אלא גם אכיפת קיומן של מצוות עשה, בכל הדרכים האפשרויות לפני כן". ואיך בדיוק יעשה הדבר? משטרת הלכה? חידוש 4 מיתות בית-דין? את זאת לא הסביר הרב גורן בספרו וכל המעיין בספר זה יראה מיד שכל הכרעותיו הם מהתלמוד ומארון הספרים הרבני שנוצרו ונהגו בתקופות אחרות לחלוטין וכולן תלויות בין שמים וארץ.

וכבר צווח על כל זה פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל בספרו "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" (עמוד 105): "ציבור דתי המשתתף בפועל בתנועה המדינית לאומית של העם, ברכישת מולדת ובעיצוב עצמאות מדינית ממלכתית, ניסח את הסיסמא: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", אולם במשך דור וחצי לא קם בקרבו איש או מוסד או תנועה שיסבירו לעצמם – ואין צריך לומר לזולתם – מה משמעותה של "תורת ישראל" לגבי ארץ ישראל ועם ישראל בהווה. בשעה שאין בידינו הלכה פסוקה אלא לגבי אדם מישראל ומציאותו הפרטית והאישית ואין בקרבנו לא הבנה לצורך חקיקה חדשה ביחס לענייני חברה ומדינה ולא רצון לקביעת חוקה דתית כזאת…[עמוד 106] מכאן חולשתה המוסרית וחוסר ישעה הרעיוני של הרבנות בבואה לדון בבעיות מעין העבודה העברית, הגיוס וכדומה, הנובעות מתוך המציאות המיוחדת של ימינו – …לפיכך נשאר הציבור הדתי בכל השאלות המכריעות של דורנו כצאן בלי רועה, ללא כל הדרכה דתית".

והציבור החילוני גם הוא כעדר שהפקיר את נכסיו התרבותיים לרבנים ולציבור הדתי והחרדי, ואף הקנה להם סמכות חוקית לנהוג בחילונים על פי ההלכה הנוגדת לחלוטין את ערכי היסוד של החילוני. צא ולמד את ההשפלה והגיחוך שהרבנים משיאים זוג חילוני כאשר שום חילוני אינו כשר להיות עד של מעמד כזה (כל קידושין חייבים בשני עדים הרואים את מעשה הקידושין ואומרים "מקודשת" – חילוני פסול גם לעדות זו). החילונים הפקירו את מתן הכשרות לרבנים שמתנהגים בגזענות ואוסרים את מגע  יינו של החילוני והגוי ואף אוסרים אכילת בישוליהם של הגוי והחילוני. מצד אחד החילונים נותנים תקציבים לבניית בתי כנסת ומצד שני מפקירים את הנכס התרבותי הגלום בבית הכנסת (כשמו הוא: בית של התכנסות הקהילה ולאו דוקא בית תפילה!) לרבנים שפוסלים אותם מלהיות חלק בלתי נפרד מקהילת בית הכנסת.

נמצא שאף הציבור החילוני אין לו פרוגרמה ומשנה סדורה ואין לו מושג איך היה רוצה שתראה תרבותו היהודית ההיסטורית.

עד שהציבור החילוני לא ישנס מותניו וידון ברצינות ובעמקות איזה סוג תרבות, איזה טקסים וריטואלים ואיזה טקסטים וארועי חג הוא רוצה לאמץ ללבו, וגם איזה דברי הלכה או השקפה הוא רוצה להוקיע ולבער עד אז אין הוא יכול לבוא בטרוניה לממסד הרבני שנוהג בו על פי ההלכה. כמה טפשי ומעורר רחמים לראות שאת הדינים והטקסים של הקבורה הפקירו החילונים בידי הרבנים וכאשר אלה מקיימים את ההלכה הפסוקה וקוברים לא-יהודי שמת בגבורה במלחמות ישראל מחוץ לגדר בית הקברות, קמה זעקה ומחאה מרה מפי החילונים. אתם, החילונים, נתתם להם ולחוקיהם את השליטה – ומה תתלוננו? שהם מפעילים שליטה זו על פי חוקי ההלכה שבידם?

על כן נאמר אנו לציבור שוחרי הדמוקרטיה "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"? אם הדמוקרטיה חשובה לכם, לכו אחריה. ואם הרבנים הם החשובים, לכו אחריהם. אבל אם החלטתם כי דרככם היא דרך העולם הליברלי-הומאני והדמוקרטי אזי אל תמסרו את נכסי התרבות שלכם בידי הרבנים אלא קומו,  העמיקו בתרבות היהודית והיו אתם בעליה ועושיה בלי מורא ובלי היסוס: כן, ממש כך! אם תחפצו בזאת כיתבו אתם, לעצמכם ולקהילתכם, ספרי תורה תפילין ומזוזות, קיברו אתם את מתיכם בטקסים בהם תבחרו (וזכותכם לבחור גם בטקס האורתודוקסי, גם עם רב גם בלעדיו, גם עם קדיש גם בלעדיו, גם עם "קריעה" גם בלעדיה) חוגו חגים וארועים ועירכו נשואים וגטין על פי השקפתכם שלכם.

עשו שוב את מה שעשו יהודים בכל הדורות: פנו אל הטקסטים, פרשו אותם לרצונכם ועצבו, על פי פירושיכם, את עולמכם התרבותי.

יהודים אתם והיהדות שלכם היא!