שחז"ל לא היו בקיאים בחיות, כעדותם במסכת חולין נז ע"א:

"מדבריו של בריבי ניכר שאינו בקי בתרנגולין".

ואל לו לשומר תורה ומצוות לייחס לחכמים ידיעות שלא היו אמורים

לדעת בזמנם, שכל הטוען כך מייחס לרוח הקודש ולשכינה טעות,

וכמו שאמרו חכמים במסכת ברכות ד ע"א:

"למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה".

כסליו תשס"א לפ"ק

"זאת הבהמה אשר תאכלו שור, שה כשבים ושה עזים, איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאווזמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע וכו' אתה תאכלו"

(דברים יד ד)

מפשט הכתוב ומן המילים "וכל בהמה מפרסת" אשר מוסיף הכתוב לאותן בהמות שכבר פורשו בשמן, ברור כי לא רק אלה המנויות בשם הן בהמות טהורות אלא יש נוספות. גם ברור מן הפשט כי אם יש בנוספות שני סימני טהרה הרי הן מותרות באכילה. זו אכן דעתו של רב אחא בר יעקב בחולין פ ע"א "ואימא איל וצבי פרט, כל בהמה כלל ,פרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט איכא טובא [כלומר הרבה חיות ובהמות נוספות]".

אבל הגמרא דחתה דעתו בזה וקבעה כדעתו של ר' יצחק "עשר בהמות מנה הכתוב ותו לא" וכן כדעת רבי בחולין סג ע"ב: "רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות לפיכך מנה הכתוב בטהורה" ושים לבך כי חשובים מאמריהם של ר' יצחק ושל רבי מאד. מדברי רבי, נשיא ישראל ומחבר המשנה, תלמד שמנתה תורה בפסוק זה את כל הבהמות והחיות הטהורות שבעולם ואין בעולם בהמות וחיות טהורות נוספות עליהן, מכאן למדנו שע"פ הגמרא אין שום בהמה וחיה טהורה כלל מחוץ לאלה שמנתה תורתינו בשמותיהם והוא מפי השכינה.

על סמך דברים אלה פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק א' הלכה ח' "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויים בתורה שלשה מיני בהמה והם שור שה [כבש] עז ושבעה מיני חיה איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר הם ומיניהן כגון שור הבר והמריא שהן ממין השור".

וזה בניגוד לדעתו של ר"ת חולין נט ע"א ד"ה אלו הן: "דיש מין בהמה שאינן מצויין ביננו דיש לה קרנים כקרני חיה" (והתוס' דחו).

וכאן באנו לבאר שחכמינו ורבותינו לא ידעו ואף לא יכולים היו לדעת על החיותוהבהמות שנמצאו לאחר גילויי יבשות חדשות כגון אפריקה הדרומית ואמריקהואוסטרליה. וקודם שנאמר דברינו נסביר את הצורה שבה ממיינים ומסווגים אתהבהמות והחיות לסוגיהם ומיניהם ונראה כיצד חלוקה מדוייקת זו מגלה נפלאות לגביהבהמות והחיות המנויות בתורה. החלוקה הידועה היא: ממלכה, מערכת, מחלקה,סדרה, משפחה, סוג, מין. הנה הבהמות והחיות שבהם עסקינן הן כולן ממערכת החי,ממחלקת יונקים, סדרת מכפילי פרסה, תת סדרה מעלי גרה, וכולן בתוך שתיים מתשעהמשפחות שבתת סדרה זו: השור, הכבש, העז, הצבי והאקו (שהוא היעל כדבריהמתרגם "ויעלא") הדישון (שהוא הראם כדברי המתרגם "רימא") ותאו (שהוא שור הברכדברי המתרגם "תורבלא") והזמר שהוא, ככל הנראה הבובל (רק הרס"ג בדברים יד הכתב זיראפה שהוא הג'יראפה ולא מצאנו לדעה זו תמוכין בשום מקום אחר גם לאשמענו שהתירו מדאורייתא לאכול את הג'יראפה) כל אלה ממשפחת הפריים. אבלבמשפחת הפריים עוד חיות כשרות רבות נוספות. סה"כ במשפחת הפריים כ-45 סוגיםוכ-110 מינים של בעלי חיים. ובכולם סימני הטהרה בדיוק כמו אלה של החיות והבהמות שמנתה התורה

צ'וורטיוון (צבי העכבר) חיה המעלה גירה ושסעת שסע שאינה מנויה מבין עשר החיותהטהורות הכתובות בתורה

שתי החיות הנוספות שמנתה התורה: האיל והיחמור, שייכים למשפחת האיילים אשר בה 17 סוגים ו-44 מינים שונים של בעלי חיים. גם אלה כולם בעלי סימני טהרה למהדרין.

אם כן, לשיטתו של רבי, במקום 10 מיני חיות ובהמות טהורות אשר מנה מי שאמר והיה העולם בתורתו, דוקא יש בעולמנו 154 מיני חיות ובהמות כאלה!

ושיטת הרמב"ם שכתב: "הם ומינהן" מוזרה, ולא נקטה התורה בשיטה זו שהרי אילו הלכה תורה לשיטת הרמב"ם לא היתה מונה בנפרד את השור והתאו (שהוא שור הבר לפי הגמרא בחולין פ ע"א) וכן את העז והיעל שהם מאותה תת משפחה והיתה סומכת על "מינהן" שנלמד בתורה וכותבת שור ועז בלבד ואנו נוסיף את שור הבר הוא התאו ואת היעל.

אבל אפילו אם נלך לשיטת הרמב"ם ונאמר כי כל החיות והבהמות הטהורות הנוספות הללו הן "מיניהן" של אותן העשר לא נבוא אל המנוחה.

כי נותרו עוד שלוש משפחות שלמות ונוספות של חיות טהורות אשר לא צוינו כלל בקרא. והן משפחת האיילונים ומשפחת הג'ירפיים ומשפחת האנטילוקפרידים ובהן סוגים ומינים שודאי לא נמנו בתורה, לא כשלעצמן ולא כמינים של אלה המנויות בתורה, שהן כשרות בעליל כמו הצ'וורוטיין (אייל שגודלו כגודל החתול, מעלה גרה ומפריס פרסה החי באיי אינדונזיה והפיליפינים) או האוקפי, מעלה גרה ומפריס פרסה ממשפחת הג'ירפיים. על בעלי חיים אלה, לכל הדעות שאי אפשר לומר שהם בכלל המינין המנויים בתורה אלא רחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב ובכל זאת לפי סימניהם הם טהורים.

האוקפי חיה טהורה הנמצאת באפריקה ואינה מנויה בתורה כחיה טהורה וזאת ראיה שהתורה מנתה רק חיות הנמצאות בסביבת ישראל.

ואתה, אוהב הדעת, ראה כיצד המציאות מפילה את קביעתו של רבי ואפילו את הרחבות הרמב"ם. לא עשר חיות ובהמות טהורות יש בעולם אלא כ-150, וגם אם נוסיף לאלה המנויות בתורה את כל הסוגים והמינים המשתייכים עליהן עדיין תהיינה חיות טהורות נוספות שלא כותבי התורה ולא גדולי התלמוד ואפילו לא הראש לראשונים ידעו על קיומן.

ודע לך שכל החיות המנויות בתורה הן רק החיות שנמצאו בא"י וסביבתה בתקופת כתיבת המקרא, והרוצה להרחיב בעניין זה יעיין בספרו של הזואולוג מנחם דור "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד".

חלוקה מוזרה בין חיה לבהמה

נעבור מעניין לעניין ונבדוק את חלוקת הכתוב בין חיות ובהמות שהיא חשובה מן הבחינה ההלכתית.

חז"ל חילקו ועשו את ההבחנות ההלכתיות האלה בין בהמה לחיה:

"הבהמה חלבה אסור ושל החיה מותר" (שו"ע יו"ד סד א)

"כיסוי הדם נוהג בחיה ואינו נוהג בבהמה" (שו"ע יו"ד כח)

"איסור בישול בשר וחלב מן התורה נוהג בבהמה ולא בחיה" (שו"ע יו"ד פז ב)

"איסור שחיטת האם ובנה באותו יום נוהג בבהמה ולא בחיה" (שו"ע יו"ד טז ז)

"מביאין קורבן מהבהמה ולא מן החיה" (זבחים לד ע"א).

אבל היאך נדע להבחין מהי בהמה ומהי חיה ומה ההבדלים ביניהם?

חז"ל במסכת חולין נט ע"ב: "ת"ר אלו סימני חיה שחלבה מותר, כל שיש לה קרנים וכו' והרי עז דיש לו קרנים וטלפים וחלבה אסור? וכו'" ומסקנת הגמרא היא שאם הקרנים מפוצלות יש לה דין חיה ואם לא מפוצלות אזי צריכות הקרנים להיות כרוכות ("גילדי גילדי", קליפה על קליפה כקרני השור), חרוקות (מלאות פגימות וחריצים) וחדורות (שחדין למעלה).

היות ורבו מאד הפירושים בענין סימני החיה לא נרחיב בעניין זה, אך זאת נדגיש ונאמר שלפי כל שיטה שהיא, חלוקה זו היא מן הדברים המוזרים. בוא וראה: העז מין בהמה והיעל (אקו) מין חיה אע"פ ששניהם מאותה תת-משפחה ואף דומים זה לזה להפליא והואיל וההבחנה בין חיה לבהמה אינה ברורה דיה לכן חז"ל בחולין נט ע"ב נסתפקו בעיזא כרכוז (שהוא שם מקום) שמואל אמר מין חיה ורב אחא סבר מין בהמה ופרש"י: "ומספקא לן כיון דחדורות וחרוקות חיה היא? או דילמא כיון ששמו עז מין בהמה הוא?". והשאלה משונה, נמצא שלא בדיקה אובייקטיבית של הצורה והמבנה של בעל החיים אלא לשון בני אדם והמילים בהן מכנים את החיות הן קובעות את דיני התורה להבדיל בין חיה לבהמה. וכיוצא בו במסכת חולין פ' ע"א עיזי דבאלא (עז בר) כשרות לגבי מזבח (משמע שדין בהמה יש להן) ואמימר שרי תרבייהו (כלומר סבר מין חיה הוא)!

ודע כי עניין השמות שקראו בני אדם גרם לחז"ל לשנות הדינים ממש ועיין במסכת סוכה יג' ע"א "מרירתא דאגמא אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח" ועל זה הקשו בגמרא הרי כתוב בתורה מרור סתם ולא מרירתא דאגמא ורבא תירץ "הני מרירתא סתמא שמייהו והאי דקרו להו מרירתא דאגמא משום דמשתכח באגמא". והתוס' ד"ה משום דשכיחן, כתבו שזו הסיבה שמכשירין עיזי דבאלא לגבי המזבח כלומר עיזים הן, אלא שגדלים ביער (והתוס' התעלמו שיש מחלוקת בגמרא חולין פ ע"א). וכן הוא לענין יונה להבאתה למזבח חולין ס"ב ע"א: "אמר רב יהודה הני כופשני צוצייני כשרים לגבי המזבח והן הן תורין של רחבה" ופרש"י: "כופשני תורין [יונים] בלשון ארמי, צוצייני על שם מקומן" ורצתה הגמרא לאוסרן להביאן למזבח משום שאינם נקראים יונה סתם אלא יונה צוצייני עד שבא רבא והתיר: "רבא אמר הני כופשני צוצייני באתרייהו סתמא קרי להו" וא"כ היא אותו בעל חי. ועל מה נחלקו חכמים? צאו לשדה, הביטו בעיניכם ובידקו אם היא אותה יונה סתם שכתבה התורה או לא. הרי דמותה ומבנה גופה הם שיקבעו ולא שמה הנקרא בפי האנשים שאינו מעלה ואינו מוריד.

העז הקווקזית הדומה מאוד ליעל הסתפקו חז"ל אם הוא חיה או בהמה רק משוםתוספת השם "עז הכרכוז"

והגע בעצמך: הפרה היא ממין הבהמה שהיא בכלל השור, אבל לגבי שור הבר נסתפקובגמרא חולין פ ע"א האם הוא חיה או בהמה! נמצא שיש סוגי בקר שאולי הם חיות. אםכך מה עם מיני הבקר של ימינו (עיין אנציקלופדיה עברית ערך בקר) כמו הבקר הפריזיהבא מהולנד (שהוא הבקר שמגדלים אותו בארץ)? ומה עם פר האפריקנדר ופרבראהמה וכיוצא בהם בני בקר שנולדו מהכלאות שונות של בני בקר אחרים? וזאתצריך אתה לדעת שהפרה הנמצאת בארצנו היא הכלאה של הגזע הפריזי עם הגזעהערבי והבקר הלבנוני והדמשקאי, והרי כתב השו"ע יו"ד ס' פ ס ו' "כלאים הבא מבהמהטהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו"והרמ"א בסימן כח סעיף ד' כתב: "יש מסתפקין בבופ"לו שהוא שור הבר שמא חיה הואועל כן טוב לכסותו בלא ברכה". מה דינו של הבקר במקומותינו לא ידענו, כל הבקרהזה פרי הכלאות ואולי דין חיה להם ואולי דין כוי להם שהם ספק חיה ספק בהמה,וא"כ אין אנו מוצאים ידינו ורגלינו ועלינו לחוש לכל החיות ולכסות את דמם ולאסור אתחלבם וזו תמיהה רבתי על רבותנו שלא העירו את שלומי ישראל בעניין חמור זה. צאוראה גם תמיהתו של המגיד משנה על הרמב"ם מאכלות אסורות פ"א ה"ח שמנה אתשור הבר בכלל בהמות והרי הוא התאו וא"כ יש ארבע בהמות ושש חיות ולא כמו שכתבהרמב"ם שלוש בהמות ושבע חיות ולבלבול ולמבוכה אין סוף.

והש"ך ביו"ד ס' פ' סע' א' : "ולפי שאין לנו עתה [סימני החיות] אלא מה שקיבלנו במסורת וכדלקמן ס' פב' גבי סימני העוף קיצרתי" והפמ"ג כותב: "כיוון שרבו הפירושים אין לאכול החלב אלא במסורת דאין אנו בקיאין במובלע חרקייהו ושאר הסימנין" היוצא מדברינו שגם הפרות של היום, שהן זנים חדשים, אין לנו עליהם מסורת ומי יאמר לנו דינם? והחזו"א יו"ד הלכות בהמה וחיה ס' יא' אסר עלינו את כל החיות והתיר לנו רק את הצאן והבקר: "ואין לפרוץ גדר במנהגן של ישראל ואין לנו שום הכרח לזה ודי לנו בבקר וצאן שבמסורת". (ולדברינו הרי ברור שאף בבקר אין לנו מסורת.)

ולסיום עניין זה נביא מקצת מן הבלבול שיש אצל רבותנו בכל ענין זיהוי החיות. הגמרא בחולין נט ע"ב: "והרי צבי דאין [קרניו] מפוצלות" ועל זה כתב רש"י: "לא ידענא מאי קאמר דהא ודאי מפוצלות הן ונראה בעיני שמה שאנו קוראין צבי לא היו הם קורין צבי אלא אותם הנקראים שטיינבוק וקרנים שלהם אינם מפוצלים" ובמסכת ראש השנה כו ע"ב כתב רש"י "יעל – שטיין בו"ק" והתוס' שם הביאו בשם הערוך שהיעל היא כבשה קטנה. כפתור ופרח: עפ"י רש"י הצבי, והיעל והשטיינבו"ק חיה אחת המה. אבל הרי במשנה נזכרים אלה כחיות נפרדות בשמותיהן! הנה במשנה שבת פרק ז' מש' ב' "הצד את הצבי" ולעומתה במשנה ראש השנה פרק ג' מש' ג' "שופר של ראש השנה של יעל" ואם חד המה למה נבדלו שמותיהם? מתי צבי ומתי יעל? ואם כך, אולי במסכת אבות אמר יהודה בן תימא דוקא "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כיעל וגו'" וצ"ע.

בא הט"ז באו"ח ס' תקפו' וכתב "ויחמור היינו יעלים [וזה בניגוד למתרגם שתרגם אקו יעלא!] וכו' יחמור שהוא בכלל עזים ושמו מוכיח עליו אשטנבו"ק כדפרש"י והיינו כמו עזים שזכרים שלהם נקראים בא"ק הכי נמי נקראים אלו שטנב"ק כי גידולו בסלע שהוא אבן" ומדבריו ניכר שאינו בקי לא בש"ס ופוסקים ולא במציאות. הלך והפך את היחמור "ליעל שהוא בכלל עז" ושכח הט"ז שהיחמור מין חיה והעז מין בהמה (ואם תעיין בדבריו תראה שאף בלבל בין האיל (בקמץ) זכר האיילה, לבין האייל (בחיריק) זכר הרחלים וכמו שהקשה בשו"ת חכם צבי סימן לד).

הבופאלו שהוא הביזון מתת משפחת הפריים, מדוע הוא ספק חיה וטעון כיסוי דם ואילו
ואם יש חלוקה בתורה בין חיה לבהמה הנראה נכון לדעתנו שהוא כדברי האבן עזרא תהלים קמח פסוק י': "החיה שאינה בישוב וכל בהמה שהיא בישוב" כלומר החיות המבויתות נקראו בהמות ושאינן מבויתות הן חיות סתם. ורמז לדבר מן המדרש ויקרא רבה פרשה כז' :"אמר הקב"ה עשר בהמות מסרתי לך שלוש ברשותך ושבע אינן ברשותך שלוש מהן ברשותך שור שה כשבים ושה עזים ושבע אינן ברשותך איל צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם לעלות בהרים ולהתייגע בשדות ולהביא לפני קרבן מאילו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך מן הגדל על אבוסך שור או כשב או עז". הפר שאף הוא מתת משפחת הפריים הוא בהמה ואינו טעון כיסוי דם

כעת נדון בחיות הלא טהורות אשר יש להן רק סימן טהרה אחד.

"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגירה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל ואתהארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה ופרסה לא הפריסו טמאים הם לכם ואת החזירכי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא הוא לכם מבשרם לא תאכלו" (דברים יד').

ואע"פ שמנויין רק ארבע חיות, חז"ל הוסיפו את החמישית והיא השסועה "אמר רב חנן בר רבא השסועה בריה בפני עצמה היא שיש לה שני גבין ושני שדראות. וכי משה רבינו קניגי היה או בליסטרי היה מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים" (חולין ס ע"ב).

ובעניין השסועה, חיה שלא היתה ולא נבראה, די להזכיר את דברי רב בנידה כד ע"א "רב אמר בריה בעלמא ליתא" ואת פסק ההלכה של הש"ך יו"ד סימן יג ס"ק כא': "משום דרחמנא אגמריה למשה השסועה לאיסורא וע"כ במעי אמו אגמריה דאסור שהרי אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת כשיצא לאוויר העולם ש"ס".

וא"כ אין שום חיה כזו אלא רק אפשרות של מום נדיר הנופל בוולד ואין כאן ראיה לתורה מן השמיים אלא מעשייה דמיונית לצוד בה את הפותים. (ואע"פ שיש הרבה להרחיב בעניין זה נסתפק בכך שתראה איך חז"ל הוציאו מפשוטו של מקרא וסרסו הכתוב והמציאו את השסועה והפכו אותה לחיה בפני עצמה ועוד הביאו ממנה ראיה לתורה מן השמים. ומה תכלית לכל זה? יוצרים חיות בהבל פה ומביאים ראיות לתורה אלוהית ואח"כ סותרים זה.)

עכשיו נבחן ענייני יתר ארבע החיות: (בעניין השפן והארנבת, שאינם מעלים גרה, כבר הרחבנו בקונטרס מס' 3, ושם הוכחנו שלא מן השכינה המכתיבה את התורה באה הטעות, אלא מן הכותב.) ונתחיל בגמל: "את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה אינו מפריס טמא הוא" ורש"י ויקרא יא כו: "מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחוברת", ודברי רש"י תמוהים, הרי פרסותיו של הגמל שסועות מלמעלה ומלמטה (ואכן הגמל נמנה עם מכפילי הפרסה עפ"י חלוקת הזואולוגים) וראה דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא יא ג: "פרש"י למעוטי גמל שפרסותיו סדוקות מלמעלה, ומלמטה הם מחוברות וצ"ע דא"כ היה לו למעט גמל מדין שסועה ולכתוב ושסע איננו שסע" (ולא כך כתבה תורה בגמל אלא פרסה איננו מפריס) הנה כדברינו.

נמצא שלפירוש רש"י הגמל כשר שהרי מפריס פרסה ושוסע מלמעלה ולמטה ומעלה גירה הוא. ע"כ צריך אתה לומר שהתורה כנראה לא קראה לגמל מפריס פרסה משום שהוא הולך על כריות הרגל ולא על קצה הפרסות כמו העז והכבש. אבל האמת העובדתית שהגמל מפריס פרסה ושוסע שסע לכל דבר.

המהלך בדרך ויראה את בן הלמה או הגואנקו שרגליו חתוכות יתירנו שאינו דומה לבןהגמל וכנראה כוונת חז"ל למהלך בסביבת ישראל

הנה אחד מסימני זיהוי הבהמה המעלה גירה הוא חסרון השיניים בלסת העליונה (נקדים ונבאר שיש ארבע סוגי שיניים: חותכות, ניבים ,מלתעות וטוחנות. לרוב החיות יש כאלה בלסת העליונה וגם התחתונה אלא שלרוב מעלי הגירה אין שיניים חותכות ואין ניבים בלסת העליונה). ולכן קבעו חז"ל כלל בחולין נט ע"א :"אם אין לה שיניים למעלה בידוע שהיא טהורה אם לאו בידוע שהיא טמאה".

אבל חז"ל, ששמו לב לשינוי שיש אצל גמל, שאלו "והרי גמל דמעלה גרה הוא ואין לושיניים למעלה וטמא? גמל ניבי אית ליה" ופרש"י: "ניבי, שתי שיניים יש לו למעלה אחתמכאן ואחת מכאן" הנה מתבאר מדבריו שבלסת העליונה של גמל שני ניבים ואין לוחותכות כלל. וניכר כי רש"י לא ראה גמל מימיו כי טעות בידו. לגמל יש שתי חותכות ושניניבים בלסת העליונה סה"כ ארבע שיניים. דבר נוסף שצריך אתה לידע, כי האיילים(בקמץ) הזכרים לרובם יש ניבים בלסת העליונה והם מעלי גירה ומפריסי פרסה טהוריםוכשרים. הרי לך שחז"ל טעו אף בעניין השיניים וא"כ הכלל של חז"ל אינו כלל

באותו העניין הגמרא קובעת נט' ע"א: "היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שיניים למעלה בידוע שהיא טהורה אם לאו בידוע שהיא טמאה ובלבד שיכיר גמל. גמל ניבי אית ליה? אלא ובלבד שיכיר בן גמל. לאו אמרת איכא בן גמל, איכא נמי מינא אחרינא דדמי לבן גמל, לא סלקא דעתך דתני ר' ישמעאל ואת הגמל כי מעלה גרה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל".

בוא וראה כמה קשיים וטעויות במימרא קצרה זו. חדא, אם מצא איל (והוא אינו מכירו) וראה שיש לו שיניים בלחי העליון הרי יטמאו לחנם כי טהור הוא.

שנית, לא רק גמל איכא בעולמו של הקב"ה אלא חיות יש שהן מעלות גרה ויש להם שיניים כמו לגמל ואלו הן הלמה, הגואנקו, האלפקה והויגוניה וא"כ צריך להכיר גם את בניהן של חיות אלה (ודע לך שחיות אלה אינן דומות במראיהן החיצוני לגמל).

שלישית, יש חיות שאין להן שיניים בלסת עליונה והן טמאות כמו השנבוב שהוא מפריס פרסה ושוסע שסע ואין לו שיניים חותכות וניבים כלל וא"כ המהלך באפריקה הדרומית ויראה שנבוב שפרסותיו חתוכות יבדוק בלחי העליון ויראה שאין שניים חותכות וניבים ויכשיר ונמצא אוכל את הטמא.

המהלך בדרך ומוצא שנבוב שרגליו חתוכות יתירנו שהרי אין לו שניים בלחי העליוןנמצא ששליט בעולמו מכיר רק את החיות שבסביבת ישראל

דבר חשוב אתה למד מכל אלה: חז"ל לא בדקו ולא הבינו כלל כי העלאת גירה נובעתמן המבנה היחודי של מערכת העיכול של בעל החי. לחיות המעלות גירה יש כמהקיבות. לבקר ולצאן יש ארבע קיבות (הכרס, בית הכוסות, המסס, הקיבה) ולגמל יששלוש (חסר את הכרס). זה הסימן המובהק המזהה את כל מעלי הגרה. משלא ציינוחז"ל לבדוק במערכת העיכול נמצא שלא ידעו שיש קשר בין השניים שהרי ע"פ סימן זהלא נתיר את השנבוב ולא נאסור את האיל. וא"כ אי אפשר לסמוך על סימנים שנתנוחכמים וכמו שמצינו בעניין סימני דגים בתוס' ע"ז דף מ' ד"ה אמר רבא כשנימוחו שאיןלסמוך על סימני ביצי הדגים שנתנו חז"ל (שצד אחד של הביצה עגול והשני חד) ואףהביאו ירושלמי שאין לסמוך על סימן זה: "נתן בר רבא אמר קמיה שמואל, ידע אנאמפרשא (יודע אני להבדיל) בין עוברי דגים טמאים לעוברי דגים טהורים? עוברי דגיםטמאים עגולים עוברי דגים טהורים ארוכים, חמי ליה חדא סלפותא א"ל כזה מהו?[פירוש הראה לו עובר של דג טהור] וא"ל טמא א"ל לא ביש לי דאמרת על טהור טמאאלא סופך לומר על טמא טהור".

הרי לך הוכחה כי חז"ל בעצמם הרגישו שאין לסמוך על סימנים שנתנו וה"ה אצלנו שאנו בקיאים בחיות רבות ובאנטומיה של הבהמה ומוצאים המוני סתירות לדיברי חז"ל. לכן אין לסמוך על הסימנים וכל הסוגיא של מהלך במדבר ממילא נופלת בבור וכבר הבאנו לעיל את דברי החזו"א יו"ד: "אין לפרוץ גדר כמנהגן של ישראל ואין לנו שום הכרח לזה ודי לנו בבקר וצאן שבמסורת". כי כאשר מערכת סימנים נופלת מוטב להתכנס אל תוך הודאי המועט שעוד נותר.

בעניין החזיר: "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם" ויקרא יא ז).

הגמרא בחולין נט ע"א: "ואמר רב חסדא היה מהלך בדרך ומצא בהמה שפיה גמום [כלומר אינו יכול לראות אם יש לה שניים בלסת העליון] בודק בפרסותיה, אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה אם לאו בידוע שהיא טמאה ובלבד שיכיר חזיר, לאו אמרת איכא חזיר איכא נמי מינא אחרינא דדמיא לחזיר? לא סלקא דעתך דתנא ר' ישמעאל 'ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא', שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פירט בו הכתוב 'הוא'". ודע לך שצדקה הגמרא בטענתה שיש מינים אחרים של בעלי חיים שמפריסים פרסה ואינם מעלים גרה. בתת-סדרה דומה-החזיר יש מינים רבים שאינם דומים לחזיר (כשם שהכבשה היא ממשפחת הפריים ואינה דומה לפר כלל) כמו הפקרי, הבבירוסה וחזיר יבלות ועוד רבים, הנה תראה תמונה של חזיר היבלות איך שאינו דומה לחזיר. והמהלך בדרך שמכיר חזיר סתם ויראה חזיר יבלות שפיו גמום יכשירו (והרוצה להרחיב בענין זה ישים פעמיו לספרי הזואולוגיה ויתבונן שם עם יושר אינטלקטואלי, האם שליט בעולמו באמת גילה את רזי החיות לר' ישמעאל).

ובענייני טהורות וטמאות בוא וראה דבר מוזר נוסף: שחכמים אומרים במשנה במסכת בכורות ה ע"ב : "בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה" ובדף כד ע"א: "ארבב"ר אר"י ראה חזיר שכרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסור באכילה" (ונראה מוזר מאד שיש אפשרות בעיני חז"ל שהרחל ילדה את החזיר (!) ואז פטורה מן הבכורה. ובשאלה האם חזיר-בן-רחל מותר באכילה פסקו לחומרא).

וכך פסק הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה ד: "בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה אע"פ שאינו מפריס פרסה ולא מעלה גרה אלא כמין סוס או חמור לכל דבר הרי זה מותר באכילה. במה דברים אמורים שילדה לפניו, אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו ומצא כמין חזיר כרוך אחריה אע"פ שהוא יונק ממנה הרי זה ספק ואסור באכילה שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה".

חזיר יבלות מתת סדרה דמויי החזיר שהוא מפריס פרסה ושסע שסע אינו דומה כלל לחזיר ונמצא שחז"ל הכשילו את המהלך בדרך ומצא את חזיר היבלות שפיו גמום, ויתירנו.

הרי לך שחז"ל לא היו בודקים המציאות כלל אלא נראה להם מדעתם שאפשר שתתעבר בהמה טהורה (פרה) ותלד ולד הדומה לחזיר ואף ללא מערכת עיכול של העלאת גירה והוא מותר באכילה. ודבר תימה הוא הרי הוא טריפה לכל דבר שנולד ללא כרס והמסס והוא בכלל נטולי הכרס והמסס כמבואר בתוס' חולין מב ע"א ד"ה ניקב. ודע לך שחכמים חולקים בדבר שאפשר וצריך היה לבררו בבדיקה במציאות הפשוטה אלא שכך דרכם, לפסוק מבלי לבדוק. הנה בבכורות ז ע"א: "אמר ר' יהושע בן לוי לעולם אין מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא ולא גסה מן הדקה ולא דקה מן הגסה ולא בהמה מן החיה ולא חיה מן בהמה חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה" [וטעה ריב"ל גם בעניין זה שהרי עז שהיא בהמה מתעברת מהיעל שהוא מן החיה]. ואם האמת בהלכה חשובה להם מדוע לא ניסו להרביע עז עם יעל לבדוק האם מתעברת או לא, והיו רואים בעיניהם שמתעברת. הוא שאנו חוזרים ואומרים שחכמינו לא מן העובדות הם ניזונים אלא ממה שנראה להם.

אבל אם יש ברצונך לדעת עד היכן מגיע האבסורד בידיעת חכמים ורבנים את ענייני בעלי החיים לך לך אל ספר מגן אבות לרשב"ץ (על המאמר "הווה עז כנמר") במסכת אבות פרק ה משנה כג: "הנמר הוא עז פנים כי הוא ממזר כמו הפרד [!] שהוא [הנמר] בן חזיר היער ובן לביאה. כי בעת יחום האריות הנקבה מכנסת ראשה בסבכי היער ונוהמת ותובעת הזכר, והחזיר שומע קולה ורובע אותה וכו' ולפי שהוא ממזר יש לו עזות פנים".

על הבל כזה מה עוד נאמר ומה עוד נדבר? ודע כי מתוך חוסר ידע בהליכות הטבע והעולם פסקו לנו האנשים ההם תילי תילים של הלכות ומצוות, סייגים והוראות לשמור ולעשות ולא בושו לתלות פסיקותיהם ברוח הקודש ששרתה עליהם, כביכול. אבל אנו נדע כי רוח הקודש אינה שורה על הבלים ומה שאמרו אלה רק מדעתם שלהם אמרו ולכל דורש אמת תבוא המציאות ותוכיח.