קובץ להדפסה

ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם(שמות כד יב).

תורה זה תורה שבכתב והמצוה זה תורה שבעל פה נמצאת אומר כל המצוות שניתנו למשה בסיני בפירושן ניתנו וכו' ומשה למד את הכל מפי הגבורה ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו' (רבינו יונה פרקי אבות פרק ראשון משנה א'.).

לאחר שהוכחנו היטב ב7 הקונטרסים הקודמים שחז"ל טועים הרבה במציאות ומתוך מציאות שגויה פסקו הלכה ואף דבר תורה (כגון דרוסה שהיא הטריפה הכתובה בתורה ועיין קונטרס 2) נשלחו אלינו מכתבים רבים מתלמידי חכמים שיושר אינטלקטואלי קיים אצלם. רוב הכותבים אלינו הודו שאכן חז"ל לא ידעו במציאות יותר מידעני אותם הדורות ויתכן שאף פחות ומסקנתם שאת המציאות והמדע לא קיבלו מסיני אלא לפי דעתם והבנתם בלבד, אך ההלכה עצמה קיבלו מסיני והיא אינה משתנה וכדברי הרב אליהו דסלר זצ"ל כ"ד עמ' 356 "את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות וכו' אבל בענין ההסברים הטבעיים לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך, הדין מחייב את ההסבר והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בענין ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו".

כאילו אמר: כיון שאנו יודעים ה"אמת" נתאים אליה את המציאות. משל לאותו אחד הטוען כי מיטיב הוא לקלוע בחץ אל המטרה. קודם יטיל את החץ ואח"כ יצייר סביבו את עיגולי המטרה…

ובקונטרס זה באנו אנו, דוברי דעת אמת להוכיח שאף ההלכה שאנו מדקדקים בה לא ממשה ולא מסיני היא אלא מסברת חכמים שלמדו על פי דעתם והרי ההלכה כיצירה אנושית בדיוק כמו כל החוקים והמשפטים שבכל מדינה ומדינה. א"כ לא האלוהים הוא המחייב אלא האדם הוא שמקבל עליו מרצונו חוק ומשפט שקבע לעצמו.

ראשית נאמר שעצם הקביעה שההלכה אינה משתנה בגלל מציאויות חדשות טעות ביסודה. נביא שתי דוגמאות ומהן תקיש לרבים כמותן.  החזו"א הלכות טריפות סימן ה' אות ג'  סותר עצמו. לגבי טריפות הבהמה כתב שהדין אינו משתנה אע"פ שאנו רואים היום שגם אם הוטל מום בבהמות (וקבעו חז"ל כי ממום כזה תמות בתוך י"ב חודש) שהן נותרות בחיים. ונימק משום שנמסר לחכמים לקבוע הטריפות ע"פ רוח קודשם שהופיע עליהם והנה היה צריך להיקבע בב' אלפים של התורה וכדאמר בע"ז ט' ע"א  ואין לנו תורה חדשה אחריהם והיו קביעת הטריפות כפי השגחתו יתברך בזמן ההוא".

אך מה נעשה שהגמרא ביבמות קכ"א ע"א קובעת שאדם שנחתך רגלו מן הארכובה ולמעלה טריפה ואחרי שנה אישתו מותרת שודאי מת וכך פסק השו"ע אבה"ע סימן יז ס' לב. וא"כ היינו צריכים לפסוק ע"פ השגחתו יתברך גם בזמן הזה שאישתו מותרת אע"פ שאנו יודעים שהוא חי, בדיוק לפי שיטת החזו"א דלעיל בטריפת הבהמה.

אלא שהחזו"א אסר וז"ל "אמנם לענין להשיא את אישתו כל שיש לו רפואה בזמנו אין משיאין את אישתו" .סתם ולא פירש והתעלם מן הסתירה היוצאת בין דין טריפה לדין טריפה. והרי לך תלמיד נבון שחז"ל פסקו ע"פ המציאות בזמנם, והנה בטרפת אדם השתנתה המציאות והשתנה הדין.

דוגמא נוספת בתינוק שנולד בחודש השמיני להריון האישה, זה נחשב בעיני חכמים לנפל וודאי ימות. לכן פסקו חכמים במסכת שבת קלה ע"א "בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו" ופרש"י שהרי כמת הוא וכן פסק השו"ע בהלכות שבת סימן ש"ל. והיום ברור לכל שהנולד בחודש השמיני חי וקיים ולכן ודאי נעבור על פסק הגמרא ונטלטלו ולא נאמר שהלכה נקבעה לנצח כפי השגחתו יתברך כדברי החזו"א.(עיין חזו"א יו"ד קנה' סק"ד), הנה נשתנתה מציאות ונשתנתה הלכה.

ולחיזוק דברינו נצטט דברי היד יהודה החולק על דברי הרב אליהו דסלר וכן על החזו"א.

בהלכות טריפות ס' ל' אות ג' " וכן מה שרצה התבואות שור לומר דנשתנו הטבעיים כמו דאמרינן גבי הא דיולדת למקוטעין הוא דבר שא"א לומר כן דאחת משתי אלה אי דבא הקבלה מהלכה למשה מסיני שהוא טריפה היאך יעלה על הדעת לומר דמה שציוה השי"ת לדורות עולם ישתנה הטבע בו ואם טריפות שהמציאו חז"ל בחכמתם אשר א"א לחיות בזה א"כ נימא בזה כיוון דנשתנה הטבע ישתנה הדין ג"כ כאשר כן הוא ביולדת למקוטעין וכו' דמתחילה היה דינו כנפל באדם וכו' ואחר שנישתנה הטבע תו אין דינו כנפל וכן אם גבי בהמה נמי נשתנה הטבע בזה היא כשרה גמורה וכו'. והרי בכ"ז נצרך לבאר טעם איסור טרפות אע"פ שאנו רואים שהבהמה חיה  ותירץ שיש מן המצוות דקיבלו ישראל עליהם שלא נטה ימין ושמאל מפי חכמי  הש"ס וכו' תו אין להשגיח וכו' דע"ז אמרה התורה "על  פי התורה אשר יורך" עכ"ל (וכן כתב בסימן נז אות לו). וניכר חוזקה של קושיה אל מול רפיון התרוץ.

רוב רובה של ההלכה מבוסס על  יג' מידות שהתורה נדרשת בהן, גזירה שווה כלל ופרט וכו'. ומהיכן נלמדים הללו? האם משה מסר לנו יג' מידות או שמא חז"ל מדעתם למדו?

הרמב"ם בהלכות ממרים פרק א' כתב וז"ל ב"ד הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל וכו' אחד דברים שלמדום מפי השמועה והם תורה שבעל פה ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא ע"כ. וכן כתב בפרק שני"ב"ד גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך וכו' ע"כ. וכן כתב בשורש השני למנין המצוות שאין למנות במנין תרי"ג כל מה שלמדים באחת משלוש עשרה מידות ולכן בהלכות אישות פרק ראשון ה"ב פסק שהמקדש אישה בכסף הוא  מדברי סופרים אע"פ שנלמד בגזירה שווה. ובהקדמתו לסדר זרעים כתב שכל דבר שנפל בו מחלוקת הוא מהדינים שהוציאו על דרכי הסברא עד שיצא חוצץ נגד הטוענים שהכל ממשה ומסיני וז"ל אבל מי שיחשוב שהדינין שנחלקים בהם כמו כן מקובלים מפי משה וחושבים שנפלה המחלוקת מדרך טעות ההלכות או השכחה או שאחד מהם קיבל קבלת אמת והשני טעה וכו' והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם מצוות וכל זה שוא ובטל וכו' שהם [הטועים] מצאו שכל הפירוש המקובל מפי משה והוא אמת ולא נתנו הפרש [לא הבדילו] בין  העיקרים המקובלים ובין תולדות הענינים  שיוציאו אותם בעיון עכ"ל. ומכאן ברור דאליבא דרמבם יג' המידות שתורה נדרשת בהם גם הן מדברי חכמים וכל הנדרש עפ"י יג' מידות מדברי סופרים, לבד ממקומות שאמרו בהם חכמים במפורש שהם מדאורייתא. הרי לך שרוב הדינים היוצאים מן התלמוד מסברת חכמים הם, דברי בשר ודם.

והנה אף שהרמב"ן חולק על הרמבם וכתב בשורש השני "אבל עיקר שרשי התלמוד שכל הנידרשין בתלמוד באחת משלוש עשרה מידות כלן דבר תורה והן פירוש תורה שנאמר למשה"  כתב בהמשך דבריו "והוי יודע שזה שאמרו שאין אדם דן גזירה שווה מעצמו אין  כונתם לומר שכל גזירה שווה מבוארת להם מסיני ונמסרת להם מפי משה רבינו תלמדו מילה פלונית ממילה שבפסוק פלוני ותשוו דין שניהם לענין פלוני אין הדבר כן שהרי מצינו אותם חולקין תמיד בהרבה מקומות וכו' ואילו הייתה קבלה מסיני וכו' לא היה מקום לשאלות הללו ולתשובות שאמרו בגמרא וכו' אבל הכוונה בגזירה שווה שהיא מסיני לומר שהיא בידם קבלה שדין מסוים נלמד מגזירה שווה אבל מהיכן בדברי התורה נלמד לא היתה קבלה (כתבנו תמצית דבריו).

והבן דברי הרמב"ן היטב, כל מקום שנחלקו חכמים מדעתם נחלקו ואין צריך לומרשלימודי יג' מידות הן מן הדברים שאין בהן דעת והגיון ואנו  מעולם לא היינו דנים מדעתנו כך.

ודעת התוספות מסכת סוכה לא ע"א ד"ה ור"י סבר שכל המידות אדם דן מעצמו חוץ מגזירה שווה דאין אדם דן אלא א"כ למדה מרבו". והנה עליך לדעת שהמידה הנלמדת בק"ו לכולי עלמא אדם דן מעצמו ואם תעיין היטב בלימוד ק"ו של חז"ל בתלמוד תיראה ותיווכח שהם מן המוזריות שאין הדעת סובלתם. לך לך למסכת קידושין ויבמות ותוכח. וכדי לשבר האוזן נביא דוגמא גם ממסכת דרך ארץ רבה פרק ראשון "שאל ר' יוסי בן תדאי איש טבריא את ר"ג מה אישתי שאני מותר בה אני אסור בבתה אשת איש שאני אסור בה אינו דין שאהיה אסור בבתה וכו ונדהו ר"ג". ודאי נדהו שהרי זה ק"ו שהוראתו לאסור עלינו כל הנשים שבעולם. ועיין ברמב"ן ויקרא פרק יא' פסוק ג'  שחלק על דברי הספרא. הנה לפי רבותינו שיג' המידות מסברתם  ומדעתם של חכמים  הן, בדוק אחרי חכמי התלמוד עיין בדבריהם אם מתיישבים עם השכל הישר, ותמצא במקרים רבים שהם רחוקים ומוזרים עד שנשאלת השאלה מה עלה על דעתם בזאת ואין פתרונים.

אבל מאידך ידעו חכמים היטב איך להפוך דבריהם שלהם לדבר תורה מסיני. ואם רצונך לראות איך בהינף קולמוס הופך הירושלמי דברי חכמים לדברי אלוהים חיים עיין מסכת מגילה פרק ראשון הלכה ה' " רב ור' חנינא ור' יונתן בר קפרא ור' יהושוע בן לוי אמרוהמגילה הזאת נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה"(ועיין רמב"ן שורש ראשון),וכן בנדרים לז ע"ב התרגום הלכה למ"מ וכן נמצא במשנה ברורה בסימן רפ"ה ס"ק ו' וז"ל " התרגום (אונקלוס) יש לו מעלה שניתן בסיני" והנה גוי שנתגייר ותירגם התורה לשפה הארמית השלטת באותה תקופה הפכוהו לדבר  שניתן מסיני.

ועכשיו נבאר דבר גדול ועצום והוא מיסודות האמונה היהודית והוא שפירושי התורה וקביעת ההלכה נעשית אך ורק ע"י חכמים ולא משום ששרתה עליהם רוח הקודש או הנבואה אלא בדיוק ההפך משום שהוציאו את ההלכה מן העיון והסברא וז"ל הרמבם בהקדמתו למסכת זרעים "ודע שהנבואה אינה מועילה בפירושי התורה ובהוצאת ענפי המצוות בשלוש עשרה מידות אבל מה שיעשה יהושוע ופנחס בענין העיון והסברא הוא שיעשה רבינא ורב אשי וכו' או ישנה (הנביא) בקבלה כלום ואפילו יסייענו פשט הכתוב וכו' גם זה יהרג בחנק וכו' ואמר בפיך ובלבבך לעשותו, וענין בפיך המצוה הידוע על פה, וענין בלבבך הסברות שהוציאו בעיון שהוא בכלל הכוחות הנמשכים אל הלב עכ"ל ודברי הרמבם מבוארים היטב שההלכה נקבעת רק ע"י חכמים מתוך העיון ומתוך הסברות שבעיון ומתוך משיכת הלב ולא ע"י נבואה ולא ע"י רוח הקודש.

והרי לא רק ההלכה ופירושי התורה נקבעים ע"י חכמים אלא אפילו הספרים עצמם שיכללו מבין כד' כתבי הקודש נקבעים ע"י חכמים מתוך עיונם בלבד, והוא ממסכת מגילה ז' ע"א "שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות" כלומר שמגילת אסתר תיכלל בכתבי הקודש שאלה אסתר לחכמים אע"פ שהיא בעצמה נביאה כדברי הגמרא מגילה יד ע"א "שבע נביאות נתנבאו להם לישראל שרה מרים דבורה חנה אבגיל חולדה ואסתר" ואף כנביאה נזקקה לאישור מחכמים. בתחילה דחו בקשתה מתוך עיון הפסוק "והלא כתבתי לך שלישים", שלישים ולא רביעים, עד שמצאו לה מקרא כתוב בתורה "כתוב זאת זיכרון בספר" והרי דברים ברורים שמגילת אסתר נכללה בכתבי הקודש מתוך עיון וסברת חכמים עד שמצאנו להם לחכמים שחלקו על כך וסברו שאסתר אינה בכלל כתבי הקודש "אמר רב יהודה אמר שמואל אסתר אינה מטמאה את הידים" (עיין שבת יד ע"א) למימרא דסבר שמואל לאו ברוח הקודש נאמרה וכו' נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב ". ולא רק על מגילת אסתר נחלקו אלא אף על קהלת ושיר השירים " רבי מאיר אומר קהלת אינו מטמא את הידיים ומחלוקת בשיר השירים רבי יוסי אומר שיר השירים מטמא את הידיים  ומחלוקת בקהלת רבי שמעון אומר קהלת מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אבל רות ושיר השירים ואסתר מטמאין את הידיים".

ספרו של הנביא יחזקאל ניצל מגניזתו בזכות חנניא בן חזקיה במסכת שבת יג ע"ב "אמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלו לו שלוש מאות גרבי שמן (למאור)וישב בעליה ודרשן". ספרו של הנביא הגדול סותר דברי תורה. והנה ללא עיונו וישוב הסתירות של רב חנניה היה ספרו של הנביא נגנז ולא היה נכלל בכלל כתבי  הקודש.

וספר איוב אמרו בבא בתרא יד ע"ב שמשה רבנו כתבו ובדף טו "רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוויהו איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה" הרי שלדעתם לא משה כתבו וא"כ מי כתבו לא ביארו אעפ"כ קבעו שהוא מכתבי הקודש והבן זה.

וספר בן סירא שאינו  בכתבי הקודש נראה שנחלקו בו חכמים בבבא קמא צב ע"ב "דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים וכו' משולש בכתובים דכתיב כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו" וכתבו התוספות ד"ה משולש אין זה מקרא בכל התורה ושמא בספר בן סירא הוא ע"כ. הרי לשיטת תוספות חז"ל ראו את בן סירא בכלל הכתובים.וכן במסכת עירובין ס"ה ע"א אמר רב חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל משום שנאמר "בצר אל יורה" וכתב רש"י בדקתי אחר המקרא זה ואינו בכל הכתובים ושמא בספר בן סירא הוא" (ועיין תוספות שם) ואילו במסכת סנהדרין ק' ע"ב  "רב יוסף אמר בספר בן סירא נמי אסור למיקרי". ובמדרש קהלת רבה פרשה יב פסקה יא כל המכניס בתוך ביתו יותר מכד' ספרים מהומה הוא מכניס לתוך ביתו כגון ספר בן סירא". וראה כיצד נחלקו אם להכניס ספר בן סירא לכתבי הקודש אם לאו, וכל  קביעת החכמים על פי שכלם ועיונם וצרכם.

על כן ידוע נדע בידיעה גמורה שכל דברי תורה שבע"פ, הלכותיהם ודיניהם אשר ינהגו כל עדות היהודים לא משכינתא עילאה ולא משמים ולא מסיני אלא דברי חכמים ונבונים, בשר ודם כולם אשר ידעו את ידיעת זמנם, פחות ולא יותר, וקבעו חוק ומשפט על פי ראיית עיניים ותבונת השכל ונטיית הלב. פעמים עשו מלאכתם היטב ופעמים שנכשלו אפילו בזוטות. ואם נשתנו זמנים או טבעים או השקפות או ידיעת אדם ועולם יבואו חכמים די באתרא הדין ויקבעו על פי דעתם והבנתם ונטיות ליבם, כי כך היה וכך יהיה.

ונסיים בדברי הרב יום טוב ליפמן מילהויזן בספר הניצחון סימן שכא' על שאלתו היאך יתכן שאלו ואלו דברי אלוהים חיים ואיך קיבל משה רבנו מאת הגבורה שניהם אם קבל טהור לא קבל טמא ואי קבל טמא לא קבל טהור וכו' על כן נראה שהשי"ת נתן התורה ושלוש עשרה מידות לדרוש בהם התורה כל חכם וחכם לפי השגת דעתו ובלבד שיעסוק ויעיין בכל כוחו בלי התרשלות וכו' כי הוא השי"ת שנתן לנו התורה תלה אותה בדעת חכמים לפי ראות עיניהם ועל זה נאמר כי מציון תצא תורה."

והנה עד כה דיברנו על תורה שבעל פה ועל הנביאים והכתובים, ונשאר לברר על התורה שבכתב והם חמישה חומשי תורה. וכל זה בקונטרס הבא שאין בו מורא ומשוא פנים.

נוסיף בשולי הדברים: מכתבים רבים אנו מקבלים, חלקם מקורות נוספים לחיזוק דברינו ושמחנו בהם מאוד, חלקם גידופים וקללות שאינם מן הענין ורובם ניסיונות לתרץ ולהעמיד דברי חכמים לבל יהיו לבוז והם משנים את הפירוש וההסבר הפשוט ומכניסים פילא בקופא דמחטא ועל זה אמר אבן עזרא בפירושו לספר דניאל פרק א פסוק א על מפרש גדול שהיה בספרד "כי איך יתכן בלשון שאדם ידבר מילה ורצונו מילה אחרת? והאומר בזה מהמשוגעים הוא נחשב וכו' וטוב לו שיאמר לא ידעתי ולא יהפך דברי אלהים חיים".