(שו"ת הרשב"א חלק א סימן תיג  רבי שלמה בן אדרת, (1235 – 1310). ברצלונה. )

"ניוזנר טוען:

לו יכול היה אנתרופולוג בן זמננו לעשות שנים אחדות בפומבדיתא, סורא או נהרדעא העתיקות, כדי ללמוד את תפקידו החברתי של החכם, ספר המחקר שלו היה ודאי נושא כותרת כגון ' המחוקק המכשף של בבל'"

(הררי, יובל (1998). המאגיה היהודית הקדומה. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. אוניברסיטה העברית: ירושלים עמ' 65).

הבא לחקור את המגיה בתלמוד ימצא מיד איזכורים רבים המתירים פעולות שאנו מכנים היום מגיה. מגיה בפירושה המצומצם כשליטה על כוחות – שדים, מלאכים, רוחות וכוכבים- המביאים לתוצאה הרצויה אם פעלו על פי כללי הטקס המגי ממש כפעולה טבעית. דוגמאות אלה נביא בהמשך אך ראשית נאמר כמה מילים על מגיה ודת. מאמר זה בא לחזק את הטענה שהמתבונן לעומק ימצא שאין הבדל דק שבדקים ואף לא כחוט השערה בין מגיה לדת, בין לחשים לתפילה, בין נביא למכשף, בין אמונה ל"אמונה טפלה"[1], בין עובד את אלהי ישראל לעובד אלהים אחרים. כל מעשה שאינו תואם את התבונה והפועל מצפה למשוב הרי הוא בכלל מאגיה, תיאולוגיה וכיוצא בזה שמן הראוי היה להגדיר זאת במילה אחת הכוללת את כל האמונות הכישופים המגיה והדתות. התבונה אינה מבחינה בין מגיה לדת או בין עובדי אלילים לעובדי אלהים, כך למשל ההבחנה שעשה החוקר יחזקאל קאופמן בין אמונת ישראל שאלהים הוא השליט לאמונת האלילים שאלהים כפוף להויה כולה:

"גלוייה של האלילות נארגו על מסכת אידיאה אחת יסודית, שהיא היא מטבע האלילות: אידיאה היא: האמונה במציאות הויה לפני אלהית ועל אלהית, שהאלוהות תלויה בה וכפופה לטבעה, לכוחותיה וחוקיה. האלילות מדמה לה את הישות האלהית כקבועה במערכת הויה קדמונה וכתלויה בכוחות ההויה הזאת וחוקיה הנצחיים (עמ' 298)…באמונה הישראלית נתגבשה אידאה שונה ביסודה תכלית שינוי מן האידיאה האלילית. מכל הדתות שעל פני האדמה רק דת ישראל היא ששחררה את האלהי מן הצמצום המיתולוגי המגי. דת זו היא שהגתה את רעיון האל העליון השולט שלטון מוחלט, בלי כל צמצום, בהויה כולה, דת זו היא שבטלה לגמרי את רעיון ההויה העל אלהית, ובזה עקרה את שורש המיתוס ואת שורש הפולחן המגי גם יחד" (עמ' 302)

(יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך ראשון, ספר שני. ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק; תל אביב: דביר. תשכ"ג).

וכי מה זה משנה אם אדם מאמין שהאלהים כפוף להויה עליונה או שהוית העל כפופה לאלהים, מה ההבדל אם אדם "חושב" שהוא יכול להכיר את כוחות הטבע הרוחניים ולהשתמש בהם לצורכו לבין המאמין שהוא יודע ומכיר את המעשים (קורבנות), המצוות (תרי"ג מצוות) והתפילות שיגרמו לאלהים להתרצות. נדמה שיש מאבק בין הדתות והאמונות מי המציא מערכת רוחנית נסתרת טמירה נעלה ויעילה יותר ואיזו אמונה משכנעת יותר.

יתירה מכך,  ההבחנה בין מגיה לבין דת היא הבחנה מלאכותית שנולדה במערב על ידי חוקרים שהיתה להם זיקה לדת המונותיאסטית כפי שניסח זאת פרופ' רפאל יהודה צבי ורבלבסקי:

"מדע הדתות צמח בבתי אולפנא של העולם המערבי על ירושתו הקלסית, המקראית והנוצרית; על כן המעבר "מלחש לתפילה" , מהפעלת קשר סיבתי הכרחי לפנייה אל חסדי האל ורחמיו, שימש סמל למעבר בכלל מ"מגיה" ל"דת". המעגל שחוני עמד בו לא היה מעגל קסמים, אלא סימן לעקשנות המתחצפת (כבן המתחטא) של תפילתו אל אביו שבשמים (משנה , תענית ג,ח)…יהיו הפרטים המגיים אשר יהיו, תחושת ההבדל בין דת ומגיה קיימת, ואף גורמת לעתים שדת או פולחן שאינם רצויים מסיבה כלשהי נחשבים ל"מגיה"…העולה מהנ"ל הוא שאין להנגדה מגיה-דת כל שחר במסורות דתיות רבות"

(פרופסור ר"י צבי ורבלובסקי, "על 'מגיה ודת' ", פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, גליון 85 [סתיו תשס"א], מכון בן צבי, עמ' 9-10).

ההבחנה בין דת למגיה היא מעין אידאליזציה של הדתות לעומת המגיה והכישוף בבחינת כל מי שאינו נוהג באמונתי או פועל לפי מנהגי הרי הוא בכלל כישוף, מגיה ועבודה זרה. המונח מגיה אינו ניתן לתאור בפעולות מוגדרות אלא הוא מונח סוביקטיבי או פוליטי כלפי האחר כפי שסבר גייג'ר :

"גייג'ר הרחיק לכת וקבע (עמ' 24-25) : 'מאגיה, כקטגוריה מוגדרת ועקבית של התנהגות אנושית, פשוט אינה קיימת…אמונותיהם ופולחניהם של 'האחרים' הם אלה אשר יכונו תמיד 'מאגיה', אמונה טפלה … המשפט 'פלוני הוא/היה מכשף' אינו מלמד מאומה אודות אמונותיו ומעשיו של פלוני. המידע המוצק היחיד, שאותו אפשר לדלות מתוכו, הוא היחס של הדובר לאותו פלוני ויחסיהם החברתיים ההדדיים: שאותו פלוני נתפס על ידי הדובר כבעל כוח, שייך לשוליים ומסוכן" (הררי, יובל (1998). המאגיה היהודית הקדומה. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. אונברסיטה העברית: ירושלים. עמ' 56).

נמצא שחוקרי הדת המבחינים בין דת למגיה נכשלו בהטייה פוליטית ובמגמתיות לטובת דתם וכל מי שאינו מתקרב להשקפה הדתית יחשב ככישוף, מגיה ועבודת אלילים. פטרסון   (E. Peterson) סבר שכדי להגיע לחקר השוואתי של הדתות בבהירות ויושר צריך להימנע משיפוט ערכי וזאת אפשר על ידי קבורתו של המושג 'מאגיה' בקבורה מכובדת ( יובל הררי, "דת כישוף והשבעות", דעת, חוברת 48 (תשס"ב), עמ' 43-44). כמוסיף לדבריו אטען שכדי להגיע ליתר בהירות בחקר הדתות –  ללא משוא פנים – היה צריך לערוך קבורה למושג 'דת' שכן בלשונם של בני אדם בזמננו יש בו משום משמעות לדבר חיובי ורצוי כפי שלמאגיה, בהיפוך, יש הקשר שלילי.

אחת הדוגמאות המאלפות לטשטוש המונחים 'מאגיה דת' במשמעותם החיובי/ שלילי לחילופין טהור/טמא הוא ריפוי מגי המוזכר בתורה:

"ויעש משה נחש נחשת, וישמהו על הנס. והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש הנחשת, וחי" (במדבר כא,ט).

אותו מעשה אותו טקס אותו ריטואל –  התבוננות בנחש הנחשת לרפאות את החולה – כיוון שהותר על ידי חכמי התורה נהפך הוא ל"עבודת אלהים" ויכונה כחלק מהדת. אם פעולת ההתבוננות בנחש נאסרה על ידי אנשי "הדת" יכונה הוא "עבודת אלילים" ועל ידי חוקרי זמננו מגיה. הבחנה זו עושה אף המקרא עצמו במעשה אליהו הנביא שנאבק בנביאי השקר:

"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ:וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר:וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשּׂו רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ:וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה:וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ:וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם:וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב:וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי ויִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס:וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ:וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ:וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים:וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ:וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם:וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית:וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה:וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (מלכים א, יח, 22-39).

נביאי הבעל קראו והתפללו "לבעל" ונחשב הוא מעשה אלילים, אליהו צעק לאלהי אברהם ונחשב הוא עבודת אלהים.

גם חכמי התלמוד הכירו היטב בהבחנה זו;  הכוונה והמשמעות שנוסך האדם במעשה הוא הקובע אם פעולתו רצוייה או דחויה. אותו מעשה בדקדוק פרטיו, יכול להתפרש כמעשה כשפים ולחילופין עבודת האלהים, למתבונן מהצד אין אפשרות לדעת אם לשייכו ל"מעשה כשפים" או ל"עבודת אלהים" משום שהכל תלוי בכוונת הפועל ובפרשנות המתבונן.

כך משתמע  מפרשנותם של חז"ל את קריאתו של אליהו לאלהיו "ענני ה' ענני":

"ויגש אליהו הנביא ויאמר : ענני ה' ענני; ענני – שתרד אש מן השמים, וענני – שלא יאמרו מעשה כשפים הם. (ברכות ו ע"ב). כלומר מעשה אליהו יכול להתפרש כמעשה כשפים.

ואם במקרא מצינו נחשים וכשפים על אחת כמה וכמה בתלמוד, שאפילו החוקרים הנוטים חסד למקרא ומאדירים ומאצילים את הטקסט המקראי, מודים הם שבתקופת התלמוד, חכמי היהודים בהשפעת העמים שסביבם האמינו במאגיה וכישוף, אף נהגו בהם הלכה למעשה:

"המקרא אינו תופס את הכשוף לא כפעולה מזיקה ולא כפעולה הקשורה ברשות הכוחות הדמוניים. השקפת הספרים החיצונים והיהדות המאוחרת על הכישוף היא פרשה בפני עצמה, ובשום פנים אין לפרש על פי אלה את תפיסת המקרא".

(קויפמן עמ' 459).

במאמר זה נעסוק במגיה המופיעה בתלמוד הבבלי, בזמן שהקהילה היהודית בבלית הייתה תחת שלטון פרסי ססני. השימוש במונח "מגיה" כאן כולל את הדת היהודית כולה על מעשיה ומצוותיה, השימוש במונח "הדת היהודית", כפי שנאמר לעיל, הינו "פוליטי בלבד לכן לא נטעה אם נשתמש במונח "המגיה היהודית".

תחילה נכיר את תפיסתם וראייתם של חז"ל את העולם, הכרתם של חכמי בבל את היקום כולו על כל גווניו הפיזיים והרוחניים, שמבחינתם חד המה.  בו מככבים הדמויות המרכזיות – האדם ואלהים –  הם חשובים להבנת מסקנותיהם המעשיות וההילכתיות. ולאחר מכן נפרט את הכוחות הפועלים כמתווכים בין האדם לאלוהים ונסביר את השיטות והפעולות שצריך אדם לעשות כדי להשתמש בכוחות אלה כדי להשיג את מבוקשו הפרטי או את היעוד הכללי.

יש שלושה עולמות מרכזיים – אלוהים בעולם העליון, מלאכים כוכבים וכוחות רוחניים בעולם האמצעי כמתווך, והאדם בעולם התחתון. האדם ואלוהים אף על פי שמרוחקים הם זה מזה הם הנושא המרכזי והם התכלית ואילו העולם האמצעי משמעותו כפולה, הוא נמצא באמצע מבחינה פיזית בין מקום האדם ל"מקום" האלוהים וכן משמש הוא אמצעי לתכלית מיועדת עתידית ליחסי הגומלין בין האדם לאלוהיו[2]. השימוש "בעולם האמצעי" בא מצידו של אלוהים ומצידו של האדם. אלוהים משתמש בכוחות האמצעים להשפיע, להעניש, לתת שכר לאדם ולשומרו: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ" (שמות, כג; 20) ,והאדם משתמש בכוחות האמצעיים להשפיע על אלוהים, להתקרב אליו כדי לשנות את הגזירה: התפילות והבקשות נעשות באמצעות המלאכים.

לדעת חז"ל יש שבעה רקיעים הנמצאים חוצצים בין האדם הנמצא בארץ לבין האלוהים הנמצא מעל הרקיעים . רקיעים אלה הם העולם האמצעי בהם שוכנים מלאכים, מזלות, כוכבים וישויות הפועלים על הארץ.

מאפייניהם ומידותיהם של המלאכים על פי חז"ל :

מלאך במשמעותו המילולית הוא שליח, בתנ"ך מופיעה המילה 'מלאך' כשליח אדם, כמו: "וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד" (שמואל ב, יא; 22). במקומות שהכוונה למלאך רוחני תופיע התוספת "מלאך ה'" או "מלאך אלוהים" כלומר שליח אלוהים, "כי מלאך שליח השם הוא בינו ובין ישראל" (אבן עזרא, מלאכי, ב; 7).

חשיבות גדולה יש למלאכי האלוהים בתיווך האדם עם אלוהים, הם בעלי בשורה, מגלים הלכות לחכמים, יש מהם מלאכים טובים ויש מהם רעים. כמות המלאכים היא כמעט אין סופית מהסיבה הפשוטה שאין מלאך מבצע שתי שליחויות (רש"י בראשית, יח; 2) ולכל מלאך יש משימה נפרדת, יחד עם זאת הם מדורגים במעלתם ובקירבתם אל האלוהים.

כך למשל "המלאך מטטרון" הוא המקורב ביותר לאלוהים וכשכתוב:

"וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' פירשו חז"ל, "הכוונה עלה אל המלאך "מטטרון"  ששמו כשם אלוהים (סנהדרין לח ע"ב)[3].

על פי חז"ל המלאכים הם ישויות ממשיות יש להם נוכחות ותנועה והם מעורבים בחיי היומיום של האדם הפשוט. ה"מקום" שלהם מוגדר פיזית, כך למשל המלאך מיכאל נמצא ברקיע הרביעי, ומלאכי השרת ברקיע החמישי (חגיגה יב ע"ב).

מלאכי השרת יש להם כנפיים ויכולים לעוף "מסוף העולם ועד סופו", (מהירות מעופם שונה ממלאך אחד למישנהו (ברכות ד ע"ב)  הם יודעים את העתיד, יש להם דעת, הם הולכים בקומה זקופה ושפתם לשון הקודש (חגיגה טז ע"א) ואין הם מבינים שפה ארמית (שבת יב ע"ב).

חכמים חלוקים אם הם זקוקים לתזונה כאדם:

"לחם אבירים אכל איש – לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי רבי עקיבא. וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם: צאו ואמרו לו לעקיבא: עקיבא טעית! וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר (על משה) 'לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי' [ואם משה שהוא בשר ודם בהתקרבו אל האלהים לא אכל ולא שתה על אחת כמה וכמה מלאכים לא אוכלים ולא שותים]" (יומא עה ע"ב).

ישנם מלאכים רבים המדוברים בטקסט התלמודי ששליחותם תהווה בסיס לתפיסה האמונית-מציאותית שרווחה אצל חכמים, ושעל פיה התנהלו.

גבריאל – הוא שר האש האחראי על בישול הפירות (סנהדרין צה ע"ב), הוא יודע שבעים שפות כולל את שפת הארמית (סוטה לג ע"א ). בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים, והעלה שירטון, ועליו נבנה כרך גדול שברומי. (סנהדרין כא ע"ב) .

עונשים המפורטים בתורה חלקם מבוצעים הם על ידי מלאך, כך העונש שהמטיר ה' אש וגופרית על סדום ועמורה , נעשה על ידי המלאך גבריאל שר האש (רשב"ם בראשית, יט; כד)

מיכאל – הוא שר גדול שנמצא ברקיע הרביעי ומעלה קורבנות. הוא זה שבישר לשרה על הולדת בנה יצחק.

רפאל – הוא המלאך המרפא , הוא שריפא את אברהם לאחר שנימול.

הוא גם ריפא את מתיא בן חרש מתקופת התנאים: "באותה שעה קרא הקב"ה לרפאל א"ל לך לרפא את ר' מתיא בן חרש". (ילקוט שמעוני תורה פרשת ויחי רמז קסא)

מלאך בצורת נץ – המלאכים מונעים קטסטרופות טבע, כך מלאך בצורת נץ מונע מרוח דרומית להחריב את העולם: "ארבע רוחות מנשבות בכל יום… ורוח דרומית קשה מכולן, ואלמלא בן נץ (מלאך בצורת נץ) מעמידה (בכנפיו), מחרבת כל העולם כולו מפניה (גיטין לא ע"ב).

מלאך המוות- אמרו עליו על מלאך המות, שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה, עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות! (עבודה זרה כ ע"ב)

פעולה המצילה ממלאך המוות הוא לימוד התורה, כך נאמר: "רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן" (עבודה זרה ה ע"א).

מעשה נוסף בסוגייה סופר על דוד המלך שנגזר עליו שימות ביום שבת אך לא ידע באיזה שבת יבוא מלאך המוות להורגו לכן בכל שבת נהג ללמוד תורה וכשהגיע יום מותו מלאך המוות לא הצליח להמיתו בגלל לימוד התורה שהיה שגור בפי דוד. מלאך המוות נהג בתחבולה, הלך ונענע את ענפי האילן ומתוך כך פסק דוד מלימוד התורה ובאותו רגע הצליח מלאך המוות להמיתו (שבת ל ע"ב)

מלאכי חבלה – למאה ושמונים אלף מלאכי חבלה יש את היכולת להזיק לאדם המסתובב יחידי (פסחים קיב ע"ב).

מלאך ההריון – "אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: רבש"ע, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני?" (נדה טז ע"ב).

ישנם מלאכים נוספים שתפקידיהם מאפיינים התערבות בפעילות היומיומית של האדם:

מלאכי השרת – מעורבים בחיי היום יום של בני האדם, והם מלווים אותם לכל מקום שהם  הולכים, עד כדי כך שלפני הכניסה "לבית הכסא" צריך להיפרד מהמלאכים שאינם נכנסים עמם למקום הטינופת: "הנכנס לבית הכסא, אומר: התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהי ישראל, הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבא אליכם". (ברכות ס ע"ב). אמר אביי: לא יאמר כך שמא יעזבו אותו וילכו, אלא יאמר: שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני, המתינו לי המתינו לי, עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם.

כמו כן שני מלאכים מלווים את המתפלל מבית הכנסת לביתו בערב שבת (שבת קיט ע"ב).

המלאכים מתפקידם לגלות לצדיקים כיצד להימנע מהיזק מפני רוחות רעות, שדים ומלאך המוות:

אמר רבי ישמעאל בן אלישע, שלשה דברים סח לי סוריאל שר הפנים…אמר רבי יהושע בן לוי, שלשה דברים סח לי מלאך המות: אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש; ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו; ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שאני מרקד ובא לפניהן וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל.

ואם פגש בנשים כיצד ינצל ממלאך המוות? – יקפוץ ממקומו ארבע אמות [שני מטרים], אם יש נהר יעבור אותו או שילך בדרך אחרת ואם אין לו אפשרות להסתלק מהמקום יסובב פניו ויאמר: (זכריה ג') 'ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך וגו"  עד שהנשים יחלפו על פניו"

(ברכות נא ע"א).

אליהו הנביא – אף שאליהו אינו מלאך הרי הוא מתפקד כישות מתווכת ואמצעית בין האדם לאלוהיו, כדרך יתר המלאכים. מה עם נביאים אחרים? כך למשל, אליהו ניגלה לחכמי בבל ומגלה להם דברים הנעשים מאחורי הפרגוד: בנהרדעא היו הנערים פרוצים בעריות ואפילו ביום הכיפורים היו בתולות נבעלות להם וזאת הסיבה שהמשיח מתעכב וככשאלו את אליהו האם השטן אינו משטין בפני האלוהים על מעשה פריצות אלה השיב אליהו : "ביום הכיפורים אין רשות לשטן לקטרג על עם ישראל" (יומא כ ע"א).

רבה בר אבוה פגש את אליהו שאלו: האם צריך להתחשב בלווה ולא לעקל את כליו הבסיסיים למחיתו? אליהו השיבו שצריך להתחשב. ועוד הוסיף אליהו ואמר לו: בתי קברות של גויים אינם מטמאים שנאמר: "ואתן צאן מרעיתי, אדם אתם' אתם היהודים נחשבים אדם ואין הגויים נחשבים אדם (בבא מציעא קיד ע"א-ע"ב) .

אליהו בא ממרחק של 1600 ק"מ כדי להציל את  רב כהנא שקפץ מהגג  כדי שלא יתפתה לתביעתה של גבירה (קידושין מ ע"א).

המלאכים ממונים להעיר לחכמים על התרשלותם בקיום המצוות, כך קרה לרב קטינא שהלך ללא בגד החייב בציצית וכשפגש אותו מלאך הוכיחו על כך איך? שאינו מחזר אחר בגד החייב בציצית (מנחות מא ע"א).

האדם משתמש בשירותי המלאכים לצורכי תפילה ובקשה. מהתלמוד משתמע דוגמא שתפילות האדם נשמעות ומועברות לאלהים באמצעות המלאכים, לכן ההצעה היא שלא לבקש את צרכיו בשפה שאין המלאכים מבינים אותה כמו הארמית (סוטה לג ע"א).

לסיכום ישויות מלאכים היו קיימים לדעת חז"ל באופן ממשי. והם היו מופקדים על תחומי פעילותו ואורח חייו היומיומיים. חלקם היו עושים דברו (שליחים) של אלהים לטוב (המלאך רפאל) חלקם לרע (מלאך המוות) וחלקם שוחחו עם חכמים[4].

אחד התפקידים של המלאכים כמתווכים בין אלהים לאדם הוא גם דברי נבואה: "בחלום אדבר בו" (במדבר, יב; 6) פירשו חכמים שהדיבור הנבואי נעשה על ידי מלאך (ברכות נה ע"ב)[5].  הנבואה שהיא מעיקרי האמונה היהודית טעונה ביאור.

נבואה

כפי שבארנו בהקדמה השימוש בכוחות היא תופעה מאגית, לכן הנבואה המתבצעת על ידי כוחות כמו מלאכים, היא תופעה מאגית (להוציא מדעתו של הרמב"ם במורה נבוכים הטוען שנבואה היא השגה שכלית גבוהה של האדם). כלומר כאשר כוחות מסוימים מגלים לאדם דבר מה – עתיד, מחשבות לב, רצון "אלוהים" – על ידי יצירה אוביקטיבית ממשית של קולות או תמונה הרי היא תופעה מאגית לכל דבר ועניין. הרמב"ן עושה הבחנה בין נבואה המתגלה על ידי מראה וחזיון לבין הבנת החכם שגם היא מוגדרת בתלמוד[6] כנבואה: "נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם" (חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא יב ע"א).

המקרא מבטא ביתר שאת את תפקיד הנביא כתחליף למכשף:

"כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים, יח; 14-15).

דבר זה, שהנביאים ראו את המראה ואת החזיון על ידי כוחות חיצוניים ממשיים, מבואר הוא בתלמוד (סנהדרין פט ע"א) בבוארם את הנביא המתנבא מה שלא שמע: כגון צדקיה בן כנענה שניבא לאחאב שינצח במלחמה נגד ארם (מלכים א', כב, 11) הוא ניבא בשם האלהים כאשר למעשה הוא שמע את רוח נבות היזרעאלי שהומת על ידי אחאב ורצה לנקום בו. צדקיה בן כנענה שמע קולות נבואה והתנבא אך לא ידע להבחין שזה קול של רוח נבות שבאה להטעותו. חז"ל שואלים כיצד היה צריך צדקיה בן כנענה להבחין בין נבואה הבאה מרוח נבות או מכוח אחר טהור יותר והם משיבים: "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" והיות וכל הנביאים שהתנבאו לאחאב והורו לו שינצח במלחמה התנבאו בסגנון אחד, בשפה ודימוי דומה היה צריך לדעת שאין קולות הנבואה ממקור קדוש. משתמע מדברי חז"ל אלו שהנביאים שומעים קולות ממשיים ואוביקטיבים משליחים "אלוהיים" פעמים אלה קולות טומאה כגון רוח נבות היזרעאלי ופעמים אלה קולות מלאכים טהורים.

לאחר שפסקו נביאים להתנבאות השתמשו בכוחות שנחשבו לדרגה נמוכה של קדושה שכונתה "בת קול":

"תנו רבנן: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי – נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול. פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריה ביריחו ונתנה עליהם בת קול מן השמים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה (כמשה רבינו), אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בהלל הזקן" (סנהדרין יא ע"א).

בת קול זו היא ממשית ואינה דמיונית ואף ציינו שקולה כנהמת היונה:

"תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר (המתין) לי על הפתח … ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות" (ברכות ג ע"א).

אורים ותומים

תופעה מאגית ברורה הוא טקס שאלות "נבואיות" את הכהן הגדול באמצעות "אורים ותומים". אף שמימי בית שני טקס זה לא התקיים, על כל פנים חז"ל האמינו שבאופן ממשי ומעשי, טקס זה היה קיים.

כהן גדול לבוש בבגדים מיוחדים כמפורט בתורה (שמות, כח). אחד ממלבושיו הוא החושן, אורכו ורחבו כ-30 ס"מ לאחר שקיפלוהו, הוא מונח על בגדיו (האפוד) על בית החזה. בו יש אבנים טובות עם שמות השבטים והאבות כך שכל אותיות האלפבית נמצאות. בין הכפלים מונחים שמותיו של אלהים והם הם האורים ותומים (רש"י, שמות כח; 30).

תפקיד הכהן גדול לענות לנשאלים באמצעות "האורים ותומים" ואופן הפנייה נעשה כך: הכהן עומד ופניו לפני הארון והשואל מאחריו, פניו לאחרי הכהן ואומר השואל: אעלה למלחמה או לא אעלה, ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו, ומיד רוח הקדש לובש את הכהן ומביט בחושן ורואה באותיות שבולטות מן החושן את התשובה כנגד פניו, והכהן משיבו ואומר לו עלה או לא תעלה (יומא עג ע"א-ע"ב)

הרמב"ן (שמות, כח; 30) מתאר את הטקס המגי של כהן גדול בפרוט ואף מוסיף שדרגת "האורים ותומים" היא דרגת רוח הקודש שהיא נמוכה משל הנביאים וגבוהה מבת קול.

הנבואה ואורים תומים משמשים כתחליף למכשפים, ידעונים ובעלי אוב , דבר זה מתבהר היטב משאול המלך שרצה להתיעץ אם לצאת למלחמה נגד פלישתים, לאחר שלא נענה, נאלץ ללכת לבעלת האוב מעין דור:

"וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ " (שמואל א, כח; 6-7).

שדים

"המקטר לשדים לחברם ולקבצם או לכוף אותם שיעשו בקשתו הרי הוא בכלל בעל אוב ומיתתו בסקילה….אבל המקטר להבריח השדים מעליו נראה דמותר" (שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תה , רבי דוד בן שלמה אבן זמרא ספרד (1479) – (1573) צפת.

"ששה דברים נאמרו בשדים, שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם. שלשה כמלאכי השרת: יש להם כנפים כמלאכי השרת, וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת, שומעין מאחורי הפרגוד מה שעתיד להיות כמלאכי השרת. ושלשה כבני אדם: אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם" (חגיגה טז ע"א).

השדים הם ישויות ביניים: בין המלאכים לבין בני אדם, תפקידם העיקרי הוא להזיק ובני אדם צריכים להיזהר מהם. יחסי הגומלין בין השדים לבני אדם אינו קשור לתחום הדתי או לקיום מצוות אלא תופעה קיומית ממשית הגורמת נזקים שונים.

השדים נוצרו בתקופת האדם הראשון, עד גיל 130 ישב האדם הראשון בנידוי מאישתו עקב חטאו, ומפליטת הזרע שלו נוצרו השדים, רוחין (בלי גוף וצורה) ולילין (צורת אדם עם כנפיים) (עירובין יח ע"ב) כמו כן חלק מאנשי דור המבול נהפכו לשדים, רוחין ולילין (סנהדרין קט ע"א) הם נוצרים אף מצמח בשם חוח לאחר שבע שנים (בבא קמא טז ע"א).

השדים נמצאים בכמות מרובה מאוד ומתחככים הם בין בני האדם אך אינם נראים "בעין בלתי מזוינת". כדי לראותם צריך לקחת שליא של חתולה שחורה בת שחורה, בכורה בת בכורה לשורפה באש לשחוק אותה עד אפר לשימה בעיניו וכך יראה את השדים. אזהרה: את האפר צריך לשמור היטב בשפופרת סגורה היטב שמא השדים יגנבו את האפר ויגרם נזק לאדם כפי שקרה לרב ביבי בר אביי שראה את השדים וניזוק עד שהתפללו עליו חכמים ונרפא (ברכות ו ע"א).

למי שרוצה לוודא את עצם קיומם יפזר אפר מנופה היטב סביב מיטתו ובבוקר יגלה סימני כרעי תרנגולת והם הם רגלי השדים (שם).

קיומם של השדים בין בני האדם במספרים גדולים מהווה הסבר ל"תופעות" בלתי מובנות.

הצפיפות הבלתי מוסברת בזמן הדרשות, העיפות הבלתי מובנת בברכי אדם שעומד ללא מעש, בגדי תלמידי חכמים המתבלים אף שאין סיבה גלויה לעין, הרי תלמידי חכמים יושבים ולומדים בלבד ואינם עוסקים במלאכה, כל התופעות האלה נגרמים מעצם קיומם של השדים (שם).

הדמיון הרב בצורה החזותית שיש בין שדים לאדם גרם לחשש שמא יצליח השד לתעתע באדם, לכן השומע קול אדם המוטל בבור שאומר: "כתבו גט לאשתי" לא יכתוב גט שמא שד הוא, אלא אם כן ראה דמות אדם עם בבואה של בבואתו שכן לשדים אין בבואה של בבואה [אין הסבר ברור למציאות של בבואה דבבואה] (גיטין סו ע"א עיין גם יבמות קכב ע"א)

לשדים יש שמות ותפקידים מיוחדים, כך למשל את הידיעה שלשדים אין "בבואה דבבואה" גילה "יונתן השד" לרבי חנינא (יבמות קכב ע"א). השד "אשמדאי" הוא מלך השדים והוא אחראי למנוע מאנשים לשתות כוסות בזוגות, זאת גילה "יוסף השד" לרב יוסף (פסחים קי ע"א). יוסף השד יודע גם לדרוש דרשות: חכמים מספרים שבשבת בבוקר רב חסדא שמע בסורא שבע שמועות הלכתיות ובצהריים של אותה שבת שמע רבא את אותם שבע שמועות בפומבדיתא (מרחק של 100 ק"מ לערך מסורא) והסתפקו חכמים ממי שמעו "שמועות אלו" מאליהו הנביא או מיוסף השד שרק הם יכולים במשך 6 שעות להלך מרחק של 100 ק"מ (עירובין מג ע"א). השדים אינם כל יכולים, השד לא יכול לברוא בריה קטנה כמו כינים לכן החרטומים לא הצליחו לברוא כינים והסיקו מכך שמכת כינים היא אצבע אלוהים (סנהדרין סז ע"ב).

השימוש בשדים לצורכי האדם, כלומר, היתר שימוש בידיעותיהם של השדים לצורכי האדם אינו ברור מהתלמוד. במסכת גיטין (סח ע"א) מבואר שהשימוש בשדים מותר הוא: שלמה המלך שאל את השדים האם יודעים הם היכן נמצאת תולעת השמיר (תולעת היודעת לסתת את האבנים לצורך בניית בית המקדש) והשיבוהו השדים שאשמדאי השד יודע , הלך שלמה ושאל את אשמדאי והשיבו שהתולעת נמצאת בהר פלוני. כראיה נוספת להיתר שימוש בכוחות מאגיים, עיין סנהדרין צא ע"א שאברהם אבינו מסר שמות טומאה לבני הפלגשים, משמע מותר להשתמש בשמות אף שאינם קדושים.

השדים הציעו את עזרתם להציל את היהודים מגזירות רעות; כשמלכות רומי גזרה על היהודים לא לשמור שבת, לא לעשות ברית מילה לבניהם ונשותהין לא יטבלו במקווה, הצטרף השד "בן תמליון" למשלחת חכמים שהלכה לקיסר הרומי כדי לבטל את הגזירה. השד "בן תמליון" נכנס בגופה של בת הקיסר וגרם לה להשתגע ולצעוק בקול רם: "הביאו את ר' שמעון בן יוחאי אליי", עד שבא ר' שמעון וקרא לשד שיצא מגופה (מעילה יז ע"ב).

מאידך כתוב בתלמוד שהשימוש בכוחות של השדים לעשות רצונו אסור הוא משום איסור הכתוב בתורה "חובר חבר" (סנהדרין סה ע"א)[7]. על כל פנים מי שרוצה להינצל משד שהזיקו  יאמר כך: "הוית דפקיק דפקיק הוית" מקולל, שבור ומשומת יהי שד זה ששמו בן טין בן טמא בן טינא "כשמגז מריגז ואיסטמאי". ואם ניזוק משד בבית הכסא יאמר כך: בראש האריה ובחוטמה של הלביאה נמצא השד ששמו: "בר שיריקא פנדא" בערוגת ירקות הכרישין הפלתיו ובלחי החמור הלקתיו (שבת סז ע"א).

כדי לגרש את השד המזיק שנכנס לגופו של האדם לא היה צריך טקס דרמטי כפי שנהגו בדורות מאוחרים ועד זמננו בתופעה הנקראת "דיבוק", אלא יש הוראות בתלמוד שכל אדם יכול לקיימם ובכך לסלק את השד. דוגמה לדבר באיסור שתיית כוסות בזוגות הגורם לאדם שהשד יזיקו, ומי ששכח ושתה שתי כוסות ויצא לדרכו מהי תקנתו?  – ישלב אצבע יד  ימין באצבע יד שמאל ויאמר אני והאצבעות ביחד שלושה, ואם שמע קול שאומר יחד איתי (כלומר יחד עם השד) הרי ארבעה, ישיבו ביחד אנחנו חמישה וכך הלאה עד שהשד יתרגז ויצא (פסחים קי ע"א).

ההתעסקות בשדים היא בענייני חולין ואינם תלויי קיום מצוות. השדים גורמים למחלות[8] במצבים מסוימים וידועים לכן האדם צריך לכוון מעשיו לבל ינזק. כך למשל השד הנמצא בבית הכסא גורם למחלת אפילפסיה לעובר לכן צריך להישמר מלקיים יחסי מין, מיד[9] לאחר שיצא מבית הכסא, שמא בניו יהיו חולי אפילפסיה, משום ששד[10] הנמצא בבית הכסא מלווה אותו (גיטין ע ע"א).

השדים הם חלק בלתי נפרד מחיי היום יום של האדם הם נמצאים כמעט בכל מקום: בבית הכסא, במקומות צרים (פסחים קיא ע"א), בחורבות (ברכות ג ע"א) במקומות מוצלים (פסחים קיא ע"ב) והאדם צריך להתנהג באופן שלא יפגע מהם. כך למשל יש אזהרה לאדם שלא יעשה צרכיו במקום צר בין דקל לכותל שמא ידחוק את השד מחמת המקום הצר, ויגרום לכך שהשד יזיקו (שם). כמו כן לא יעשה צרכיו במקומות מוצלים ובכל צל הנגרם מעץ  מסוים נמצאים שדים מסוגים שונים היכולים לגרום נזק. מי שעשה צרכיו בצל של "זרדתא" (צמח החוזרר) יזיקוהו שישים שדים, לכן הקמיע להינצל מהנזק צריך להיות מיועד לשישים שדים (פסחים קיא ע"ב)

במסכת יומא (פג ע"ב – פ"ד ע"א) נחלקו חכמים בגורם למחלתו של הכלב בכלבת: "רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו. אדם שהתחכך בכלב מסתכן ואם נשכו הכלב הוא מת. המתחכך בכלב תרופתו שיפשיט בגדיו וירוץ וכך עשה רב הונא בריה דרב יהושע. ומי שנשכו כלב תרופתו: יקח עור של צבוע זכר ויכתוב עליו אני פלוני בן פלוני על עור של צבוע זכר כתבתי עליך "כנתי כנתי קלירוס" ויש אומרים "קנדי קנדי קלירוס יה יה ה' צבאות אמן אמן סלה" ויפשיט בגדיו ויקברם לאחר 12 חודשים יוציאם וישרפם וישליך את האפר במקום פרשת דרכים. ובמשך 12 החודשים ישתה מים רק בקנה העשוי נחושת שמא יראה בבבואת המים שד ויסתכן.

ולא די בכך אלא השד גורם למחלת נפש (ראש השנה כח ע"א) כך למשל מי ששתה הרבה יין חדש מגיתו שידה בשם קורדייקוס משבשת דעתו והדרך להינצל מכך על ידי כתיבת קמיע מיוחד לקורדייקוס. היות ומחלות ונזקים נגרמים עקב רוחות ושדים לכן גם הדרכים להינצל מהם הם בדרכים מאגיות כמו כתיבת קמיע.

קמיעות ולחשים

הקמיע בתלמוד משמש למרפא, אותו מכין אדם חכם ומומחה, הבקיא בכתיבת הקמיע ובגורם המחלה.

תוכנו של הקמיע מלווה בפסוקים[11] הכתובים על קלף (עיבוד עור בהמה) לכן הוא טעון גניזה "ככתבי הקודש" ואין להכניסו לבית הכסא (שבת סא ע"ב).

יש קמיע העשוי משורש עשב והוא נקרא בתלמוד "קמיע של עיקרין" (שם).

השימוש בקמיעות רווח מאוד בתקופת חכמי בבל, מסיבה פשוטה, לדעתם המחלות נגרמות מיישויות חיצוניות, כפי שבארנו: שדים, רוחות וליליות, לכן ההתמודדות עמהם הם בדרכים מאגיות כמו קמיע. כשם שאיבחון המחלה הוא ממשי ומציאותי כך שיטות המרפא הם מציאותיות ועובדתיות כלומר רפואה בקמיע היא "מדעית". "מדעית" במובנה הניסיוני, לכן לא כל קמיע נחשב כמרפא באופן "מדעי" או כפי שנוסחה בתלמוד "קמיע מומחה": "תנו רבנן: איזהו קמיע מומחה? כל שריפא, שנה, ושלש. אחד קמיע של כתב, ואחד קמיע של עיקרין [עשב]" (שבת סא ע"א). הנסיון (שלוש פעמים) מעיד על יעילותו של הקמיע המצליח להתמודד או למנוע את המחלה שגורמים הכוחות החיצונים. הקריטריונים "המדעיים" לאישור הקמיע נידונו בתלמוד. הבחינה נעשית ליוצר הקמיעים ולקמיע עצמו: כדי לקבל תעודת מומחה לעשיית קמיעים לכל המחלות, צריך להוכיח על פי הנסיון שריפא שלושה בני אדם בסוגי מחלות שונים וכל אדם ריפא שלוש פעמים. כדי שקמיע ספיציפי יאושר כמרפא ואז יכול כל אדם לכותבו, צריך שהקמיע ירפא שלוש פעמים. בתלמוד מתלבטים, האם אדם שכתב שלושה קמיעים שונים למחלות שונות שחלה בהם אדם אחד וריפאו נחשב ל"קמיע מומחה" או לא. השאלה היא האם כותב הקמיעים מוחזק כמומחה שהרי ריפא שלוש פעמים או שמא אינו נחשב מומחה כי יתכן שסיבת הריפוי נבעה גם ממזלו (מלאך שעוזר לאדם מסוים זה) של האדם הספיציפי וידרש לרפא שני בני אדם נוספים.

אף על פי שהקמיע מצליח להתמודד עם השדים ומרפא את האדם זה לא מחייב שזה יעזור גם לבהמה שחלתה באותה מחלה משום שאדם "יש לו מזל" ובהמה אין לה מזל. לכן כדי שקמיע יחשב "מדעי" אף לבהמה צריך לבדוק ולנסות בבהמה (שבת נג ע"ב).

ההתיחסות לכוחות החיצוניים כמזיקים היא התיחסות טבעית ממשית וכך גם הטיפול בהם הוא "טבעי" והוא בכלל ההיתר ש"ניתנה רשות לרופא לרפאות". המתעסק בשדים או ברוחות כטיפול בפגעים היומיומיים המתרחשים ופוגעים באדם, כמוהו כהתעסקות רפואית. לכן אינו בכלל האיסור של אוב ידעוני ומכשף. גם למטרות ענייניות אחרות מותר להשתמש בשדים, כמו שנהג שלמה המלך כדי לקדם את בניית בית המקדש, רצה לדעת היכן נמצאת תולעת השמיר היודעת לסתת את האבנים (ילקוט שמעוני, מלכים א', קפב).

קיימות מגבלות הלכתיות בשימוש קמיע לצורך רפואה. כך למשל יש איסור להשתמש בדברי תורה כדי להתרפא בדיוק כפי שאסור להשתמש בדברי תורה כדי להתפרנס: "כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם" (משנה אבות פרק ד משנה ה) .

אסור לאדם שיש לו מכה ללחוש פסוקי תורה כדי להתרפא, הלוחש על המכה ואומר: (שמות ט"ו 26) "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך" (אין לו חלק לעולם הבא) משום שמזכיר שם שמיים כשיש רוק במכה וכך הוא מבזה שם שמיים (סנהדרין קא ע"א). אך אם אין רוק אומנם לא נענש בעונש החמור שאין לו חלק לעולם הבא אך אסור משום שאסור להינות ולהתרפא מדברי תורה (שבועות טו ע"ב).

כשהמחלה מסוכנת מותר להתרפא על ידי פסוקים עם הזכרת שם האלהים (תוספות: שבועות טו ע"ב), בדיוק כפי שפיקוח נפש דוחה שבת. לכן התירו למי שיש חום גוף – קדחת (אשתא צמירתא בלשון התלמוד) לקחת סכין העשויה כולה מברזל , ללכת למקום שיש שיח הסנה ויקשור שערה של בהמה אל השיח. ביום הראשון יחתוך קצת ויאמר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה".

למחרת יחתוך עוד קצת ויאמר: "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי".

ביום השלישי יחתוך עוד קצת ויאמר: "וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות, ג; 3-5) (שבת סז ע"א).

קריאת פסוקי תהילים משמשת כעין "קמיע" ומצילה ממזיקים בשעת השינה. כך נהג רבי יהושע בן לוי לקרוא לפני השינה את הפסוקים: "יפול מצידך אלף… יושב בסתר עליון… כי אתה ה' מחסי" (תהלים צא) כדי להישמר מפגעים רעים (שבועות טו ע"ב).

נביא מספר דוגמאות לקמיעות בתלמוד:

חז"ל סברו שבצל העצים שורות רוחות רעות ומזיקין לכן ראוי להימנע להיות בצילם, ומי שלא נזהר וניזוק יכתוב קמיע כדי להתרפות. כתיבת הקמיע צריכה להיות מיועדת לשד המזיק ולכן צריך לדעת את שמו של השד:

בצל הצלף מצוי שד בשם "רוחי" ובצל הזרדים "שדים" ובגגות "רשפים" (פסחים קיא ע"ב).

כדי שהקמיע יצליח כותב הקמיע  צריך לדעת את מספר השדים שהזיקו, כלומר את גורם המחלה. כראיה לכך מביא התלמוד מעשה באדם שנכנס לזרד הסמוך לעיר (בו שורים 60 שדים) והסתכן. הלך לחכם שיכתוב קמיע עבורו, אותו חכם לא ידע שהיו 60 שדים וכתב קמיע כאילו יש שד אחד בלבד, וקמיע זה לא הצילו מסכנה עד שהלך לחכם אחר שידע שיש 60 שדים (שם).

השותה יין מגתו רוח רעה בשם "קורדייקוס" מוציאה אותו מדעתו, לכן כתיבת הקמיע צריכה להיות מכוונת לשמו של "קורדייקוס" (גיטין סז ע"ב).

המחלות, הנזקים והפגעים הבאים על האדם אינם רק כתוצאה מגיעה של שדים, יש מקרים ואדם מזיק ופוגע באדם או ברכושו על ידי מבט וראייה, המכונה בפי חז"ל "עין הרע.

עין הרע

"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם" (שמות, ל; 11) סיבת הנגף כתב רש"י (שם, 12): "ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עין הרע". דוד המלך ספר את בני ישראל (שמואל ב' כד) שעצם הספירה אסורה ולכן גרם למותם של 70 אלף איש: "ויתן ה' דבר בישראל … וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש".

הכהנים במקדש צריכים לעשות גורל שעל פיו יתמנה הכהן לעבודה. הגורל נעשה על ידי ספירת הכהנים, וכדי שלא תשלוט עין הרע על הכהנים הנספרים, נאמר בתלמוד כך (יומא כב ע"ב): "תנא הוציאו [הכהנים] אצבעותיהם למינין, ונימנינהו דידהו? [כלומר שימנו את הכהנים עצמם למה את אצבעותיהם] תשובה: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה. מדברי התלמוד משתמע שאם סופרים אצבעות אנשים או חפץ אחר כמו חרסים עין הרע לא שולטת, אך אם סופרים סתם אנשים עוון חמור הוא ואף נענשים עליו[12].

עין הרע אף יש בו היזק ממשי וכספי:[13] "אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה" (בבא מציעא קז ע"א).

מי שנכנס לעיר ומפחד מעין הרע ישלב את בוהן יד ימין בבוהן יד שמאל ויאמר כך: אני פלוני בן פלוני מזרע יוסף שלא שולטת בו עין הרע (ברכות נה ע"ב).

כוחה של קללה או אמירה

החכמים התיחסו לדיבור אדם, אפילו הדיוט, ככוח מגי המסוגל להתקיים: מעשה באלמנה שבאה לבית הדין שיפסקו לה מזונות. רבה בר רב הונא קבע שאין לה מזונות, כעסה האלמנה ואמרה: הלוואי ויתהפך כסאו של רבה בר רב הונא. כדי שלא תתקיים קללתה ברב עצמו, הפכו את כסאו וזקפוהו ואף על פי כן חלה ונחלש רבה בר רב הונא (גיטין לה ע"א).

לדיבור יש כוח אף כשהאדם לא מתכוון לקלל אלא כמסיח לפי תומו בלבד.

אביו של שמואל פדה שבויות והעמיד שומרים כדי שלא ינאפו עם אחרים, שאלו שמואל: לצורך מה את מעמיד שומרים הרי עד שפדית אותן לא היו להם שומרים ואולי כבר נאפו עם אחרים. השיבו אביו: אם היו אלה בנותיך לא היית מזלזל בהן ומפקירן. אמירתו של אביו של שמואל: "אילו היו בנותיך בשבי" גרמו לכך שבנותיו נשבו (כתובות כג ע"א).

כוחו של הצדיק והחסיד

"בהיות החסידים הקדושים מדביקים מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב ואם רע. והוא שאמרו (ב"ב עה א) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות" (אגרת הקודש לרמב"ן פרק ה).

ומה מקומו של הצדיק למול האלוהים, כמו שנאמר:

"אני [אלהים] מושל באדם, מי מושל בי – צדיק. שאני גוזר גזרה ו[צדיק] מבטלה " (תענית טז ע"ב), הצדיק והחסיד שולט לא רק בחוקי הטבע, אלא גם בגזרותיו של הקב"ה, ובכוחו לבטלן (א"א אורבך, חז"ל: פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשלו' עמ' 446-447).

תכלית בריאת העולם התחתון היא לשם האדם, ככל שהאדם יעלה בצדיקותו וחסידותו כך מתקרב הוא לאלהים ויכולת "ההשפעה" על אלהים גדלה. דרגתו של האדם נמדדת בראש ובראשונה בהתאמת מעשיו לדרישות הדתיות, וכל המוסיף פרישות וטהרה מזדכך ויכול להגיע לדרגת רוח הקודש כדברי פנחס בן יאיר המובא בתלמוד: "תורה מביאה לידי זהירות…טהרה מביאה לידי חסידות… חסידות מביאה לידי רוח הקודש…" (עבודה זרה כ ע"ב).

יכולתו של הצדיק גדולה מיתר בני אדם, הוא יכול לבטל את גזרות האלהים, אדם יחיד בדרגת צדיק יכול "לאכוף" את רצונו על אלהים: "אני [אלהים] מושל באדם, מי מושל בי – צדיק. שאני גוזר גזרה ו[הצדיק] מבטלה" (מועד קטן טז ע"ב).

כך נהג חוני המעגל לצורך הורדת גשמים (משנה תענית פ"ג מ"ח). ובזכות צדיקים אלה העולם מתקיים: "ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור… אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים" (יומא לח ע"ב).

אחד הצדיקים הבולטים בתלמוד כצדיק "השולט" על הנהגה אלוהית הוא ר' חנינא בן דוסא: "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת" (תענית כד ע"ב).

חנינא בן דוסא בזכות צידקותו שדים ומלאכי חבלה לא יכלו להזיק לו, והייתה לו יכולת לבטל את כוחות השדים (פסחים קיב ע"ב). הוא יכול אף לבטל את גזירותיו של הקדוש ברוך הוא (שבת סג ע"א).

מעשה שהיה מספר על רבי חנינא בן דוסא שהלך בדרך וירד עליו גשם אמר לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?" מיד הפסיק הגשם. כשנכנס לביתו, אמר לפניו: "רבונו של עולם! כל העולם כולו בצער שאין גשמים יורדים, וחנינא בנחת?" והחל מיד לרדת גשם.(תענית כד ע"ב)

חוקי הפיזיקה כפופים להחלטתו של הצדיק. כשראה רבי חנינא בן דוסא את בתו עצובה משום שהדליקה נרות שבת בחומץ  במקום בשמן, אמר לה: "מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא (מסופר ומקובל בידינו): היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה" (תענית כה ע"א).

הצדיקים ניחונו גם בכוחות  שבאמצעותן  ניתן לפגוע באדם על ידי "שמתא" או "נתן בו עיניו":

תלמיד חכם שבשכנותו התגורר אדם אלים וציערו, כתב עליו "שמתא": "יהא זה בשמתא" הניח את "כתב השמתא" בכד , הלך לבית הקברות ותקע בשופר אלף תקיעות עד שנשבר הכד והשכן האלים מת (מועד קטן יז ע"א). מעשייה אחרת מתייחסת לכלב שאכל את נעליהם של תלמידי החכמים הטילו עליו "שמתא" וזנבו נשרף והרגתו (שם).

ועוד, אישה שביזתה את רב יהודה בבית הדין הטיל עליה "שמתא" פקעה ומתה (נדרים נ ע"ב). אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם – או מיתה או עוני (שם).

עוד מסופר שרב ששת נתן עיניו במין וכופר והפכו לגל של עצמות (ברכות נח ע"א) כך עשה רבי שמעון בר יוחאי כשיצא מהמערה ופגש את יהודה בן גרים נתן בו עיניו והפכו לגל של עצמות, יהודה בן גרים הלשין לשלטון הרומי את דברי רשב"י:

"כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס") (שבת לד ע"א).

אשת ריש לקיש פחדה  על בנה כשראתה את ר' יוחנן פותח עיניו ומסתכל על בנה, שמא ר' יוחנן יתן עיניו בו ויימיתו כפי שעשה לאביו (תענית ט ע"א).

ביום המחלוקת המפורסמת בין רבי אליעזר לר' יהושע וחכמים בדבר "תנורו של עכנאי", מסופר "שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו.(בבא מציעא נט ע"ב).

פועלים של ר' יוסי מכפר יוקרת היו רעבים, בא בנו ישב תחת עץ התאנה ואמר: תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא" הוציאו פירות ואכלו הפועלים כשנודע הדבר לר' יוסי אמר לבנו: "בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה – יאסף שלא בזמנו" ובנו מת. בתו שהייתה יפה הכשילה את הבחורים להסתכל על יופיה אמר לה: "שובי לעפרך ואל יכשלו בך בני אדם" וכך היה (תענית כד ע"א).

רב ראה אדם שזרע כותנה בפורים קיללו ולא צמחה הכותנה (מגילה ה ע"ב).

אלהים, בשלוש השעות הראשונות של היום, כועס וזמן כעסו הוא "רגע" ואפשר לכוון את זמן כעסו כאשר  כרבולת התרנגול מלבינה, ר' יהושע בן לוי היה לו שכן שהיה מצערו לקח תרנגול והמתין שתחוויר כרבולתו כדי לתזמן את קללתו לזמן כעסו של אלהים (ברכות ז ע"א).

חנינא בר חמא התפלל והחיה עבד של הקיסר הרומי אנטונינוס לאחר שזה הרגו (ע"ז י ע"ב).

סודות פעולות המגיה כמו "שמות הקודש" היו נמסרים ליחידי סגולה: שם בן ארבע אותיות, חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פעם בשבוע (קידושין עא ע"א)

ליודעי חן היו מוסרים את שמות הקודש – שם בן 12 אותיות ושם בן 42 אותיות –  ואין מוסרין אותו אלא למי "שצנוע עניו, עומד בחצי ימיו, אינו כועס, אינו משתכר, ואינו מעמיד על מידותיו [לנטור איבה שמא ישתמש בו להינקם – רש"י]" (קידושין עא ע"א). רבי חנינא בן תורדיון היה הוגה את השם באותיותיו דורשו בארבעים ושתים אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ (רש"י ע"ז יז ע"א)

גיסתו של רבי מאיר נשבתה, שיחד ר' מאיר את השומר הרומי בבית כלא, ואמר לו שאם יאמר: אלהא דמאיר ענני" הוא ינצל מכל צרה, השומר רצה הוכחה ש"אמירה זו" מועילה, וכשכלבים באו לנשוך את השומר אמר: אלהא דמאיר ענני" והם עזבו אותו. וכשנודע למלכות שהשומר שחרר את גיסתו של רבי מאיר מהכלא רצו לתלות אותו וכשאמר :אלהא דמאיר ענני" הורידוהו מחבל התלייה. (ע"ז יח ע"א – ע"ב).

כישוף

לֹא יִמָּצֵא בְךָ … קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים: כִּי תוֹעֲבַת כָּל עֹשֵׂה אלה… כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ " (דברים, יח; 10-15)

פעולת הכישוף היא ממשית ומציאותית. אף על פי כן אסורה היא, הסיבה לכך מבוארת בפסוק לעיל: "כי הגויים …אל מעננים וקוסמים ישמעו" כלומר, איסורה כדי להיבדל מהגויים, לשון אחר: אותו מעשה אותו ריטואל אם ביצעו גוי הרי הוא כישוף ואם ביצעו "אחד מקרב אחיך" הרי זה נבואה.

בנותיו של רב נחמן היו בוחשות ומערבבות קדירה רותחת בידיהן ולא היו נכוות. כשראה זאת רב עיליש סבר שאינן נכוות בגלל קדושתן וצדיקותן. קרה המקרה ונשבו בנותיו של רב נחמן. אדם שהיה מבין את שפת העופות שמע יונה שאומרת: "עיליש ברח" כשברח עיליש מהמלכות פגש את בנותיו של רב נחמן בבית השבי, החליט לבודקן אם הם אכן צדיקות. הלך לבית הכסא לשמוע מה הן מדברות בניהן ושמע אחת אומרת לשנייה: בואי נשכב עם אחד הסוהרים ונבקש שישחרר אותנו בתמורה, ומתוך שיח זה הבין רב עיליש , שהיכולת שלהן לבחוש בקרדרה רותחת הוא על ידי מעשה כשפים ולא בגלל קדושתן (גיטין מה ע"א).

מותר לאדם ללמוד הלכות כשפים ולהתנסות בהם כדי לדעת להבחין במכשפים שדינם למוות (סנהדרין סח ע"א).

כך נהג רבי אליעזר שהיה בקי בדרכי הכישוף; הוא ידע למלא שדה בקישואים על ידי אמירה של כישוף ולאחר מכן לעוקרן על ידי אמירה אחרת.

המכשפים יכלו להפוך קורת עץ לחמור, להפוך עקרבים למים ולהשקות אדם בהם כדי להזיקו ולכשפו, להפוך אדם לחמור ולרכב עליו למקום חפצו. כך העיד  רב אשי שראה את אביו של קרנא שהוציא מחוטמו שיירי בגדים על ידי כישוף (סנהדרין סז ע"ב):

יש כישוף שהוא בגדר אחיזת עיניים ולא כישוף אמיתי, למשל הריגת גמל וביתורו לחלקים ולאחר מכן להחיותו, אם בזמן הריגת הגמל יצא דם, כלומר הרגו ממש והצליח להחיותו הרי זה כישוף אמיתי ואם לא יצא דם הרי זה אחיזת עיניים ואינו כישוף ממש לכן חומרת איסורו קלה יותר (שם).

ההבחנה בין מעשה שדים כלומר הפיכת דברים על ידי שדים לבין מעשה כשפים , הוא השימוש בכלים מסוימים לצורכי המעשה. מי שמקפיד על כלי מסוים כדי לבצע את מעשה הכישוף הרי זה מעשה שדים ומי שלא מקפיד על כלי מסוים הרי שעושה זאת ללא עזרת השדים אלא מכוחות עצמו על ידי לימוד תורת הכישוף (שם).

יש סוג כישוף המותר והוא על ידי צירוף אותיות שמותיו של אלוהים, כך למשל רבא יצר אדם על ידי צירופי שמות הקודש (סנהדרין סה ע"ב) וכן עשו  רב חנינא ורב אושעיא. כל ערב שבת היו עוסקים בהלכות "יצירה" ומצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם ובראו עגל ואכלו אותו , סיבת ההיתר כותב רש"י: ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקדוש ברוך הוא הן, על ידי שם קדושה שלו הוא (סנהדרין סז ע"ב). ביאור רש"י מבליט את דברינו לאורך כל המאמר, יצירת עגל שלא על ידי "אלהים" מעשה כישוף הוא, יצירת עגל בשם האלהים מעשה הקדוש ברוך הוא ואינו כישוף.

יש סוגי כישוף נוספים כמו אוב וידעוני שהם פעולות הכלולות באיסור כישוף כמבואר בתלמוד: "אוב וידעוני בכלל מכשפים היו" (סנהדרין סז ע"ב).

אוב – זה מכשף המצליח להעלות את רוח המת ולהושיבו בין ברכיו או בין בית השחי ומתחיל להשיב בקול נמוך על שאלות המכשף (על פי רש"י יש שמעלים את המת על זכרותו כלומר על איבר מינו) (סנהדרין סה ע"ב). בעל האוב אינו יכול להעלות את המת ביום שבת (שם).

ידעוני – כאשר מכשף מניח עצם של חיה בשם ידוע (במשנה הוא נקרא אדני השדה והיא חיה הדומה לאדם ומחוברת בטבורה לאדמה) והעצם מתחילה לדבר על כישוף. (סנהדרין סה ע"ב)

דורש אל המתים – זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו "רוח טומאה" השדים הנמצאים בבית הקברות מסייעים לו בכישופו (שם)

מעונן – זה המורח שכבת זרע של שבעה אנשים על עינו ועושה מעשה כשפים. וכן מי שמכוון זמנים למזל טוב כגון האומר היום יום מוצלח לממקח וממכר (שם).

מנחש  – זה המתיחס למקרים וארועים כמסמלים את העתיד כגון: מי שנפלה פיתו מפיו או מי שנפל מקלו הרי זה סימן רע המבשר לא להמשיך לעשות את מה שהוא התחיל (כגון אם החליט לצאת לטיול ולאחר שנפל פתו מפיו החליט לבטל את הטיול)(שם).

כוכבים ומזלות

"תמים תהיה עם ה' אלהיך… שנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו, מאורים ותומים אך לא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים. אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא משנה מערכת הכוכבים והמזלות כרצונו" (השגות הרמב"ן לספר המצוות של הרמב"ם).

חז"ל כינו את גזרות הכוכבים על עולמנו בשם "איצטגנינות" ולאדם הבקי בתורה זו כינו בשם "כלדאי". הכוכבים והמזלות הם מעין "תהליך טבעי" המשפיע על העולם הטבעי: "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל" (בראשית רבה (וילנא) פרשה י) ועל בני האדם: כך למשל מסופר על אלעזר בן פדת שהיה עני מאוד ושאל את הקדוש ברוך הוא עד מתי אמשיך להיות עני השרוי בצער ואלוהים השיבו: רק אם אחזיר את העולם לראשיתו ותוולד בשעה של מזל עושר ומזונות אפשר לשנות את המצב (תענית כה ע"א) כלומר מהלך הכוכבים והמזלות משפיע כחוק טבע על העולם והכל תלוי במזל: אריכות חיים , ילדים ופרנסה (מועד קטן כח ע"א).

כשרצו למנות את רב יוסף לראש ישיבה הוא סירב משום שחוזי הכוכבים אמרו לו שהוא יכהן כראש ישיבה במשך שנתיים בלבד ולאחר מכן ימות. לכן פינה את המינוי לרבה שכיהן 22 שנה והוא כיהן אחריו שנתיים וחצי. (ברכות סד ע"א) .

חוזי הכוכבים הודיעו ליוסף מוקיר ומכבד  השבת  שהוא יזכה בכספו של אחד מעשירי הגויים , וכפי שחזה כך היה (שבת קיט ע"א).

אף על פי שמהלך הכוכבים והמזלות משפיע על המתרחש בעולם כחוק "טבע"  יש אפשרות להינצל ממנו משום שאלהים מעל הטבע והוא המנהיג את תופעות הטבע והוא שולט על הכוכבים והמזלות. כפי שמצאנו שהפיזיקה יכולה להשתנות על פי רצונו של אלהים – כשם שעמדה חמה ליהושע כך עמדה חמה לנקדימון בן גוריון[14]  בתו של חנניא בן דוסא הדליקה בטעות נרות שבת בחומץ במקום שמן. אמר לה ביתי אל תצטערי מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק, וכך היה שנרות החומץ דלקו עד מוצאי שבת (תענית כה ע"א). –  כך גם לתופעת "הטבע" הבאה מהשפעת הכוכבים והמזלות. ראייה לכך מאברהם אבינו שהיה בקי באסטרולוגיה: "איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו" (בבא בתרא טז ע"ב) לכן ידע מתוך הכוכבים שלא יהיה לו זרע, מתוך ראייה זו טען כלפי אלהים: כיצד אתה מבטיחני שיהיה לי זרע? ואלהים השיבו שאברהם נמצא מחוץ להשפעת הכוכבים (שבת קנו ע"א).

יש נשים שמזלן רע, הגורם למותם של בעליהם לכן יש איסור להינשא להן[15] (יבמות סד ע"ב)

אף על פי שיש איסור לשאול ולדרוש בחוזי הכוכבים שנאמר: " תמים תהיה עם ה' אלהיך" (פסחים קיג ע"ב), החכמים חששו לנבואתם של החוזים כמסופר על רבי עקיבא שדאג על בתו מפני העתיד הרע שחזו לבתו[16] (שבת קנו ע"ב).

הכוכבים והמזלות משפיעים אף על יחיד והבקי "באותות" הכוכבים ידע לחזות את העתיד כדי שהאדם ידע להיזהר ולהישמר ממנו. רבי עקיבא הייתה לו בת, אמרו לו החוזים בכוכבים: כשביתך תכנס לחופה יכיש אותה נחש. רבי עקיבא דאג מאוד, באותו יום לקחה הבת טס של זהב והכניסתו בכותל, שם היה הנחש ובמקרה הכניסתו לעיניו של הנחש ומת. כשהביאה הבת את הנחש המת לפני רבי עקיבא, שאל אותה: מה עשית שניצלת מגזירת הכוכבים? השיבה לו: בזמן שכולם היו עסוקים בסעודת החתן והכלה, לא שמו לב שבא עני ודפק בדלת, קמתי ונתתי לו את המנה שנתת לי. אמר לה רבי עקיבא: מצווה עשית והיא שהצילה אותך, על מקרה זה אמר רבי עקיבא: "וצדקה תציל ממוות" (שבת קנו ע"ב).

חז"ל האמינו באסטרולוגיה במובנה של היום, שיום או שעת לידת האדם קובעת את גורלו ומושפעת היא מהכוכבים: מי שנולד בזמן מאדים יהיה אדם עם נטיות לשפיכות דמים, והוא יהיה גנב, שוחט או מוהל. רבה שנולד במזל מאדים נאמר לו היות והוא משמש כדיין המעניש והורג נחשב זה כשפיכות דמים בהשפעת מאדים. (שבת קנו ע"א)

למרות אמונתם של חז"ל בהשפעות כוכבים וכן באסטרולוגיה לא נקטו במעשים ספיצפיים לשינוי גזירות הכוכבים או כשמוש לתועלת  מלבד הדרישה לקיום המצוות ותפילות. אפשר להסיק שחז"ל לא עסקו במגיה אסטרלית כפי שהגדירה דב שוורץ:

"ביסודה של המגיה האסטרלית עומדת ההנחה, שביכולתו של האדם לנצל את גרמי השמים לתועלתו ולטובתו. הכוכבים והמזלות מפיקים שפע מתמיד ועומד, הנקרא רוחניות ואף נובעים מהם כוחות מופלגים" (דב שוורץ, אסטרולוגיה ומגיה – בהגות היהודית בימי הביניים, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 1999, "מבוא", עמ' 11)

לכן, לדעתם, הדרך להינצל מגזרות הכוכבים הוא על ידי קיום מצוות: ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מסימנים רעים אלו, שנאמר : 'כה אמר ה' אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה' (ירמיהו י 2), גויים יחתו, ואין ישראל יחתו" (סוכה כט ע"א).

כלומר לדעת חכמים השפעת הכוכבים על ישראל כאומה מתבטלים כשמקיימים את המצוות. בלשון אחרת אפשר לומר שחכמינו הפכו את קיום התורה והמצוות למעשים מאגיים המבטלים את השפעות הכוכבים והמזלות.

הנה כך נאמר בתלמוד (שבת קנו ע"א) : "איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל". מניין שאין מזל לישראל? מאברהם אבינו, שהיה בקי במערכת הכוכבים וראה שאינו ראוי להוליד בן. טען אברהם לפני אלוהים: כיצד אתה מבטיחני שיהיה לי זרע יוצא חלציי ואני רואה במערכת הכוכבים שאיני ראוי להוליד בן? השיבו אלהים: "אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית, טו; 4). דרשו חכמים: 'ויוצא אותו החוצה' – הוציאו מגזירות מערכת הכוכבים ואמר לו אין מזל לישראל.

מצוות כמגיה

"מערכת המצוות דגם מקביל (ויעיל) לפעולה המגית האסטרלית. עובדי אלילים ומקדשי הצלמים אינם מצליחים להוריד רוחניות ביעילות, ואילו מקיימי המצוות מקבלים את השפע האלוהי" (דב שוורץ, אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית בימי הבניים, עמ' 33).

אימרה זו מיוחסת להשקפתו של ר' יהודה הלוי אך נכונה היא גם לגבי השקפת חכמי התלמוד הבבלי.

התפיסה הרווחת של חכמי התלמוד שקיום המצוות ולימוד התורה באופן דקדקני משפיע על הנהגת האלהים את האומה היהודית כאן בעולם הזה. בבחינת "אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א).

אלהים כמנהיג את כל הברואים: כוכבים ומזלות, מלאכים ושרי מעלה מנהיג את העם היהודי ביחס מועדף משאר אומות העולם. אם אומות העולם תחת שלטונם של כוכבים ומזלות ושרי מעלה הרי שהעם היהודי תחת שלטונו של אלהים "אלהי הצבאות כולם" בכבודו ובעצמו "לא על ידי שליח ולא על ידי מלאך" . אך כל זה בתנאי שיעשו את "רצונו" של אלהים, כלומר יקיימו את המצוות הכתובות בתורה.

יחסי גומלין אלה – בין אלהים לעם ישראל – על פי רוב מתקיימים בין האומה כחטיבה אחת לבין אלהים. לכן הדרישה והתנאי לקיום משוב מצד אלהים, שהאומה כולה תתנהג על פי הטקסים הנדרשים ומופרטים בכתבי הקודש.

אך יש והנהגה האלוהית מושפעת ממעשיו של יחיד המצליח לרצות את האלהים לנהוג במידת החסד והרחמים לכל האומה כולה, ופעמים שהנהגה זו לצדיק יחיד בלבד או לעושה מצווה כפרט.

בזמן שבית המקדש היה קיים, העבודה בבית המקדש הייתה המרכז הפולחני לרצות את אלהים.

מעשה הקורבנות ועבודת הכהנים במקדש, המפורטים לפרטי פרטים בספר התורה, תופס את רוב רובה של הדרישה "האלהית" כתנאי לרווחתו, בטחונו ושלומו של העם היהודי. כל הדרישות הדקדקניות המפורטות בתורה אין להפרידם מטקסי מגיה לכל דבר ועניין כפי שנראה בהמשך.

לאחר שנחרב בית המקדש, כלומר המרכז הרוחני המשפיע על הנהגת אלוהים את האומה היהודית, היה צורך בהמרת הטקסים הפולחניים במקדש  לטקסים אחרים שיוכלו לרצות את האלהים. ולכן עבודת המקדש הוחלפה בבתי כנסיות ובתי מדרשות שהוגדרו כ"מקדש מעט". לימוד התורה ודקדוקי המצוות הם הריטואלים היכולים להשפיע על הנהגתו של אלהים לאחר חורבן בית המקדש. אף על פי שארץ ישראל היא הארץ המועדפת למשוך שפע אלהי או ההפך עונשים כמאמר הכתוב: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים, יא; 12) הרי שגם בגלות "שכינה" גלתה עמהם: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו – שכינה עמהן. גלו למצרים – שכינה עמהן… גלו לבבל – שכינה עמהן" (מגילה כט ע"א). כלומר, אף על פי שבית המקדש (מקום הפולחן המרכזי למשוך שפע אלהי) חרב, ואף על פי שהאומה היהודית אינה נמצאת במקום המושך שפע אלוהי (ארץ ישראל), הרי שעדיין לא בוטלו  יחסי הגומלין בין האומה לבין אלוהיה.

עבודת בית המקדש כבית מרכזי למשוך חוט של חסד, ברכה וחיים טובים ללא פגעים ומחלות. הם מוטיב מרכזי בכתבי הקודש, להלן כמה דוגמאות מיצגות:

סדר יום הכיפורים המובא בספר ויקרא (פרק טז) בו הכוהן הגדול נידרש למלא הוראות מפורטות למחילת העוונות כמוהו כטקס מאגי. האיש היחידי הממונה והרשאי לנהל את טקס יום הכיפורים בבית המקדש ולהיכנס אליו הוא הכהן הגדול. הוראות מפורטות ודקדקניות כיצד מותר לכהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים: ראשית ההקפדה על 8 מלבושים (אפוד, חושן, ציץ…) .

סדר עבודתו ופעולותיו מפורטות: עשיית הקטורת , הקרבת הקורבן ושילוח שעיר (עז) המדברה יחד עם צום ותענית של כל האומה היהודית כל אלה יגרמו לאלהים לכפר ולמחול על העוונות שהם הגורמים לפגעים, נזקים ומחלות. סדר יום הכיפורים הינם פעולות כדי לרצות את האלהים. אלוהים המנהיג את העולם, השולט על המחלות והמזיקים המניע את גלגלי הכוכבים והמזלות הוא יציל וישמר את העם העושה רצונו, מודה להנהגתו ולמלכותו שבכל משלה. ההבטחה היא ברורה שמירת נוהלי הטקסים המאגיים יגרמו לפרנסה טובה ולבריאות.

הכתוב מזהיר במפורש:

"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה…וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת" (ויקרא, כו; 14 – 16)

וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶך(שמות , טו; 26)

"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (שמות, כג; 25)

לכן הכפרה והמחילה הם מוטיב מרכזי בפעולות המאגיות, הכפרה היא מחילה על החטא , כלומר הכפרה משנה את הנהגת האלהים, במקום להביא מחלות ונזקים תהיה פרנסה ורווחה. לכן יום כיפורים נעשה כדי לכפר על העם מפני כשלים בטקסים המאגיים שקרו במשך השנה: "וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". טקסים מאגיים אלו מכונים בפי הציבור היהודי "מצוות". כאן ראוי להדגיש, השפה והלשון כצירוף של סמלים הם המכניסים משמעות לפעולה עצמה. אותו טקס אותה  פעולה מקבל משמעות קוטבית עם הגדרתו במילה שונה. פעולת "הקטרת קטורת" אם נגדירה כמעשה מאגיה יקבל משמעות שלילית מאשר אם נגדירה "מצווה". כך למשל לשונו של הרמב"ם  : "שציוה את הכהנים להקטיר קטורת בכל יום פעמיים על מזבח הזהב" (ספר המצוות עשה כח). דיי אם נשנה את תואר האדם המופקד על ההקטרה, מכהן למאג, המשמעות של הפעולה או ההערכה אליה תשתנה. כך למשל נאמר במקום כהנים: שציווה את המאגיים להקטיר קטורת בכל יום פעמיים על המזבח" או שנשנה את הגדרת המעשה, במקום לכנותה מצווה (שאנו מפרשים את המונח "מצווה" כמעשה ראוי וטוב) נגדירו "טקס מאגי" והיה אפשר לכותבו כך: " את הטקס המאגי של הקטרת הקטורת יקטירו הכהנים בכל יום פעמיים על המזבח".

כן הוא לגבי "סדר יום הכיפורים"   הרמב"ם בספר המצוות (מצווה מט) כותב : שציוונו לעשות עבודת היום (הכיפורים) כלומר כלל הקורבנות והוידוין המתוקנים ביום צום כיפור כדי שיכופר בהם כל העוונות" וכן במצוות (לג) : "שציווה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים". במקום זאת נכתוב "את סדר היום המאגי ביום הכיפורים, הקורבנות הוודויין ולבישת הבגדים יש לעשותם על ידי המאג הגדול כדי שיכופרו על ידם כל העוונות.

כך הדין לגבי טקס השקיית הסוטה (במדבר, ה), טקס המבקש לברר האם אישה נאפה תחת בעלה. עפי הרמב"ם (בהלכות סוטה פרק ג) מעלים את האישה לירושלים בפני הסנהדרי. לאחר שדיברו על ליבה וניסו בדרכים רבות לשכנעה להודות ובכל זאת עמדה בגירסתה שלא נאפה מעלים אותה לשער המזרחי של העזרה שהוא כנגד קודש הקודשים מסירים ממנה את כל תכשיטי הנוי ומלבישים אותה בגדים שאינם נאותים לה. בא הכהן ומשביעה שלא נאפה והיא עונה אמן. הכהן כותב את נוסח השבועה על קלף, מביא כד חרש חדש וממלא חצי לוג מים מהכיור, לוקח עפר מקרקע המקדש ומכניס לכד. לאחר מכן מוחק את כתיבת השבועה בתוך המים. הכהן לוקח קמח שעורים נותן בידי האישה , האישה שותה את המים שבכד והכהן מניף איתה את קמח השעורים לארבע רוחות השמיים ומעלה ומוריד ולאחר מכן מקטיר את מנחת הסוטה. אם היא טהורה הרי שהיא חוזרת לבעלה ואם נאפה פניה מצהיבות , עניה בולטות ביטנה מתנפחת עד שמתה. וטקס זה מוגדר כמצווה מתרי"ג המצוות.

דוגמה נוספת לטקס מאגי הגורם לרצות את האלהים ולשכך את רוגזו וקיצפו הוא מעשה המחתה שעשה  אהרון בהצילו את עם ישראל ממגפה לאחר שהתלוננו (במדבר פרק יז , יא) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף".

העולה מדברינו שמערכת הריטואלים והטקסים המאגיים (המצוות) מהווים פעולות הגורמות להשפעה על יחסי הגומלין בין אלהים לאדם.

כל זמן שעבודת בית המקדש מתנהלת כתיקנה אף אומה לא תוכל להשתלט על בית המקדש. לכן האפשרות היחידה לכובשה הוא על ידי שיבוש הסדר התקין בעבודת המקדש: כל זמן שבני ישראל עסוקין בעבודה של בית המקדש אין נמסרין בידי היוונים, והפתרון הוא לשלוח להם חזיר (חיה טמאה) במקום שה לעולה וכך יוכלו היוונים להשתלט על בית המקדש (מנחות סד ע"ב).

הכרובים (דמויות ילדים עם כנפיים) הנמצאים בקודש הקודשים היו משנים את כיוון מבטיהם באורח פלאי וניסי על פי מעשיהם של בני ישראל. בזמן שישראל עושין רצונו של מקום פניהם זה מול זה,  בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום פניהם מופנים לחזית הבית( בבא בתרא צט ע"א) .

מיום שחרב בית המקדש – אין הגשמים יורדין מאוצר טוב… בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם – גשמים יורדין מאוצר טוב, בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם – אין גשמים יורדין מאוצר טוב. (בבא בתרא כה ע"ב)

בית המקדש התנהל באופן ניסי: מעולם לא נראה זבוב בבית המטבחים למרות כמויות אדירות של בשר הקורבנות. מעולם לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, מעולם לא כבו גשמים אש של עצי המערכה, ועשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו" (יומא כא ע"א).

מסופר בתלמוד, שלקראת חורבן בית שני כשיצא רבן יוחנן בן זכאי מירושלים, פגש אישה –  בתו של נקדימון בן גוריון אדם עשיר מופלג – מלקטת חיטים מבין גללי הבהמה של ערבים, וכשראה זאת בכה ואמר: "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום – אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום – מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה" (כתובות סו ע"ב).

דוגמה מאלפת לטקס מאגי הוא טקס הגורם לירידת גשמים.

הגשמים הם מיצרך חיוני מאוד לאדם שאין לו שליטה עליו אלא תלוי הוא "בחסדי שמיים" : "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר (דברים, יא; 16-17) כלומר ירידת הגשמים תלויה בקיום המצוות כך נאמר בתלמוד: "אמר רב קטינא: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תורה" (תענית ז ע"ב) . ואף הוגדרו כמויות הגשמים היורדים המבחינים בין העונש "ועצר את השמיים" לבין נתינת מטר (תענית ו ע"ב).

אף על פי שבאופן כללי לימוד התורה וקיום המצוות משפר את המצב הכלכלי והביטחוני של האומה הרי שיש גם טקסים יותר ספיציפיים כדי למשוך ולהוריד שפע וטוב קונקרטי, כך היא דוגמת הורדת הגשמים.

תופעות הטבע המונהגות על ידי אלהים נידונים אחת לשנה, התבואה נידונת בפסח, פירות האילן בשבועות, וירידת הגשמים בסוכות (ראש השנה טז ע"א) זאת הסיבה שמנסכים במזבח במים ולא ביין בחג הסוכות.

כך פירש רש"י את סיבת הקרבת שבעים פרים בחג הסוכות: "כנגד שבעים אומות לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם – לפי שנידונין בחג על המים".( רש"י  סוכה  נה ע"ב ). כך גם מצוות ארבעת המינים בסוכות: "אמר רבי אליעזר: הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים" (תענית ב ע"ב).  נענוע ארבעת המינים לארבע הרוחות (צפון, דרם מזרח מערב) כדי לעצור רוחות רעות, נענועם מטה ומעלה להסיר טללים רעים (סוכה לז ע"ב) .

אך אם כל זה לא עזר צריך להמשיך לרצות את האלהים שבידו מפתח הגשמים (תענית ב ע"א) בתפילה מיוחדת ותקיעת שופר  להורדת גשמים. סדר הטקס מפורט במסכת תענית כשמטרתו להכניע את ליבם של בני אדם שיחזרו בתשובה, כלומר עצירת הגשמים באה כתוצאה מחטאים ועוונות לכן אלהים "נידה" ונזף בבני אדם ולא הוריד גשם: "והן מתעטפין ויושבין כאבלים וכמנודין, כבני אדם הנזופי, למקום עד שירחמו עליהם מן השמים" (תענית יד ע"ב). כדי לרצותו צריך לזעוק אליו להיכנע בפניו ולחזור בתשובה. גוזרים 13 תעניות ציבור ובשבעה האחרונים מוציאים את ארון הקודש וספר התורה לרחובה של עיר נותנים עליהם אפר, כל העם מתאסף ומתכסה בשק, בראש הנשיא ובראש האב בית דין נותנים אפר ומתפללים: "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם…." ותוקעים בשופרות (תענית טז ע"א).

כוחה של תפילה להמית את המזיקים הוא ריטואל מצוי בין חכמי התלמוד לרוב:

מזיקים ושדים היו בבית מדרשו של אביי שהיה מרוחק מהישוב, כשבא רב אחא לבית המדרש נדמה היה השד כדרקון בעל 7 ראשים, רב אחא התפלל והשתחווה למותו של המזיק, וכל כריעה היה נכרת ראש אחד (קידושין כט ע"ב)

להלן נפרט ביטויים נוספים על יחסי הגומלין בין קיום מצוות למשוב מצד הנהגה אלוהית:

כוחו של לימוד התורה להינצל ולהגן מעונשים ורעות גדול מקיום המצוות כך נאמר בתלמוד:  תורה, בזמן שעוסק בה – מגנה מיסורין ומונעת מהאדם לחטוא, בזמן שלא עוסק בה מגנת מיסורין אך לא מונעת מהאדם לחטוא; מצוה בין שעוסק בה בין שלא עוסק בה מגנת אך לא מצילה (סוטה כא ע"א). כוחה של לימוד תורה בטהרה ובדבקות גדול כל כך שיש ביכולתה לשרוף עופות החגים ממעל הלומד, כך אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה – כל עוף שפורח עליו מיד נשרף (סוכה כח ע"א). כלומר יש ללימוד התורה בטהרה כוח לשרוף עופות.

אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים (שבת קיח ע"ב).

אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. דווקא קטינים ולא בוגרים משום שאינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא (שבת קיט ע"ב)

תלמיד חכם שמת בחצי ימיו לא ידעו חכמים את סיבת מותו עד שאליהו גילה לה שהוא מת משום שבימי נידותה הם אכלו על שולחן אחד וישנו במיטה אחת אף שלא קיימו יחסי מין (שבת יג ע"ב)

המקפיד להדליק נר לכבוד יום שבת יהיו לו ילדים תלמידי חכמים, המקפיד לקבוע מזוזה בפתחי ביתו יזכה לדירה נאה (שבת כג ע"ב).

על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר (משנה שבת פ"ב מ"ו).

שיירי מצוה  מעכבין את הפורענות. (סוכה לח ע"א).

שלוחי מצוה אינן ניזוקין! (פסחים ח ע"א)

מעשה בבתו של ר' עקיבא שניצלה ממות בזכות מצוות צדקה (שבת קנו ע"ב).

רב חנינא בר פפי בזכות התגברות על יצרו ניצל מן המזיקין: גבירה אחת תבעתו לקיום יחסי מין, כדי להינצל ממנה לחש תפילה מגית ונהפך עורו לשחין כדי שימאס בעיניה . הגבירה, על ידי כישוף, ריפאה אותו. והוא ברח ממנה למקום שיש בו מזיקין וניצל מהם בזכות מעשה ההתגברות על יצרו (קידושין לט ע"ב).

היחס למערכת המצוות, כלומר לטקסים ולריטואלים, כמערכת שמטרתה לקבל משוב מאלהים, כלומר שכר ופרס, מהווה סתירה לאמירה המצוינת במשנה והמיוחסת לאנטיגנוס איש סוכו: "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם" (משנה, אבות, פ"א מ"ג).  וכן המימרה: "שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה (נדרים סב ע"א) וכן: "רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם" (נדרים סב ע"א)

לחידוד הסתירה נוסיף ונאמר,מצד אחד הטקסט התורני מבטיח משוב מאלהים המגדירה את המצווה כפעולה מאגית:

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך" (דברים, ה; 15)

"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים, כב; 7).

או כדרשת חז"ל שהפרשת תרומות ומעשרות גורמת לאדם להתעשר: "עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמעשרין, שנאמר (דברים יד) 'עשר תעשר' – עשר בשביל שתתעשר. שבבבל במה הן זוכין? – אמר לו: בשביל שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את השבת.(שבת קיט ע"א)

אם כך כיצד מתיישבת דרישתו של אנטיגונוס איש סוכו "לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס" עם הכתובים המפורשים לשכר.

ועוד, מהגמרא בפסחים (ח ע"א) מתבאר שהנותן צדקה כדי שיהיה לו עולם הבא, אומנם נחשב הוא צדיק אך אינו קיים את המצווה לשמה. ואילו התלמוד מלא באמירות המשתמעות שעולם הבא הוא המטרה והתכלית הנשגבה  כדוגמה מייצגת נביא את המסופר בתלמוד (ברכות  כח ע"ב): "כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבינו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא".

ועוד, יש מחכמי התלמוד הסובר שהמצוות הכתובות בתורה "אינן אלא גזירות" (מגילה כה ע"א) משמע אין בהם טעם אלא גזירה שיש לעשותה ללא נימוק ולכאורה אף ללא קבלת תמורה.

אין כאן המקום להביא את הדעות הרבות בנושא זה אך מה שאפשר לסכם הוא שנשמעות אמירות בידי אנשי הדת לקיים את האמור ללא תמורה וללא יחסי גומלין, אלא האדם מקיים את התורה שהיא תכלית הידיעה כך דעתו של הרמב"ם (פירוש המשניות סנהדרין פרק עשירי) ןכך דעתו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ ז"ל: "אנו מבחינים שני טיפוסים בדתיות: דת שביסודה ערכים ואמונות שמהם מתחייבים גם מעשים, ודת שביסודה מצוות ומעשים שעל קיומם מושתתים גם ערכים ותכנים תודעתיים. "דת של ערכים ואמונות" היא דת מעניקה – היא אמצעי עזר לאדם לסיפוק צרכיו הרוחניים ולשיכוך לבטיו הנפשיים; תכליתה היא האדם, ואלהים מציע בה את שירותו לאדם; המקבל עליו דת זו הוא אדם נגאל. "דת של מצוות" היא דת תובעת – היא מטילה על האדם חובות ותפקידים ועושה אותו כלי שרת להגשמת תכלית שאיננה מתגלמת באדם; הסיפוק שהיא נותנת אינו אלא הסיפוק שיש לאדם מעשיית חובתו; המקבל עליו דת זו הוא אדם העובד את אלהיו עבודה לשמה-משום שאותו ראוי לעבוד. וכו'  מבחינה זו פסולה השאלה: מה הדת נותנת לי? – האדם הדתי אינו שואל אלא: מה אני מחויב לדת" (יהדות , עם יהודי ומדינת ישראל עמ'  23).

אין צורך לציין שדברי הרמב"ם ומשנתו של ליבוביץ הם חריגים בתפיסה הדתית הרווחת, הדוגלת ומחנכת למערכת ציווים או יותר נכון טקסים מאגיים הגורמים להשפיע על ההנהגה האלהית שתשפיע טוב וחסד על האומה היהודית.

דברי סיום:

"מציאות" כוחות מאגיים ושימוש בהם, כלומר שימוש "באלהי ישראל או במעשה כישוף – הן במקרא והן בתלמוד[17] – הם מהדברים המובנים מאליהם כחלק מהבנת תהליכי הטבע.

משה היכה במטהו על היאור והפכו לדם "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם"  שמות, ז ;22).

אהרן היטה ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם" (שמות, ח ; 3). אהרן היכה את עפר הארץ  והיה לכינים בכל ארץ מצרים, "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ" (שמות ,ח ; 14) משום ששד לא יכול לברוא בריה קטנה כמו כינים (סנהדרין סז ע"ב).

אף על פי כן בתקופת ימי הבניים התפצלו שתי אסכולות ביחסם לכוחות המאגיים המופעים במקרא ובתלמוד. אסכולה אחת שמובילה הרמב"ם השוללת כוחות מאגיים מכל וכל ואסכולה שנייה שמובילה הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, (1235 – 1310). ברצלונה) המקבלת את מציאותם הממשית של כוחות מאגיה כחלק מתופעות הטבע.

כך כותב הרמב"ם:

"ודברים האלו [כישוף, אוב וידעוני…] כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר: 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל' (במדבר כג; 23), ונאמר: 'כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו' ' (דברים יח; 14). כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים 'תמים תהיה עם ה' אלהיך' (דברים יח; 13)" (הלכות עבודת כוכבים פרק יא הלכה טז).

הגאון שמואל בן חפני (נפטר 1013) אף הוא סבר שאלה דברי הבל וחלק על חכמי התלמוד:

"מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והתול … כי לא דבר שמואל עם שאול וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דיבר אבל האשה עשתה הכל ברמאות… זהו פי' רב שמואל בן חפני הגאון ז"ל ואמר אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האשה את שמואל לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל (רד"ק שמואל א פרק כח פסוק כד).

לעומתם הרשב"א מקבל את הדברים כפשוטם וטען כשם שרפואות טבעיים מרפאים כך גם הקמיעות והכשפים, כפי שמעידה התורה וחכמי התלמוד, פועלים כחוק בטבע אף שאין התבונה והעיון מבינם:

"ואומר אני כי מחסד עליון היה בתחילת הבריאה להמציא בעולמו דברים להעמיד בריאות הנבראים. שאם יקרה המקרים כמחלות ושאר הסיבות…יהיו אלו מוכנים להחזירם אל גידרם או להעמידם על בריאותם. ושם הכוחות האלה בעצם הדברים הנמצאים בטבע מושג בעיון כסמים והמסעדים הידועים לחכמי הרפואות או בטבע מסוגל [קמיעים, לחשים כישוף…] לא ישיג אותו העיון (שו"ת הרשב"א חלק א סימן תיג).

הגאון מווילנא החרה החזיק בדעת הרשב"א ואף יצא חוצץ נגד דעתו "הכפרנית" של הרמב"ם: "כל הבאים אחריו חלקו עליו (על הרמב"ם) שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחר הפילוסופיא לכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר היכו אותו על קודקודו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על פי שמות וכשפים וכו' והפלוסופיא היטתו ברוב ליקחה לפרש הגמרא הכל בדרך מליצי ולעקור אותם מפשטן ח"ו, איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת" (ביאור הגר"א יורה דעה קעט ס"ק יג).

כיצד מתמודד הרמב"ם המכנה את מאמיני הכישוף והלחש "כחסרי דעת" כאשר הכתובים במקרא ובתלמוד מאשרים את ממשות הכוחות המאגיים?

שיטתו של הרמב"ם היא להעמיד את התבונה כציר עליו יסוב וישען האדם, ואת המקראות והכתובים להטותם ולפרשם כמסקנת הדעת והתבונה.

כך נהג הרמב"ם בספרו ההלכתי שפסק באופן חד משמעי: "חמשה הן הנקראים מינים…והאומר שיש ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה" (הלכות תשובה פ"ג ה"ז) בניגוד לכתוב במקרא ומהמשתמע ממנו שאלהים הוא בעל גוף .

על כך השיב הרמב"ם ששערי פירושים לא ננעלו, כלומר צריך לאנוס את הכתוב אל התבונה: "כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות" (ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק כה).

אך עדיין יקשה מדוע בחרה התורה שנכתבה "מפי הגבורה" לבלבל את הקורא ולהציג את אלהים כבעל גוף ולתת לקורא להבין שכוחות מאגיים יש בהם ממש?

על כך משיב הרמב"ם שהתורה נקטה בשיטת חינוך "פשרנית" כלומר, להשיג יעוד חינוכי על חשבון השגת יעוד חינוכי חשוב פחות:

לדעתו, היעוד החינוכי והמרכזי של התורה הוא לעקור את האמונה בעבודת האלילים ולהאמין ביחודו של אלהים: "כי עיקר התורה להסיר הדעת ההוא [של עבודת אלילים] ולמחות זכרו" (חלק שלישי פרק ל'). היות ודור יוצאי מצרים היו רגילים להקריב קורבנות לשמש, לירח ולכוכבים ולבנות היכלות ומזבחות לכבודם. כדי שהציבור יקבל את עבודת האלהים כתחליף לעבודת השמש והכוכבים "אלוהים התפשר" עם הטבע האנושי שקשה לו להיפרד ממנהגים. לכן התיר והשאיר את עבודת הקורבנות ובניית בית המקדש ובלבד שיכוונו לשם שמיים, ביודעו שאם היה מבטל הכל, כפי שדורשת האמת האלוהית, הרי שלא היו מקבלים כלום ודוחים אף את האמונה בקיומו של אלהים (חלק שלישי פרק לב).

הרמב"ם מביא דוגמה כדי להמחיש את הצורך בנקיטת "החינוך הפשרני" של התורה, התואמת לדורו (ימי הבניים) וכך הוא אומר: "טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה, שיקרא לעבודת השם ויאמר: השם ציווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלבד ללא מעשה [הרי שלא הייתם מקבלים גם את עבודת השם משום שמורגלים אתם בתפילה וטקסי חגים]" (חלק שלישי פרק לב). כלומר, לדעת הרמב"ם התורה נקטה בתחבולה חינוכית, כדי שדור יוצאי מצרים יקבלו את האמונה באלהים השאירה את הרגלם הפולחני אף על פי שאינו ראוי מצד "האמת האלוהית". מעניין שבחר הרמב"ם להביא דוגמה, בה  הוא רומז לדעתנו, שאף התפילה והצומות שנוהגים אנו היום אינה היעוד החינוכי הסופי והאמיתי. לדעתו עבודה של מחשבה בלי טקסים וריטואלים היא הראויה ויתכן שיבוא דור בעתיד שיהיה מסוגל לקבל את "עבודת האלהים" ללא טקסים, אלא במחשבה בלבד.

[1]  קורננליוס טאקיטוס (היסטוריון רומי , 55-120 לספירה) התיחס לאמונה היהודית כאמונה טפלה: ,קושי עורפם של היהודים באמונתם הטפלה" (" דברי הימים" , תרגמה מרומית : שרה דבורצקי, מוסד ביאליק  – ירושלים, 1965 , ספר שני עמ' 61)  וכן למעשיו של אספסיאנוס: "ואמנם לא היה אספסיאנוס נקי מאמונות טפלות כגון אלו (דברי החוזים ומסלולי המזלות) שהרי לימים כשהגיע לשלטון היה מחזיק אצלו בגלוי איצטגנין אחד סלווקוס, ונזקק להוראתו ולנבואתו" (שם עמ' 94) ואילו לגבי התנהגות הסנאט שביטלו אסיפות בימי רעם וברק לא כתב שזו אמונה טפלה אלא התיחס "לאותות" אלה ברצינות : "יום עשרה בינואר יום עכור מטרות היה , יום שהסעירוהו רעמים וברקים ואימות משמים שלא כדרכם. דבר זה, אשר הקדמונים נתנו דעתם עליו לבטל בגללו את האסיפה" (שם עמ' 21).

[2]  גם תופעות הטבע הם מסר אלוהי ומהווים מעין דו שיח עם קודים ברורים בין אלהים לאדם. כך הדין כשיורד גשם בסוכות – הדין שפטורים ממצוות ישיבה בסוכה – זו אמירה של אלוהים כביכול לאדם שאינו חפץ במצוותיו: משל לעבד שמזג כוס לרבו, והרב שפך לו קיתון בפניו. כך כשיש ליקוי חמה, תופעת טבע המביעה שסימן רע לאומות העולם. ליקוי לבנה, תופעת טבע, המביעה סימן רע לישראל (סוכה כט ע"א).

[3] הרב יוסף אלבו (ספר העיקרים מאמר שני פרק ח) מרחיק לכת וסובר כי כשכתוב: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" הכוונה שמשה דיבר עם מטטרון המלאך המקורב ביותר לאלוהים ואילו שאר הנביאים דיברו עם שליחים ואמצעים אחרים. (עיין רמב"ן שמות, יב; 12, לדעתו מטטרון הוא שליח אלוהים לכל המעשים הנעשים בארץ).

[4]  כמעט לכל פעולה יש מלאך המופקד עליה , שר הים, שר גיהנם, שר חמה, שר צינה…

[5]  עיין במחלוקת הרמב"ן בראשית , יח; 1), עם הרמב"ם (מורה נבוכים).

[6]  בבא בתרא יב ע"ב.

[7]  עיין בית יוסף יורה דעה סימן קעט בנסיון ליישוב סתירה זו.

[8]  מעניין להביא בהקשר זה את דבריו של (ספר תשב"ץ קטן סימן תמה תלמיד מהר"ם מרוטנבורג מהמאה ה-13- 14) לגבי "ספר הרפואות" של חזקיהו המלך: "ואם תשאל מאין בא לו לחזקיהו ספר רפואות? ויש לאמר כשהיה נח בתיבה היו עמו שדים רוחין ולילין והיו מזיקין אותו עד שנעשו רובם חולים וגם מפני ריח רע. עד שבא מלאך אחד ולקח אחד מבני נח והביא אותו לגן עדן ולימד אותו כל רפואות שבעולם. ואותם רפואות כתבו בספר וזהו נקרא ספר רפואות".

[9]  בערך עד תשע דקות, שיעור הליכה של חצי מיל (חצי ק"מ).

[10]  שד זה דומה לשה, ברכות סב ע"א.

[11]  "שהיו כותבין בקמיעין פסוקים ללחש, כגון 'כל המחלה' (שמות טו 26) וכגון 'לא תירא מפחד לילה' (תהלים צא 5)" (רש"י שבת קטו ע"ב).

[12]  קיצור שולחן ערוך סימן טו סעיף ג': "צריכין להזהר שלא למנות את האנשים לגולגולתם לידע אם יש מנין (10 אנשים לתפילה), כי אסור למנות את ישראל לגולגולתם… ונוהגין למנותם באמירת הפסוק 'הושיעה את עמך' (תהלים כח 9) וגו' שיש בו עשר תיבות".

[13]  כך נפסק בשו"ע (חו"מ שעח סעיף ה'): "אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה".

[14]  אדם עשיר מתקופת חורבן בית שני: "ולמה נקרא שמו נקדימון בן גוריון מפני שנקדה לו חמה בעבורו. פעם אחת עלו ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות הלך אצל הגמון אחד ואמר [לו] הלויני שתים עשרה מעיינות מים מכאן ועד יום פלוני אם איני נותן לך שתים עשרה מעיינות מים אני נותן לך שתים עשרה ככר כסף וקבע לו זמן. כיון שהגיע זמן שלח לו שגר לי שתים עשרה מעיינות מים או שתים עשרה ככר כסף. א"ל עדיין שהות ביום. לגלג עליו אותו הגמון ואמר כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים. נכנס אותו הגמון לבית המרחץ שמח ונקדימון בן גוריון לבית המדרש. נתעטף ועמד בתפלה ואמר לפניו רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיה מים לעולי הרגל. מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעיינות מים והותירו. שלח לאותו הגמון שגר לי דמי מים יתירים שיש לי בידך. א"ל כבר שקעה חמה ומים ברשותי ירדו. חזר ונכנס לבית המדרש ונתעטף ועמד בתפלה אמר לפניו רבונו של עולם עשה לי נס באחרונה כבראשונה. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה. [יצא] ופגעו זה בזה וא"ל יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך" מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ו ד"ה ולמה נקרא

[15] וכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ג (סי' ח) פירוש מזל גורם: "נראה לי דהאשה מזלה רע שאנשיה מתים ודבר זה תלוי במזל כי חיי האנשים ופרנסתן תלוי במזל אם נולד בשעה שיש לו להיות עשיר או עני והאשה כלואה בבית ואינה יכולה להתפרנס ע"י עצמה אם לא שהבעל מפרנסה ונגזר על אשה זו שימותו בעליה כדי שתחיה כל ימיה בעוני ואין מי שיפרנסנה אבל אין לפרש שנולדה באותו מזל שימותו בעליה דלא מצינו בתלמוד (שבת קנו., מו"ק כח.) שיהא תלוי במזל אלא או עשיר או עני או אורך ימים וכיוצא בזה אבל דברים אחרים אינו תלוי במזל" (בית יוסף אבן העזר סימן ט אות א)

[16]  מעשה דרבי עקיבא שדאג  מדברי הכלדאי וחייש למילתייהו, אינו סותר לדברי חז"ל בפסחים קי"ג ב' שאסור לשאול בכלדיים משום [תמים] תהיה, דהתם לשאול מהם דבר הוא דאסור אבל אם אמרו לו מעצמם דבר של דאגה ראוי הוא לחוש לדברים, כי הרבה פעמים אומרים האמת בעתידות (חידושי הריטב"א שבת קנו ע"ב)

[17]  סיפור מעניין נמצא בתלמוד(ע"ז נה ע"ב) ששאל אדם בשם זונין את ר' עקיבא כך: 'שנינו יודעים שאין ממש בעבודה זרה, אם כך, איך זה שאנו רואים אנשים קטועי רגליים וידיים שנכנסים לבית עבודה זרה ויוצאים שלמים בגופם? השיבו ר' עקיבא: יסורין שבאים על האדם מושבעים שיצאו ממנו ביום פלוני, וקטועי הרגליים נכנסו לבית עבודה זרה בדיוק ביום שמימלא היה מתרפא משום שהגיע היום שיסתלקו היסורין ממנו'. כלומר, לדעת ר' עקיבא אומנם אין ביכולתה של עבודה זרה לרפא חולים מחוליים אך עדיין הוא שבוי באמונה מאגית שיסורין "משוגרים" לאדם ומושבעים מראש שיסתלקו.