"את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אתם תאכלו"( ויקרא פרק יא, ט)

 "כל שיש לו קשקשת – יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת"

(מסכת נדה דף נא עמוד ב)

(תודתנו מקרב לב על עזרתם האדיבה של ד"ר דני גולני – חוקר דגים (איכטיולוג) מאונ' העברית ירושלים, מחבר הספר "מדריך הדגים של ישראל"  וכן של ד"ר איתי פלאות, מרצה לביולוגיה, הפקולטה למדעים והוראתם, אונ' חיפה – אורנים. תודה מיוחדת לצוות המחקר האיכטיולוגי של מוזיאון ה Smithsonian  אשר ב Washington D.C ).

במאמר זה נדון בסימני הדגים שאמרו חז"ל ונוכיח, באותות ובמופתים, כי לא רק שחז"ל טעו והטעו להתיר את הטמא ולאסור את המותר, אלא שבדו מליבם ודמיונם סימנים שלא היו ולא נבראו. כל עניין הדגים וסימניהם איננו אלא טעות על גבי בלבול וחז"ל, גם ראשונים ואחרונים, מגששים בו כסומא בארובה ורבים דברי הטעות וההבל  על דברי האמת והטעם.

בכלל, בשנים אחרונות הפך עניין זה של "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר" לטענה קדושה בפיהם של המתקראים "מחזירים בתשובה". אלה, ששום שקר אינו מאוס בעיניהם למלאכתם, הביאו מאמר זה לא רק כהלכה למשה מסיני אלא כהוכחה ניצחת לקיומו של אלוהים (בבחינת "הנה אין אפילו דג אחד בכל הימים, האגמים, הנהרות והנחלים שיש לו קשקשים ואין לו סנפירים. רק אלוהים יכול לדעת עובדה כזו ורק הוא יכול לתת הצהרה סוחפת שכזו על כל דגי העולם").

לכן, בראשית העבודה על מאמר זה פנינו למוזיאון ה Smithsonian אשר בבירת ארה"ב ושאלנו את המומחים שם כהאי לישנא: "האם יש דג אשר יש לו קשקשים ואין לו סנפירים?"  ותשובתם היתה מהירה "ודאי. יש דגים אשר יש להם קשקשת ואין להם סנפירים כלל". וגם שלחו באדיבותם חומר וצילומים על דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר. שם הדג מונופטרוס קוצ'יה (Monopterus cuchia), ויש הקוראים לו אמפיפנואוס קוצ'יה (Amphipnous cuchia), והוא חי במימי הודו. ונביא כאן תמונתו המופיעה בספר:The Fishes of India שנכתב בידי דר' פרנסיס דיי ופורסם בשנת 1878. חוקרים חביבים אלה אף צרפו תצלומי רנטגן של הדג כדי להראות שאין הוא ממשפחת הצלופחים אלא דג רגיל לכל דבר (ואין בכך נפקא מינא לענייננו).

עכשיו נבאר בפרוטרוט את כל עניין סימני הדגים. וזאת לך לדעת ראשית לכל דבר: שהתורה נתנה את הסימן של סנפיר וקשקשת לכל החי במים: "את זה תאכלו מכל אשר במים וכו' וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם" (ויקרא פרק יא) ולאו דווקא ניתנו הסימנים למה שמכנים היום הזואולוגים דג אלא לכל בעלי החיים שבמים. וכך פירש הרמב"ן ויקרא פרק יא פסוק י: "מכל שרץ המים – אמר ר' אברהם [אבן עזרא] כי 'שרץ' [הם] הקטנים שיבראו מן המים, ו'נפש החיה' – מזכר ונקבה. ולפי דעתי, כי 'שרץ המים' כלל לדגים השטים במים, כי כל לשון שריצה תנועה, ו'מכל נפש החיה' הם חיות שבים, שיש בהם רגלים והולכות עליהם כחיות השדה. והנה לכולם דין אחד [הוא דין סנפיר וקשקשת לכל בעלי חיים שבמים]. ומדרש תורת כהנים (פרשה ג, ז): "'חיה' – זו חית הים, 'נפש' – להביא בן הסירני. יכול יהא מטמא באהל כדברי בן חכינאי? תלמוד לומר, 'שקץ'"".

וכך מבואר בספרא שמיני פרשה ג, ד: "מנין [שאיסור סנפיר וקשקשת חל על כל בעלי החיים שבמים, לרבות] בעל עצמות ואין פרה ורבה ואין בעל עצמות ופרה ורבה, [ולעניין יצור חי שאינו פרה ורבה עיין מה שכתבנו בקונטרס מס' 1] עד שאתה מרבה הגלים [לא ידענו מהן הגלים] והצפרדעים הגדילים בים והגדילים ביבשה? ת"ל כל אשר אין לו סנפיר וגו'", ובהשגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ט הביא מדרש זה.

ולפי זה ברור כי הדרישה שיהיה סנפיר וקשקשת היא לכל החי במים ולא רק לדגים.

ועכשיו בוא וראה איך כלל של חז"ל ש"כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר" הולך ונופל בבור.

ה"מעדני יום טוב" בחולין פרק שלישי (ברא"ש, דף סז, אות ה) שאל שאלה גדולה: "ואני בהיותי אב בית דין בקהילת קודש ווינא, הביא אלי החכם אהרון רופא דג [ה]נקרא בלשונם שטינק"ס מרינו"ס, [ה]נמצא בים הספרדי וכו' יש לו קשקשים על כל גופו ואין לו שום סנפיר, רק יש לו ארבע רגלים כרגלי בהמה וחיה וכו' ואשתומם על זה מאוד ולא ידעתי להשיב רק אמרתי שאפשר שהוא מין מורכב ולא הורכב קודם מתן תורה וכו' ואף זה מין מורכב אחר קבלת חז"ל כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, והנה כעת נראה לי ישוב אחר יותר נכון וכו' דזה הכלל ד'כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר' על מין דגים הוא שאמרו כן, ולא על החיות שבים…". הרי לך צוהר קטן למחשבותיהם של רבותינו והיאך פועל מוחם: כשהמציאות העובדתית סותרת את דברי חז"ל, או שמשנים את המציאות או משנים את דברי חז"ל. כאן אחז המעדני יום טוב בשניהם, בתירוצו הראשון קבע שכלל חז"ל אינו נכון לתקופתנו משום שאולי (בעניין "אולי" ראה לקמן) הורכבו הדגים וחלו בהם שינויים, ובאמת יתכן דג עם קשקשת ללא סנפיר, ולפי תרוצו זה הקונה דג בסופרמרקט (כגון נסיכת הנילוס) צריך לבדוק בו גם קשקשת וגם סנפיר, שמא לפניו אחד הדגים שנשתנו. אבל בתירוצו השני כבר שינה את דברי חז"ל ואמר שחלים הם רק על דגים ולא על חיות (ואשרינו ששוב אין צורך לבדוק כל דג בסופרמרקט). ובתירוצו זה הלך וסתר גם את הרמב"ן וגם מדרש מפורש.

ה"פרי חדש" לרב חזקיה די סילוה (יורה דעה, הלכות סימני דגים, פג ה"ג) חלק על מעדני יום טוב והתיר את הדג שטינק"ס מרינוס! וכך כתב לאחר שציטט את המעדני יום טוב: "ושרי ליה מאריה להעלות על הספר דברים זרים כאלו שכמעט עוקר תחומין וגבולין שגבלו ראשונים ונותן מקום לטעות ולפקפק בדברי רז"ל המקודשים והאמיתיים, דכשם שהורכב מין אחד אפשר שהורכבו מינים אחרים וכלל רז"ל נשאר נופל ארצה חלילה וחס. והיה לו מענה להשיב שואלו דבר אולי נפל הסנפיר ממנו קודם עלותו מן הים או שעתיד לגדלו לאחר זמן וכו' וכך ראוי לנו לחפש אחר טענות לקיים דברי רז"ל ולא לומר דברים שיש בהם פקפוק לקבלת רז"ל..".

הנה לפנינו עדות מעניינת מאחד מגדולי הפוסקים האומר בגילוי לב שהמציאות הממשית איננה קובעת אלא רק דברי רז"ל! ואף אל מול העובדות הברורות "ראוי לחפש אחר טענות לקיים דברי רז"ל". במו עיניך ראית שיש קשקשת ואין סנפיר? אמור: "אולי נשר הסנפיר קודם עלותו מן הים" או השב: "אולי בעתיד יואיל לגדל הסנפיר" ואין סוף להבלים. (על מילת הקסם "אולי" המיישבת כל תמיהה ופירכא ראוי לכתוב מאמר שלם).

ה"כרתי ופלתי" (לרב יונתן בן נתן נטע איבשיץ), יורה דעה פג, ג,  כתב דברים אשר אנו בדעת אמת מסכימים עמהם, והוא שחז"ל דיברו על הרוב ועל הסביר ולא קבעו מסמרות, וזה לשונו: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. נראה רוב דגים, דהכל, ובפרט בטבע ברואים, הכל אחר הרוב, דבכל ברואים יש הרבה יוצאים מן מטבע כמו שהעידו הטבעים בטבעי בעלי חיים; אבל התורה והמצות נהוגים אחר הרוב, ורוב שיש להם קשקשים יש להם סנפיר. ואם נמצא בעל חיים דאין להם סנפיר, אין זה סותר הכלל דמן המיעוט הוא. וחז"ל דברו ברוב דגים ולכך בדג הספרדי הארסי שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר, אין בו סתירה לדברי חז"ל ואין צריך לחלק בין חיה של ים ובין הדג כי זהו דוחק, וכל חיות נכללים בשם דגים". וניכרים דברי טעם, וגם טענת "אין דג אחד בעולם שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר" נופלת כאן כולה בבור.

וכך מיישב בשו"ת "שואל ומשיב" (מהדורה א, חלק ג, סימן נד) את דברי הגמרא במסכת חולין דף סו עמוד ב, "וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר! א"ר אבהו, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: 'יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיהו מב, כא)" [מדברי גמרא אלה משתמע שאין בנמצא כלל דג עם קשקשת ללא סנפיר , עד שהיא טוענת שלחינם – רק להגדיל תורה ולהאדיר – נכתב "סנפיר" בתורה]: "ולפ"ז הא זה הכלל דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אינו רק ע"פ רוב, וכמ"ש האחרונים, ועיין ככרתי ופלתי, וא"כ לכך אצטריך למכתב סנפיר כדי שיהיה דבר ברור ולא ע"פ רוב. אמנם, הדבר נכון דקושית הש"ס דכיון דעכ"פ ע"פ רוב כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, וא"כ למה נפקא מינה כתיב סנפיר, דבאמת ניזול בתר רוב, וכל דג שיהיה לו קשקשת יהיה טהור עפ"י רוב, דודאי יהיה לו סנפיר [כי גם כאשר הולכים אחר הרוב כבר אין צורך להזכיר 'סנפיר', ולכן]  ומשני ד'יגדיל תורה ויאדיר'".

הרי לך, התלמיד הנבון דורש האמת, איך כלל זה של חז"ל "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר" לא מרוח הקודש הוא ולא מפי שכינה אלא על פי סברת אנוש בלבד. ראו אנשים שרוב דגים שיש להם קשקשת יש להם סנפיר וקבעו כלל, ובאמת רובם של הדגים יש להם סנפירים, בדיוק כשם שלרוב היונקים יש גפיים ואין בכך כל רבותא .

סימנים שנותנים רבותינו בחדות ובפסקנות מתבררים, ברוב המקרים, כבלתי מדויקים או בלתי נכונים לחלוטין. אנו נביא כאן שתי דוגמאות (מעניינים אחרים) שרבותינו נותנים סימנים ואינם עומדים במבחן המציאות. בהמשך המשנה במסכת נידה נא ע"ב כתוב כך: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. כל שיש לו קרנים יש לו טלפים (שאין קרנים אלא לבהמה וחיה טהורה-רש"י)". באו התוס' וקבעו שכלל זה אינו חד משמעי. במסכת חולין נט ע"א ד"ה אלו הן: "'כל שיש לו קרנים יש לו טלפים' – רבי דוסא היא, דאילו לרבנן – הא אמרי כי נמי אית ליה קרנים, אכתי איכא לספוקי דילמא חיה טמאה היא" ואף לשיטת הר"ן (במסכת ראש השנה, פרק שלישי [על הרי"ף]) שאוסר לתקוע בשופר של חיה ובהמה טמאה – משמע שיש לחיות טמאות קרניים, והוא אומר (ד"ה ומיהו): "אע"ג דמסקינן 'חוץ משל פרה' [לתקוע בקרן שופר], אפשר דדוקא בטהורים אבל בטמאין לא". והתוי"ט שהבחין בקושיא זו בביאורו למשנה במסכת נידה, פרק ו משנה ט, יישב כך: "דקרנים דהכא היינו מפוצלות או כרוכות חדורות". נמצא לדברי התוי"ט שדוקא יש חיות ובהמות טמאות עם קרנים אלא שקרניהן אינן כרוכות. וזאת לך לאות על שינוי סימנים שנתנו חז"ל: רבותינו במשנה אומרים, כל שיש לו קרנים היא חיה טהורה; באים מפרשי המשנה ואומרים אין הכוונה "קרניים" אלא "קרניים כרוכות" דוקא.

ובמסכת נידה (במשנה), מח ע"א: "אי אפשר לעליון לבוא עד שלא בא התחתון". היינו ילדה שהגיעה לגיל 12, כדי להיחשב בוגרת (שתוכל לקבל חליצה וכו') צריכה להביא שתי שערות ממקום הערווה (הוא ה"תחתון"). נחלקו רבותינו: לדעת רבי מאיר אם גדלו לה שדיים (הוא הסימן ה"עליון") אינו בהכרח שגדלו לה שערות למטה, אבל דעת חכמים שאם גדלו שדיה בהכרח שצמחו לה שערות, ואף אם ראית שאין לה שערות שם – אמור "היו ונשרו". ולדעת רשב"ג נידה מח ע"ב: "רשב"ג אומר: בנות כרכים – תחתון ממהר לבא מפני שרגילות במרחצאות, בנות כפרים – עליון ממהר לבוא מפני שטוחנות ברחים [ומתוך שמנידות זרועותיהן תדיר מתפשטים דדיהן-רש"י]".

הרי לך שרבותינו קבעו כללים לפי המציאות המוכרת להם, שהרי אם שכינה או רוח הקודש דיברה מגרונם, איך יתכן שלפי רבי מאיר יש מציאות לעליון ללא התחתון ולדעת חכמים לא, ואילו לרשב"ג יש הבדל בין בנות העיר לבנות הכפר? ועיין בשו"ת יכין ובועז (חלק ב, סימן כ) שאף שפוסקים כדעת החכמים, הוא רק מחמת הספק לחומרא: "לא נתאמת להם שהביאה סימן מטה, אף על פי שהביאה סימן למעלה – הרי היא ספק [בניגוד גמור לנאמר במשנה!] … לפיכך צריכה גט מספק".

ועכשיו תבוא, מבקש הדעת, אל יתר סימני הדגים אשר לרבותינו ותחזינה עיניך איך, מתוך בית מדרשם, המציאו סימנים ללא בדיקה ואימות רק שכך היה נדמה להם מן המציאות המוכרת. מטעויותיהם תלמד היטב שלא השכינה דברה מגרונם כאשר קבעו סימנים אלה.

1. הגמרא במסכת ע"ז לט ע"ב: "כל שראש ושדרה ניכר" ("כל שראש ושדרה ניכרין – של כל דג ודג שהדגים ניכרין בראשן בין טמא לטהור שהטמאים ראשיהן חדים ואין להן חוט השדרה" – רש"י).

הנה חז"ל מתירים לאכול דג חתוך שאין ניכרים בו קשקשים וזאת על פי סימן אחר,  אם יש לו ראש רחב וחוט שדרה. סימן זה משונה ביותר. לעניין "ראשו רחב" אין הדבר ברור כלל למה כוונתם וכששאלנו את מומחי הדגים אמרו באופן חד משמעי שאין הבחנה בין ראש רחב לחד בעניין דגים טמאים וטהורים, ולגבי חוט השדרה צריך אתה לדעת שכל דגי הגרם יש להם חוט שדרה בין טמאים בין טהורים.

והרשב"א כתב בתורת הבית הקצר (בית שלישי, שער ראשון, עמ' סו): "דגים טמאים ראשן חד ואין להם חוט השדרה, וטהורים – רובן אין ראשן חד ויש להם חוט השדרה. ולפיכך יש מגדולי המורים שהורו שכל דג שניכר בראשו ובשדרו שהוא דג טהור – רצוני לומר שאין ראשו חד ויש לו שדרה – אף על פי שלא מצאנו קשקשת, מותר: בידוע שהיה לו אלא שנשרו או שלא גדלה עדיין. וראוי לחוש ולהחמיר, שלא מצינו לאחד מן הגאונים ולא ממחברי הספרים שכתבו כן". ונראה ברור שהרשב"א חש שסימן זה אינו עומד במבחן, וטוב פסק כי ראוי שלא לסמוך.

והרא"ש (עבודה זרה, פרק שני, אות מא) כתב: "ולהכי לא חשיב התם בסימני טהרה ראש ושדרה, וכיוצא בהן נאמר דאיכא דגים טמאים דדמו לטהורים בראש ושדרה, אע"פ שאין ידועים לנו. מכל מקום, היכא שמכיר ראש ושדרה לא חיישינן שמא יש בהן ממין דגים טמאים שאין ידועים, דהנהו לא שכיחי ביננו".

והתייחס אל מציאות הדגים כפי שהכיר בזמנו ובמקומו, ולא התיחס לסימני ראש ושדרה כאל דברי אלוהים חיים כלל.

וכך פסק הרמ"א בשולחן ערוך יורה דעה, סימן פג, סעיף ד: "ואם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב ושדרה, מותר לאכול, דודאי היה לו קשקשים. אבל אם הדג שלם, ואין אנו רואים בו קשקשים, אין לסמוך אראש ושדרה".

והיום ידוע הדבר וברור כשמש, שאין לסמוך כלל וכלל על ראש ושדרה, שהרי לכל דגי הגרם יש שדרה ויש שראשם רחב ויש שראשם חד. נמצא שרבותינו קבעו כללים כאשר לא היתה להם ידיעה בזה כלל,  ונמצאו מכשילים את שלומי אמוני ישראל באכילת דגים טמאים!

2. במסכת בכורות ז ע"א : "דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים".

ראשית נבהיר את המציאות. דע לך שיש בדגים שני סוגי הפריה. האחת פנימית – כלומר, שהזכר מפרה את הנקבה ממש, ובסוג הפריה זו יש דגים שמטילים ביצים מופרות ויש שמשריצים חי.

סוג הפריה שני, הנמצא ברוב הדגים, היא הפריה חיצונית, כלומר הנקבה מטילה ביצים שאינן מופרות, ואחר הטלתן הזכר מפרה את הביצים, ואין הבדל בעניין זה בין דג טמא לדג טהור. נמצא שרבותינו שגו באופן גס בסימן זה.
ורבותינו במסכת עבודה זרה מ ע"א נחלקו, האם דג טמא מטיל ביצים (וכבר אמרנו שרוב הדגים, כשרים וטמאים, מטילים ביצים). לדעת רבי דוסתאי אין דג טמא מטיל ביצים כלל, ולדעת רבי זירא אף דג טמא מטיל ביצים אלא שהטמא משריץ מבפנים (במעי האם לאחר שנגמרין ביציו במעיו-רש"י) ואילו הדג הטהור משריץ מבחוץ (לאחר שהוטלה ביצתו, משרצת – רש"י). ושניהם טועים שהרי הרבה דגים טמאים מטילים ביצים שאינם מופרות ומשריצים בחוץ – כמו, למשל, כל סוגי דגי המורנה.

Muraena helena

3. וסימן נוסף נתנו להבחין בין הדג הטמא לדג הטהור במסכת עבודה זרה, דף מ ע"א: "ואלו הן סימני ביצים: כל שכודרת ועגולגלת, ראשה אחד כד וראשה אחד חד – טהורה, ב' ראשיה חדין וב' ראשיה כדין – טמאה, חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים – טמאה, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים – טהור, חלבון וחלמון מעורבין זה בזה – זו היא ביצת השרץ".

וכך פסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן פג סעיף ח: "ביצי דגים, אם היו שני ראשיהם כדים [פירוש: עגולים ועבים ככדים] או חדים, טמאים".

והנה לך טעות נוספת: ביצי רוב הדגים בכלל אינן נראות אלא שקופות הן ואי אפשר להבחין בכלל בצורת הביצה. מאידך, הנה האמנון (מושט) ביציו כדות ועגולות משני צידיהן, ובידוע שדג כשר הוא! ונמצא שהש"ך (יורה דעה ,סימן פג, ס"ק כו) טעה בפסיקתו: "אבל ודאי אם שני ראשיהם כדים או חדים, אפילו אומר אדם, שהוחזק בכשרות, שהוציא אותו מדג פלוני, ואומר שאלו הדגים ואלו קרביהם – אינו נאמן שמכחיש התורה, וזה פשוט".

ואף רבותינו בעלי התוס' (עבודה זרה, מ ע"א) דחו סימן זה בד"ה אמר רבא כשנימוחו: "משמע דיש עוברי דג טמא דומין לשל טהור… אלמא סימנים לאו דאורייתא ואין לסמוך על סימני עוברי דגים", ומסתמא הבחינו שרוב סימנים טעות.

בוא וראה איך שסימניהם של חז"ל גרמו לרבותינו הראשונים לאכול את הברבוט (שפמנון) שהוא דג טמא ממש!

Clarias gariepinus

כך כתב רבינו תם (תוספות, מסכת חולין, דף סד, עמוד א, ד"ה סימנין): "ועל זה אנו סומכים לאכול אותן דגים שקורין ברבט"א בלע"ז, ואפילו לא ידעינן אם נשרו הקשקשין בשעה שעולה מן המים – סמכינן אסימני עוברי [ביצי] דגים. וכן כתבו בע"ז, מ ע"א, ד"ה אמר רבא כשנימוחו: "ואומר ר"ת דשמע מינה מהכא סימני עוברי דגים דאוריתא, ולכך יש להתיר הברבוטש". הרי דבר נפלא. לדג זה לא היה מעולם אפילו קשקש אחד, לא בינקותו ולא בזקנתו. ורבותינו, אשר ראו שאין לברבוט קשקשים, מה השיבו על כך? הרא"ש (ע"ז, פ"ב ,אות מג): "ויש לסמוך עליהן להתיר בורבוטא, שאין מוצאים להם קשקשים ומספקא לן אם השירו". צפיחית בדבש! מיד בודים רבותינו מלבם שהברבוט משיר קשקשיו לפני יציאתו מהמים! והרי דברים אלה מגוחכים ממש. שווה בנפשך, כמה צריך הברבוט להזדרז כדי שלא יתפס בקשקשיו?

וכבר מצאנו המצאה כזו לחז"ל במסכת חולין סו ע"א: "יש לו עכשיו [קשקשים] ועתיד להשירן בשעה שעולה מן המים, כגון אקונס ואפונס [סוגי דגי טונה]… הרי זה מותר" ולא היו דברים מעולם. אלא כך כתב הזואולוג מנחם דור בספרו "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד", עמוד 176: "ברור שכל אלה הם דגים גדולים וחשובים כדגי מאכל, כנראה מכיוון שיש להם קשקשים מועטים הניחו [חז"ל] שהם משירים את קשקשיהם כשהם מוצאים מהמים". אכן, לדגי הטונה קשקשים מועטים, אבל לשפמנון (ברבוט) אין קשקש אחד לרפואה.

ובהגהות אשר"י, עבודה זרה, פרק ב', אות מא, כתבו לאסור ברבוט, לא מכוח הסימנים אלא דוקא מכוח החלומות: "רשב"ם כתב בשם רבינו שלמה, דהיינו דג טהור שקורין ברבוטא; ור' יהודה החסיד אמר: כל מי שיאכל בורבוטא, לא יזכה לאכול לויתן. ופעם אחת התירו רבינו אפרים, ואמרו לו בחלום שהתיר שרצים, וחזר בו ואסרו".

4. מסכת חולין דף סג עמוד ב: "תני אבימי בריה דר' אבהו: ז' מאות מיני דגים הן". אבל אנו מכירים כ- 25000 מיני דגים (ואולי נאמר כדברי המעדני יו"ט לעיל שאחרי חז"ל נתרבו המינים?) והתוספות (מסכת חולין דף סג עמוד ב ד"ה עופות) סמכו על כלל זה: "הרוצה לאכול דג בלא קשקשת, אע"פ שאין בקי אם עתיד לגדל אחר זמן או משירן בשעה שעולה מן המים אם לאו – אם מכיר ז' מאות מיני דגים טמאים ויודע שאין זה מהם יכול להתירו כי אין בטמאים יותר מז' מאות מינין" [והרי אנו יודעים שיש הרבה יותר משבע מאות מינים דגים טמאים]. תוספות, מסכת חולין דף סו עמוד ב, ד"ה כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר: "וא"ת מנין היה להם זה לחכמים, וכן לעיל [דף סג:] דתניא שאין במיני דגים טמאים אלא ז' מאות – מנין היה להם שהתירו בכך את השאר? וליכא למימר מאדם שקרא להם שמות קים להו הכי, שמסר לדורות כך שהם טמאין שכן הוא הכיר את כולם – דהא לא משמע במקרא שקרא שמות אלא לבהמות ולעופות, שאע"פ שידע שמו של הקב"ה כדדרשינן (במדרש רבא בראשית פי"ז) 'אני ה' (הוא) שקרא לי אדם הראשון', בדגים מיהא לא אשכחן. ויש לומר מ'כל אשר יקרא לו האדם' [בראשית ב, יט] יש לרבות אפי' דגים, ואיכא למימר דמאדם קים להו. ואם תמצא לומר שלא קרא להם שמות, יש לומר דהכי קים להו הלכה למשה מסיני".

זו השיטה: חכמים בודים מלבם ולכן גם טועים בדבריהם, באים התוספות ומייחס להם, בהינף יד, קבלה מאדם הראשון או הלכה למשה מסיני. ולא שהתוס' עצמם הייתה להם קבלה בדבר אלא שכך נראה להם מסברתם, שהרי מניין להם לחז"ל סימנים אלו? ודאי מסיני, אלא מהיכן? ועיין מה שכתבנו בעניינים אלה בפרשת שמיני.

5. הגמרא ע"ז לט ע"ב נותנת סימן להתיר ציר של דגים: "ואיזו ציר שיש בה דגה כל שכילבית אחת … שוטטות בו" ופרש"י: "כילבית [דג קטן] – גדילה מאליה בציר דגים טהורים, ואם יש שם ציר דגים טמאים אין כילבית גדילה בו" ואנו כבר ביארנו בקונטרס מס' 1 שאין יצור חי גדל מאליו מתוך הדומם, נמצא שכלל זה נופל בבור גם הוא.

6. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פג, סעיף ח: "ועכשיו פשט המנהג לקנות ביצי דגים בסתם, בין שלימים בין נמוחים, ואפילו מן האינו יהודי, ובלבד שיהיו אדומים. אבל השחורים, אין אוכלים אותם כלל".

וכבר שדו ביה נרגא רבותינו בסימן זה – עיין בשו"ת "שואל ונשאל" (חלק א, יו"ד, סימן לב) בשם ה"פרי חדש" ו"פרי תואר" שתמהו על סימן זה של השו"ע, והסיק: "דגם מה שכתב מרן כנזכר אינו אלא למקומו שכן ניסו ובחנו למקומם אבל בשאר מקומות אפשר דגם מרן אוסר".

ושוב תראה בעיניך ממש איך שרבותינו דיברו על פי נסיונם האישי, ולא קיבלו שום סימנים מסיני ולא מרוח הקודש – ומכאן תקיש לדברי חז"ל שבתלמוד שדנו על פי בחינת מקומם וזמנם ועל פי שכלם בלבד; ולא פלא שנמצאו מכשילים אותנו גם באכילת דגים טמאים.

7."סימן מובהק בדגים כל דג שזנבו מפוצל אם היו הפצולים שוין בידוע שיש לו קשקשת ואם ראשי הפצולין האחד ארוך מחבירו בידוע שאין לו קשקשת" (שלטי גבורים, נמצא על הרי"ף בחולין פרק שלישי, עמ' כג), ואף סימן זה דחו רבותינו, ואף זאת מכח המציאות. שו"ת מהרש"ם חלק ד סימן צד: "ספר א' מחכמי הטבע שמצוירים שם כל מיני דגים בשמותם ומראיהם ועם ככתבם וכלשונם והביא כי הדג הנקרא אשטוריאן נקרא בלשון דייטש שטעהר וכו' והוא הוא שיש לו זנב מפוצל לשנים פיצול האחד ארוך וא' קצר וכל מראהו ותבניתו הוא כצורת דג הנקרא אצלינו טשיטשאהע וא"כ הרי התירו ר"ת בעצמו". ועל דג זה (אשטוריאן או שטירל) כתב בהרחבה ישראל נתן השל בעיתון המודיע ג' מנחם אב תשנ"ט (16.07.1999) ושם מחלוקת גדולה בין רבנים אם להתירו או לאסרו . ואנו נביא  לך עוד שני דגים,  חדלסת הכתמים (hemiramphus)  וכן דאון מפליג (cheilopogon), ולשניהם זנב מפוצל, אחד ארוך ואחד קצר, ושניהם כשרים למהדרין.הרי לך שוב: רבותינו פוסקים הלכות על פי המציאות שניכרת להם, ולא קיבלו מאדם הראשון ולא ממשה ולא מסיני.

Cheilopogon pinnatibarbatus

Hemiramphus far

ואם בהלכה נפלו טעויות לרוב, מה נאמר על דברי אגדה? הנה נביא לפניך, מבקש האמת, חזיונות ודמיונות של רבותינו כפי שהובאו בעיתון "המודיע" מיום 24.03.2000 ותשפוט הדברים בעצמך.

הדגים גולים עם ישראל – תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד דף סט עמוד ב: "אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו: שבע מאות מיני דגים טהורים, ושמונה מאות מיני חגבים טהורים, ולעוף אין מספר – כולם גלו עם ישראל לבבל. וכשחזרו – כולם חזרו עמהן, חוץ מן הדג הנקרא שיבוטא. ודגים היאך גלו? רבי חונה בר יוסף אמר: דרך התהום גלו ודרך התהום חזרו". (ואנו לא ידענו פשר בוגדנותה של השיבוטא דוקא וצ"ע…)

הדג ששובת בשבת – בעל טעמי המנהגים הביא את דברי הרד"ק , "כי יש דג אחד בים, שאינו שוחה ביום השבת, והוא נח כל היום סמוך ליבשה או לסלע", ובספר 'פרדס המלך' מנהגי שבת קדש, מצטט סיפור נפלא… על איש חכם [ש]חקר ודרש על מקום דג זה, שהוא דוקא במדינת פרס, ונסע לשם… וראה שכשבא ערב שבת בין השמשות (ומעניין לדעת אם דג זה פסק לפי בין השמשות של ר"ת או של הגר"א, ועיין קונטרס 4)… ונפל ביבשה, כל יום השבת והגוים הכוהו ברמחים וחרבות, אבל הוא לא זז זיז כל שהוא עד מוצאי שבת". (ויש הסוברים שאם הכוהו בחרבות כל השבת, גם במוצאי שבת כבר לא יזוז זיז…)

"דג הדומה לנחש ארוך, שקורין אולזא, אם יחתכוהו לכמה חלקים ונשליכו בידים, יתחברו החתיכות ויהיה שלם" [חכמת הנפש, לבעל הרוקח].

"ויש מן אחד מן הדגים, שמעלה גרה, והוא הנקרא פאי"ש" [מדרש תלפיות לרב אליהו בן אברהם שלמה הכהן (איזמיר , נפטר 1729)] .

ואנו, מה עוד נאמר ומה נדבר?!

דעת אמת