אישה היולדת עובר, אף שצורתו ככבשה או פרה, נחשב, לדעת אחד החכמים, כאדם לכל דבר ועניין. חכם אחד, ר' ירמיה שמו, שאל: מה הדין אם אבי "הכבשה", הנחשבת לאדם, השיא את הכבשה לפלוני – האם אחות הכבשה אסורה להינשא לחתן? (הרי אסור לאדם להתחתן עם שתי אחיות). שאלו התלמידים את ר' ירמיה: הלוא עובר זה לא יחיה, ואם כך אין מקום לשאול שאלה זו, משום שהאחות תהיה מותרת בלאו הכי. השיב אחד החכמים: ר' ירמיה רצה לשעשע את חברו ולהצחיקו בשאלה שאינה משמעותית במציאות. המשיכו התלמידים לחזק טענה זו, שעובר בצורת בהמה הנולד מאישה אינו מסוגל לחיות, מדין אחר המוסכם: אישה שילדה כבשה או פרה ולאחר מכן נכנסה שוב להריון וילדה ולד נורמלי (בצורת אדם) הרי שהבן השני נחשב בכור לדיני ירושה (ויורש כפליים משאר האחים), ואם הכבשה או הפרה, שנולדו לאישה, היו חיים הרי שהבן השני לא היה צריך להיחשב "בכור", משמע, הכבשה והפרה לא יחיו. חכם אחר, ששמו רבא, דחה ראייה זו וטען כך: העובר בצורת כבשה או פרה אכן יחיו, והסיבה שהבן השני נחשב בכור לדיני ירושה, משום שהבכור נקבע על פי צער האב במות הבן. והיות ואם הוולד בצורת כבשה ימות, האב לא יצטער על מותו, לכן הבן השני שנולד נורמלי, ואביו יצטער עליו אם ימות, נחשב בכור. (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כג, עמודים א-ב ).

נוסח התלמוד כלשונו:

"בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא: לר"מ דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא קבל בה אביה קידושין מהו? למאי נפקא מינה – לאיתסורי באחותה. למימרא דחיי? והאמר רב יהודה אמר רב: לא אמרה ר"מ אלא הואיל ובמינו מתקיים! אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן הביאו רבי ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך. גופא, אמר רב יהודה אמר רב: לא אמרה רבי מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים. אמר רב ירמיה מדפתי:
אף אנן נמי תנינא המפלת כמין בהמה חיה ועוף (ולד מעליא הוא) דברי ר"מ, וחכ"א: עד שיהא בו מצורת אדם; והמפלת סנדל, או שליא, או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך – הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. ואי ס"ד דחיי, הבא אחריו בכור לנחלה מי הוי? אמר רבא: לעולם – דחיי, ושאני התם דאמר קרא (דברים כ"א) ראשית אונו – מי שלבו דוה עליו, יצא זה שאין לבו דוה עליו".