תוכן:  

שלום עמוס

הטענה כלפי אנשי הדת והאמונה היא, שאמונתם היא אמת אבסולוטית שאינה ניתנת לשינוי. כל שאלותיהם וביקורתיהם אינם אלא לברר וליישב את המציאות והכתובים הסותרים את אמונתם, אף בדרכים שהם בניגוד לשכל הישר והפרשנותהסבירה.

הרוצה לברר ולחקור את כתבי הקודש צריך לגשת אליהם עם "דף חלק" ללא דעות ואמונות מוקדמות, וללמוד את כתבי הקודש מתוך הכתוב עצמו ללא שיבוש וסילוף.

כדי להראותך מה בין פרשן ביקורתי לפרשן אמוני אביא לך דוגמא מתוך אוהלה של תורה.

ספר תהלים מונה 150 פרקים ובפרק 72 נאמר הפסוק הבא: "כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (תהלים, עב; 20) וכיצד מיישבים אנשי האמונה את השקפתם הבסיסית שספר תהלים כולו נאמר מפי דוד אל מול המילים המפורשות "כלו תפלות דוד"?

תשובה:

תניא: היה רבי מאיר אומר: כל תושבחות האמורות בספר תהלים – כולן דוד אמרן, שנאמר: "כלו תפלות דוד בן ישי", אל תיקרי כלו אלא, כל אלו" (פסחים קיז ע"א ) כך משתעשעים להם רבותינו במשחקי לשון (עיין במאמר "מליצת השיר") ובלבד לקיים את גחמתם.

דוגמא נוספת, במשלי כתוב: " דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה" (משלי פרק ל; 1) כיצד מיישבים אנשי הדת את הכתוב עם אמונתם שספר משלי מיוחס כולו לשלמה?

תשובה: "דברי אגור בן יקה אלו דבריו של שלמה, אגור שאגר חלציו לחכמה, בן יקה שהיה נקי מכל חטא ועון" (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקסב)

וכך כתב גם הזוהר: " שבע שמות לשלמה, ללהראות את חוכמתו הקדושה ולכן נקרא בשבע שמות שלמה, ידידיה, אגור, בן יקה, למואל, איתיאל, קהלת (זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת תזריע דף מז עמוד ב ). בקלות דעת וביתר פחזות מחברים הם אנשים שונים לאדם אחד ובלבד לשמר את אמונתם ההזויה.(עיין מה שכתבנו "בפרשת מקץ".

לעומתם הפרשן הביקורתי אבן עזרא שהעיד על עצמו שהוא מפרש את הפסוקים כפשוטם ללא מורא ומשוא פנים כתב כך: "

דברי אגור – היה בימי שלמה הולך ביושרו יודע דעת ונכבד בדורו על כן המלך שלמה אסף דברי חכמתו בספרו " (משלי, ל; 1).

העולה מדברינו, שלא רק השאלה צריכה להיות ביקורתית אלא גם התשובה צריכה לעמוד במבחן הביקורת ועל פי המתודה הפרשנית הנוהגת בכל טקסט בין אם הוא מכתבי הקודש ובין אם לאו.

בברכה

דעת אמת

תוכן:   האם הציון שהריטב"א חולק על הרמב"ם סותר את כל הדברים שכתב שמואל?

אגב, הריטב"א מדבר שם בסוגיא אך ורק על מקראות בהם למדו הלכה מן האסמכתא, ועל זה הוא מדגיש שחז"ל לא המציאו את הרעיו ןההלכתי בחלל ריק אלא מצאו לו רעיון בפסוק, אין הוא עוסק כלל בדרשות של "אל תקרי", אלא בדרשות שהם "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא", ובדרשות כאלו יכול להיות בגמרא גם פלפול של דף שלם [שבת פג ועוד רבים]. הריטב"א כלל אינו מתוכח עם הרמב"ם בענין אל תקרי, וודאי שלא עליו התכוין "דעת מינות", שהרי הריטב"א בעצמו כתב ספר שלם ליישב את כל דברי הרמב"ם במו"נ מהשגות הרמב"ן וכתב שהרמב"ן כתב עליו לשונות חריפים מדי, כולל נושא זה המבואר במו"נ בארוכה.

ואפילו אם הריטב"א היה חולק על הרמב"ם, הסכמת כל חכמי ישראל כהרמב"ם, כי לא נמצא בשום ספר דברים מעין דברי הריטב"א, ואלו כדברי הרמב"ם מפורש:

התוס' מנחות צב: משם רש"י: "קראי אסמכתא בעלמא לאוקמי גירסא לסימנא" עכ"ל, וכן ברש"י נדה לב. מנחות מט. פסחים ז: וכן הלשון ברא"ש חולין פ"ז סי' ל' ובר"ש פ"ה דתרומות "אסמכתא וסימנא בעלמא" והעתיקו הראשונים דברי ר"ש בזה באו"ז ה' ע"ז פ"ה רלה' והרשב"א במשמרת הבית ריש בית ד'. וכ"כ רשב"א ח"א ברכות וברשב"א ב"ב עה: "כדי שלא ישכח זכרון עניניהם ולא שכוונתם לפרש הפסוק כן", והעתיקו הכותב בעין יעקב, [וכן מעתיק גם בשדי חמד ערך אסמכתא]. ובהשגות לסה"מ שורש ראשון אסמכתא בעלמא ורמז בעלמא כו' ולא תמצא בעל המאמר בעצמו שיאמר "מאי קרא" אבל חכם אחר מסמיך אחריו לקראי, עכ"ל, ובפ' לך לך: והמדרש קבלה בידם ונסמך למקרא אבל אין צורך לכל הדברים האלה (מצד הפסוק), ובפ' מצורע ע"פ ואם ישוב הנגע כו': ומה שאמרו בת"כ במה הכתוב מדבר כו' סמך מדבריהם שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם, ועי' בזכר יהוסף תה"ה הוכיח מכאן דלרמב"ן האסמכתא היא הסמכה וסימן, וכן נקט בס' הברית ח"ב מאמר יב, ועי' ר"ן נדרים פח. "סבירא לן דלאו מקרא דייקי ר"מ ור"י אלא מר אמר סברי' ומר אמר סברי' וכל חד מסמיך לי' אקרא באסמכתא בעלמא". וכן כתוב בכוזרי ג עג כי

וכ"כ במנורת המאור הקדמה ג: "דרשו את הפסוק בענין נוטה חוץ מהפשט הנראה לנו לזכירה בעלמא". ובשו"ת ריב"ש תמז' "מ"ש בשם הרי"ט ז"ל: דשמואל וחסידים לא דברו אלא למקומם ושעתם וקרא דהריון סימנא ואסמכתא בעלמא הוא". ובמנחת קנאות פ"י "ואם משום קרא דלאו מהאי קרא נפקא לן הרי מצינו בדברי רז"ל כמה פסוקים רחוקים מן הענין באים ע"ד האסמכתות".ועי' רלב"ג בהקדמה: כדמות רמז ואסמכתא לא שיהיה דיוק שיהיה מוציא אלו הדינים מאלו המקומות.וכן ברקאנטי במדבר א ז כי אסמכתא הוא דרך זכר, וע"ד ערובין נז. אין התורה נקנית אלא בסימנים ועי' כוזרי שני ב קסו "כמו שעושין בנ"א שקושרין קשר בסודר לזכור איזה דבר", [עי' על המחבר ערכו באוצד"ת ערך חכמינו].

וכ"כ של"ה הובא בתולדות אדם פי"ג כי אסמכתא הוא רק סימן [דף תג. "וכדי שלא ישכח מפי זרעם שמו עיניהם לתת סימן להדברים והציבו ציונים לכל דבר בדמות אסמכתא"].

והמבי"ט בהקדמת קרית ספר "אסמכתא וסימנא בעלמא. וכן מבואר בר"ח חגיגה יד.שכ' על מאמר אגדה שהוא עצמו קבלה למשה מסיני שלא היו יכולין לידע מעצמם והמקרא אסמכתא בעלמא שאינם מדרשות, ומבואר כוונתו שלא הי' זה מן הפסוק כלל. וכ"כ ראב"ע בס' יסוד מורא, [ועי' אבן עזרא שמות כא "לזכר ולאסמכתא" ואח"ז: "ושמו להם זה הפסוק לאות ולזכר"], ובהקדמת התורה כתב: ואשר מעט השכל בלבו יוכל להוציא מדרשים וכולם כנגד הגוף הפשוט הם המלבושים.

וכן הוא בלקוטי מהרי"ל: "כל היכא דאתמר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הכי פרושו דודאי תקנתא דרבנן הוא והם יצאו ומצאו להם סמך מקרא כדי להחזיקם שיהיו סבורים שהוא מדאוריתא ויחמירו בו ולא אתו לזלזל ולהקל בדברי חכמים". והמבי"ט בהקדמת קרי"ס כ' דאסמכתא הוא סימנא בעלמא.

חד מן קמאי

תוכן:   שלום שמואל

פירושך לדרך הפרשנות "אל תקרי כך אלא כך" היא כדעת הרמב"ם כפי שכתבנו במאמר "מליצת השיר" וזאת בניגוד לפשטות סוגיות התלמוד כפי שתווכח במאמר דלעיל ובניגוד לדעת הריטב"א (מסכת ראש השנה טז ע"א) שכתב שזו דעת מינות: "שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיד הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתאות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונת התורה לכך חס וחלילה ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העידה בכך ומסרה חיוב הדבר לקובעו חכמים אם ירצו כמ"ש 'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך' ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראייה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מליבם וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שהיא תמימה וחס וחלילה שהיא חסירה כלום".

בברכה

דעת אמת

תוכן:  

שלום לך

תודה על המקורות הרבים המראים שחז"ל השתעשעו בדרשות על דרך הסימנים – "כאדם שקושר קשר בסודר לזכור איזה דבר" – ובכך מלאים ומכלים את האנרגיות האינטלקטואליות של בחורי הישיבה בעוסקם בסימנים בעלמא. ומה שנותר לבחורי הישיבה הוא לצווח ככרוכיא כדברי הנביא ישעיהו (מט, 4):

"וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי"

דברי הריטב"א הובאו כדי לסתור את דבריו של שמואל שאומר: "דבר זה הוא שקר מוחלט".

לטענתך שהריטב"א לא התכוון על דרשות "אל תקרי" עליך להביא ראייה ברורה לכך משום שדבריו מורים כדברינו, אעתיק עבורך את המשפט של הריטב"א: " ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראייה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מליבם וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שהיא תמימה וחס וחלילה שהיא חסירה כלום".

ועכשיו אבקשך ליישב את דברי רבותיך הטוענים שדרך הדרשות הם בבחינת סימנים בעלמא עם סוגיית התלמוד (ברכות ל ע"ב) שהובאה במאמר "מליצת השיר".

בברכה

דעת אמת

תוכן:   לכבוד המומחה שלום!

תגובתי ארוכה מעט, אך אקוה שתפרסמה ולא תחטא לחיפוש האמת של השואל, וליושר הציבורי הדורש להציג את כל הדעות ללא משוא פנים.

הנה מדברי התשובה אמור הקורא הבלתי מתמצא בדברי חז"ל להבין כי חז"ל השתמשו ב"שיטה הפרשנית" של "אל תקרי" כדי ליישב סתירות שהתעוררו במסורת. דבר זה הוא שקר מוחלט, כפי שניתן להווכח מעיון קל בתלמוד – שיטה זו נמצאת בעשרות ומאות מקומות ללא כל קשר למסורת ובדברים שאין כל הכרח לאמרם. למשל ושננתם לבניך אל תקרי ושננתם אלא ושילשתם. אל תקרי גוי שומר אמונים אלא שאומר אמנים. ומאות כאלה. האם היה נחוץ לחז"ל להוכיח מהתנ"ך בכל מחיר את המצאתם הקריטית בנושא עניית האמן עד כדי כך שסרסו את הפסוק לשם כך ופירשוהו "גוי שאומר אמנים"?!

א"כ בודאי אין כאן דוגמא לביקורת בתלמוד כפי שהוצגה מתוך כוונת הטעיה מכוונת, אלא יש כאן דרך מסויימת שעלינו להבין את תוכנה, הלא ודאי שחז"ל לא חשבו שאי מי יבין שזוהי באמת פרשנותו המילולית של הפסוק. כיון שהוברר שאין לזה קשר לנושא הרי לא כאן המקום להסביר את עניין "אל תקרי" דווקא, כיון שחקירת דרכם של חז"ל נוגעת אף בנושאים נוספים כגון אסמכתאות, מליצות בפסוקים משלים וכד' [פעמים רבות "סמכו" מאמרים על לשון הפסוק בתורת מליצה או סימן לזיכרון והגדירו בעצמם את הדברים כ"אסמכתא בעלמא"]. אך מכל מקום כיון שכבר הוזכר אתייחס בקיצור בעניין ספציפי זה – עיין בסוף תגובתי.[אם הנושא יעניין אי מי מהגולשים אוכל להרחיב ולהוסיף בראיות וציטוטים] –

כמו כן – בתהילים מוזכרים במפורש אסף הימן ידותון ועוד, והקושי בפסוק "כלו תפילות דוד" אינו מכח ה"מסורת" כדבריך אלא מכח הנתון העובדתי שבהרבה פרקים שלאחר מכן מוזכר דוד במפורש כמחבר המזמור. [פ"ו ק"א ק"ג ועוד]. יתכן שזה השיר האחרון שאמר דוד לפי הסדר של קורות חייו אך בספר איננו השיר האחרון. יתכן גם שהיו כמה ספרים וזה היה האחרון ואח"כ חוברו בסדר שונה. וכלעניין כוונת חז"ל הספציפית עיין בסוף התגובה.

כמו כן לא היה כל הכרח לחז"ל לומר שאגור בן יקה הוא אדם אחר, הם רק העלו אפשרות שזהו שם נוסף או כינוי ספרותי כפי שהיה מצוי בתקופת התנ"ך וכפי שמוכח במקומות רבים [מתוך המוזכר בפירוש ולא מתוך פרשנות], למשל בשלמה המלך מוזכר בפירוש בתנ"ך שקראו שמו ידידיה. וכן יעקב – ישראל וכיוצא. וכמו"כ בספר קוהלת אפילו לדעת החוקרים שאין זה שלמה – מוסכם שאין זה שם אלא כינוי ספרותי. אפשרות זו אינה מופקעת כלל, כמו שאינה מופקעת הצעתו של אבן עזרא וגם חז"ל לא התכוונו כמובן להפקיע אותה אלא שעסקו ברובד מסוים, וכמו שיובהר להלן. [כמו כן גם בתחום פרשנות השמות השתמשו חז"ל בהרבה מקומות שלא מתוך קושיא או סתירה. אם תכחיש זאת אפרט את הדוגמאות].

כדי לעמוד על דרכם של חז"ל באמת ניתן לעיין קצת בדבריהם ולהבחין בשני סוגי מאמרים א. פרשנות מילולית ב. פרשנות תוכנית. כלומר לא באו לומר את התרגום של המילה אלא התייחסו לתוכנו של הפסוק. ניתן להווכח בכך במאות מקומות בהסתכלות אובייקטיבית וישרה מבלי "להתאמץ לפלפל וליישב.." [כלשונו הקבועה של בעל האתר]. למשל, כאשר אמרו בגמרא סנהדרין "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל" – "שקר החן" זה יוסף, "והבל היופי" זה פלטי בן ליש, "אשה יראת ה' היא תתהלל" זה דורו של ר' יהודה בר עילאי שהיו ששה מתכסים בטלית אחת ולומדים תורה. – האם חז"ל התכוונו שבעצם הפסוק שכתב שלמה נסוב על דורו ר' יהודה בר עילאי וזו כל משמעותו ופירושו התוכניי הישיר?! ברור לכל קורא שחז"ל באו לומר שמסירות נפש למען לימוד תורה מעולה מעמידתם בנסיון של יוסף ופלטי, וניתן להקביל את הדבר להקבלה שהקביל שלמה בין חן ויופי שהם ממעלותיה של האשה לבין יראת ה' שהיא מעלה גדולה יותר. ובכל זאת השתמשו בלשון "זה דורו של … כאילו זוהי כוונתו הפשוטה של הפסוק, מכיון שסמכו על שכלו הבריא של כל קורא שעבר כיתה ד' שיבין את המישור בו נאמרו הדברים [כנראה לא העלו

וכמו כן במאות פעמים התייחסו לרובד מסויים של הפסוק וכמו שכתב הרמב"ן בספר משפט החרם [לא מתוך הכרח של סתירה וכיו"ב אלא מתוך הבנה פשוטה] וזה לשונו "ואע"פ שרבותינו ז"ל דרשו המקרא לענייו אחר .. אעפ"כ הא כתיב אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי משמש הוא הכתוב לזה ולזה. בוא וראה מלא יומתו אבות וכו' הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה". כלומר חז"ל התייחסו לרובד מסויים הנכלל בפסוק אע"פ שביטאו זאת כפירוש מילולי [ועיין בראיית הרמב"ן שם שהפירוש השני מפורש בנביא וודאי לא הוכחש ע"י חז"ל]. וכמו כן למשל "ויתד תהיה לך על אזיניך וכיסית את ציאתך והיה מחניך קדוש" פירשו חז"ל ויתד תהיה לך על אזנך כשתשמע לה"ר הנח אצבעותיך באזניים. וודאי אין זה פירוש מילולי אלא מתייחס לרובד הרעיוני של הפסוק שבקדושת המחנה מדבר טמא כלול קדושת האדם ומניעתו משמיעת לה"ר. לאור זה נבין שמה שאמרו אל תקרי גוי שומר אמונים אלא שאומר אמנים אין זה פירוש מילולי אלא פירוש תוכני כללי – ששמירת האמונים של העם לה' מתבטאת בעניית אמן. וכמו כן ושננתם לבניך שפירשו ושילשתם שליש מקרא שליש תלמוד.. – אינו מילולית כמובן אלא שהתרגום המעשי של התוכן "ושננתם לב

עד כאן לא הסברתי אלא על קצה המזלג, ויודעני שאין בזה תועלת לגבי בעל האתר כיון שהוא משתמש בשיטת "העימות התקשורתי" כלומר – אם אמרת את הססמא הקצרה והקליטה במקום הנכון הרי שניצחת למרות שמתוך עיון וחקירה דברי הצד השני תואמים את האמת יותר. וכך כל הסבר הדורש מעט התבוננות – אפילו אם הוא הגיוני וישר – מוצג כהתאמצות ליישב וכו' וכו', וכל תשובה מוצגת כ"סחף רגשי חסר מעצורים וכו'" תוך התבטאויות אישיות המסיטות את הקורא מהנושא ומונעות אותו מלהבחין ברמת ההקשר שבין השאלה לתשובה, וכיוצא בזה. [אם תהיה הכחשה ל"הוצאת דיבה" זו – אוכיח אותה בפרוטרוט בדוגמאות רבות] כמובן שעומדת לטובתו העובדה שכל "שאלה" שטחית נתפסת מהר ולעומת זאת הסבר עמוק על דרך ושיטה דורש אריכות, וכך אפילו אם לאחר הקריאה הוא נראה הגיוני, מוכרח, ואובייקטיבי – בכל זאת ייקל לקורא להסתפק בשאלה ובמסקנה השטחית שלאחריה, ולקבל את ההסבר האמיתי כ"פרשנות מפולפלת" וכיוצא בזה..

מתוך היותי מודע לכך אין בכוונתי אלא להראות בצורה ברורה למעיין המחפש את האמת [ולשואל – עמוס] כי מציטוטים אינטרסנטיים באתר אינטרנט ניתן רק לטעות ולהטעות, ועל הקורא הישר המחפש את האמת באמת מוטל לבדוק את דרך חז"ל בכל המקומות בצורה אובייקטיבית ולא ללכת שולל אחרי ציטוטים שלהם מטרה מכוונת. וההגיון הישר אומר כך כי הלא אין לצפות שחז"ל ישתמשו בסגנון שאנו רגילים בו היום, ובודאי שנושא כזה דורש מחקר מדוקדק.

כמובן שאני דורש גם מבעל האתר להתייחס לדברים – אך רק בצורה עניינית וממוקדת.

בכבוד רב

שמואל

רק שכחת לציין את הבעיה שעמדה בפני חז"ל ובפני החוקרים בתחילה:
תהילה 86 תפילה, לדוד:…
תהילה 101 לדוד מזמור:…
תהילה 103,138,144 לדוד…
תהילה 108 שיר, מזמור לדוד:…
תהילה 109,139 למנצח, לדוד מזמור:…
תהילה 110 לדוד מזמור:..
תהילה 122,124,131,133 שיר המעלות, לדוד:..
תהילה 140 למנצח, מזמור לדוד:…
תהילה 141,143 מזמור לדוד: …
תהילה 142 משכיל לדוד: …
תהילה 145 תהילה לדוד: …

כמובן שזה לא אומר כלום על דוידיותם של מזמורי אסף, בני קורח, שלמה ואפילו המיוחסים לדוד. בדיוק כמו שהמזמורים החדשים שנכתבו בקומראן והוקדשו לדוד אינם אומרים דבר על כתיבתם בידי דוד או בימיו. אבל במקרה הזה הגישה המזלזלת שלך לדברי רבי מאיר לא מוצדקת.