"נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך וכו' וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דיברו ה'? אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא, הוא הדבר אשר לא דברו ה' " (דברים יח יח – כב).

בטרם נתחיל לבאר את ענייני הנבואה והנביאים צריך אתה לדעת את תפקידה ומטרותיה של הנבואה. אשר על כן ראוי לצטט כאן את דברי הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים: "ודע שהנבואה אינה מועילה בפירוש התורה ובהוצאת ענפי המצוות בשלש עשרה מידות אבל מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברא הוא שיעשה רבינא ורב אשי וכו' [וא"כ מה תפקידו של הנביא?] כגון שיקרא לבני אדם לעבד את השם ויצווה על מצוותו ויזהיר לשמור התורה בלי תוספת ומגרעת וכו' ויצווה בציוויים ויאסור איסורים בדבר שאינו מן התורה כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית וכו' ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים אנשי הסברות והדעות".

הנה מדברי הרמב"ם מבואר שתפקידו של החכם עדיף וגדול מנביא, שהחכם מורה לנו את התורה והמצווה, והנביא תפקידו לחזק את העם באמונה (והוא כמין משגיח רוחני בישיבה), וכן מותר לנביא לתת הוראות בדבר שאינו תורה.

זה הדבר הגדול שבנבואה: כאשר היא מתאמתת ומתגשמת היא מראה לנו את השגחתו יתברך בברואיו, ושהוא חפץ שיקיימו מצוותיו. על כן חשוב לבאר ולבדוק האם הנבואות אמנם התגשמו, והאם ניתן לקיים את הכתוב "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר", ולדעת בבדיקה בעת נבואתם אם נביאינו נביאי אמת הם.

הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים מבאר כי הנביא אשר ניבא רעה, יתכן ולא תתגשם נבואתו שאפשר ועשו תשובה, וא"כ בדיקת הנביא בעת נבואתו אפשרית רק אם הוא מנבא טובה. אבל אף זאת בהגבלה שהרי יעקב שהקב"ה הבטיחו "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", היה מפחד פן ימות משום שסבר שמא יגרום החטא, הרי שאף הבטחה לטובה של השם יתברך לא תתקיים בהכרח, שמא יגרום החטא, נביא על אחת כמה וכמה. והסביר הרמב"ם שזה דווקא בנבואה שבין הקב"ה לנביא, אבל כשינבא נביא לבני האדם לטובה במאמר מוחלט ובלא תנאי אזי, אם נביא אמת הוא, נבואה זו חייבת להתקיים.

ודברי הרמב"ם צריכים עיון. הגמרא ברכות ד' ע"א: "וירא יעקב מאוד, אמר שמא יגרום החטא כדתניא עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה מכאן אמרו חכמים ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא".

בוא וראה: שירת משה על הים ניבאה על הגאולה השנייה והיא נבואה לטובה, נבואה לבני אדם בלי תנאי, ובכל זאת לא התגשמה משום החטא! והרי זה בניגוד גמור לדברי הרמב"ם.

ובוא וראה דבר נוסף: נבואתה של חולדה הנביאה נתבדתה. לאחר שמצא שפן  הסופר את ספר התורה והביאו ליאשיהו הלכו אל חולדה הנביאה, וכך  ניבאה להם "לכן הנני אספך על אבותיך ונאספת על קברתיך בשלם ולא תראינה עינך בכל הרעה" (מלכים ב' כב כ'). והרי זה נבואה על אדם אחר לטובה, ומה קרה עם יאשיהו? "ויורו היורים למלך יאשיהו" (דברי הימים ב' לה כג) ומבואר בתלמוד ירושלמי קידושין פא ה"ז: "ואמר ר' יוחנן מלמד שעשו גופו ככברה, תני ר' ישמעאל שלש מאות חיצים יורו במשיח ה' ". הנה נמצא שלדעת הרמב"ם חולדה הנביאה היא נביאת שקר, שהרי ניבאה לטובה ולא נתגשמה נבואתה. אלא שהרדב"ז בתשובה חלק ג' סימן תרלח, הסיק מכח קושיא זו שנבואה ליחיד אף לטובה אפשר שלא תתגשם כי אפשר שיגרום החטא, אבל לדעתו נבואה שהיא לטובה ולרבים עכ"פ תתקיים אף שתתאחר, כמו שמצינו על פסוק "ומושב בני ישראל במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", ומה שחטאו במצרים גרם להם להאריך את הגלות. ודבריו נשגבים מבינתנו: א"כ כשלא יתקיימו דברי הנביא שניבא לרבים ולטובה אף אם קבע זמן מוגדר, תמיד יוכל מאן דהו לטעון "חכו נא עוד קצת שמא גרם החטא שתתאחר הנבואה, וכמו שהמתינו בני ישראל במצרים עוד שלושים שנה", וכל בר דעת מבין שבכל ההגבלות הללו לעולם אין אפשרות לבדוק אם נביא אמת הוא או שקר. איך נבדוק? אם ניבא לרעה — אין מה לבדוק כי אולי יעשו תשובה. אם ניבא טובה לבודד אין מה לבדוק וראה מעשי יעקב ויאשיהו. אם ניבא טובה לרבים — אין מה לבדוק כי אולי "תתעכב" הנבואה בגלל חטאים. קיצור דבר, אין כלל יכולת לבדוק נביא ולראות אם נביא אמת הוא.

ואכן, התוספות ביבמות נ' ע"א ד"ה תדע "על כורחך אין הנביא מתנבא אלא על מה שראוי להיות אם לא היה חטא". ודברי התוס' הם כלליים להסבר בנבואה, שהנביא מנבא רק מה שראוי להיות ולא מה שיהיה באמת! הנה תראה איך לדברי התוס' והרדב"ז כל בדיקת הנביא נפלה לבירא עמיקתא.

ירמיהו הנביא אמר לחנניה בן עזור הנביא: "הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת" (ירמיהו כח ט'). ונמצא שחנניה הוא נביא שקר כמבואר בסנהדרין צ' ע"א: "חנניה בן עזור שמתחילתו נביא אמת ולבסוף נביא שקר", ירמיהו עצמו ניבא "כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם" (ירמיה כט י'), ודניאל הנביא (דניאל ט' ב') טעה בחשבון נבואתו של ירמיה עד כדי כך שאמרה הגמרא במגילה יב ע"א "אמר רבא אף דניאל טעה בהאי חושבנא". נמצא שירמיהו לא דיבר ברור כדי שנוכל לבדוק אם נתקיימה נבואתו (ועיין מה שכתבנו בפרשת מקץ), ור' יהודה הלוי הקשה קושיא זו בפני אבן עזרא (דניאל ט' ב'): "והיה יהודה הלוי אומר יש לתמוה איך טעה דניאל שהיה נביא וחכם בשבעים שנה, י"ט שנה?" עד שהשיבו אבן עזרא שירמיה לא התנבא שיבנה הבית אלא רק שישובו לארצם והביא ראיה מן הכתובים שהבית נבנה אחר שבעים שנה [וזה בניגוד לדעת הגמרא] עי"ש. וכך דרכם של רבותינו להתאמץ ולפרש ולתרץ דברי הנביא, שקבעו חכמים מראש שהוא נביא אמת, בכל מילי והעיקר שיראה כאילו נתקיימו דבריו.

ראיה נוספת לדברינו תמצא במלכים א' יג א'. הנביא (שהוא עידו) ניבא שיוולד יאשיהו לבית דוד, ואח"כ נמצאה נבלתו של עידו הנביא מושלכת בדרך, והארי והחמור עומדים אצלה משום ששמע לדברי נביא אחר שנמצא שקרן עי"ש כל הפרק. ועל זה כתב הרשב"א בתשובותיו חלק א' סימן יא: "וענין הנביא אשר בא מיהודה לירבעם וכו' יראה בדרך הפשט כי הנביא אשר השיבו היה נביא אמת מתחילתו וכו' אלא שלאחר מכן נעשה נביא שקר וכמו שקרא לחנניה בן עזור".

הרי לך אפילו בנביאים שהיו מוחזקים לדוברי אמת נמצאו נביאי שקר. ואם בנביאים נפלה שלהבת מה יענו ההדיוטות.

בוא וראה את נבואת ישעיהו בן אמוץ (שעליו מתבססים כל מיני מחזירים בתשובה כאילו נבואתו נתקיימה). בישעיהו יג יז ניבא את אחרית בבל: "הנני מעיר עליהם את מדי", אבל לא מדי כבשה את בבל אלא דווקא פרס!

מדי אכן היתה האימפריה השנייה בגודלה אחרי בבל בתקופת ישעיהו. נבואה על חורבן בבל בידי מדי נבואה הגיונית מאוד היא, וכל נביא הגיוני אכן ראוי שיתנבא כך. אבל, אבוי, לא הצליח ישעיהו לנבא את עלייתה המהירה של פרס עד שכבשה גם את בבל וגם את מדי. ואולי נאמר שחטאם של אנשי מדי גרם שלא נתקיימה נבואתו. אבל לא רק בזאת שגה, בא והתנבא "והיתה בבל וכו' כמהפכת אלהים את סדם ועמורה", ומה נעשה ובבל המשיכה להתקיים במלוא גאונה ותפארתה גם תחת שלטון פרס עוד מאות שנים אח"כ, ואפילו אחרי הכיבוש היווני של אלכסנדר המשיכה לשגשג. אלכסנדר הגדול עמד לעשותה בירת האימפריה הפרסית, והוא עצמו נפטר בארמונו המפואר שלנבוכדנצר ששרד עד ימיו. הנה לך נבואה לטובה ולרבים ולא נתקיימה במלואה, וכבר כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק עשירי ה"א: "נביא שנפל דבר קטן מנבואתו הרי זה נביא שקר".

ולא רק את מהפכת בבל לא חזה ישעיהו אלא אף את גלות ממלכת ישראל לא ניבא נכונה. הנה ישעיהו עומד בימי אחז בן יותם בן עזיהו ואומר  כך: "ובעוד שישים וחמש שנה יחת אפרים מעם" (ישעיהו ז' ט'), ולא  עברו אלא עשרים ואחת שנה "…היא שנת תשע למלך להושע מלך ישראל נלכדה שומרון ויגל מלך אשור את ישראל אשורה"  (מלכים ב' יח י'). והאבן עזרא שלא התרגש מטעויות הנביאים כך כתב: "וכאשר הסתכלנו במקרא נמצא כאלה רבות  [!] והנה אמר הנביא ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים וזה היה במלכות אחז ואם נאמר כי בתחילת מלכותו היתה הנבואה הזאת הנה כל מלכות אחז שש עשרה ובשנת שש לחזקיה גלתה שומרון, ותחילת החשבון היה מיום הרעש (עמוס א' א') ובספר מלכים ובדברי הימים כאלה רבות" (שמות יב מ').

ואיך מיישבים רבותינו את דברי ישעיהו? עיין בתוס' מועד קטן ז' ע"ב ד"ה יותם לא היה: "ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם והיינו מנבואת עמוס אע"פ שישעיה אמרה". ומה עניין למניין השנים של ישעיהו אצל נבואות עמוס? אבל כך היא דרכה של אמונתנו, קודם כל החלטנו שהוא נביא אמת, וכאשר יתברר שטעה בדבריו ניישב אותו בכל דוחק אפשרי ובלבד שלא נאמר שנביא שקר הוא.

ומכל דברינו הנ"ל נמצאנו למדים שאין בכלל באפשרותנו לקבוע מיהו נביא שקר או נביא אמת. תמיד יטען המנבא שהחטא גרם, או שהתשובה ביטלה או שלא הבנו את דבריו כראוי וא"כ לא מפי התורה ולא מפי הנביא אנו חיים אלא מפי חכמים. אלה שקובעים לנו את התורה והמצוות וכן מיהו נביא אמת ומיהו שקר. וסימנך שלולא חנניה בן חזקיה נגנז ספר יחזקאל, משום שהיו דבריו סותרין דברי תורה (שבת יג ע"ב). חנניה מן התנאים היה, ועשה בתוך דברי הנביא יחזקאל כבתוך שלו כדי ש"יתאימו" לדברי תורה. ומי קובע מי הם החכמים וגדולי התורה? הרי זה הציבור עצמו שנמנה עם שלומי אמוני ישראל, הוא הוא המקבל אותם עליו ובזאת נותן סמכות לחכמים לקבוע את ההלכות והמצוות.

נמצא שההלכה היהודית, שנקבעת על פי החכמים ומורה לציבור היאך לנהוג בתורת האלוהים, יונקת סמכותה מהציבור עצמו. ואין כאן כל סתירה פנימית שהרי כך דרכן של הרבה מערכות חברתיות אנושיות: המנהיגים שואבים את סמכותם מן הציבור שבחר בהם אף להטיל עליו חוקים בניגוד לרצונו. ההבדל היחיד הוא שחכמי הדת (כל דת) תולים את סמכות חוקיהם באלוהים, ומבטיחים בשמו שכר ועונש.

ולעניין האמונה בנבואות הנביא נסיים בדברי החינוך מצווה תקכג שמסביר מדוע אין חורצין דין על פי עד אחד (אפילו הוא נביא או חכם) אלא בשניים: "לפי שיצר לב האדם רע ולפעמים יעלה בלבו טינא על חבירו וכו' ואף כי יעמוד אדם ימים רבים בדרכי היושר אינו מן הנמנע להתהפך במחשבתו ולהרשיע שהרי אמרו ז"ל כי יוחנן שימש בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי, גם אמרו בחנניה בן עזור שהיה תחילה נביא אמת ולבסוף נעשה נביא שקר, על כן ראוי וכשר הדבר שלא לסמוך על לב אדם לענוש חבירו על פיו וכו' אבל בהיות המעידים שניים אנשים כשרים חזקה בכל זרע ישראל שלא יסכימו שנים להעיד בשקר, וגדולה חזקה בכל הדברים".

לפיכך נביא, שהוא אחד, אי אפשר לסמוך על דבריו.