שלום דוד,   בעיית תרומת האיברים, מפי גורמים המתייחסים לתלמוד כמקור סמכות רפואי ומוסרי, הוא בשני שלבים:1. הגדרת מוות.2. האם מותר/אסור/חייב לתרום אברים לאחר המוות כדי להציל חולה בסכנת מוות.1. הגדרת המוות – כדי ליטול אברים מאדם הדבר מוסכם שהוא צריך להיות מוגדר מת. אם הוא ספק חי אין לקחת חיים מאדם חי כדי להחיות אדם אחר וזה פשוט, מוסכם ומקובל על כולם. על-פי התלמוד, כפי שהבאתי לעיל, הגדרת המוות הוא כשפסקה הנשימה או כשפסק דופק הלב. בתלמוד התעלמו לחלוטין מהמוח. על-פי הרפואה של היום הגדרת מוות היא רגע המוות המוחי עם איבוד מוחלט, מלא ובלתי-הפיך, של כל פעילות המוח, כולל גזע המוח.נמצא שאדם שגזע המוח שלו הפסיק כל פעילות אבל לבו עדיין דופק והוא מונשם. אליבא דהרופאים של זמננו הוא מוגדר מת ואליבא דהתלמוד הוא מוגדר חי. לכן אלה ההולכים כסומא בארובה אחרי חכמי התלמוד יאסרו להרוג אדם כדי להציל אחר. הדבר דומה להתזת ראש אדם ועדיין לבו ממשיך לפעום האם להגדירו חי/מת. זהו שורש הבעיה וממנו יש רבנים המתפלפלים בים התלמוד ומביאים ראיות בכל זאת להגדיר את המוות המוחי כמת, הן מטעמי פלפול גרידא והן מטענה שהמציאות המוחית ויכולת ההנשמה המלאכותית לא ניצבה לפני חז\"ל. ויש רבנים העומדים על משמרת \"הקודש\" לבל ישתמע שחז\"ל שגו ואז כל מגדל אמונתם יפול כמגדל הפורח באוויר, לכן ימשיכו להגדיר אדם, שמוחו הפסיק לפעול כולל גזע המוח, כחי או כספק חי. ולכן יאסרו תרומת אברים.2. האם מותר/אסור/חייב לתרום אברים לאחר המוות כדי להציל חולה בסכנת מוות-אנשי האמונה מאמינים שיש יחסי גומלין בין נשמת המת לטיפול גוף המת. לכן נוהגים הם מנהגים שונים ומשונים בעניין הקבורה. כיוצא בו לעניין אברי המת יש לדאוג לקוברם. השאלה שעמדה בפני אנשי האמונה היא כיצד לנהוג במצב שניתן להציל חיים מאברים של המת. יש הסבורים שאברי המת חשובים יותר מהצלת חיים – הרב אליעזר יהודה ולדנברג, כיהן כאב בית דין בירושלים, (נפטר בשנת 2006) : \"הבא לישאל אם יתרום אבר מאבריו לאחר מותו לשם מטרה כזאת [השתלה באדם אחר להצלתו], היו ג\"כ מיעצים לו שלא לעשות כזאת … ואין עליו כל חיוב לעשות מצוות בגופו לאחר מותו אפילו משום פיקוח נפש. ועם מותו עליו לתת להחזיר את גופו בשלימותו אל המקום אשר ממנו לוקח בראשונה כפי אשר עלתה ונגזר מלפניו ית\"ש\" (שו\"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן צא ).ויש מהרבנים הסוברים שחובה גמורה להציל חיים של אדם אחר בתרומת איברי המת ואפילו אין מקום לשאול את המת ואו את קרובי המשפחה משום שמדובר בהצלת חיים. אחריות חיי האדם מוטלת על החברה ואין האדם בן חורין להתאבד ואו להימנע מלהציל חיים של אחר. זו דעת הרב שלמה זלמן אויערבך: \"פשוט הדבר שחייבים להקריב אבר מן המת עבור ספק הצלה של חי מסוכן לפנינו מבלי להתחשב כלל עם רצון המת או קרוביו\" (שו\"ת מנחת שלמה, תנינא (ב – ג), סימן פו).אף שאיני כדאי אומר דעתי בנושא חיוב השתלת איברים.דעתי מסכימה לחלוטין עם הרב שלמה זלמן אויערבך, שהצלת חיים אינה ניתנת לשיקול דעתו של הפרט ולא של קרוביו. וקל וחומר הוא: ומה כשאדם חי מחוייב להציל אדם אחר בסכנה ואין זה ניתן לשקול דעתו וקרוביו על אחת כמה וכמה לאחר מותו שאין לו שקול דעת בזה.לכן לדעתי יש לחוקק חוק המחייב לתרום אברים אף אם המת כתב בצוואה שאינו מסכים ואף אם קרובי משפחתו מתנגדים.לעניין קביעת המוות עיין כאן: http://www.daatemet.org.il/questions/index.cfm?MESSAGEID=4551