מתוך ספר: "ראשית ישראל", מאת: פרופ' ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן,תל–אביב: אוניברסיטת תל–אביב, ההוצאה לאור, תשס"ג 2003.

 דברי הקדמה של דעת–אמת לממצאים:

הניגש לחקור את "כתבי הקודש" כבר הניח במעשה זה שהוא מתיחס ליצירה זו כיצירה אנושית. וכי מה יש לאדם לחקור "כתבי קודש" שכולם דברי אלהים חיים ומי יהין או יכשל בחטא היוהרה להתימר "לחקור" את  הנשגב משכל האדם. התאולוגים המתיחסים למקרא "ככתבי הקודש" ביטאו זאת היטב וכתבו:

"התורה קדמה לבריאת העולם ואין צריך לומר ללידתו של משה רבינו כמו שבא לנו בקבלה שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. הנה משה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב" (הקדמת הרמב"ן לבראשית).

וכן: "מה לשכל האנושי להבין בתורת ה'" (הקדמת קצות החושן).

טקסט "קדוש" אינו ניתן לבחינה אנושית (חולין) וכל הבא לבחון ולבדוק את הטקסט בהיבט חולין, כלומר לשאוב ממנו ארועים היסטוריים או תרבותיים ללא הקשר אל עבודת האלהים, הרי שהפך את "כתבי הקודש" ליצירת חולין. עצם הנסיון להתחקות אחר זמן כתיבת התורה מעיד הוא כדבר פשוט וברור כהנחת עבודה שספר התורה נכתב בידי אדם בשר ודם המעורה בחברה, בתרבות ובאמונות של תקופתו. חוקרי המקרא, עוקבים אחרי שינויי הלשון, הסתירות הפנימיות והתאמת הארועים ההסטוריים, לכתוב במקרא. אלו נעשים בכלים תבוניים ובשיטה מחקרית המקובלת במיתודה האקדמית. כך גם ישנם ארכיאולוגים שחופרים ונוברים אחר כל פיסת מידע אחר הארועים הכתובים במקרא באם תואמים הם את הממצאים  על פי המתודה המדעית ואם לא. לצורך ההמחשה נביא דוגמה מה בין אנשי האמונה שהתורה נכתבה מפי הגבורה לבין אנשי המחקר. הפסוק העוסק בנושא מיקומו של גן עדן אומר כך: "וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת" (בראשית פרק ב; 14) חוקר הרוצה לקבוע את תיארוכו של כתיבת הטקסט יבדוק ראשית את התקופה האשורית כהנחה ברורה שהטקסט נכתב לאחר קיומה של אשור. אנשי האמונה אף שיודו לממצאים ויאמרו שאשור לא היתה בתקופת משה רבנו (הזמן שנכתבה התורה על פי אמונתם) יחזיקו  באמונתם אשר לא תתערער וישיבו כפי שהשיבו בתלמוד שמשה כתב זאת על שם העתיד (כתובות יב ע"ב).

כלומר, לאדם המאמין הארועים "ההסטוריים" וסיפורי המקרא אין בהם תועלת ואף נראים מיותרים. ספר המקרא כטקסט קדוש אינו אלא תביעתו של האלהים מהאדם לקיים ולשמור את מצוותיו וכל מה שאינו תורם לתביעה זו הוא מעורר תמיהה. הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' טרח להסביר את סיפורי המקרא ואת הארועים "ההסטוריים"לבל יראו כחסרי תועלת לקיום המצוות וכך כתב: "דע כי כל ספור שתמצאהו כתוב בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה, אם לאמת דעת שהוא פינה מפינות התורה, או לתקון מעשה מן המעשים, עד שלא יהיה בין בני אדם עול וחמס" (חלק שלישי פרק נ)וכדי להסביר את סיבת פירוט התורה במסעות בני ישראל מיציאת מצרים עד כניסתם לארץ שלכאורה אין בהם תועלת לקיום המצוות כתב: " וכאשר ידע השם יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקין בשאר הספורים…ומפני זה הסיר המחשבות ההם כולם, וחיזק עניני אלו המופתים כולם בבאור המסעות ההם" (שם). כלומר כל סיפור מסע בני ישראל עם פירוט החנייה והיציאה באו לחזק את האמונה שאכן זה סיפור אמיתי ממשי. סביר להניח שהרמב"ם, מגדולי ההוגים היהודים,היה מודע לכשל הלוגי הפנימי בטענתו. הרי מי שמאמין שטקסט התורה הוא אלוהי לא יפקפק בכתוב אף בלי פרוט מסעי בני ישראל במדבר, ומי שסובר שזה טקסט אנושי פירוט המסעות לא ישכנעו שזה אלוהי, הרי גם סיפור עם פירוט מקומות אפשר לבדות.לכן נראה שדעת הרמב"ם היא שצריך להאמין בסיפור מסעי בני ישראל כסיפור ממשי ולא אלגורי לא שבאמת כך היה אלא שצריך להאמין שכך היה, מפני שתפיסה זו מחזקת את אמונת המאמין. תפיסה זו אימץ אחד – העם, אם כי בהיבט הלאומי ולא הדתי: "מציאותו של משה זה אינה מוטלת בספק אצלי, כך גם מהותו ברורה לי ואינה עלולה להשתנות על ידי שום "מציאה " ארכיאולוגית" (אחד העם, מאמר "משה", מתוך: "על פרשת דרכים" עמ' רכ). כלומר הממצאים הארכיאולוגים אינם מעלים ואינם מורידים לא למאמין בקדושתו של המקרא ולא לא מזדהה בלאומיותו של המקרא.

לאדם החילוני אין רלוונטיות לצוויים ולסיפורים במקרא המפרטים את תביעתו של האלהים לקיום מצוות ולעבודת האלהים. כל התעסקותם בטקסט המקראי הינו מטעמים לאומיים ותרבותיים ומסקרנות אינטלקטואלית כמו חקר/אימות המקרא עם ההסטוריה. החוקרים המצדדים באמיתות ההסטורית של האבות, קרי בקיומם הממשי של אברהם יצחק ויעקב ואלו המכחישים, אלה גם אלה אינם מקבלים את סיפור"עקדת יצחק", את ההבטחה של אלהים לאברהם "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן" (בראשית יז; 8),. ולא את ההתגלות האלהית במעמד הר סיני…אף על פי שכל אלה הם הם המסרים העיקריים של המקרא.

על פי גישה זו נוקט ספרם של ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן "ראשית ישראל".גישה מדעית שהציר המרכזי שלה הוא הממצאים הארכיאולוגים.

מסקנתם, לאור הממצאים, שספר המקרא נכתב במאה השביעית לפני הספירה מסיבה פשוטה; פרוט ארועים הסטוריים במקרא המיוחסים למאות השמינית והשביעית תואמים את הממצאים הארכיאולוגיים, ואילו  הארועים הקודמים למאות אלו אינם תואמים ובחלקם אף סותרים ממצאים אלו. נביא ציטוטים נבחרים מהספר המתמקדים בממצאים הארכיאולוגים הסותרים את סיפורי המקרא עד המאות השמינית והשביעית ואת אלו המאששים את פירוט הארועים במקרא של המאות השמינית והשביעית,בתוספת הערות הבהרה של דעת–אמת.

סיפור האבות

 על פי החישוב המקראי סיפור האבות 'מתוארך' לשנים 2100 לפני הספירה, זאת על פי הכרונולוגיה של ההיסטוריונים, על פי המסורת הרבנית לידתו של אברהם היא ב –1810 לפני הספירה. הסיבות העקריות לפער זה נובע מתיארוך שלטון פרס בשנת 538לפנה"ס ושהיית בני ישראל במצרים 400 שנה כדעת ההסטוריונים.  לפי  המסורת שלטון פרס היה בשנת 368 לפנה"ס שהות בני ישראל במצרים 210 שנה בלבד. (עיין בטבלה הנמצאת במאמר "מגילת אסתר רומן היסטורי").

אמיתות סיפור האבות שנוי במחלוקת  בין הארכיאולוגים, וכאן המקום להביע תמיהה במחלוקת מוזרה זו. הכל מודים שכתיבת התורה נעשתה במאוחר לתקופת האבות(בזמן לכתם של בני ישראל במדבר לאחר יציאתם ממצרים). כלומר כל ספר בראשית היא כתיבה אנכרוניסטית אליבא דכולי עלמא, כאילו נחלקו "מה מידת האנכרוניזים של ספר בראשית" האם מספר מועט של מאות שנים או מספר רב של מאות שנים. והרי כל החוקרים מודים שאין לסמוך על עובדות היסטוריות המסופרות בספר שנכתב לאחר מאות בשנים מזמן הארועים אלא אם כן יש עדויות לכך. רצוני לומר לתומכי אמיתות סיפור המקרא בהיבטו "ההיסטורי" לא צריך להפריע שסיפור האבות הוא סיפור אגדה,בדיוק  כפי שהם מתיחסים לסיפור בריאת האדם , סיפור נח והמבול. לכן נראה שעקשנותם (הרי אי אפשר למצוא ממצא ארכיאולוגי "לעקדת יצחק") של תומכי אמיתות סיפור האבות נובעת יותר מטעמים תאולוגיים יותר מאשר מחקריים. אף על פי כן נביא את ראיותיהם של פינקלשטיין וסילברמן שסיפור האבות סופר אף לאחר יציאת מצרים במאות שנים :

גמלים – "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים" (בראשית יב;16).

"כיום, הודות למחקר הארכיאולוגי, אנו יודעים כי גמלים לא בוייתו לשימוש כבהמות משא לפני שלהי האלף השני, וכי השימוש בהם בתפקיד זה לא נפוץ במזרח  הקדום אלא באלף הראשון לפני הספירה" (עמ' 54).

סחורות – "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (בראשית, לז ; 25).

"שיירת הגמלים שנשאה "נכאת וצרי ולט" בסיפור יוסף חושפת בקיאות ברורה  במוצרים העיקריים של הסחר עם חצי האי ערב, סחר ששיגשג בפיקוחה של האימפריה האשורית במאות השמינית והשביעית לפני הספירה" (עמ' 54)

נינוה – "מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח" (בראשית י;11)

נינוה נהפכה  בירת  האימפריה האשורית במאה השביעית לפנה"ס (עמ'59).

פלשתים וגרר  – "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה" (בראשית כו, 1).

הפלשתים קבוצת מהגרים מן הים האגאי או מן האגן  המזרחי של הים התיכון, לא ייסדו את יישוביהם לאורך מישור החוף של כנען אלא בזמן כלשהו במאה השתים עשרה לפני הספירה. עריהם  שיגשגו במאות האחת עשרה והעשירית, והמשיכו לחלוש על האזור גם בתקופה האשורית…את גרר יש לזהות בתל הרור, מצפון מערב לבאר שבע…בתקופת הברזל ה –  1 (900 – 1150 )  –לא היה זה אלא כפר קטן וחסר כל חשיבות.אבל בשלהי המאה השמינית ובמאה השביעית לפני הספירה, הפך המקום למאחז אשורי חזק ומבוצר היטב, ציון טופוגראפי וצבאי מובן מאליו" (עמ' 54).

אדום – "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לו; 31 )

"אדום מופיעה בתעודות הקדומות כישות נבדלת רק אחרי כיבוש האזור בידי אשור.והיא לא הפכה ליריבה רצינית לממלכת יהודה אלא עם התחזקותו של הסחר עם חצי האי ערב תחת חסותה של אשור. גם הראיות הארכיאולוגיות ברורות: אפשר שגל ההתישבות  רחב ההיקף הראשון באדום, שלווה ביסודם של מצודות ויישובים גדולים,החל אומנם בשלהי המאה השמינית לפני הספירה, אבל לשיאו הגיע רק במאה השביעית ובתחילת המאה השישית לפני הספירה. לפני כן היה האזור מיושב בדלילות" (עמ' 57).

יש להוסיף שהמילים "לפני מלך מלך לבני ישראל" מורים שנכתבו לאחר קיום המלוכה של שאול המלך הראשון שהומלך על בני ישראל.

מקומות ישוב של ישמעאל ובניו – ״בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם ,וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא ,חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה" (בראשית , כה; 13 – 15).

קדר – "קבוצה שמופיעה לראשונה בתעודות האשוריות משלהי המאה השמינית לפני הספירה, ונזכרת לעיתים תכופות במהלך שלטונו של המלך האשורי אשורבניפל, במאה השביעית לפני הספירה"(עמ' 57).

נביות ואדבאל –  "אדבאל ונביות מיצגים קבוצות מצפון  חצי האי ערב, הנזכרות גם הן לראשונה בכתובות אשוריות משלהי המאה השמינית ומן המאה השביעית  לפני הספירה"(עמ' 58).

תימא –  אחד משני מרכזים העירוניים העקריים בצפון חצי האי ערב, החל בשנת 600לפני הספירה בקירוב ובמהלך המאה החמישית לפסה"נ" (עמ' 58).

יציאת מצרים:

יציאת מצרים 1440 לפנה"ס על פי חישוב אחורה של 480 שנה לפני מלוכת שלמה  כמוזכר במקרא: "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לה' " (מלכים א, ו; 1)  (עמ' 71) כפי שציינו לעיל לפי המסורת ב – 1310 לפנה"ס.

סיפור יציאת מצרים הוא מוטיב מרכזי במקרא להתגבשות עם ישראל. כפי שנכתב בתחילת המאמר, יש צורך בהתעלמות גמורה מהתפיסות "התאולוגיות" כי  הן אינן עוסקות במחקר אלא באמונה. לכן כל מעשה הניסים, התגלות האלהים ומתן תורה אינם קשורים לתחום המחקר אף שמבחינה תאולוגית הם העיקר וסיפור הרקע הוא משני לחלוטין. חוקר הבא לחקור את המקרא כספר היסטוריה צריך להתיחס אליו כאל כל ספר היסטוריה אחר (תוקדידס, הרודוטוס וכיוצא באלו) שחלקם עלולים להיות מתובלים בדמיון, אגדה ומיתוסים וחלקם (יתכן) תואמים את העובדות. יתירה מכך ,ספר המקרא באופן ברור הינו בעיקרו ספר תאולוגי והארועים ההסטוריים המסופרים הינם אמצעי וכלי עזר למסקנות אמוניות, לכן נתון הוא לחשד רב יותר לבדיית העובדות כשרות לאמונה. החוקרים, למעשה, בודקים האם יש ממצאים כל שהם התומכים בסיפור יציאת מצרים או שמא כולו בדיה או אגדה תלושה מהמציאות. אפשר לשאול כך: האם מיתוס סיפורי המקרא על יציאת מצרים מבוסס על ארוע מסוים או שמא"הארוע" מבוסס על המיתוס? מה קדם למה המיתוס לארוע או הארוע למיתוס?

תשובה לשאלה זו ניתנה בספר "ראשית ישראל".

על פי הממצאים הארכיאולוגיים קיים ארוע של מהגרים הנכנסים למצרים וגורשו לדרום כנען אף על פי שהפרטים והתאריכים אינם תואמים את הזמנים המקראיים.העולה מזה שסיפור יציאת מצרים יכול להיות מבוסס על ארוע עובדתי:

היסטוריון מצרי בשם מנתון שחי במאה השלישית לפנה"ס תיעד סיפור על גירוש החיסקוס ממצרים ומתוארך ל 1570 לפנה"ס … מהימן בהרבה ממנתון הוא מקור מצרי מן המאה השש עשרה לפנה"ס, המתאר את עלילות המלך יעחמס, מן השושלת המצרית השמונה עשרה, שכבש את ארוויס (שם מקום) וגירש את שרידי החיסקוס למעוזם המרכזי בדרום כנען – שרוחן שליד עזה –  שגם אותה כבש אחרי מצור . ואכן תל א – דבע נעזב באמצע המאה ה– שש עשרה לפנה"ס בקירוב , ונטישתו ציינה את קיצה הפתאומי של ההשפעה הכנענית בדלתא של מצרים…מקורות ארכיאולוגיים  והסטוריים בלתי תלויים מספרים על הגירות שמים מכנען למצרים, ועל גירושם בכוח בידי המצרים. תאור בסיסי זה מקביל לסיפור המקראי של יציאת מצרים…גירוש החיסקוס מתוארך ל – 1570 לפנה"ס (בניגוד לתאריך המקראי 1440 לפנה"ס) (עמ' 69 – 71).

העיר "פי רעמסס" נבנתה בימי המלך המצרי הגדול רעמסס השני, ששלט בין 1279 – 1213 לפנה"ס  (עמ' 71).

איזכור ראשון  של ישראל בסוף המאה השלוש עשרה לפנה"ס (1207) פרעה מרנפתח – בנו של רעמסס השני – במהלך מסעו השמיד קבוצה בשם ישראל; בלשונו: "ישראל הושם (היה לשממה) אין לו זרע" (עמ' 71) .

אין כל ממצאים שניתן לקשור עם קבוצה אתנית זרה ונבדלת שהתגוררה בדלתא המזרחית במאה השלוש עשרה" (עמ' 73).

הליכת בני ישראל במדבר במשך 40 שנה

חפירות וסקרים חוזרים ונשנים שנערכו באזור כולו (קדש ברנע, צפון חצי האי סיני)  לא העלו ולא ראיה קלה ביותר לפעילות בתקופת  הברונזה המאוחרת  (1550 – 1150)אף לא חרס בודד (עמ' 76). סיפור הליכתם של בני ישראל 40 שנה במדבר הרי הוא סיפור אגדה.

הכנעני מלך ערד ישב הנגב – לאחר מות אהרון כשבני ישראל היו במדבר יש קטע מסופר שנראה מלאכותי והוא חסר הקשר לרצף הסיפור, אבן עזרא הביא דעת רבים שקטע זה יהושע כתבו.  בקטע זה מסופר שמלך ערד נלחם בישראל:"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" במדבר,כא ; 1).

לארוע זה: "אין שום זכר לשרידים מתקופת הברונזה המאוחרת . והדבר נכון לגבי בקעת באר שבע כולה. ערד פשוט לא היתה קיימת בתקופת הברונזה המאוחרת" (1550 – 1150) (עמ' 77).

אדום –  משה ובני ישראל היו צריכים לעבור דרך אדום, במקרא מסופר שביקשו ממלך אדום רשות לעבור:" וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" (במדבר פרק כ; 14).

 בתקופת הברונזה המאוחרת (1550 – 1150) " הארכיאולוגיה הראתה כי באדום לא היו בנמצא מלכים שבני ישראל יכולים היו להיתקל בהם" (עמ' 77) .

העיר חשבון – העיר שנכבשה לפני כניסת בני ישראל לארץ כנען:

"וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיה"ָ(במדבר כא; 25)

"החפירות בתל חסבאן, מדרום לרבת עמון, המקום שבו שכנה חשבון העתיקה, הראו כי בתקופת הברונזה המאוחרת לא היתה במקום עיר, או אף כפר קטן" (עמ' 77)

כיבוש הארץ:

כפי שהוסבר לעיל יציאת מצרים הייתה ב – 1440 לפנה"ס, לפי חישוב זה כיבוש ארץ ישראל צריך להיות ב – 1400 לפנה"ס, חישוב המבוסס על הליכת בני ישראל 40 שנה במדבר.

[אכתוב הערה על מחברי הספר "ראשית ישראל". משום מה מחברי הספר קבעו את התאריך המשוער לכיבוש, לשנים 1230 – 1210 לפנה"ס, בהסתמך על הממצא  של אסטלה המתארת את מסע המלחמה שערך פרעה מרנפתח – בנו של רעמסס השני – בכנען ממש בסוף המאה ה – שלוש עשרה לפנה"ס במהלך מסעו השמיד קבוצה בשם ישראל; בלשונו: "ישראל הושם (היה לשממה) אין לו זרע" . תיארוך זה תמוה מאוד הרי על פי התנ"ך הכיבוש החל להיות 40 שנה אחרי צאתם ממצרים, והמחברים עצמם קבעו את יציאת מצרים לשנת 1440 לפנה"ס, אם כך הכיבוש צריך להיות בשנת 1400לפנה"ס. ויתירה מכך האסטלה הנזכרת אינה סותרת את תאריך הכיבוש המקראי,הזכרת קיומה של ישראל ב מאה השלוש עשרה אינה סותרת את ארוע הכיבוש ב –1400 לפנה"ס.]

מכתבי אל עאמרנה – כנען בשנים (1550 – 1100 לפנה"ס) היא פרובינצה מצרית:

בתקופה זו של הברונזה המאוחרת (1550 – 1100 לפנה"ס) מכילים שפע של עדויות על מצב העניינים בכנען, בצורת מכתבים דיפלומטיים, רשימות של ערים כבושות,ותמונות מצור שגולפו על קירות מקדשים במצרים. מכתבי אל עמארנה הם אולי מקור המידע המפורט ביותר על כנען בתקופה זו. המכתבים הללו מייצגים חלק מן התכתובת הדיפלומטית של פרעה רב העוצמה אמנחתפ? השלישי ושל בנו אח'נאתן, ששלטו במצרים במאה הארבע עשרה לפנה"ס. בלוחות הטין של הארכיון, הפזורים כיום במוזיאונים ברחבי העולם – כמעט ארבע מאות במספר –  ולה כי כנען היא פרובינציה מצרית  שבירתה עזה., טקסטים בני התקופה והממצא הארכיאולוגי כאחד מצביעים על כך שהמצרים ניהלו את ענייני הארץ ביד רמה. נסיכי הערים הכנעניות, המתוארים בספר יהושע כאויבים עתירי כוח, היו למעשה חלושים במידה מעוררת  רחמים. (עמ' 88).

"סך האוכלוסיה בארץ כולה לא עלה מן הסתם על מאה אלף נפש. עדות סמלית לחולשתה של חברה זו ניתן למצוא בבקשה ששלח מלך ירושלים לפרעה באחד ממכתבי  אל עמארנה, לספק לו חמישים איש כדי להגן על ארצו. במכתב אחר מבקש מלך מגידו מפרעה לשלוח מאה חיילים שיגנו על עירו משכנו התוקפני, שכם"  (עמ' 89).

יריחו –  "וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר" (יהושע, ו ;20)

"לא נמצא שריד וזכר ליישוב  כלשהו מן המאה השלוש עשרה לפנה"ס ,והיישוב הקדום יותר, שתאריכו המאה הארבעה  עשרה לפנה"ס , היה קטן ועלוב כמעט זניח , ולא מבוצר. כמו כן לא היה כל אות  לחורבן" (עמ' 92).

העי –  " וַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים בַּיּוֹם הַהוּא מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף כֹּל אַנְשֵׁי הָעָי" (יהושע פרק ח; 25)

באתר כולו לא התגלה ולו חרס יחיד, או כל רמז אחר שיעיד על ישוב מתקופת הברונזה המאוחרת  (1550 – 1100 לפנה"ס). העי לא היתה מיושבת בתאריך המיוחס לכיבושה בידי בני ישראל" (עמ' 93).

גבעון –  "עִיר גְּדוֹלָה גִּבְעוֹן כְּאַחַת עָרֵי הַמַּמְלָכָה וְכִי הִיא גְדוֹלָה מִן הָעַי וְכָל אֲנָשֶׁיהָ גִּבֹּרִים" (יהושע, י; 2).

לא התגלו שרידים מתקופת הברונזה המאוחרת ((1550 – 1100 לפנה"ס).  המיוחסת לכיבוש (עמ' 93).

בני ישראל מקורם בגידול ההתישבות בהרי יהודה והרי שומרון –

במאה השתים עשרה  לפנה"ס  לא נמצא שום סימן לפלישה אלימה, או אף לחדיה של קבוצה אתנית זרה בעלת זהות מוגדרת וברורה. תחת זאת, דומה שהייתה מהפכה באורח חיים. בשטח הררי המשתרע מהרי יהודה בדרום ועד להרי שומרון בצפון, הרחק מערים כנעניות שהיו בעיצומו של תהליך התמוטטות וקריסה, צצו לפתע כמאתיים וחמישים יישובים קטנים ודלים. כאן חיו הישראלים הראשונים. (עמ' 116).

מלכות בית דוד –

חלק ממצבת בזלת שהתגלתה , מספרת את סיפור מתקפתו של חזאל מלך דמשק על ממלכת ישראל בשנת 835 לפנה"ס המאששת את קיומה של מלכות "בית דוד" : "ואהרג מל[כים שב]עים אוסרי א[לפי ר]כב ואלפי סוסים. [הרגתי את יו]רם בן [אחאב]מלך ישראל והרג[תי את אחז]יהו בן [יהורם מל]ך בית דוד. ואשים [את עריהם חורבות ואהפך] את ארצם ל [שממה…]. (עמ' 136).

ירושלים בתקופת דוד ושלמה–

" וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית ה' וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב"(מלכים א, ג ;1).

"ירושלים של המאה העשירית הייתה צנועה מאוד בגודלה, ואפשר שלא הייתה יותר מאשר כפר הררי טיפוסי (עמ' 140).

בתל אל עמארנה שבמצרים התגלו למעלה מ – 350 לוחות כתובים בכתב יתדות מן המאה ה-14 לפנה"ס אותם כתב עבדי חבה מלך ירושלים (אורוסלים בתעודות אל עמארנה) , ירושלים הייתה ישוב הררי קטן  שיחד עם הישובים מסביב לה לא עלתה על1500 נפש.  דומה כי מאז עד תקופת הברזל הקדומה (1150 – 900) לא חלו שינויים באזור . מכל זה עולה האפשרות שמוסדותיה של ירושלים, המקדש והארמון, לא חלשו על חיי האוכלוסיה הכפרית ביהודה במידה המשתמעת מן המקרא (עמ' 238 – 239).

ירושלים במאות השביעית והשמינית לפנה"ס

אחרי שנת 720 לפנה"ס  עם כיבוש שומרון ונפילת ממלכת ישראל היתה יהודה מוקפת בנפות אשוריות ובווסאלים של אשור, והשלכותיו של המצב החדש  הזה על העתיד היו עצומות. בתוך דור אחד הפכה ירושלים  מעיר מלוכה של שושלת מקומית שולית למדי למרכז העצבים הפוליטי והדתי של מעצמה אזורית. בסוף המאה השמינית לפנה"ס ידעה העיר "התפוצצות אוכלוסין" מעיירה  הררית צנועה של 50 דונם הפכה לשטח עירוני עצום של כ – 600 דונם, מכוסים בצפיפות בתים, יתכן שאוכלוסיית העיר גדלה פי חמישה עשר, מאלף תושבים בקירוב לחמישה עשר אלף (עמ' 242).

החל משלהי המאה שמינית  מופיעים בממלכת הדרומית האותות הארכיאולוגים להתהוותה של מדינה בשלה; כתובות מונומנטליות, חותמות וטביעת חותם,ואוסטרוקונים שמייצגים מינהל ממלכתי; שימוש בבניית גזית ובכותרות אבן במבני ציבור" (עמ' 244).

המלך חזקיהו בונה תעלה  –  הניקבה שאורכה כמעט חמש מאות מטר והיא גבוהה ורחבה דיה  לאפשר לאדם ללכת בה בקומה זקופה, נחצבה באופן מדויק…הטקסט הקדום המנציח את העבודה, והידוע כיום בשם כתובת השילוח, משמר את הדרמה  שהתחוללה, מדובר בכתובת מונומנטלית יחידה במינה, כתובה עברית (כתב דעץ כתב עברי קדום): "וזה היה דבר הנקבה. בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש על רעו ,ובעוד שלוש אמות להנקב נשמע קול איש קורא אל רעו כי היתה זדה בצור מימין לשמאל. הוביום הנקבה הכו החוצבים איש לקראת רעו גרזן על גרזן. וילכו המים מן המוצא אל הברכה במאתים ואלף אמה, ןמאה אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים" זיהוי ארכיאולוגי ודאי לכתוב: "וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ וְכָל גְּבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה" (מלכים ב ,כ; 20) עמ' 254 – 255)

סנחריב מחריב את יהודה בימי חזקיהו ( 701 לפנה"ס) :תעודה אשורית בת התקופה: "ואשר לחזקיהו היהודי, שלא נכנע לעולי, על 46 עריו הנצורות, ערי חומה, ועל הערים הקטנות לאין ספור סביבותיהן, שמתי מצור ולכדתי…" (עמ' 257) תואם היטב את הפסוק : " וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם" (מלכים ב, יח; 13) .

[אכתוב הערה על המחברים: בספר נכתב כך: "בניגוד לסיפור המקראי על נס שהציל את ירושלים התעודות האשוריות בנות התקופה מציירות תמונה שונה לגמרי של תוצאות מרד חזקיהו" (עמ' 257) דבריו תמוהים הרי התעודה האשורית מתיחסת אך ורק לערים מסביב לירושלים ומציאות זו מבוטאת אף בספר מלכים, ואילו את ירושלים סנחריב לא כבש הנה כך כתוב בתעודה: "ואותו (את חזקיהו) כלאתי בתוך ירושלים עיר מלכותו כציפור בכלוב. שפכתי עליו סוללות, ואת היציאה משער עירו עשיתי לו לתועבה" משמע ירושלים לא נכבשה, הרי אם סנחריב היה כובשה מן הסתם היה מגלה את חזקיהו ומתהדר בכיבוש ירושלים.  אי ההתאמה היחידה נמצאת בהקמת הסוללה סביב ירושלים הסותרת את נבואתו של ישעיהו הנביא: "לכן כה אמר ה' אל מלך אשור לא יבוא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפך עליה סוללה" (מלכים ב , יט; 32).]

נינוה , הבירה האשורית נפלה בשנת 612 בידה של בבל תואם את התיאור בצפניה (ב ; 13-15) :" ויאבד את אשור וישם את נינוה לשממה וציה כמדבר" (עמ'285).

עליית נבוכדנצר כמלך בבל – בשנת 605 הביס נבוכדנצר את הצבא המצרי בכרכמיש שבסוריה תואם את הכתוב בירמיהו (מו; 2) : "חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר הָיָה עַל נְהַר פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה" .

חורבן ירושלים בידי בבל – " בן שמנה עשרה שנה יהויכין במלכו…בעת ההיא עלה עבדי נבכדנצאר מלך בבל ירושלים ותבא העיר במצור" (מלכים ב, כד; 8-11) ארוע שהתרחש בשנת 597 לפנה"ס  מתועד גם בכרוניקה בבלית: "בשנה השביעת לנבוכדנצר – בכסלו,המלך הלך אל ארץ חתי ושם מצור על עיר יהודה. בשני לאדר כבש את עיר יהודה " (עמ' 288).

בשנת 586 חרבה ירושלים והוגלתה : "ובחדש החמישי בשבעה לחדש  היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבכדנאצר [נבוכדנאצר מלך ב –605 ושנת 19 למלכותו היא 586)….וישרף את בית ה' …ואת יתר העם הנשארים בעיר…הגלה" (מלכים ב, כה; 8-11) (עמ' 289)

ממלכת ישראל – כתובת מישע – המלך עמרי (884 – 873).

אחת הכתובות החשובות ביותר היא מצבת מישע מלך מואב, שהתגלתה  בשנת 1868בדיבאן הנידחת שבדרום ירדן, ממזרח לים המלח – אתרה של דיבון המקראית, בירת ממלכת מואב. היא מתעדת את הישגיו של המלך מישע, שכבבש את שטחי צפון מואב והקים את בירתו בדיבן. המאורעות המתוארים בכתובת התרחשו במאה התשיעית לפנה"ס, כשעל פי הטקסט המקוטע שלה "עמרי מלך ישראל עינה (=שיעבד) את מואב ימים רבים…וירשהו בנו ויאמר גם הוא אענה (=אשעבד) את מואב…וירש עמרי את ארץ מידבא ויישב בה ימיו וחצי ימי בנו ארבעים שנה" הכתובת ממשיכה ומפרטת כיצד הרחיב מישע בהדרגה את הטריטוריה שלו במרד נגד ישראל, החריב את היישובים הישראלים העקריים ממזרח לירדן ((עמ' 180).

כתובת המונולית – המלך אחאב (873 – 852). 

באשור עצמה נמצאה ראיה דרמטית לכוחה של ישראל בימי אחאב. בשנת 853לפנה"ס  פלש שלמנאסר השלישי – מהגדולים שבמלכי אשור  –  על המדינות הקטנות בסוריה, בפינקיה ובישראל. שלמנאסר התפאר בנצחונו הגדול בטקסט חשוב, הקרוי'כתובת המונולית', תיעד בכתב יתדות את הכוחות שנערכו נגד שלמנאסר: "1,200 רכב, 1,200 סוסי פרשים, 20,000 רגלי של הדדעזר מארץ דמשק; 700  רכב, 700 סוסי פרשים, 10,000 רגלי של ארחלני החמתי ; 2,000 רכב, 10,000 רגלי של אחאב הישראלי" (עמ' 182)

 אשור לא מוזכרת בתנ"ך בהקשר לאחאב, האויב של ישראל בתקופת אחאב הוא מלך ארם (סוריה). בפעם הראשונה שמוזכרת אשור כאויבת ישראל הוא בתקופת המלך מנחם בן גדי (747 – 737)

"מָלַךְ מְנַחֵם בֶּן גָּדִי עַל יִשְׂרָאֵל עֶשֶׂר שָׁנִים בְּשֹׁמְרוֹן… בָּא פוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל הָאָרֶץ וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר כָּסֶף לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ. וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת הַכֶּסֶף עַל יִשְׂרָאֵל עַל כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ" (מלכים ב, טו; 17 – 20).

בתנ"ך מוזכר שלמנאסר בתקופת המלך הושע (732 – 724) הכוונה כנראה לשלמנאסר החמישי.

"בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים… עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה" (מלכים ב, יז; 1-3).

כתובת בית דוד –  מן הכתובת עולה כמדומה כי חזאל מלך ארם לכד את העיר דן והציב בה אסטלת ניצחון בשנת 835 לפנה"ס בקירוב. הכתובת מנציחה את מילותיו של חזאל המנצח, המאשים בכעס: "ויבוא (=ונכנס) מלך י[ש]ראל קודם לארץ אבי" (עמ' 180)

"חזאל מתפאר: "[הרגתי את יו]רם בן [אחאב] מלך ישראל והרג[תי את אחז]יהו בן[יהורם מל]ך בית דוד. ואשים [את עריהם חורבות ואהפך] את ארצם ל [שממה…]. (עמ' 202).

כתובת מונולית של שלמנאסר השלישי – מלך אשור שלמנאסר מלך מתקופת אחאב עד יהוא מלכי ישראל ובכתובות מונולית מוזכר אחאב (ראה לעיל) וגם יהוא  (842- 814).

"יהוא נראה 'באובליסק השחור' הנודע של שלמנאסר השלישי כורע אפיים ארצה לרגלי המלך האשורי הגדול. הכתובת מפרטת את: "המס של יהוא בן עמרי: כסף, זהב, ספל זהב, קערת זהב, קובעת זהב, דליי זהב, בדיל,שרביט בשביל יד המלך…" (עמ' 207)

ממלכת ישראל חרבה ויהודה שרדה – בעזרת  העבודה הארכיאולוגית ומחקרים היסטוריים , אנו יכולים לראות כי הקץ אכן היה בלתי נמנע . ממלכת ישראל חרבה ויהודה שרדה משום שבתוכנית  הרחבה יותר של שאיפות  ההתפשטות  של אשור ,היתה ישראל – על משאביה העשירים  ואוכלוסייתה היצרנית  – מטרה מפתה בהרבה מיהודה הענייה והנידחת." (עמ' 225).

תגלת פלאסר מגלה את הושע  בשנת 727  לפנה"ס – "וכך יכול היה תגלת פלאסר להתפאר, בכתובת מונומנטלית: "את ארץ בית עמרי  …. כל תושביה (של עיר) …[עם רכושם אל] ארץ אשור נשאתי" (עמ' 216) התואמת את הכתוב: "בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה" (מלכים ב , יז; 6)

אימפריה האשורית חיסלה את ממלכת ישראל הצפונית בשנת 720 לפנה"ס " (עמ' 60).

סיכום :

כדי לקבוע את תיארוך כתיבת התורה ההנחה המחקרית נשענת על תיאום המסופר לממצאים. כלומר,הסבירות היא שהכותב מכיר את תקופתו אך אינו מכיר את העבר הרחוק ולא את העתיד. כך למשל כשרוצים לקבוע את תיארוכו של ספר דניאל עוקבים אחר הכתוב עד מתי תואם הוא את העובדות ההיסטוריות ומהיכן מפסיק להיות תואם את העובדות ובנקודת המעבר נקבע את זמן כתיבת הספר. כך כתבו חוקרי ספר דניאל  : "הקורא בעיון בספר דניאל יבחין על נקלה כי חלק ניכר מתיאוריו מספרים בלשון הסתרים המיוחדת לו, על מהלך ההיסטוריה כפי שהיתה, ולעתים בדיקנות רבה,כמו בפרק יא עד פסוק 39. אולם מנקודה זו ואילך עובר המחבר לתאר דברים שלא התרחשו כלל. נקודה זו היא זמן החיבור של הספר…מדובר במאורעות שקרו במהלך שנת 166 לפנה"ס" (אונ' הפתוחה "מגלות לקוממיות" כרך ג: יחידה 5 עמ' 34).

כך נהגו מחברי ספר "ראשית ישראל" כשעקבו אחר הכתוב במקרא האם תואמים הם את הארועים, גילו שיש נקודת מעבר בולטת בין אי התאמת הכתוב לממצאים לבין התאמה בין הכתוב לממצאים. זמן זה הוא המאה השביעית לפנה"ס, זמן מלכות יאשיהו מלך יהודה.

 מניתוח זה  עולה שכותב התורה חי במאה השביעית לפנה"ס, בצרוף המסופר במלכים ב ( כב – כג) על מציאת ספר תורה:

"ויאמר חלקיהו הכהן על שפן הספר ספר תורה מצאץי בבית ה' ויתן חלקיה את הספר אל שפן ויקראהו…ויהי כשמע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו…ויעמד המלך על העמוד

הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחַר ה' וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית… וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ  (620 לפנה"ס)נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַה' בִּירוּשָׁלִָם".

דעת – אמת