חכמי התלמוד הכירו בכך שתשוקה מינית היא מן התשוקות שקשה לאדם להתמודד איתם, הנה כך אמרו:"בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהור עבירה" (קידושין כט ע"ב ).

בתלמוד מביאים מעשיות רבות על תשוקתן של חכמים – רב עמרם חסידא אירח בביתו שבויות לאחר שחרורן מהשבי. הניחן בעליית החדר,והסיר את הסולם המגשר בין הקומות כדי שלא תהיה אפשרות של מפגש ביניהם . עברה אחת מן השבויות בפתח העלייה ויצא ממנה "אור", מתוך תשוקה עזה נטל רב עמרם חסידא בכוחות עצמו את הסולם, שמשקלו הכבד דורש 10 אנשים כדי להרימו , הניחו בפתח העלייה והתחיל לעלות לכיוון השבויות, כשהגיע למחצית גובה הסולם , החליט להתגבר על יצרו, עצר וצעק : "אש בבית רב עמרם" באו חכמים וראו שייצרו המיני גבר עליו והתביישו, אמר להם: " מוטב תתביישו ממני בעולם הזה ולא תתביישו ממני בעולם הבא". (קידושין פא ע"ב).

כך מסופר על תלמיד חכם שיצאו על שמועות רעות שכנראה הלך לזונה – לאחר שלבש בגדים שחורים והלך לעיר אחרת – ודבר זה מותר מכורח מציאות התשוקה: רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא (מועד קטן יז ע"א).

כלומר יש היתר בדיעבד, לאחר שאדם נמצא בפיתוי גדול שאין הוא יכול להתגבר עליו, יעשה את חפצו בעיר אחרת שלא מכירים אותו ולא יתחלל שם שמיים ברבים (תוס' חגיגה טז ע"א).

רבינו חננאל פירש היתר זה אחרת – לדעתו, ההיתר הוא בגדר השאת עיצה בלבד, כדי להתגבר על היצר – אך לא שבאמת מותר ללכת לזונה או לעבור עבירה כל שהיא.

נ.ב צריך לזכור שהזונה צריכה להיות טהורה (לאחר טבילה במקווה).

בברכה

דעת – אמת

אבוי לעצה שניתנה בגין שאה זו.

בלי לפגוע חלילה ברב שכתב את התשובה.

אסור באיסור חמור ללכת לקדשה.

מי שתקפו ייצרו ילבש שחורים וילך לעיר אחרת עד שיעבור היצר ולא יממש יצרו.

אבוי ואבוי …