אשרינו שזכינו. אחרי שהפצנו ברבים את קונטרס מס' 1 בהוצאה חדשה רבו מאד הפונים המבקשים לקבל גם את יתר הקונטרסים בצורתם החדשה. הנה אנו מוציאים בזאת את קונטרס מס' 2 ובקרוב יצא גם מס' 3. תודה לכל הפונים ולמחזקי ידינו במלאכה וידברו הדברים בעד עצמם.

מקובל עלינו שכשם שהתורה שבכתב ניתנה מסיני, כך גם דברי המדע שבתלמוד נמסרו איש מפי איש מסיני, כדברי חז"ל (מסכת ראש השנה כא  ע"ב), שאמרו כי חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה רע"ה, חוץ מאחד, שנאמר "ותחסרהו מעט מאלוהים". וכן כותב הרמב"ן בהקדמתו לספר בראשית, שחמישים שערי הבינה הם שער אחד בידיעת המחצבים, ושער אחד בידיעת צמחי האדמה, ושער אחד בידיעת האילנות והחיות והעופות והשרצים וכו' וכו'.

בקונטרס מס' 1 יצאנו לבדוק את ידיעתם של חז"ל. פתחנו בשער השרצים ( סוגיית הכינה אשר "אינה פרה ורבה" וראה שם) ובע"ה הראינו היטב, שחז"ל לא קיבלו או לא הבינו את משה רבנו ע"ה ומצאנו שידיעתם בחכמת הטבע היתה כפי ידיעת חכמי אותם הדורות.

מצינו בכתובים: "אין לקיים אמיתת הרופאים נגד דברי חכמים אשר המה כמסמרות נטועים לעד" דברי ה"חזון איש" בהלכות טריפות סימן ה' אות ג'.

וכן כתב הסבא מקלם "במאורות גדולים" ש"מה שחידש בדרך הפילוסופיא החכם הידוע אריסטו ראש הפילוסופים בכל ימי חייו נמצא גנוז ומכוון במילה אחת של רבינו יונה בספר שערי תשובה".

וכעת נבאר את ידיעת חז"ל במבנה הגוף של הבהמה אשר מזה קבעו ההלכה לכל ענייני טרפות ונוכיח בע"ה שמסמרות חכמים אינם נטועים לעד אלא להיפך.

אחד ממיני הטריפות היא הדרוסה, ובחולין דף מב במשנה מנו את דרוסת הזאב,ופירש רש"י שהכה בציפורניו ומטיל בה ארס ושורפה.

וכן כתוב בגמרא בחולין דף נג ע"א: אין דרוסה אלא ביד לאפוקי רגל, אין דרוסה אלא מחיים לאפוקי לאחר מיתה ומוסיפה הגמרא שאם דרסה וחתכו את ידה לפני שהספיקה לשלוף את היד החוצה אינה מטילה את הארס. ובלשון חז"ל שם: "השתא שלא מדעת אמרת לא לאחר מיתה מיבעיא לא צריכא דדריס ופסקוה לידיה מהו דתימא בהדי דדריס שדי זיהריה קמ"ל בהדי דשליף שדי זיהריה". כלומר, הטלת הארס נעשית רק בזמן הוצאת היד הדורסת מן החיה או העוף הנטרפים.

ולמען הסר ספק צריך אתה לדעת שדרוסה עפ"י חז"ל הוא בהטלת הארס בלבד ללא חדירת הציפורניים לאברים הפנימיים של העוף או הבהמה שאז תחשב כנקובה ולא דרוסה.

וגם בכוזרי מביא כל עניין הדרוסה (ועיין שם, מאמר רביעי, אות ל"א) כהוכחה וסימן לידיעת חז"ל את הידיעות המציאותיות.

והנה, דבר פשוט וידוע לכל תינוק דבית רבן  שאין ארס כלל לא לארי ולא לזאב ולא לחתול .

וטענת חכמים שיש ארס לחיות הללו קשה במיוחד. הרמב"ם בהלכות שחיטה פרק ה הלכה ג כתב וז"ל "אעפ"י שכולן (מיני הטרפות)הלכה למשה מסיני הן, הואיל ואין לך בפירוש התורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור".

יוצא איפה שאותה הטריפה שהיא היחידה המפורשת בתורה אינה נמצאת במציאות כלל וכלל!

ובספר "מכתב מאליהו" לר' אליהו דסלר (כרך ד' עמ' 355 ) נשאל בענין זה והשיב שאין לשנות הלכה גם אם נתבטל טעמה ותירץ העורך את הספר הרב פרידלנדר זצ"ל שענין הדרוסה הוא לא בהטלת הארס  אלא מחמת הטינופת והליכלוך שמצטבר בצפורניים שיכול להביא לזיהום והוא עלול להמית את החיה הנטרפת (ובזה הסכים שאין לחיות הטורפות ארס וביטל דברי הגמרא הקדושה!) .

ואם אמת ויושר ינחוך תבין ותשכיל שהתירוץ הזה אינו תופס כלל ועיקר  שהרי חז"ל אמרו בפירוש שאם חתכו את היד לפני שהוציאה , כשרה, משום שהארס יוצא רק בזמן הוצאת היד, ואם זה משום זיהום אין נפקא מינא אם חתכו את היד לפני שהוציאה (כי אם איכא זיהום הוא דוקא מרגע פגיעת הצפורן ממש שאז נכנס הלכלוך לגוף) והדין היה צריך להיות טריפה בודאי.

וכדי לחזק דברינו אומר עוד שלפי דברי "מכתב מאליהו" שהזיהום הוא המטריף, הדעת נותנת שאין הבדל בין יד ורגל ובשניהם הדין צריך להיות טריפה, והרי חז"ל בחולין דף נג ע"א אמרו שאין דרוסה אלא ביד לאפוקי רגל.

אלא שכל עניין הארס שבחיות טורפות וכל הלכות דרוסה הנלמדות ממנו אין לו יד ורגל במציאות והמשכיל ישתומם וידום.

ואם בטריפות עסקינן נביא עוד ממסכת חולין דף מ"ה ע"ב : "ניקב הלב לבית חללו טריפה בעי רבי זירא לבית חלל קטן או לבית חלל גדול" ופרש"י חלל גדול חלל האמצעי ,חלל קטן הרבה חדרים קטנים יש לו סביב ע"כ. וכן פירש הר"ן.

והרשב"א ב"תורת הבית" כתב: שלושה חללים יש ללב אחד גדול באמצעו ושניים קטנים אחד מימינו ואחד משמאלו .

וכן פסק השו"ע ביורה דעה ס' מ "הלב יש לו ג' חללים וכו'".

ומי בער ולא יידע כי ללב ארבעה חללים, שניים גדולים ("חדרים") ושניים קטנים ("עליות")?

על אלה כתב ה"יד יהודה" בהלכות טריפות סימן מ' : "והברור דאדונינו  הרשב"א ז"ל לא היה בקיא בזה רק כן היה נראה  משיטת הגמרא". דברים קשים כדרבנות. אליבא דבעל ה"יד יהודה" לא רק שהרשב"א, מגדולי דורו, טעה בעניין הלכתי, לא רק זאת אלא שאת טעותו קיבל מן הגמרא אשר היא הטעתה אותו. מה נאמר ומה נדבר?

ומי יגלה עפר מעיני בעל התניא  שכל  דבריו דברי קבלה ורוח הקודש מדברת מגרונו והוא כתב בחלק ראשון פרק ט':"בחלל השמאלי של הלב שהוא מלא דם וכו' וגם בלב בחלל הימיני שאין בו דם וכמ"ש לב חכם לימינו"

ודבר ידוע ופשוט הוא במחזור הדם, שגם בחלל הימיני יש דם בדיוק כמו בשמאלי.

פשיטא שכל הבנת פעולתו של הלב ושל מחזור הדם אשר בגוף הבהמה תלויה בידיעה הנכונה על מבנה הלב ופעולתו, וכל מי שאינו בקי בדברים פשוטים וגלויים אלה לא חכם יקרא וגם לא בקי אלא בור, במחילה. ואיך יפסוק הלכה מי שאינו בקי במציאות הפשוטה?

על אלה אומר ה"יד יהודה" בהלכות טריפות שם: "ונמצא כזה דבאיזה דברים לא היו בקיאין היטב וכו' ואין זה משום פחיתות כבוד להם בזה דמצינו כן גם בגמרא חולין נז ע"א חזקיה אמר אין ריאה לעוף ורבי יוחנן אמר יש לו והסיקה הגמרא "מדבריו של בריבי (חזקיה) ניכר שאינו בקי בתרנגולין". אוי לנו מן הקושי ואוי לנו מן התרוץ. וכי מכיון שגדול הדור כחזקיה לא ידע שיש ריאה לעוף אין משום פחיתות כבוד גם בבורותם של אחרונים?

והתבונן בדוגמא היותר קשה לאי ידיעת חכמים את המציאות. בחולין דף מה ע"ב נאמר "אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו, חד פריש ללבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא " ופרש"י לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלושה . כלומר לשיטת חז"ל עפ"י רש"י קנה הנשימה מתפצל לריאה לכבד וללב.

והרי כל מי שעיניים רואות בראשו יודע שקנה הנשימה הולך אל הריאות בלבד ומתפצל לשניים, אחד לריאה ימנית ואחד לריאה שמאלית.

צא וראה עד היכן מגיעה עצלנותם של רבנים בדורותנו ללמוד ולדעת דברים שאין פשוטים וברורים מהם: הנה בעל "קהילות יעקב" הלא הוא הסטייפלר לא טרח לבדוק כלל וכתב (בחולין סימן י"ז) בסוגיית מחט שנמצאת בכבד  "שיש וריד ההולך מן הכבד לריאה" , וזה אינו המציאות ואינו נכון כלל. כי אין שום וריד ההולך מן הכבד לריאה.

ובאותו העניין אומר הרמ"א (יורה דעה, סימן מ' סע' ג') "אם לא נמצא (המחט) רק בסימפון הגדול שבלב והקופה לבר דהיינו לצד חלל הלב, אם ראש המחט כגרעין של תמרה- כשרה, דתלינן דנכנס דרך גרגרת לסימפון שבלב " ולא היה ולא נברא שום דרך מגרגרת לסימפון של לב.

והרי כל הדברים האלה ידועים לא רק לבעלי חכמות חיצוניות, אלא הנה מה שאמר בדבר הזה ה"יד יהודה" (הוא ר' יהודה לייביש לנדא שישב בכתר רבנות בק"ק קאליס ובק"ק מאהלוב ובק"ק סאדיגורה ושם חלקת מחוקק ספון) בפתיחה לסימן מ' שם: "והנה תמיד הלכתי במחשבה אשר הכבד תולה נמי בגרגרת כאשר כן נראה מפרוש רש"י בדף מה ע"ב גביה דאמר אמימר תלתא קני הוו חד פריש ללבא וגו' ופרש"י לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלשה עכ"ל וכן סוברים העולם וכו' אבל ראיתי דאינו כןדבאמת אין להם (לכבד וללב) שום דבקות לגרגרת. דהגרגרת לאחר שנכנס לחזה מתפצל לשניים, אחד נכנס לחלק ריאה זה ואחד לשני. אבל ללב ולכבד אינו יוצא מזה הגרגרת כלל. כן ראיתי בעיני וכן מבואר אצל חכמי הניתוח".

ואנו נעמוד כנרעשים ונראה במו עיננו איך האמת המציאותית עוקרת את דברי הגמרא והראשונים ודוקא בדברי הרופאים וחכמי הניתוח יש הקיום המציאותי והם כמסמרות הנטועות. ואפילו אליבא דה"יד יהודה" כך הוא. ובדידיה הוה עובדא וראה בעיניו ממש טעויות הגמרא והפוסקים וכך העיד. וכל בר דעת ומשכיל במדע יודע כי אכן טעתה הגמרא הרבה בענייני מציאות.

וכי יעלה על הדעת רח"ל שחז"ל קיבלו מהר סיני דברי טעות? חלילה מלהעלות על שפתיים. אבל אם כך הרי יוצא בודאות גמורה כי חז"ל אמרו הדברים האלה מדעתם. ואם מה שאמרו חז"ל מדעתם אמרו, תורה שבע"פ מה יהא עליה?

ואתה התלמיד החושב ובר הדעת אחרי אשר נוכחת שוב כי חז"ל לא ידעו נכונה את הדברים הטיבעיים יותר מאשר בני  דורם וכי לא יתכן כי סייעתם רוח הקודש בזה אלא מדעתם אמרו מה שאמרו, לכן אל לך ללכת שבי אחר דברים ללא ראיות נכוחות – ולא אחר טענות שאינן ממין המציאות הברורה והידועה ובודאי לא אחר תרוצים של הרחקת עדות סתם. ואין לך הרחקת עדות גדולה מאמירה בעלמא "שבמילה אחת רמוז כל דברי אריסטו…"

כי אם תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים טעו בדברים שבמציאות ודיברו מדעתם שלהם, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא במילה אחת ולא בספר שלם של רבינו יונה יש חכמה כחכמתו של הפילוסוף אריסטו כמו שהתרברב בדבריו הסבא מקלם לעיל. כי הרמב"ם הקדוש אמר על אריסטו שהוא ראשון לכל חכמי הפילוסופים ועוד אמר עליו בספר מורה נבוכים חלק ב פרק יד בדברי קילוסין גדולים וז"ל "ולא אשגיח למי שדיבר זולת אריסטו, מפני שדעותיו הם הראויים להתבונן",. כי החכם אריסטו הוא הביט אל המציאות נכוחה ובה מצא את האמת.

וגם אתה תדרוש ותחקור תמיד אל האמת המציאותית ואל העובדות הבדוקות ואל הגלוי הניתן לבדיקה ולאימות וזכור כי רק מן המציאות תבוא הסברא ולא ההפך.

ונאמר בשולי הדברים כי אחרי אשר נתפרסם ברבים הקונטרס הראשון נתגוללו עלינו אנשי העיתון "יתד נאמן" ולא נחה דעתם עד שטפלו עלינו במאמרים בעיתון שאמרנו "דברי כפירה מהסוג הארסי והגרוע ביותר" וכי בקונטרס שלנו מופיעים "ציטוטים מסולפים של מקורות מהתורה ומחז"ל" וכיוצ"ב דברים קשים ורעים.

הכיצד יכולה האמת להיות "דברי כפירה"? והיכן, בכל מה שנאמר יש "דברים ארסיים"? הרי כל מה שאמרנו הוא בלשון מכובדת והמכבדת את הכל ולא יעלה על הדעת כי האמת והיושר סתם הם "דברים ארסיים" כביכול ואם יש החולק על הדברים כולם או מקצתם יקום נא ויאמר דברו בלי דברי בלע והשמצה שאין בהם ולא כלום.

ואם סבורים אנשי "יתד נאמן" כי הבאנו ציטוטים מסולפים מן המקורות יואילו נא במחילת כבודם לקום ולכתוב בעיתונם מאמר תורני אשר יראה ויוכיח היכן וכיצד נאמרו אותם ציטוטים מסולפים, כביכול.

עוד אנו עוסקים בעניינים הללו נתפרסמו בכל חוצות העיר בני ברק כתבי מודעה בשמו של הרה"ג משה יהודה ליב לנדא שליט"א, אב"ד דבני ברק, על דבר הקונטרסים האלה.מה טעם ראה לקרוא אותנו מינים ומיסיונרים לא ידענו. הרי כבוד הרב שליט"א יודע היטב מי אנו ומאיזה ישיבות באנו. וכי ליהודים מבקשי דעת ואמת מינים ומיסיונרים יקרא? והרי אנו שונאים את הדת הנוצריית בכל לבנו ונפשנו.

אולי נצטער חלילה שלא נמצא מענה לדברינו המדוייקים ואין אדם נתפס על צערו.

אבל חסד גדול עשה עימנו כבוד הרב לנדא שכתב בפאשקוויל שלו על הקונטרסים וגזר גזירה שווה עם ספר תורה שכתבו מין וטרח מאד כבוד הרב לציין שאפילו אם מדוייק הספר "לא הוסיף בו ולא גרע ממנו" גם אז אסור. רוצה להזהיר על הקונטרסים שגם בדבריהם לא היה שינוי או תוספת או סילוף בכל דברי הגמרא, ראשונים ואחרונים. ואכן כל מה שהבאנו הכל מדוייק כמקורות, לא הוספנו ולא גרענו.

ונהיה הרב לנדא למליץ יושר שלנו אל מול אשמות שוא של סילוף שטפלו בנו אנשי "יתד נאמן".

ואתה הצמא לדבר האמת, אם יש על דעתך מחשבות והגיונות או שאלות או מחלוקות על כל מה שכתבנו בקונטרסים אלה כתוב נא אלינו אל תיבת הדאר המופיעה כאן ואנו מתחייבים בהתחיבות של כבוד ואמת לשמור על סודיות הכותבים ועל סודיות הנכתב מכל משמר. גם מתחייבים אנו להשיב תשובה מלאה ונכוחה לכל פונה ולכל פניה ולשומע גם למשמיע ינעם.