מאת: רון אהרוני פרופסור בפקולטה למתמטיקה בטכניון

ב-1961 ערך הפסיכולוג האמריקני סטנלי מילגרם ניסוי מפורסם, שבו בחן כמה מוכן אדם להכאיב לאדם אחר כאשר ניתנת לו הוראה. הנבדקים היו אמורים ללמד "תלמידים" (שלמעשה היו שחקנים) סדרות של מילים. על טעויות היו המורים אמורים להעניש במכות חשמל, שניתנו מרחוק בלחיצת כפתור. התברר ש-65% מה"מורים" היו מוכנים, בעידודו של עורך הניסוי, ללכת עד הסוף – למכות חשמל של 450 וולט, למרות שידעו שהן עלולות להמית, ועל אף "זעקות הכאב" של התלמידים.

"אני לא הייתי עושה זאת", אומר כל אחד לעצמו. אבל אנחנו עושים בדיוק זאת, בעניין ברית המילה. אנחנו מוכנים לפגוע בגופם של בנינו  – הדתיים בגלל צו דתי, והחילוניים בתירוץ שכולם עושים זאת. אומרים לנו, ואנחנו עושים.

לפעול כמו כולם היא תכונה אנושית, ואנושית עוד יותר היא עצימת העיניים, הסירוב לדעת מה אנחנו עושים. כמה מן ההורים שנותנים את בנם לסכינו של המוהל יודעים מהי עורלה, מה תפקידה, מה פירוש הניתוח ומה השלכותיו? בוודאי אחוז זניח.

אני עצמי מלתי את בני בדיוק מן הסיבה הזאת, בורות. חודשים ארוכים הלכנו לקורס הכנה ללידה, למדנו נשימות, אבל לא טרחנו לחשוב, ולו לרגע, על עניין המילה. זה היה מובן מאליו. הנימוק הקלאסי "שלא יהיה שונה" הספיק. רק כמה שנים אחר כך התחלנו לקרוא בעניין, ולדעת במה מדובר.

ובכן, הנה מעט מן העובדות שהורים מסרבים לדעת. העורלה היא איבר בגוף. היא אינה קטנה מזרת, והיא בעלת תפקיד חשוב בהרבה. היא מגנה על איבר המין גם פיזית וגם חיסונית – היא מכילה תאים של מערכת החיסון. היא מכילה כמות גדולה של קצות עצבים רגישים למגע עדין, והיא ממלאת תפקיד חשוב ביחסי המין. במחקר מקיף מ-1999 של זוג חוקרים בשם אוהרה התגלה שנשים נהנות יותר מיחסי מין עם גברים ערלים. הספר "מין עכשיו" מקדיש למילה פרק שכותרתו "המילה, השואה של הפין". הרמב"ם ייחס את מנהג המילה לרצון להפחית את הנאתו המינית של הגבר. בעיניו זו הייתה מטרה רצויה, אבל האם זוהי מטרה רצויה גם בעיני ההורים שעושים זאת, והאם יש להם זכות לעשות זאת לבנם?

כולנו מזועזעים ממילת נשים. האמת היא שההבדל קטן. יש סוגים שונים של מילת נשים, שחלקם מקביל לגמרי למילת הזכרים. העורלה מתפתחת אצל העובר הזכר מאותה רקמה שממנה מתפתחים חלקים באיברי המין הנשי (שפתיים קטנות ועורלת הדגדגן). הפגיעה בהנאה המינית דומה. קל לנו לראות את הפרימיטיביות של חברות אחרות, ואילו את המניעים שלנו אנחנו מסרבים לראות. הדורות הבאים ינודו לברבריות שלנו.

כמו להרבה צווים דתיים, גם למילה נמצאו תירוצים מדעיים כביכול. בעולם האנגלו סקסי מלו זכרים במשך קרוב למאה, בעקבות טענות של רופאים שהדבר מונע אוננות (לפחות מחקר אחד הראה שאוננות דווקא נפוצה יותר בין נימולים). יש מחקרים על הפחתה במקרים של סרטן צוואר הרחם אצל נשים שבני זוגם נימולים. יש החולקים על הקשר הסיבתי, אבל בכל מקרה לולא הייתה זו הצדקה שלאחר מעשה לצו דתי, לא היה עולה במוחו של אף אחד הרעיון לפגוע בגופו של אדם אחד כדי למנוע מחלה אצל אדם אחר. יש מחקרים על הפחתת ההידבקות באיידס. אף אם יש בכך אמת, זהו תירוץ דל, דומה לכריתת שדיים גורפת כדי למנוע סרטן שד, או ניתוח עיניים ליילוד למקרה שיתברר בעתיד שהוא קצר רואי.

באשר לתחושת השונות של הילד: במקרים שאני מכיר פתר זאת הסבר גלוי ללא שום בעיה. הילד אמור להיות גאה בכך שבניגוד לחבריו הוא שלם. ומכיוון שיש יותר ויותר ילדים לא נימולים, הנימוק הזה מאבד מתקפותו. לו היינו חותכים את אוזניו של כל יילוד, היה בעל אוזניים נראה מוזר: האם הייתם מקבלים זאת כנימוק לכריתת אוזניים?

מוזר שבכלל צריך לומר: לאדם אין זכות לפגוע בגוף זולתו, גם אם זהו בנו. אב שהיה חותך זרת לבנו היה מגיע לבית סוהר, ובצדק. בשם הדת ובשם הקונפורמיות אנחנו עושים דבר חמור בהרבה. בארצות הברית מתארגנת תנועה לאיסור המילה, שיש לשער שתצליח בסופו של דבר. בארץ מה שאפשר לעשות בינתיים הוא לטלטל, ולגרום לאנשים לדעת. לפני שאדם חילוני מנתח את בנו, חובה עליו לאסוף מידע. גם אז לא תהיה לו זכות לחתוך איבר בריא, אבל לפחות הוא ידע מה הוא עושה.