בקונטרס זה באנו, אנו הקטנים, לבדוק בדחילו ורחימו מקור ידיעת חז"ל בעובדות המציאותיות אשר הן בשורשי טעמי המצוות וההלכה. ואי"ה גם נברר היטב ונרד לשורשי העניינים, ויהי רצון שההולכים בחושך יראו אור. הקונטרס הופץ ברבים וזכה להצלחה גדולה, עפ"י הדרישה הוא מופץ בזאת בפעם נוספת במהדורה תניינא משופרת.

מקובל עלינו שכשם שהתורה שבכתב ושבע"פ ניתנו מסיני, כך גם דברי המדע שמצינו בתלמוד נמסרו איש מפי איש מסיני. כן דברי חז"ל (מסכת ראש השנה כא ע"ב), שאמרו כי חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה רע"ה, חוץ מאחד, שנאמר "ותחסרהו מעט מאלוהים".

וכן כותב הרמב"ן בהקדמתו לספר בראשית: "כל הנאמר בנבואה ממעשה מרכבה ומעשה בראשית והמקובל בהם לחכמים עם ארבע כוחות שבתחתונים כח המחצבים וכח צמח האדמה ונפש התנועה והנפש המדברת כולם נאמרו למשה רבנו וכו' חמישים שערי הבינה הם שער אחד בידיעת המחצבים, ושער אחד בידיעת צמחי האדמה, ושער אחד בידיעת האילנות והחיות והעופות והשרצים" וכו' וכו'. כל אלה ידיעת חז"ל ובינתם, ועל חכמתם נאמר אם אנו כבני אדם הם כמלאכים.

וכדי לבדוק את ידיעתם של חז"ל, נתחיל בשער השרצים ובע"ה נוכיח, שחז"ל כנראה לא קיבלו או לא הבינו את משה רבנו ונמצא שידיעתם בחכמת הטבע היתה כפי ידיעת אותם דורות.

ולפני שאתחיל בידיעת חז"ל, אקדים את הידוע לנו באופן המדעי הפשוט ביותר – נשאלת השאלה: האם תיתכן אביוגנזה ספונטנית (מיוונית: יצירה פתאומית של חיים שלא מיצורים חיים)? כלומר – האם אפשרית התהוות פתאומית של חומר חי או יצורים חיים מתוך חומר דומם?

הקדמונים האמינו כי יצורים מעין שרצים ורמשים, ואפילו דגים ועכברים, נוצרים מן העיפוש, כלומר נוצרים מחומרים רקובים, או מן הבוץ. דעה זו ודאי הסתמכה על עובדת הופעתם של יצורים כאלה בחומרים שונים בלא מקור חי נראה לעין הרגילה. בהשפעת אריסטו שלטה דעה זו בביולוגיה של העת העתיקה, של ימי הביניים ועד למאה ה17-. אולם בכל המקרים הללו הוכח, כמובן, כי אין יצורים חיים נוצרים אלא רק מאבותיהם הזהים להם בתכונותיהם, ואין חי יכול לבוא אלא אך ורק מן החי. לעולם אין חי נוצר באופן פתאומי מחומר דומם.

במסכת שבת קז ע"ב נאמר "כינה אינה פרה ורבה", ולכן, לדעת חכמים, מותר להורגה בשבת. ובדף יב ע"ב נאמר "רבה מקטע להו" (פרש"י: הורגן ובשבת, והטעם שכינים אינם פרים ורבים, אלא "מבשר אדם היא שורצת", עכ"ל).

ובתוספות שם ד"ה: שמא יהרוג – כתבו שיש שני סוגי כינים, כינה שחורה הקופצת, והיא נוצרת מן העפר, דכתיב "והך את עפר הארץ והיה לכינים", ויש סוג כינה שעל הראש והיא כינה רוחשת ואינה פרה ורבה אלא באה מזיעת אדם. וברא"ש, פרק ראשון, אות כט, זה לשונו: מותר להרוג כינים לבנים שבראש שיוצאים מבגדים ישנים.

כן כתוב בר"ן ד"ה: אמר רב הונא: וכל הפרעוש זו הכינה הקופצת וכ"ת אותה הקופצת, למה היא אסורה והרי מן העפר נעשית ואינה פרה ורבה וי"ל דכי בעינן פרה ורבה ה"מ למעוטי רמשים שהווייתם מן העפושים ככינה וכיוצא בה, אבל כל המתהווה מן העפר חיות יש בו כאילו פרה ורבה מזכר ונקבה וההורגו חייב, עכ"ל.

היוצא מן הנאמר, שלדעת חז"ל הכינה אינה פרה ורבה, אלא שנחלקו היאך היא נוצרת. לדעת רש"י היא נוצרת מבשר האדם, לדעת התוס' מזיעת האדם, לדעת הרא"ש מבגדים ישנים ולדעת הר"ן מן העפושים (פרעוש, לדעת מקצת הראשונים, נוצר מן העפר).

עוד נוסיף ונדגיש, שהגמרא בשבת בדף קז ע"ב הקשתה: "וכינה אינה פרה ורבה? והאמר מר יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים" (משמע שיש ביצים, שמהן יוצאות כינים ואז הכינה פרה ורבה). ותירצו "מינא הוא דמיקרי ביצי כינים" (כלומר, יש מין רמש אחר ששמו "ביצי כינים"). והרי תשובה זו מוכיחה עד כמה חז"ל היו נחרצים בדעתם, שהכינה אינה פרה ורבה אלא נוצרת מחומר דומם.

אחרי אשר הבאנו דברים אלה לידיעת דורשי האמת קמו כמה תרצנים וניסו למצוא בהם איזה פגם. כאשר לא מצאו להם שום סיוע בכתבים הלכתיים הלכו אל הספרות החיצונית. טוב מאוד עשו שעיינו בספרי המדעים כי שם חקירה ודרישה ללא משוא פנים ורק המחקר לשמו בראש מעייני החוקרים. הלכו והביאו מן ה"אנציקלופדיה החי והצומח של א"י" (הוצאת משרד הביטחון, וניתן למוצאה בכל ספרייה ציבורית וראוי מאוד לעיין שם), ש"יש כינים המתרבות ברביית בתולין". ואתה התלמיד הנבון ללא משוא פנים בוא וראה איך רבותיך משיבים, אנו טוענים בחיטים והם משיבים בשעורים. או שלא הבינו כלל מה שקראו או שחטאו בגרוע מזה. הרי רביית בתולין היא רבייה מינית לכל דבר אלא שבה הנקבה מספקת גם את חומר ההפריה לביצית שהיא מפיקה. האם זו "התהוות מן העיפוש"? האם זו רבייה שבה אין שום דמיון בין החומר הדומם המוליד לבין החי הנילוד? הרי הנילוד ברביית בתולין הוא בדיוק בדמות ובצלם היצור המוליד אותו, ומאידך, איזה דמיון יש בין העיפוש (או בשר האדם או הזיעה או הסמרטוטים) לבין כינה חיה ורוחשת?

אין תירוצם שווה ולא כלום, ולהפך, רק חזרו וחיזקו דברינו שיצירה פתאומית של החי מן הדומם, אשר אותו תלו החכמים בכינה, לא היה ולא נברא.

ונוסיף עוד שאותן כינים אחרות שהביאו התרצנים, נאמר עליהן באנציקלופדיה שהן מתקיימות רובן בעופות ומיעוטן ביונקים, ואין להן שום אפשרות קיום אצל בני האדם, ולכן כמובן אין להן שום שייכות לסוגיה דנן, העוסקת בכינים שעל ראש האדם ובגדיו.

גם הרמב"ם, בספר המצוות, במצוות לא תעשה קעז, מנה את השרצים שאינם פרים ורבים כלאו בפני עצמו, וקבע לכך מצווה מיוחדת בתרי"ג המצוות, וזה לשונו: שהזהירנו מאכילת השרצים המתהוים מן העפושים וכו' וזהו ההפרש בין אמרו השרץ השורץ על הארץ ובין השרץ הרמש על הארץ כי השרץ השורץ הוא השרץ שיש בו כח המוליד בדומה כי הוא ישריץ על הארץ והשרץ הרומש הוא השרץ המתהוה מן העפושים שלא יוליד הדומה לו וכו', עכ"ל.

וחזר והזכיר הרמב"ם עניין זה גם במצוות לא תעשה קעט, והרחיב שם עד שיצא חוצץ נגד המערערים, וז"ל: ואינו נמנע התלד הנמלה או הצרעה המתילדת מן העפושים וזולתם ממיני העופות והשרצים מן העפושים בתוך האוכל אלא אצל הסכלים שאין בהם ידיעה בחכמת הטבע.

ואתה הקורא הנבון והחושב התבונן נא היטב למשמעות הדברים: על פי דברי חז"ל המפורשים קבע הרמב"ם הלכה ברורה ומנה בין תרי"ג המצוות את מצוות לא תעשה הנ"ל שמניינה קעז, והיא האיסור לאכול "שרצים המתהווים מן העיפושים".

אבל אם לא היו ולא נבראו בעולמו של הקב"ה מיני שרצים כאלה אשר מתהווים מן העיפושים, אזי מצווה זו אין לה כל קיום מלכתחילה (ולא כמצוות אחרות, כמו הקרבנות, שהיה להן קיום בזמן שבית המקדש היה קיים ורק עכשיו לא ניתן לקיימן).ומרגע שנקבעה, על טעות שבמציאות נקבעה, ולכן אין בה עמידה וקיום. נמצא שמניין המצוות אינו תרי"ג אלא תרי"ב וכל העניינים התלויים במניין זה נופלים (כמו, למשל, גימטריה של ציצי"ת עם ה' קשרים וח' חוטים שהיא כמניין תרי"ג, וראה רש"י מנחות מג ע"ב), וגם כל הקשור בצירוף תרי"ג, כמו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, שמצטרפות למניין תרי"ג, שוב אינו מתקיים – והמשכיל יחרד ויידום.

דוגמה נוספת לבריות שאינן במציאות היא העכבר, המובא במסכת חולין, דף קכו, ע"ב, במשנה: "עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בבשר טמא, באדמה טהור". ובדף קכז למדו חז"ל מהפסוק "השורץ וכו' אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה". כלומר, מיעטו "עכבר שאינו פרה ורבה" מן הכתוב בתורה.

רש"י במשנה קכו פירש, וז"ל: "יש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מאדמה, כאשפה המשרצת תולעים, ואם עדיין לא נברא העכבר, אלא צדו אחד הימיני או השמאלי, הנוגע בבשר טמא, באדמה שכנגדו טהור".

התויו"ט, בחולין, פ"ט במשנה ו', אף הביא ראיה מן עכבר זה לבריאת העולם: "וזה לדעתי טענה גדולה על מאמיני הקדמות" עכ"ל.

ולא רק הראשונים סברו כך אלא החרו החזיקו אחריהם אחרונים. התפארת ישראל (פ"ט, משנה ו, חולין), אף ששמע שאין יצור כזה, כתב וז"ל: "שמעתי אפיקורסים מלגלגין על בריה שנזכרת כאן ובסנהדרין, ומכחישים ואומרים שאינה במציאות כלל, וראיתי להזכיר כאן מה שמצאתי כתוב בספר אשכנזי, שחיבר חכם אחד מפורסם בחכמי האומות ושמו לינק, בספרו הנקרא אירוועלט, חלק א', עמ' 327, שנמצא בריה כזאת בארץ מצרים, במחוז טהעבאים, ונקראת העכבר ההיא בלשון מצרים דיפוס ואקולוס ובל"א שפרינגמוז, אשר החלק שלפניה הראש וחזה וידיה מתוארים יפה, ואחריה עדיין מגולים ברגבי ארץ, עד איזה ימים תתהפך כולה לבשר" עכ"ל.

במשנה ברורה, שחיברה בעל החפץ חיים, שחי אחרי הידיעה הוודאית שאין חי אלא מן החי, הנה בכל זאת פסק וכתב (בסימן שטז, סעיף ט, ס"ק לח) וז"ל: "מה אילים מאדמים שפרים ורבים אף כל שפרים ורבים, לאפוקי כינה שאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא ברייה, אבל פרעוש אעפ"י שגם היא אינה פרה ורבה, מ"מ כיוון שהוויתה מן העפר, יש בה חיות כאילו נברא מזכר ונקבה וחייב עליה" עכ"ל (ועיין בבה"ל ד"ה להרגה – מנפלאות בריאת השרצים והרמשים ותולעים…).

העולה מכל הכתוב לעיל, כי הקדמונים חשבו וגם פסקו הלכה וגם קבעו אחת מתרי"ג מצוות על פי הסברה כי חיים יכולים להיווצר מן הזיעה ומן העיפוש וכו'. את זאת בדיוק אמרו אז גם חכמי אומות העולם, בחוסר ידיעתם.

כיום אנחנו יודעים שסברא זו מופרכת מעיקרה, ולעולם אין חי נוצר פתאום מן הדומם. כיוון שאי-אפשר חו"ח לייחס חוסר ידיעה מדעי לקב"ה שהוא היודע כל הדברים, מכאן שלא מן השכינה ולא ממעמד סיני באה לחז"ל ידיעתם בענייני המציאות אלא מדעתם בלבד.

והנה האחרונים, כמו החפץ חיים, יצאו באמונה פשוטה שחז"ל דיברו מידיעה אלוקית ואף לא טרחו לבדוק את אמיתות דבריהם, אף שכבר מן המפורסמות היה שטעות בידם. וכך אין ספק שהאחרונים היו שבויים והנם שבויים עד עצם היום הזה בפרשנות ילדותית של מאמרי חז"ל, כגון הסתכל באורייתא וברא עלמא, משמע גם טעות של תנא או אמורא בגמרא או במשנה חל עליה שם אורייתא שעל פיה נברא העולם. והמשכיל יידום.

כאן ראוי לסיים בדברי הרמב"ם במורה נבוכים, חלק שלישי, פרק יד: "ואל תבקשני לתאם כל מה שאמרו [חכמים] לענייני התכונה עם המצב כפי שהוא, לפי שהמדעים באותו הזמן היו חסרים, ולא דיברו בכך משום שיש להם מסורת באותם הדברים מן הנביאים, אלא מצד ידעני אותם דורות באותם מקצועות או שמעום מידעני אותם הדורות, ולא בגלל זה נאמר על דברים, שמצאנו להם שהם מתאימים עם האמת, שהם בלתי נכונים, או שתאמו במקרה, אלא כל מה שאפשר לבאר דברי האדם, כדי שיהא תואם את המציאות שהוכחה מציאותה, הוא יותר עדיף ונכון" עכ"ל.

נמצא שגם אליבא דהרמב"ם, "הנשר הגדול" והפוסק האדיר, לא היתה ידיעת חז"ל יותר מידיעת ידעני אותם דורות קדומים, היינו, ידיעה פגומה וחסרה שאינה מתיישבת עם המציאות ואין צורך לומר אינה מתיישבת עם חכמת השכינה. ודוק, הרי מה שאמר הרמב"ם נכון גם לדידיה וגם ידיעתו שלו לא היתה אלא כידיעת בני דורו ולא יותר. וראה לעניין זה לעיל מה שאמר הרמב"ם על שרצים שאינם פרים ורבים, וטעה בעניינים שבמציאות.

ובזאת סיימנו את השער הראשון, שער הרמשים, למען תשכיל ותבדוק בדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים אם אומתו במציאות ותהיה כאדם חושב, ולא כפתי המקבל כל דבר ללא בדיקה ואימות אל מול המציאות. ותחזיק תמיד בדברי הרמב"ם "שכל מה שאפשר לבאר שיהא תואם את המציאות שהוכחה מציאותה הוא יותר עדיף ונכון", כי מן המציאות תבוא הסברא ולא להפך.

ונוסיף בשולי הדברים:

עד עתה יצאו והופצו בציבור שבעה קונטרסים, כל אחד מהם בנושא שונה של הלכה ומדע. ובעוד אנו מפיצים ברבים את דברינו כמאמר החכם מכל אדם "חוכמות בחוץ תרונה", קמה וניצבה השאלה בדבר עצם הרשות לפרסמם בקרב ציבור בחורי הישיבות. אמרי אינשי שבידוע ששלומי אמוני ישראל מפיצים תורה ומצוות בקרב החופשיים "להחזירם בתשובה", אם כן מדוע אין החופשיים רשאים להפיץ את חוכמתם בקרב הציבור החרדי לפקוח עיניהם ולהוציאם מאפלה לאורה?

ולשאלה זו כתב ר' מרדכי גרליץ בעיתון המודיע מאמר בשם "אלול משני עברי החומה" ובו כהאי לישנא: "מוטלת החובה דוקא על בני המחנה החילוני לבוא ולהתענין בנעשה בעברה השני של החומה וכו' ואילו על בני המחנה הדתי, מאידך גיסא, מוטלת חובה הפוכה בתכלית: להתבצר אך ורק בצד שלהם, להאמין אך ורק באמיתות הקיימות במחנה שלהם ולא להטות אפילו בדל אוזן כדי להאזין חלילה וחס לקולות הבוקעים מעברה השני של החומה"! ממש כך נכתב בעיתון חרדי, שהתורה וחכמיה אינם יכולים להתמודד עם שאלות של הכופרים בתורה מן השמים, ולכן אף "כל פזילה לעברה השני של החומה" לחטא חמור תיחשב.

הראה מישהו אי-פעם איסור בעיתון חילוני "להציץ בעברה השני של החומה"? נראה שהחופשיים מאמינים בחוסנן ואמיתותן של אמונותיהם הרבה יותר משמאמין ר' גרליץ בכוחן של אמונותיו לעמוד בביקורת, ואפילו בפזילה של רגע!

ואתה התלמיד היקר, בן-חורין אתה לבקש דעת, הטה אוזן לכל תורה והפעל שיקול דעתך ועיונך והגיונך. אם כנים הדברים אמצם ללבך, ואם לאו הרחיקם, ואל תיתן למוריך לשלול ממך כל דעה ודעת, שבזה לא רק שוללים ממך את הבחירה אלא שוללים ממך אף את אפשרות הבחירה. בן-חורין תהיה להבין ולהשכיל, אל תירא ואל תיחת להפיץ בין ידידיך את דברי דעת האמת האלה.

כל המבקש לקבל עותקים נוספים של קונטרס זה והקונטרסים האחרים שהפצנו, יפנה נא אל תא הדואר שלהלן וייענה בשמחה ובכבוד.

תא דואר 1019 קרית טבעון 36015

www.daatemet.org.il

0